אהבה ללא רחם בחדר הטיפולים ומחוץ לו
קריאה פסיכואנליטית בספר "מאובנים מתעוררים לחיים"
סתיו רוה
מאמר זה סוקר ומנתח במבט פסיכואנליטי את ספרה של שחר דואק "מאובנים מתעוררים לחיים"1 ואת השתלשלות האירועים בו. בספר נגלה לקורא עולמה הפנימי של מטופלת בעת היותה בטיפול, מנקודת מבטה המקוטעת, חלקית ולעיתים אף אידיוסינקרטית. בתוך הספר מתגלה תהליך של התהוות המטופלת בתוך הקשר הטיפולי עד לרגע שבו הטיפול מסתיים
"אני מנסה לא לחשוב על זה שהדפים האלה, החיים שלי, נתונים בידיים שלה, לא לחשוב עליהם מונחים במדפסת, ובני הבית שלה עוברים לידם, ואולי מישהו מרים ומחזיר אותם הפוכים, בחוסר עניין מזלזל," כותבת שחר דואק בספרה. כשקראתי את המשפט הזה הרגשתי שאני נוגעת בלב החוויה שהספר הזה מציע. להרגיש איך זה כשאחר מחזיק אותך בידיו. והנה, גם בידיי היו נתונים דפים של ספר מאוד קריא שהיה לי קשה להניח.
רקע על הספר
"מאובנים מתעוררים לחיים" הוא ספר שמטשטש גבולות. גבולות בין ז'אנרים – בין רומן לממואר טיפולי, בין מציאות פנימית לחיצונית ובין אני ללא אני. הוא מספר את סיפורה של שחר, סטודנטית צעירה שמתחילה טיפול פסיכולוגי מסיבות "טכניות", כדי להתקבל לתואר שני בפסיכולוגיה, אבל כמו שקורה לעיתים קרובות, המסע הזה מתרחב והופך להיות אישי, עמוק ומשנה חיים.
דרך הפגישות עם הפסיכולוגית שלה שחר לומדת להכיר את עצמה מחדש ומגלה בהדרגה שהתהליך הטיפולי נוגע בשכבות עמוקות בהרבה ממה שיכלה לתאר לעצמה ומכניס תנועה באזורים נפשיים קפואים ונסתרים. הפגישות שלה עם תמי, פסיכולוגית קלינית שמקבלת אותה בקליניקה הפרטית שלה, חושפות לא רק את עולמה הפנימי, אלא גם את הדרך שבה טיפול פסיכולוגי והקשר הטיפולי עצמו הופכים למרחב של שינוי וצמיחה. לאט לאט היא מגדלת בתוכה את האפשרות להתגבר על הפחד לתפוס מקום בעולם, להיפתח באומץ כמו חמניה ולהבהיק.
ייחודיות הספר
לא מעט ספרים נכתבו בעבר על התהליך הטיפולי, אך מרביתם נכתבו מצד המטפל וכללו את האופן שבו הוא רואה את הטיפול במטופל ומנתח את ההתרחשויות בחדר הטיפולים. ארווין יאלום (1998) לקח זאת צעד קדימה כאשר כתב יחד עם אחת ממטופלותיו, ג'יני, ספר שמאגד את סיכומי הפגישות ששניהם כתבו לאחר כל מפגש במהלך טיפול שנמשך ארבע שנים.
מרגרט א. ליטל (1990) הייתה מהראשונות שכתבה ספר שאפשר מבט על הטיפול מנקודת מבטה של המטופלת. כתיבתה של ליטל מתעדת את התהליך כמעט באורח אנתרופולוגי, מתוך התבוננות על הטיפול שלה עצמה.
"מאובנים מתעוררים לחיים" נכתב מפרספקטיבה אמנם דומה, אך מאוד מובחנת. זוהי פרספקטיבה לא אינטלקטואלית, לא אנתרופולוגית ולא מושגית, אלא כזאת שנכתבת היישר מתוך נבכי המציאות הפנימית, מתוך עולם ההשלכות של המטופלת ומתוך יחסי ההעברה שהיא משחזרת עם המטפלת שלה. זוהי למעשה תנועה מבפנים עוד ועוד פנימה, עד שנוגעים בגרעין ההתהוות בתוך טיפול.
במילותיו של מרשל מקלוהן (1964), פילוסוף שעסק בתקשורת ההמונים, בספר הזה "המדיום הוא המסר". הדגש בספר הוא על החוויה, כאשר השפה המפורקת וצמודת החוויה בה הוא כתוב, היא לא רק כלי להעברת סיפור, אלא היא למעשה המסר עצמו. במילים אחרות, הספר אינו מסביר טיפול אלא מחייה אותו. הוא לא רק מספר מה קרה אלא גורם לנו לחוות את זה מבפנים, ממש כמו שטיפול טוב מרגיש לפעמים. במובן זה, הקריאה בו לעומת קריאה בספרים אחרים שהזדמן לי לקרוא ומתארים מהלכים טיפוליים, הזכירה לי את ההבחנה שאוגדן (2019) עושה בין פסיכולוגיה אפיסטמולוגית לבין פסיכולוגיה אונטולוגית. הבחנה זו עוסקת בהבדל שבין טיפול באוריינטציה אפיסטמולוגית, המכוונת לחשוף את התכנים הלא מודעים המודחקים בנפשו של המטופל, לסייע לו להבין דברים על עצמו ולפתח יכולת רפלקטיבית, לבין טיפול באוריינטציה אונטולוגית, שבמובן מסוים כולל וויתור מסוים על האפשרות "לדעת" משהו על המטופל, ומתמקד ביכולתו של המטפל והמטופל להיות יחד בתוך החוויה של ההיות ולהתהוות לאט לאט בתוכה, מתוך התפיסה שיש מעבר למודחק איזה לא מודע לא מודחק שזו הדרך לגעת בו ולגדל אותו. זוהי תפיסה לפיה בני אדם יכולים לדעת על עצמם המון ועדיין להרגיש שהם אינם חיים, אינם בעלי ממשות. לפי אוגדן, תובנה בלי חוויה חיה לא מביאה להתרחשות טיפולית ממשית. במובנים מסוימים עליהם אפרט בהמשך, הספר הזה הוא לכשעצמו התרחשות טיפולית.
ההתהוות הטיפולית בספר
מאחר והחוויה וההתהוות היא הדבר המשמעותי בספר, הקוראת צועדת דרך המילים היישר אל תוך מעמקי עולמה הפנימי של גיבורת הספר. מתוך התבוננות פנימית זו, נגלה לקורא עולם חלקי ומקוטע לעיתים אידיוסינקרטי ולא מנוסח. הטקסט מרגיש כמו ניסיונות רישום של הלא רשום. יש מקטעים של תובנות, רגעים של בהירות לצד אזורים שנותרים עמומים, חסרים ולא מפוענחים. בכך, הספר גם מצליח להעביר את המורכבות שבמסע הטיפולי. את הקושי, החשש, ההתקדמות והרגרסיה, באופן שמרגיש קרוב ואותנטי.
הסיפור מתחיל יחד עם תחילת הטיפול ועם החוויה החדשה והאוניברסלית של יצירת הקשר הראשוני, התחלה שמאופיינת באינטימיות זרה. כפי שתיאר זאת אוגדן (1989) במאמרו על הפגישה האנליטית הראשונה, "היחסים האנליטיים הם מן היחסים האנושיים היותר רשמיים ובו בזמן גם היותר אינטימיים". זוהי חוויה שקשה לנסח במילים ומורגשת ביתר שאת בתוך תהליך יצירת הקשר בכל טיפול פסיכולוגי. תהליך קרוב וחשוף שמתקיים בין שניים שאינם סימטריים.
עבור גיבורת הספר, זהו מפגש בו היא מוצאת את עצמה מבולבלת לגבי האפשרות של הסובייקטיביות שלה להתקיים בעולם ולתפוס מקום מבלי לזעזע את עולמו של האחר:
"הכעס לא מופנה החוצה אלא זורם באפיקים המוכרים, פנימה. כי למה לקחת סיכון ולכעוס על תמי אם אפשר לכעוס על עצמי. לכן אני חושבת שזה רק נראה כמו משהו שתמי עשתה לי, למעשה זו לא היא, זו אני, אני שעשיתי משהו בלתי נסבל שגרם לתמי לזרוק אותי... לשאת שעה איתי זה נצח... לא הכל אפשר לקנות בכסף."
שחר מתקשה להתמודד עם היותה נפרדת. קשה לה לשאת את סופה של השעה הטיפולית, היא אפילו כועסת על תמי שמפסיקה את הפגישה ומנכיחה את הסוף, את הפרידה. היא חווה את סיום הפגישה כרגע שבו היא נזרקת החוצה. מכיוון שהיא חרדה מהכעס שלה על תמי על כך שנפרדת ממנה בתום השעה, היא מפנה את הכעס כלפי עצמה. היא חרדה מהאפשרות שאם תכעס על תמי במצב זה, היא עשויה להרוס את הקשר איתה.
רגע זה, משקף את הפחד שלה מתוקפנותה כלפי האובייקט, פחד שמפריע לה לבטא אהבה ללא רחם שלדברי ויניקוט מאפשרת "למקם את האובייקט מחוץ לעצמי" (ויניקוט, 1954).
התחושה לאורך הספר היא כמו מבט דרך זכוכית מגדלת עמוק אל נבכי נפשה של הגיבורה. המבט הזה מאפשר לה לנסח חוויות אניגמטיות ומורכבות, מרובדות ועמומות, ולהעביר את הקוראת תהליך של פענוח והתמרה של חוויות אלה להבנות חדשות על עצמה. יחד עם זאת, במידה רבה כמו גיבורת הספר ששבויה בתוך נפשה ובעולם הפנימי שלה, הקוראת שבויה בזכוכית המגדלת, שמקשה עליה להבין פרטים ביוגרפיים ברורים על גיבורת הספר. היא נשארת עם מעט עובדות על המציאות החיצונית המתרחש מחוץ לכתלי חדרה של תמי או מחוץ לנפשה של שחר. סגנון כתיבה זה מעביר למעשה גם את הלך הרוח של התמה המרכזית העולה בטיפול עצמו: העיסוק בקשיי הנפרדות של שחר והקושי להרשות לעצמה להתקיים כסובייקט, דבר שמוביל אותה להיבלעות באחר ותחושת אי-קיום. המסע המתואר בספר הוא מסע אל עבר ההכרה בנפרדות ובאחרות. אפשרות שהיא מבהילה ומאיימת, אך טמון בה הפוטנציאל למפגש אמיתי ומפרה בין גיבורת הספר שחר, לבין אחרים בעולם.
הקוראת לומדת על ההתרחשויות שקורות מחוץ לטיפול דרך השיחות של שחר עם תמי, דרך המגע עם המחשבות והתחושות של שחר ודרך חלומותיה המתוארים בספר. שחר משתפת את תמי בזוגיות שלה עם שלומי, בחוויות מהעבודה שלה בגן ילדים טיפולי ובמה שנשמע כמו התנדבות בבית חולים פסיכיאטרי עם מטופלת בשם אסתר, איתה היא רוקמת יחסים מיוחדים. דרך העבודה המשותפת עם תמי בטיפול על כתיבת התיאור העצמי שנדרש לכתוב כל מועמד לתואר שני בפסיכולוגיה, אנחנו נחשפים מעט להיסטוריה של שחר. היא מספרת על הולדת אחותה ועל הפנטזיה שהייתה לה שיהיו מיד החברות הכי הטובות כדי שלא תרגיש כל כך לבד, על הקשיים החברתיים שסבלה מהם בחטיבת הביניים ועל הזרות שחשה עד שהגיעה אל בית הספר הדמוקרטי בחדרה. תחושת הבדידות והזרות וההתמודדות איתה נוכחת לאורך כל הספר. יחד עם זאת, הרבה מההתרחשויות נותרות חלקיות ועמומות לקורא, שכן השפה והכתיבה הן מאוד אידיוסינקרטיות ופנימיות. החלקיות והעמימות, משרטטות באמצעות ההעדר את קווי המתאר של החלקים הלא רשומים בנפש, את הלא מודע הלא מודחק שעולה במהלך הטיפול. שחר תוהה בספר: "אני רוצה לספר לתמי הכול. אני רוצה להגיד לה דברים שאין לי אומץ להגיד אפילו לעצמי.... אבל מה באמת קרה? מהו הדבר הזה שקרה שאותו אני רוצה לספר." תוך השאלות האלה, תוך החיפוש העצמי שלה, היא לומדת לאט לאט להתחבר לעצמה, להתעקש ולנסח תכנים לא מודעים ולעיתים אף לא מודחקים כיון שמעולם לא נרשמו ומאפשר לעצמה להפוך להיות עצמה, להיות נוכחת כסובייקט מובחן.
יכולת זו קשורה להתמקמות של המטפלת בספר מולה כמאפשרת לעצמי האמיתי של שחר להתפתח. כפי שכותב ויניקוט במאמרו "ואריאציות קליניות של העברה", לראשונה בחיי המטופל יש הזדמנות להתפתחות אני, לאינטגרציה שלו מתוך גרעיני אני, לביסוסו כאני גופני וכן להתנערות מסביבה חיצונית עם צעדיו הראשונים בביסוס קשר עם אובייקטים (1955).
בתוך כך, שחר חשה לעיתים אי-קיום, התחושה של העדר הנפרדות עולה ומשתקפת גם בקושי שלה להבין מה בכלל יש לה לספר לאדם אחר, מה אדם אחר יודע או לא יודע. היא עסוקה בשאלה כיצד תוכל לכתוב את סיפור חייה. הלא איזה קו עלילה יכול להיות למישהי ששקועה עמוק בתוך הביצה של מחשבותיה?
שחר מתחילה לחוש בזה וכך כתוב:
"אני יודעת איך קוראים למי שחיה ברצינות תהומית את המציאות הפנימית שלה: משוגעת. אני לא רוצה להיות משוגעת. המציאות לא נתפסת בי, מחליקה ממני, אז אני זו שצריכה להיאחז במציאות, לדעת מה היה ולספר לתמי."
בהמשך, מחפשת שחר אחר מידע על חייה של תמי המטפלת שלה. חיפוש שמהווה ניסיון למצוא דמיון אל מול נפרדות ואחרות. זוהי התחקות אחר קו עלילתה של המטפלת, שבה בעת משלב בתוכו כמיהה של שחר לשרטט קו עלילה משלה לאורו. כך, כאשר שחר מגלה שתמי היא עולה מאיראן והיה לה שם פרסי בעבר ששונה, שמה של תמי פתאום הופך בדמיונה של שחר ל"שחרזדה" (שחר-זדה), שם שמגלם את הדמיון וההתמזגות לעומת האחרות- בו זמנית. כאב הנפרדות אתו מתמודדת שחר מהדהד שוב כאשר מבצבצת החוצה היכולת של גיבורת הספר לנפרדות ואחרות בכך שהיא מתחילה לבנות את חייה (מוצאת זוגיות מיטיבה, נכנסת להיריון), שכן אז מסתיים הטיפול ואיתו הספר.
בפרק כמעט אחרון בספר, מתארת שחר את אופן סיום הטיפול, שאינו ברור עד הסוף מהטקסט באילו נסיבות אירע, אבל מעורר תהיות האם הטיפול של שחר הסתיים בעקבות פרסום הספר שכולל מידע רב על אישיותה ואופן עבודתה של המטפלת שלה. בשלב זה עלו בי תהיות על הבחירה שלא לכלול בספר כמעט מידע בכלל על הוריה ומשפחתה של שחר ובמקום זאת להתחקות אחר המטפלת שלה. והרי איזה טיפול אישי איננו עוסק כלל בהורים שלנו וביחסינו עימם?
לקוראת מתגלות המחשבות של שחר בנושא זה: "אולי הייתי צריכה לענות לה שבמקום לכתוב על המשפחה שלי כתבתי על המשפחה שלה ובמקום לקחת סיכון ולפגוע באמא שלי הלכתי על בטוח ופגעתי בה. אולי היא תחשוב שאני באה לסגור איתה חשבון, לחשוף אותה את מה שאני יודעת עליה והיא לא יודעת שאני יודעת... ואולי לא? אולי הטוב שלי הוא לא על חשבונה."
בפרק זה ניתן לומר שהספר עוסק במובן מסוים בשלב המעבר מהתייחסות אובייקט לשימוש באובייקט, אך מותיר שאלות האם מעבר זה אכן מתממש בטיפול. לפי ויניקוט (1969) "הרס של אובייקט אשר שורד, אינו מגיב ואינו נעלם, מוביל לשימוש". זוהי למעשה הליבה של הספר, היכולת של שחר לפתח עצמי אמיתי שמתהווה ומחליף את מרכזיותו של העצמי הכוזב. היכולת להיות היא ללא פחד ולחיות את חייה ואת אחרותה הנפרדת. במובן הזה, הספר עצמו ועצם פרסומו מתגלה לאיטו כשלב משמעותי בהתפתחותה של הדמות הראשית. מחד, היא מתגלה לעצמה ולעולם כאשר מצליחה לחלץ את עצמה מתוך הצמצום שכפתה על עצמה, ולהיות בת אדם נפרדת עם רצונות ומשאלות משלה ועם הזכות להשמיע קול ללא פחד: "יש לי שקט. כזה שקט. לא האמנתי שזה אפשרי. חשבתי שהפטפוט הזה בראש הוא הדרך היחידה לחיות. כלומר, אני חייבת לחשוב! ללעוס כל דבר כדי להבין אותו, לשמוע את מה שאני רוצה להגיד בתוכי לפני שאני מוציאה אותו החוצה... לא חשבתי שיש דרך אחרת לחיות. חשבתי שכולם ככה."
מאידך, הקריאה בסוף הספר מעוררת תהייה באשר לשחזור המתגלה בעצם פרסום הספר, כסוג של ביטוי בפעולה (אקטינג אאוט) שנשאר עם קצה פתוח, בשל טיפול שהסתיים בטרם זמנו. על כך כותבת שחר: "לא יכול להיות שבזה זה יסתיים, בהודעה חסרת פשר או שהפשר שלה הוא שאני לא בסדר, שפגעתי, שהרסתי."
האם התאפשר לשחר הרס בריא שנשאר בגבולות הפנטזיה, שאז אקט הפרסום של הספר מסמל את יכולת ההסמלה שהתפתחה אצל שחר, את הנפרדות שלה ויכולתה להרשות לעצמה להשמיע את קולה המובחן במרחב, או האם עצם פרסומו של הספר מצביע על תוקפנות שלא עברה אינטגרציה באישיות ונותרה מפוצלת ממנה.
לפי ג'אן אברם (1996), "עבור ויניקוט יש הרס בריא ויש הרס פתולוגי. הרס בריא הוא לא מודע ומתקיים בפנטזיה, והוא עדות לאינטגרציה ובשלות רגשית. הרס פתולוגי המתבטא בפעולה, מצביע על תוקפנות שלא עברה אינטגרציה באישיות ונותרה מפוצלת ממנה". לתחושתי, למרות שזה לא עולה באופן ברור מהספר, ככל הנראה בניגוד לתיאוריה שמבחינה באופן ברור בין שתי האפשרויות, בספר זה נראה שקרו שתיהן. הבחירה לכתוב את הספר אל מול המטפלת שלה ולא אל מול הוריה היא בחירה לא רק ספרותית, אלא גם אישית ותוקפנית במידה רבה, שקשורה לכך ששחר ממשיכה בכך את הטיפול מבלי להמשיך אותו באמצעות ביטוי בפעולה. בכך, היא מרשה לעצמה להמשיך כמו בטיפול, להפנות את התוקפנות שלה כלפי המטפלת שלה באמצעות החשיפה של הקשר האישי איתה, דבר שעשוי להיות הרסני עבורה ועבור המטפלת שלה. בד בבד, שחר מצליחה באמצעות הספר להשמיע את קולה באופן מובחן. היא עושה אקט שהוא מחוץ לטיפול, אבל הוא גם יצירתי ובכך היא מצליחה גם להתגבר על הפחד מההרסנות שלה ולהרשות לעצמה לתפוס מקום בעולם.
ספרה של שחר הוא טקסט אישי ונוגע ללב, המתאר מסע טיפולי רגיש ומטלטל. זהו ממואר שיש בו פתיחות רבה, תעוזה רגשית, וניסיון כן לעבד חוויות נפשיות דרך הכתיבה. הוא כתוב בסגנון ייחודי ומסקרן ומאפשר מגע עם עולמות פנימיים עמוקים ונשכחים.
הוא מאפשר לקוראת המון מגע עם חוויות עמוקות ולהיות יחד עם תהיותיה של שחר באשר לעצם היכולת להשתנות, ליצור תנועה בנפשה ולהירפא:
"המילים שלה (של תמי) אומרות מה מתהווה, מה מתאפשר, כמו טיפות מים שמחלחלות בנחישות לתוך סלע. היא מנסה ליצור תנועה במה שכתוב בדפים. אני לא מבינה למה ובכלל, לא מבינה מה היא רוצה מהחיים שלי. זה כמו לנסות להקים מאובנים לחיים, אולי אם נציף את האמוניטים במים הם יתחילו לשלוח זרועות... לדחוף את האוויר באותה תנועה שדחפו את המים לפני עשרות מיליוני שנים."
- פרסומת -
הערות
-
הספר "מאובנים מתעוררים לחיים", מאת שחר דואק, נכתב בעריכת ד"ר עלמה כהן ורדי ובהוצאת כנרת זמורה ביתן, 2025.
מקורות
אוגדן, ת. (1989). הפגישה האנליטית הראשונה. בתוך ת. אוגדן, הקצה הפרימיטיבי של החוויה (עמ' 128–143). תל אביב: עם עובד.
אברם, ג'. (1996) . הישרדות: מהתייחסות אובייקט לשימוש באובייקט. בתוך:שפתו של ויניקוט (2007, עמ' 339-343). תל אביב: תולעת ספרים.
ויניקוט, ד. וו. (1954). העמדה הדיכאונית בהתפתחות הרגשית הנורמלית. בתוך ד. וו. ויניקוט, הפסיכולוגיה של השיגעון (2018, עמ' 114–136). תל אביב: עם עובד.
ויניקוט, ד. וו. (1955). ואריאציות קליניות של העברה. בתוך ד. וו. ויניקוט, הפסיכולוגיה של השיגעון (2018, עמ' 137–145). תל אביב: עם עובד.
טמפרלי, ג'. (2001). העמדה הדיכאונית. בתוך ג'. טמפרלי, התיאוריה הקלייניאנית (2008, עמ' 81–98). תל אביב: תולעת ספרים.
קליין, מ. (1946). הערות לכמה מנגנונים סכיזואידיים. בתוך מ. קליין, כתבים נבחרים (2003, עמ' 177–203). תל אביב: תולעת ספרים.
יאלום, א. (1998). כל יום יותר קרובים: סיפור כפול של טיפול. תל אביב: כנרת.
McLuhan, M. (1964). Understanding media: The extensions of man. McGraw-Hill.
Ogden, T. H. (2019). Ontological Psychoanalysis or “What Do You Want to Be When You Grow Up?” The Psychoanalytic Quarterly, 88(4), 661–684.
