פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
כְּשֶׁתַּעֲלֶה דֶלְתַת הַנִּילוּס אֶשְׁכַּח שֶׁסִּפַּרְתִּי יְצִיאַת מִצְרַיִם

כְּשֶׁתַּעֲלֶה דֶלְתַת הַנִּילוּס אֶשְׁכַּח שֶׁסִּפַּרְתִּי יְצִיאַת מִצְרַיִם

עלון פסיכולוגיה עברית | 26/3/2021 | הרשמו כמנויים

 

אני אדם יחיד, אדם בודד. אינני דמוקרטיה

לפני שנה בדיוק, שרנו מה נשתנה, וידענו שאכן משהו השתנה לבלי הכר. ספונים בבתים, יחידים, זוגות, משפחות גרעיניות, דורשים בחירות בעודנו בסגר הדוק. שנה אחרי, כמו נבקע עבורנו ים סוף, ודרך היציאה ממצרי הקורונה נפקחת לאורך. מה קורה אחרי יציאת מצרים? אחרי ההליכה בתוך החרבה אשר בים? וכשמגיעים כבר אל הארץ המובטחת? מה זוכרים מהסגר, מהעבדות, מהאימה שלעולם לא נצא לחופשי? האם נבחר לספר ביציאת מצרים? ומה נספר? ובכל זאת יש לומר – לפעמים, כמה נהדר זה, שאפשר ומותר לשכוח. 

השבוע באתרנו, כמו כל שבוע, מאמרים וטורים מרחיבי דעת ולב, קריאה נעימה ונתראה אחרי החג:

השיח סביב חומרים משני תודעה והאפשרויות התרפויטיות הטמונות בהם הולך ותופס תאוצה בשנים האחרונות. במאמר זה ליאור שיינפלד יוצא מנקודת הנחה שהכרחי להבחין בין שימוש בעל פוטנציאל מסוכן והרסני לבין שימוש בעל פוטנציאל חיובי, מפתח ומרפא, ובוחן לעומק את "עקרון הסט והסטינג", שלפיו חוויית השימוש בחומרים פסיכדליים מושפעת מאוד מההקשר שבו הם נלקחים.

הספר "לראות אדם" בעריכת ד"ר רן נוימן, מציג פסיפס מרתק של "תמונות" מחייהם של מבוגרים עם מוגבלות. חלוקת הספר לשערים נעשתה בהתאם למעגלי החיים האישיים והחברתיים של מבוגרים עם מוגבלות. הנחת היסוד היא כי הכרה של האתגרים שבתקופת הבגרות ושל התמיכות המוצעות בפרקי הספר תסייע לחבר בין תאוריה למעשה.

ובפסיכובלוגיה:

חנה דויד מגיבה על סקירת מאמרו של סטיוארט פייזר, שעסקה בכתיבה על מטופלים כאל "מתנה": "מכאן ועד להיותו של כל תיאור מקרה שפורסם בבחינת 'מתנה' למטפל הדרך רחוקה. המטופל לא צריך להרגיש שהוא 'תורם' למטפל, 'עוזר' לו, בוודאי לא 'מתנדב' או 'מתנודב' לספק לו מידע שיביא לפרסומו של המטפל, להרחבת מעגל המטופלים שלו, או להעלאת מעמדו האקדמי. המטופל לא חייב לתת שום מתנה למטפל"

וגם ליאור בכר כותב בעקבות מאמרו של פייזר – על החופש לסרב לפרסום תאור מקרה - "ברגע שמטופל מתבקש להרשות פרסום בשם מושאל של תיאור מקרה או סיפור טיפולי אודותיו, הוא נחשף לשלושה לחצים סמויים. נקרא להם: הסמכות, היזמה, והסיכוי להתפרסם. [...] המשותף ללחצים הסמויים האלה הוא קיומו של אינטרס שהם יישארו סמויים. ומכל אלה מסתמן שלהסכמה במצבים כאלה אין יותר מדי משמעות".

פודקאסט חדש בהגשת אורית נבון על מצוקות נפשיות בוערות, שמציג בכל פרק מצוקה נפשית אחרת ומתמקד בהבנתה של המצוקה, דרך ההתמודדות האישית, הטיפול בה, ודרך ההתמודדות הסביבתית.

דניאל עוז, אחיה של גליה עוז, מגיב לפוסט של אסתר פלד באתרנו, 'סיכוי טוב שזה קרה': "לא רק את ההבדל בין אמירת עובדות ובין הלעגה מיד הדמיון מתקשה פלד להבין, אלא גם את ההבדל בין חדר הטיפול ובין החוץ. 'מה שקרה לי במרוצת השנים הארוכות של עבודה קלינית: למדתי להאמין למטופלים', היא כותבת. האמנם גליה מטופלת של פלד בהווה או בעבר, ופלד הפרה כאן את החיסיון ביניהן? או שמא פלד שכחה שגליה היא אדם זר לחלוטין, נדמה לה בטעות שגליה מטופלת שלה, ובתוך כך היא אינה מהססת להפר את החיסיון הטיפולי?".

"אז נכון, יגידו המלעיזים שאלו הבטחות בחירות, ושזה לא אומר, ושסתם חתמו, ויגידו ויגידו ויגידו. וחלקם צודקים וחלקם טועים. זה לא משנה את העובדה שכשהיינו צריכים לפרגן לח"כים מהכנסת הקודם היו ברשימה לא פחות מ-21 ח"כים שתרמו! מי יותר מי פחות, אבל 21 ח"כים שעסקו באופן פעיל בנק' זמן זו או אחרת בפסיכולוגיה הציבורית!" ירדן מנדלסון על התחייבות המפלגות השונות להכנסת הפסיכולוגיה הציבורית לקווי היסוד של הממשלה הבאה.

במדור קריאה מודרכת - דוברת (דובי) דולב, מרפאה בעיסוק במכון להתפתחות הילד בתל השומר, ממליצה על הספר "הארנב הקשיב".

בבלוג 'חדר משלך', הקליניקה המופלאה של רות נצר -  "הקליניקה עמוסה חפצים רבים. כאשר ראיתי את צילום הקליניקה של פרויד, ראיתי שגם אצלו היה גודש כזה, ואמנם אין הגודש מפריע למטופלים, כיוון שהם כל כך עסוקים בעצמם שכמעט לא רואים מה יש מסביב. המטופלים לא יודעים שהצילומים והתמונות והפסלים הם מעשי ידי, משום שהם כמעט תמיד לא מתעניינים מי עשה אותם, כך שהשאלה ששאלתי את עצמי בעבר - אם נכון לשים בחדר חומרים אישיים שלי שמגלים מעולמי האישי - מתבררת כלא רלבנטית בכלל".

ולסיום, איילת וידר-כהן רואה את פסח כחג עם פוטנציאל כזה שמצליח להסתבך ולירות לעצמו ברגל שוב ושוב - "חג של התנקות, של התחדשות, של היפטרות מחפצים ובגדים ישנים, של אוורור, סדר ורענון. בפועל, הימים שלפני החג הופכים לסיוט, לשיעבוד, לעבודת פרך ולהלקאה עצמית. תחרות מייאשת שאין סיכוי לנצח בה, מאבק סיזיפי ואובססיבי בלכלוך, בבלאגן ובפנטזיות על הרמוניה ואסתטיקה בלתי מושגת."

זִכְרוֹנוֹת מִכּוּר הַבַּרְזֶל / עמיחי חסון

כְּשֶׁתַּעֲלֶה דֶלְתַת הַנִּילוּס אֶשְׁכַּח שֶׁסִּפַּרְתִּי יְצִיאַת מִצְרַיִם
בַּלֵּילוֹת שֶׁנִּזְרְקָה בִּי שֵׂיבָה לִפְנוֹת בֹּקֶר שֶׁהָיִיתִי פַּעַם עֶבֶד
בְּכוּר הַבַּרְזֶל שֶׁלֹּא יָדַעְתִּי טַעַם מִטָּה מֻצַּעַת כָּרִים וּכְסָתוֹת

וּבַחִזָּיוֹן שֶׁרָאִיתִי בְּצָהֳרַיִם חַמִּים בִּגְבוּל הַמִּדְבָּר:
הִנֵּה יָמִים בָּאִים וְדֶלְתַת הַנִּילוּס מְצִיפָה אֶת זִכְרוֹנִי
בַּמַּיִם שֶׁהָיוּ דָּם וְהָיוּ עֶרֶשׂ חַיַּי מִקְוֵה הֻלַּדְתִּי הַמִּתְחַדֵּשׁ
וּמַלַּח הַיָּם הָאַחֲרוֹן מוֹשֶׁה אוֹתִי עֲטוּף שְׂמִיכוֹת
אֶל הַחוֹף וּצְחוֹק גָּדוֹל מְמַלֵּא פִּי
וּלְשׁוֹנִי גַּרְגִּירֵי חוֹל. 

Photo by Luis Alfonso Orellana on Unsplash


עוד בבלוג של עלון פסיכולוגיה עברית

גמישותה של הנפש בתנועת צוואר אחת – הראש הזוכר והמורכן, הוא גם זה המוסט לשמיים כדי לבלוע בעיניים גדולות...
לחברי פסיכולוגיה עברית שלום, שער 'ילדים' מאגד את כל המידע המצוי באתר ורלוונטי לנושא ילדים: מאמרים, קבוצות...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.