״חֲלְפָה דַּקָּה, וּתְּהוֹם הַנְּשִׁיָּה שָׁקַע - התבוננות בצילום ׳זמיר׳ מאת סופי ברזון-מקאי

גיא פרל | 29/5/2025 | הרשמו כמנויים

ביקרתי לאחרונה ביריד ׳צבע טרי׳. שם, בין שלל גדול ומציף של עבודות, מצאתי עצמי עומד שעה ארוכה מול הצילום ׳זמיר׳. ניתן לצפות בצילום כאן:

https://sofiemackie.com...7%A8-min.jpg

במרכזו של הצילום מושבת קריסטלים שעלטה עמוקה מקיף מכל עבריה. על הקריסטלים ניצב זמיר. קומפוזיציה פשוטה, שני אובייקטים על רקע שחור, יוצרת צילום שלא הצלחתי להסיר ממנו את עיני שהמשיך וליווה אותי אל תוך הלילה ועודו מלווני עתה.

אתחיל דווקא מהעלטה, שלתפיסתי אינה משמשת כרקע לאובייקטים, אלא נחווית כמקורם, דומה שממנה באו. בחלקו העליון של הצילום ניתן להבחין באדוות קלות על פני ים העלטה, מוארות באור חיוור שמדגיש את החושך שמתחתיו. מקור האור אינו ברור, אולי מגיע מירח רחוק כל שהוא, אולי זהו זוהר נוגה העולה ממושבת הקוורץ. העלטה עמוקה, חובקת כל, ושלא כמו הקריסטלים והזמיר – היא מצולמת בחלקה ובחלקה האחר נדמית כמתהווה מתוך ההעדר. בתחתית הצילום ניתן להבחין במרקם גרגרי כלשהו, אך הוא שחור משחור – כל ניסיון לפענחו מסתיים בבליעה לתוכו. ברזון-מקאי מניחה מולנו מרחב בולע אור שדומה כי ראשיתו ואחריתו מחוץ לגבולות מסגרת הצילום, אולם התצוגה, עולמנו.

למראה החשיכה עולה בדעתי חשכת הרחם וחשכת מערה. כעל מקבילות מיתולוגית לחשיכה הזו אפשר לחשוב על התהום שנחשפה ואיימה להציף את העולם כאשר כרה המלך דוד את אבן השיטין, או על תיאמת - אלת הים במיתולוגיה המסופוטמית. תיאמת (שהמילה העברית תהום קשורה לשמה) היא אם דור האלים הראשון. בתהליך בריאת העולם, הרג מורדוך את תיאמת ומגופתה המבותרת יצר את השמים ואת הארץ. כבכול סיפור בריאה, גם בזה שמתואר בצילום, נחוצות הפרדה והבחנה כדי ליצור תנאים לחיים חדשים. אצל ברזון-מקאי מוביל הביתור לבקיעת מושבת הקוורץ, הצפה כרפסודה על גב ים העלטה. האיכות הנוזלית המכילה את אין סוף האפשרויות והצורות, מתגבשת לכדי צורה מובחנת, סדורה, מוצקה, מוארת. כזו, עבורי, היא איכותם של גבישים בכלל וקוורץ בפרט, שגם אנשי הספק מכירים ביכולתו להסדיר במדויק את תדר הפעימה החשמלית במנגנוני שעונים.

משרד ראש הממשלה פרסם מכרז למתן שירותי אבחון פסיכולוגי
בהליך בדיקת מהימנות. הגשת ההצעות תיתכן עד ליום 16.6.2025

אני מתבונן בזמיר, שט בבטחה על רפסודת הקוורץ הקטנה שלו, בליבו של ים אפל. הענף הקטן עליו הוא ניצב מכמיר את ליבי, חשתי כאילו ביקש הזמיר לשמור על אורחותיו גם בעיצומה של דרמת בריאה קדמונית. מקור הזמיר פעור ואני שומע אותו שר את שירו. כל הזמירים, כמותו, שרים את שירם אל תוך הלילה – מקור שמו באנגלית Nightingale מגיע מצרוף בשפה הגרמנית שמשמעותו ״לשיר בלילה״. מתוך אפילת תהום-תיאמת בוקעת רפסודה, משהו מתגבש, מופיע סדר, נוצרות הפרדות, הענף מלבלב, ציוץ ממלא את שמי הלילה השחורים והריקים - החיים מתחילים. אני מתבונן בזמיר השר וחושב על ציפור אחרת שהביאה בשורה דומה במקורה – היונה מסיפור המבול.

אחד הזמירים המפורסמים ביותר בתרבות האנושית תואר ככל הנראה על ידי המשורר הבריטי ג׳ון קיטס (1795-1821) בשירו הנודע ״אודה לזמיר״. הוא דומה להפליא לזמיר בצילום. בליבה של האודה השתוקקות מתמדת של הדובר אל נפלאותו ונשגבותו של זמיר המאפשר התעלות מעל ״תהום הנשיה״ במילותיו של קיטס, זמיר המאיר בזימרתו את אפלת הלילה. אלו שורות הפתיחה של האודה (בתרגומה הנפלא של עפרה ר.):

לִבִּי נִדְכָּא, וְאֶת חוּשַׁי תִּנְגוֹס

רַדֶּמֶת כְּאִילוּ רוֹשׁ אוֹתִי הִשְׁקָה,

אוֹ נֶסֶךְ אוֹפִּיוּם בְּמֵעָי בָא מְלוֹא כוֹס

חֲלְפָה דַּקָּה, וּתְּהוֹם הַנְּשִׁיָּה שָׁקַע:

אַךְ לא קִנְאָה בְּאָשֶׁרְךָ גָּרְמָה לַזאת,

כִּי אִם אָשְׁרִי שְׁרַב מִדַּי בְאָשֶׁרְךָ יַעֲלוֹס, –

אוֹתוֹ אַתָּה, נִמְפָה קַלַּת-כָּנַף שֶׁל עֵץ,

בּמִין נִגוּן עָרֵב מְאד

מִיְּרַק קִיסוֹס וְרֹב צְלָלִים אֵין קֵץ,

מְלוֹא-גָרוֹן עַל קַיִץ בִּקְלִילוּת תִּשׂוֹשׂ.

בכוח שירתו הולך המשורר ומתעלה מעל אפילת חייו ותודעת מותו, ומזדהה עם יופייה הקורן של שירת הזמיר ועם נצחיותו:

הַרְחֵק! הַרְחֵק מִזֵה! אָעוּף אֲלֵיךָ בִדְּהַרָה

לא עַל מִרְכֶּבֶת בַּכְּחוּס וּנְמֵרָיו,

כִּי עַל כַּנְפֵיָּה הַסְּמוּיוֹת שֶׁל הַשִּׁירָה,

אַף אִם הָרוּחַ בִּמְבוּכָה, נָסוֹג וּמְעֻכָּב:

הֵן כְּבָר אִתָּךְ! הַלַּיְלָה הוּא עָנוֹג,

אוּלַי גָּם הַלְּבָנָה מוֹלֵכֶת מִמְּרוֹם כִּסְאָהּ,

צְרוּרָה בְפֵיוֹתֵיָּהּ הַכְּכֻבוֹת סְבִיבָהּ;

וְאִילוּ פֹּה אֵין אוֹר,

לְבַד מִזֵּה שְׁעַל רוּחוֹת מִשְּׁמֵי-הָאֵל יִגַּה

בְקִדְרוֹנֵי הַיֵּרָקוֹן, עֲקַלְתוֹנֵי דַּרְכֵי טְחָבָה.

זו חוויה דומה לזו שמאפשרת, ולו לרגע, יצירתה של ברזון-מקאי: האפילה נדחקת אל השולים, הרפסודה הבוהקת ביופי מוצק חוצה את ים האפילה, הזמיר ניצב ומזמר על ענף קטנטן ומלבלב. הקלו המים? הלוואי, ובכל זאת, אין יבשה באופק הצילום. האפילה, כפי שציינתי, הולכת ומשתרעת גם אל מחוץ לגבולות המסגרת. מקץ כמה דקות של התבוננות התגנבו לליבי חשש ועצב. כך מסתיימת האודה לזמיר:

שָׁלוֹם הֱיֵה! שָׁלוֹם הֱיֵה! שִׁירְךָ חוֹלֵף וְנֶעֱלַם

מִנִּי הַאֲפָרִים לְיַד, עַל פְּנֵי מֵי פֶלֶג דְּמוּמִים,

עוֹלֶה בַגֶּבַע; וְנָגוֹז עָמוֹק הוּא יִקָּבֵר

בַּעֵמֶּק הַסָּמוּךְ נִדָּם:

הֶהָיָה זֵה רַק חֲלוֹם, חֶזְיוֹן תַּעֲתּוּעִים?

נָסַה הַמּוּזִיקָה הָהִיא: – הַנָּם אֲנִי אִם עֵר?

את האודה לזמיר בשלמותה ניתן לקרוא כאן:

https://zviah.wordpress...%D7%99%D7%A8/