רצים בפנים לכיוונים אחרים; פירור | כרמית קולץ-נהיר

זכרונות שהתעממו מכוחות

ההדחקה והשגרה

חוזרים לפתע 

מעל פני השטח

להכרה

ללב מודע, ודואב

מכה שלא רצינו לחשוב

שאפשרית והננה.

כאן, כמו במקום הכי נמוך בעולם

דמעות מלוחות נוזלות

על הפצעים הפתוחים שלנו

ואנחנו רצים לכיוונים שונים כמו במתקפה שאין איך לנסחה,

במתקפה באוקטובר שחלף, 

נעים בין הרצון לברוח לבין

הישארות במטרה שאולי

הפצע יחוטא.

כולנו נעים, הוא אתה ואני

מלאי הרהורים ורגש

על אמש

על צלם

ועל מה עתיד עבורנו לבוא.

להעמיד פנים, שהכל בטוב

להסתדר לבד בעולם, מבלי לכאוב 

להעלב כל יום, עד שזה נהיה הרגל מחוייך:

לשמוע כמה ניתן, אבל אף פעם לא לך:

לדחות את הדחייה, "לא תודה לא צריכה"

בהומור וחינוך, לא בכעס, כי "מי ישמע"

עוד שניה תסתפקי שוב בפירור מתוך פירור של עזרה, עד שצריך למצוא לו מילה חדשה באנציקלופדיה. 

אלו החיים מותק!

או המתים 

שגם אחרי מותם ישלטו בגרגר הנתינה עד לכדי פרודה, כי ממך הם תמיד פרודים, בלי מאמץ, בהתמדה.

ולא היו אלו חלומות באספמיה או פרי פנטזיה מדומיינת של לב מלא משאלה. אלא חלומות שנחלמו לפני מיליוני שנים, פעם כשהאדם צייר לב על קיר במערה והיתה לו ילדה.  

ואתם משחקים בסיפור של כאילו. כאילו משפחה בה ישוויצו לחברה מהעבודה על עוד איזו חופשה אליה יטוסו בחנוכה. אז זהו ילדה. אחלה תפקיד. תרדי מהבמה. 

תמשיכי לגדול ולהתפתח מבלי להישען, מבלי לנבול

או לפחות לא בגלוי רק מבפנים

בסוף 

תפנים

אז לפחות עם חיוך על הפנים

מבלי לשאול כמה אהבה בכלל היתה והאם. 

תגיות: חרדה דיכאון מצבי משבר ולחץ מלחמה וטרור שיקום פסיכולוגיית העצמי