הארנב הקשיב / קורי דורפלד
קריאה מודרכת | 22/3/2021 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
הארנב הקשיב מאת קורי דורפלד, תרגום: גליה אלוני-דגן, הוצאת תכלת, 2019. 40 עמ'.
ממליצה על הספר: דוברת (דובי) דולב, מרפאה בעיסוק במכון להתפתחות הילד בתל השומר.
בספר "הארנב הקשיב" מסופר על ילד שמשחק לבד, ובונה מבנה מאוד מפואר בכוחות עצמו – והמבנה מתפרק לו. אי אפשר להסביר בצורה טובה למה זה קרה, למה התפרק המבנה, והילד נשאר מאוד עצוב. לאורך הספר, בכל פעם מגיעה חיה אחרת שמנסה לתת לו כל מיני דרכים להתמודד עם העצב שלו: כל חיה מציגה איזושהי תגובה רגשית אחרת, ולא מצליחה לנחם את הילד. בסוף מגיע הארנב והוא לא פועל יותר מדי, הוא לא עושה שום דבר אקטיבי - הוא פשוט נשאר ליד הילד, יושב לידו ולאט נותן לילד להיפתח ולהוציא מתוך עצמו את הרגשות והמחשבות השונים - ולהשלים עם הסיטואציה.
הכרתי את הספר כשקניתי אותו לילדה שלי, וכשקראתי לה אותו, הוא מאוד התחבר לי לעצמי. עברתי לידה קשה מאוד שלה ושל התאומה שלה, שנפטרה, וכל התקופה הזו שלאחר הלידה התגובות של הסביבה לסיטואציה הזו לא תמיד היו פשוטות לעיכול, ואנשים אמרו, מתוך כוונות טובות, את הדבר הלא נכון. חוויה של לידה שקטה היא מצב שבו הדברים הסטנדרטיים שאומרים באבל לא תקפים, ואנשים מאוד מבולבלים ואומרים כל מיני דברים כמו "עדיף ככה", "יהיו לך עוד הרבה ילדים" או "תשמחי שיש לך אחת". כשקראתי את הספר הזה רציתי ממש לומר לאנשים – הנה תעשו את זה, תהיו כמו הארנב. לפעמים אנחנו אומרים דברים באופן אוטומטי, כשבסופו של דבר הדבר הנכון הוא לתת כבוד להלך הרוח של מי שנמצא בסיטואציה, להיות פשוט קשובים ורגישים לאדם בצד השני.
הספר גם פגש אותי בתור אימא לילדה שהגיעה לביקורות במכון להתפתחות הילד, ואצל אנשי מקצוע זה אפילו עוד יותר חמור – לא כי הם פחות רגישים מהקהל הכללי, אלא כי הכול מאוד קצוב בזמן ומאוד על אוטומט. רואים ילד אחרי ילד, יש עומס, יש הרבה מה להספיק במפגש קצר, הרבה יותר ממה שאידיאלי להספיק בזמנים המוקצבים, והרבה פעמים לא מצליחים בכלל להתייחס לנקודות ולמקומות האלה – להקשבה, לרגישות. הרבה פעמים שאלות נשאלות על מה שקרה, אבל לא שואלים את השאלה הפשוטה, הבסיסית, מה שלומכם היום. ממשיכים הלאה.
הייתי מרפאה בעיסוק עוד לפני הלידה, אבל בעקבותיה הרגשתי שאני רוצה לעבוד פה – במכון להתפתחות הילד. בעבודה הטיפולית שלי אני עובדת באופן עמוק עם משפחות, בטיפולים ארוכי טווח, כך שיש מקום ממש לעשות היכרות מעמיקה עם המשפחה והילד ועם הסיפור המשפחתי. אני עובדת בעיקר עם ילדים על הספקטרום האוטיסטי. "הארנב הקשיב" מתחבר לי פעמיים בטיפול: פעם אחת בהקשבה לילד, ולהיות קשובה לא רק לנאמר או למתרחש, אלא גם לשפת הגוף ולאנרגיות הכלליות, ולנסות להיות קצת הארנב. אם הילד מרגיש שהוא כועס אז לעזור לו לכעוס, אם הוא עצוב או בוכה, אז להיות איתו בבכי, לתת לילד להיות המוביל של הסיטואציה. אני מתחברת לארנב גם בעבודה עם ההורים: אנחנו לפעמים חושבים שאנחנו מטפלים בילד, כי הילד זקוק לטיפול, אבל בפועל אנחנו מטפלים בהורים לא פחות מאשר בילד. לנו כמטפלים יש הרבה דברים שאנחנו יודעים ורוצים לעבוד עליהן, והרבה מטרות שמאוד ברורות לנו, אבל חשוב להבין איפה ההורה נמצא ומה הדבר שחשוב מבחינתו כרגע, כדי שנוכל ליצור קשר טיפולי מיטיב, גם אם זה אומר שנשנה את התכניות שלנו.
בשירות הציבורי הבחירה בהקשבה דווקא מייעלת את העבודה. מבחינתי, אם אני הייתי ממשיכה להיות במקום של התעקשות על מה שחשוב לי כי זה מה שתכננתי מראש, כי אין לי זמן לעשות התאמות ולהתחיל מחדש - אז הייתי נתקעת על חוסר מוטיבציה הורית לטיפול ולא מצליחה לבסס קשר טיפולי, ובלי קשר טיפולי אין לי כלום. ולפעמים העבודה עמוסה מאוד, ואין פנאי לאמפתיה. אבל אז צריך לתעדף ולעשות בחירות שהן כואבות, שאם היו לי את הפריווילגיות אז הייתי אולי בוחרת אחרת, אבל אז אקצץ דווקא בחלקים הטכניים, ואתן את תשומת הלב והזמן שלי במלואם למטופל.
אני ממש חושבת שכולם צריכים לקרוא את הספר. כל בן אדם, בין אם הוא בצד שזקוק לנחמה ובין אם הוא בצד המנחם, יכול להיתרם ולשמוח ממנו. מבחינתי זה ספר שיש בו איכויות טיפוליות מאוד חשובות והן נמסרות בצורה כל כך מדויקת ונגישה - כמעט כמו שיר.
