בין בנינים הרוסים לטבע הפורח : וגם על השלוב של העולם הפנימי עם התנהלות במציאות
ארנון רולניק | 6/3/2026 | הרשמו כמנויים
לא מזמן כתבתי כאן על ההחלטה שלי לחזור למגדלי דה וינצ'י ליד הקרייה בתל אביב. קראתי לזה "הסכנה" מלשון "להסכין" – אותה יכולת אנושית, להכיר במציאות ולקבל אותה. להביט בפיח שנותר מהדירה שלי בקומה ה10 ולומר: "בכל זאת לכאן אני חוזר". זה היה ניצחון של הרצון על הטראומה, ראיתי בכך תיקון לחווית חוסר האונים של 1973. אבל הנפש, כך נדמה, מבקשת לעיתים תיקון מסוג אחר.
לאחרונה "נסוגתי" שוב מתל אביב לאזור כפרי בשפלה. אני קורא לזה נסיגה חכמה. כן, בחרתי להתרחק מאותו מגדל שנפגע ולנוח קצת בכפר.
כאן, בשבילי הכפר, הטבע נמצא בשיא תמימותו. העצים פורחים, הציפורים מצייצות בביטחון גמור, והשקט... השקט הוא כמעט חשוד.
זהו הפרדוקס שאני נושא איתי בכל צעד: מצד אחד, הטבע – פסטורליה שמתנהגת כאילו אין טילים בעולם, כאילו האדמה לא ר רועדת כל לילה. זהו השקט של "החיטה צומחת שוב", אדישות מבורכת של היקום שממשיך בשלו. ומצד שני רעשי המלחמה.
הליכה בין הפרחים ןהעצים היא חוויה דיסוציאטיבית כמעט. העין רואה פריחה, אבל האוזן הפנימית דרוכה לסירנה.
על התהליך הפנימי
בתהליך העיבוד של פגיעת הטיל במגדל, מצאתי את עצמי פועל בשני צירים מקבילים. הראשון היה הציר המוכר לנו כפסיכולוגים – הציר הפנימי בהקשר זה השתמשתי במונח "הסכנה".
בתהליך ההתמודדות עם שינויים קיצוניים במציאות החיים – בין אם מדובר בטראומה פיזית של פגיעת טילים ובין אם בחדירה המסיבית של ה-AI למרחב הטיפולי – אנו עדים למנגנון ההסכנה (Adaptation) בפעולה. בניגוד להסתגלות שטחית, ההסכנה בשורשה הלשוני (הסכֵן) והפסיכולוגי, מבטאת את יכולתו של האורגניזם 'להסכין' עם המציאות החדשה; לא רק לשרוד אותה, אלא לכייל מחדש את המערכות הפיזיולוגיות והנפשיות כך שיהפכו למיומנות בתוך המצב החדש. בעבודתי עם כלי ביופידבק וטכנולוגיות מתקדמות, אני רואה בהסכנה את המפתח לחוסן: זהו הרגע שבו הגירוי המאיים הופך למידע מוכר, והמערכת האוטונומית מוצאת שיווי משקל חדש המאפשר צמיחה מתוך השינוי."היכולת לעשות טרנספורמציה פנימית של פחד להשלמה, של חוסר אונים לסוכנות (Agency). אבל כשהבנתי כי אנו נכנסים לתקופת סטרס נוסםת , הבנתי ש"הסכנה" לבדה עלולה להפוך לסכנה או למלכודת של הסתגלות יתר שמתכחשת למציאות.
על התהליך המציאותי
כאן נכנסת לתמונה ה"נסיגה החכמה" לכפר, כלומר ההחלטה להתמודד עם החרדה באמצעות עשייה. בחירה זו מייצגת שינוי פרדיגמה בעבודה הטיפולית שלי עם עצמי. לעיתים לא דיי לעסוק בעולם הפנימי
אנחנו, הפסיכולוגים, נוטים לעיתים להתאהב בעולם הייצוגים הפנימיים, תוך הזנחת המציאות. אנחנו חוקרים את ה"למה" ואת ה"איך זה מרגיש", ושוכחים לפעמים שגם ה"איפה" וה"מה עושים" הם כלים טיפוליים מהשורה הראשונה.
השיעור של פול וואכטל: פעולה כחלק מהתובנה
פול וואכטל, בגישתו הפסיכו-דינמית מחזורית (Cyclical Psychodynamics), מזכיר לנו שהפנים והחוץ מזינים זה את זה בלולאה אינסופית. וואכטל טען שאי אפשר להסתפק רק בתובנה (Insight) – לעיתים נדרשת פעולה אקטיבית בעולם (Action) כדי לשנות את הדינמיקה הנפשית. המעבר להכפר הוא בדיוק ה"Action" הזה. זוהי הכרה בכך שהסביבה הפיזית היא לא רק רקע לדרמה הנפשית, אלא משתתפת פעילה בה.
"הנפש אינה פועלת בחלל ריק; היא זקוקה לקרקע פיזית שמאפשרת ויסות."
בין הסתגלות פנימית לשינוי סביבתי
כפסיכולוג קליני שחוקר שנים את הקשר בין טכנולוגיה, גוף ונפש, אני רואה בנסיגה להכפר סוג של "ויסות סביבתי" (Environmental Regulation).
- החזרה למגדל הייתה "הסכנה" – עבודה פנימית על הנרטיב.
- היציאה להכפר היא "אקטיביזם טיפולי" – שינוי התנאים החיצוניים כדי לאפשר למערכת העצבים להירגע באמת.
הוגים כמו הארי סטאק סאליבן או הגישות ההתייחסותיות המאוחרות יותר הדגישו שהאדם הוא "ישות-בתוך-הקשר". כשאני הולך בשבילים הירוקים כאן, אני מבין שפתרונות מעשיים – כמו התרחקות פיזית ממקום הסכנה – הם לא "בריחה" מהעבודה הטיפולית, אלא לעיתים הם-הם העבודה הטיפולית.
הפער הזה, בין השקט של הכפר לרעשי המלחמה של תל אביב, הוא המעבדה שלי כרגע. הוא מלמד אותי שחוסן אינו רק היכולת "להכיל" את הסערה בתוכך, אלא גם החוכמה המעשית לדעת מתי להעביר את הספינה לנמל מבטחים כדי לתקן את הנזקים
השקט של הכפר מאפשר לי להקשיב לרעש בלי להיבהל ממנו. הוא נותן ל"אני" המתבונן שלי מקום בטוח להבין שהחיים הם גם הטיל וגם הפריחה, גם ההרס וגם הנסיגה החכמה אל השלווה.
