הוֹלְכִים וּמַדְחִיקִים שֶעַל גַּבֵּינוּ הֻצְּבָה מַטָּרָה
עלון פסיכולוגיה עברית | 8/6/2025 | הרשמו כמנויים
שמונה חיילים בסדיר ובמילואים נפלו השבוע בלחימה ברצועת עזה. שמונה משפחות הצטרפו אל מעגל השכול הגדול. בצד אלה, נרשמה עליה משמעותית ברצח נשים בידי קרובי משפחתן, כשרק בשבועיים האחרונים נרצחו 4 נשים בביתן. במצעד הגאווה והסובלנות הירושלמי, צעדו אלפים וציינו עשר שנים לרציחתה של הנערה שירה בנקי ז"ל, בפשע שנאה. אל מול פני המלחמה המתמשכת, עתירת הכאב, ננסה להניע את המבט לעבר עוד זירות המבקשות עיניים. לא קל להוביל את המבט אל כל האזורים המדממים, וקל עוד פחות להשאיר את העיניים העייפות מדמעות, פקוחות. חדות, לא מוותרות. מסתכלות למציאות בלבן של העיניים.
השבוע באתרנו מאמרים חדשים וטורים:
התמכרות למשחקי מחשב מהווה לעיתים קרובות תגובה למצוקה רגשית. לפיכך, התערבות טיפולית יעילה — ובפרט כאשר היא ניתנת על ידי פסיכולוגים חינוכיים במסגרות בית-ספריות — נדרשת להעמיק בזיהוי המניעים הפסיכולוגיים העמוקים שעומדים מאחורי דפוס ההתמכרות. מאמרו של דניס קרסיוב מבקש להגדיר התמכרות למשחקי מחשב ולהעמיק בגישה הטיפולית של הפסיכולוג החינוכי לנושא.
במדור סקירות הספרים, סקירתה של סתיו רוה - 'אהבה ללא רחם בחדר הטיפולים ומחוץ לו'. בסקירה התבוננות פסיכואנליטת בספרה של שחר דואק, "מאובנים מתעוררים לחיים", במהלכו נגלה לקורא עולמה הפנימי של מטופלת בעת היותה בטיפול, מנקודת מבטה המקוטעת, חלקית ולעיתים אף אידיוסינקרטית. בתוך הספר מתגלה תהליך של התהוות המטופלת בתוך הקשר הטיפולי עד לרגע שבו הטיפול מסתיים.
ובפסיכובלוגיה
פרופ' יואל אליצור חוזר אלינו מעורב ומוטרד, ומבקש לשתף את אנשי המקצוע בחוות דעתו השלילית על תוכניות מעשיות שהוצגו בפני וועדת המועצה להשכלה גבוהה (מל"ג) הדנה ברפורמה לשינוי משך ההכשרה בפסיכולוגיה מקצועית."הפוסט הנוכחי נכתב בעקבות משוב שקיבלתי מקולגות באקדמיה ובשדה ולאחר בדיקה של תוכניות לימוד מעשיות שהוצגו בוועדה על-ידי מוסדות המעוניינים לפתוח תוכניות המקצרות את משך ההכשרה בפסיכולוגיה כבר בשנת הלימודים הקרובה".
בפוסט עוקב פרופ' אליצור 'משתף את עמיתי הפסיכולוגים בהתנגדות הגורפת של האקדמיה למתווה של מועצת הפסיכולוגים לקיצור משך ההכשרה בפסיכולוגיה מקצועית', כשהוא מפרסם מכתב מאחוריו עומדים אנשי אקדמיה מהמחלקות לפסיכולוגיה ברחבי הארץ, ובו מפורטות הסיבות להתנגדות למתווה מועצת הפסיכולוגים.
גיא פרל ביקר לאחרונה ביריד 'צבע טרי' ובין שלל העבודות מצא עצמו עומד שעה ארוכה מול הצילום 'זמיר'.
"במרכזו של הצילום מושבת קריסטלים שעלטה עמוקה מקיף מכל עבריה. על הקריסטלים ניצב זמיר. קומפוזיציה פשוטה, שני אובייקטים על רקע שחור, יוצרת צילום שלא הצלחתי להסיר ממנו את עיני שהמשיך וליווה אותי אל תוך הלילה ועודו מלווני עתה".
לקראת חג השבועות שחלף, רות נצר כתבה על מגילת רות ועל דמותה של רות –
"דמותה של רות מושכת אותי מקדמת דנא. היא דמות מורכבת. היא לא שטוחה וחד ממדית שמשרתת הבט דידקטי (דמות שמיצגת עקרון ולא אדם חי ממשי) של דמות חסד כנועה, צדיקה. ההפך, זו דמות מעוגלת, בנוסף לחסד ולמסירות לזולת, צניעות ומעין צייתנות (היא מצייתת לדברי נעמי) יש בה ממד של ערמה נכונה, ערמת נשים, מושכת בחוטים, תושיה, עצמאות, חנופה, פיתוי, ארוטיות חבויה, נוכחות, ידיעה פנימית, עיקשות נכונה"
ד"ר רחל קואסטל כותבת על תומאס מאן, פרויד והקשר ביניהם, דרך הנובלה 'מוות בוונציה' והמיסטיקה היהודית.
"רק לאחרונה נודע לי שפרויד ותומאס מאן היו סוג של חברים, ושהקשר נשא את ההפכים בניהם באומץ ובהערכה הדדית. מאן כותב על המאסטר הגאון (שכידוע לא היה סובלני לביקורת) דברים שהם על גבול החנופה, אבל בפועל הוא נמשך וגם נרתע מהפסיכואנליזה, באופן שקצת מזכיר את היצ'קוק. מצד אחד, הרעיונות של פרויד אפשרו לו לחקור דרך הכתיבה רבדים של מיניות מודחקת, כמו את ההומוסקסואליות שלו עצמו, אך מאידך, הוא לא תמיד הסכים עם פרויד, למשל בנוגע לאילוף ההיגיון את הדחף".
ופרופ' עמיה ליבליך כותבת על הצגה מופלאה בה צפתה - 'נשמות' בתיאטרון גשר, ומאיצה בנו ללכת ולצפות גם.
"במחזה אנו פוגשים אם חד הורית לבן מבוגר שחי איתה ותלוי בה לכל צרכיו. הוא אינו מגלה שום התייחסות אליה, כאדם שמקיים אותו. ועם זאת, אין אפילו שמץ או רמז לטרונייה מצידה של האם! האימהות שהיא מגלה במחזה ובעיצוב הדמות על ידי דודינה היא אם מכילה, מבינה ומושלמת במאה אחוז. קשר הדם האימהי עולה על כל דבר. היא איננה מתרגשת מה'סימפטומים' שלו. זה הבן הוא בני, איתו אני חיה, וזו המציאות. ואני, בעולמי, קשה לי לדמיין אם שלה בן חריג במידה כזו ואיננה מבכה את מר גורלה כלל וכלל. אם לא מסיבות רבות אחרות, את הפלא הזה לכו וראו בעצמכם".
צעדים בשדרה / דניאל באומגרטן
(לזכר ניר כ"ץ, ליז טורבישי, חן לנגר ושירה בנקי ז"ל)
אֲדָווֹת מִתְהַוּוֹת סְבִיב צְעָדֵינוּ בַּשְּׂדֵרָה
הוֹלְכִים וּמַדְחִיקִים שֶעַל גַּבֵּינוּ הֻצְּבָה מַטָּרָה.
הָעֲטַלֵּפִים הַמְבַקְשִים לַחֲטֹף אֶת פֵּרוֹת אַהֲבָתֵנוּ
יוּכְלוּ רַק לְלַקֵּט מֵהַשֹּבֶל שֶנִּשְׂרָךְ אַחֲרֵינוּ.
דּוֹרְסֵי הַלַּיְלָה יַמְתִּינוּ לִשְׁעַת כֹּשֶר
לְפַגֵּעַ וְלִבְרֹחַ.
אַךְ אֲנַחְנוּ נַמְשִיךְ:
הָאֲדָמָה עוֹד תִּדּוֹם מֵרְעִידוֹתֶיהָ.
Photo by Dmitrii E. on Unsplash
