"וְהַדְּמָעוֹת שׁוֹלְגוֹת אֶת הַשֶּׁלֶג" – על הספר 'בצע' מאת תהל פרוש

גיא פרל | 19/7/2020 | הרשמו כמנויים

אל 'יחסי בעלות' (אפיק, 2020), ספרה השני של תהל פרוש, הגעתי עם תערובת של ציפיות וחששות שנשענו על קריאת ספרה הקודם ('בצע', מוסד ביאליק 2014). 'בצע' היה ספר ביכורים בשל ומרשים מאין כמוהו. ניכרה בו שפתה הפואטית הייחודית של תהל - שפה משוחררת, פרועה ומאתגרת המזמינה את הקורא לבוא אליה ונמנעת מלרכון לעברו. הספר עורר בי הערכה גדולה, אך נותרתי מרוחק ואולי אף מורחק מעל עולמה הרגשי של המשוררת. מעמדה זו ניגשתי אל 'יחסי בעלות'. מקץ קריאת שירים ספורים התחלפה תחושת הריחוק בתחושת קרבה גדולה, ובהשתאות על שכלול שירתה של פרוש, בייחוד בכל הנוגע ליכולתה להכיל בטבעיות תערובת של סרקזם מרוחק עם עמקות רגשית, חשיפה ופגיעות. הפראות עודה שם, גם הכעס על העיוותים החברתיים והכלכליים הכרוכים בהון, וארוגים בהם רגישות, עדינות וחמלה רבה.

עלה בדעתי שהתרחבות קשת התחושות קשורה בראש ובראשונה להפיכתה של המשוררת לאם. שירי האימהות הפותחים את הספר ושירי ההיריון הסוגרים אותו הם מן היפים והמורכבים שראיתי מזה זמן רב בנושאים אלו. בשירים, נחוות הלידה ואהבת הילד כהתגלות הכרוכה בהמסת מבנים נפשיים ישנים, ומזמינה ערוצי מפגש חדשים עם העולם. למשל: "אִשָּׁה יוֹלֶדֶת יֶלֶד, הַשָּׁמַיִם מַבְקִיעִים לָהּ, נִגְלָה סוֹדָהּ / וְהִיא שׁוֹכֶבֶת בְּקוּעָה וּרְתוּחָה וְתִינוֹקָהּ / תָּמִים, חַף מִכָּל גַּלְגַּלֵּי עִנּוּיִים / הוּא בּוֹכֶה לָהּ וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ אֶת שְׁמָהּ וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ מִי הִיא / וּמֵאֵיפֹה בָּאָה / אֲבָל בְּתוֹכוֹ עָתִיד / וְהִיא יוֹדַעַת שֶׁהוּא אוֹחֵז בַּזְּמַן וְחַי" (מתוך 'אישה יולדת ילד, עמ' 11); או השיר 'היה רגע בעולם' (עמ' 13) שאביא בשלמותו:

"הָיָה רֶגַע בָּעוֹלָם / בְּתוֹךְ הַחַי שֶׁלָּהּ / שֶׁהִשְׁתַּנָּה. אוּלַי אֵלֶּה / הָיוּ הָעֵצִים שֶׁהִשְׁתַּנּוּ גַּם כֵּן. / הַנְּשָׁמָה שֶׁלָּהּ נֶחְדְּרָה בַּעֲנָפִים וּבְעָלִים. בְּכָל בֹּקֶר לָקְחָה / אֶת הַבֵּן הַיָּפֶה שֶׁלָּהּ וְאָמְרָה לוֹ / אֵלֶּה הֶעָלִים / יָרֹק עָלֶה / וָרֹד עָלֶה / לָבָן עָלֶה / אֵלֶּה הַפְּרָחִים".

נמשכת ההרשמה למחזור לימודים חדש (מחזור שמיני)
של תוכנית הכשרה בפסיכותרפיה ברוח פסיכולוגיית העצמי

כדוגמא לתערובת הייחודית שמציעה פרוש בין ריחוק רגשי לקרבה חשופה, בחרתי להתמקד בשיר היפיפה, אחד מני רבים – 'אני כל כך שמחה' (עמ' 54) – בו היא מספרת על האושר המציף אותה ביבשת אירופה. לא האמנתי לפרוש, ופרוש לא רצתה שאאמין לה; היא מסתתרת בעודה חושפת בפנינו את מקום מחבואה; כל שורה בשיר העצוב-מצחיק הזה מרחיקה-מקרבת אותנו מ-אל המשוררת. הדיאלקטיקה מתנקזת אל שורת סיום השיר בה מופיעה וידוי כן, שלם, חף מסרקזם, וידוי שעורר בי הקלה ותחושת קרבה. המשוררת המאושרת בוכה לבדה בחדרי שירותים, אבל נרגעת מהר. וכמה נפלא תאור דימעותיה השולגות את השלג, ארבע מילים שלבדן מחזיקות סרקזם, הומור, בדידות, עצב, רוך, התגברות, התמסרות ויופי, ארבע מילים שלבדן מחזיקות את הבלתי אפשרי האפשרי.

אֲנִי כָּל כָּךְ שְׂמֵחָה בְּאֵירוֹפָּה כָּל כָּךְ רְגוּעָה בְּאֵירוֹפָּה וְצוֹמְחוֹת לִי שְׂעָרוֹת

צוֹחֲקוֹת בְּאֵירוֹפָּה וְיֵשׁ לִי חִיּוּךְ מָתוֹק בְּאֵירוֹפָּה וַאֲנִי מְרַחֶפֶת מֵעַל מִדְרָכוֹת

בְּאֵירוֹפָּה וְלוֹגֶמֶת לִיטְרִים וְלֹא מִשְׁתַּכֶּרֶת וְאוֹכֶלֶת טוֹנוֹת וְלֹא מַשְׁמִינָה וַאֲנִי

מַזְרִיחָה אֶת הַזְּרִיחָה וַאֲנִי מַרְעִיבָה אֶת הָעֶרֶב וַאֲנִי מְחַבֶּקֶת אֶת הָעֵצִים בְּאֵירוֹפָּה

אֲנִי רוֹקֶדֶת בֵּין הֶעָלִים הַגְּדוֹלִים וּמַצְלִילָה אֶת הַצֵּל וְעוֹצֶרֶת אֶת הַגֶּשֶׁם וְלֹא

אִכְפַּת לִי שֶׁכֻּלָּם לֹא יִשְׂרְאֵלִים בְּאֵירוֹפָּה אֲנִי יְשֵׁנָה כָּל כָּךְ טוֹב בְּאֵירוֹפָּה וְגַם

כְּשֶׁאֲנִי בּוֹכָה בַּשֵּׁרוּתִים בְּאֵירוֹפָּה אֲנִי נִרְגַּעַת מַהֵר וְהַדְּמָעוֹת שׁוֹלְגוֹת אֶת הַשֶּׁלֶג