פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
תיאורי מקרה – את מי הם משרתים?  על מקומם של תיאורי מקרה בפסיכולוגיה של מחוננים

תיאורי מקרה – את מי הם משרתים? על מקומם של תיאורי מקרה בפסיכולוגיה של מחוננים

ד"ר חנה דויד | 21/3/2021 | הרשמו כמנויים

כותרת המאמר "להשיב מתנה: השימוש הקליני בכתיבה על מטופל – סקירת מאמרו של סטיוארט איי. פייזר"[1] מציבה קושי גדול אצל הקורא שהכותרת באנגלית אינה ניצבת לנגד עיניו. שכן, A Gift in Return פירושו "מתנה בתמורה" או "מתנה כתמורה". לו היתה זו בעיה של תרגום גרידא – ניחא. אבל  המשמעות של "תמורה" ו"מתנה" שונות זו מזו שוני רב. במקרה שלנו, שבו נסקר מאמר שמביא תיאורי מקרים שעצם פרסומם, בהסכמת המטופלים כמובן, תרם לטיפול או, למצער – לשיפור מצבם של המטופלים, עלול אף להשתמע שההסכמה היא מעין "החלפת מתנות" בין המטופל למטפל. ולא היא. שמחתי לראות, שגם ליאור בכר, שפירסם אך לפני יומיים את הפוסט: "'בהסכמה': על החופש לסרב לפרסום תיאור מקרה" בתגובה לסיכום המאמר של פייזר, כותב לא רק על עצם השימוש במונח "מתנה" אלא על מהותה של ה"הסכמה".

תיאורי מקרה שימשו – ומשמים עד היום – נדבך חשוב בהתפתחותה של הפסיכולוגיה. תהליך הקבלה של כל תיאוריה פסיכולוגית חדשה לקראת מעבר לשלב היישומי נעשה בעזרת תיאורי מקרה. כך היה מאז "אנה או" ו"הנס הקטן" של זיגמונד פרויד, ועד ימינו. אם נבחר, לדוגמה, ב-CBT, תיאוריה ששורשיה במאה שעברה, הרי התפתחותה והתפשטותה היו במאה ה-21: כשנקליד בגוגל  "CBT CASE STUDY" נוקבל קרוב ל-40,000,000 תוצאות; הקלדה של "CBT CASE STUDIES" נותנת כ-10,000,000 ערכים נוספים. מבט מקרוב על מאמרים מדעיים שמלות המפתח שלהם הן CBT CASE STUDY, כמו באתרים ResearchGate או academia.edu יגלה, שהם התפרסמו בשני העשורים האחרונים, רובם מאז 2010.

פסיכולוגיה של מחוננים היא מקרה מיוחד בקרב אנשי המקצועות הטיפוליים עד ימינו, שכן, מצד אחד – מחקרי טרמן על מחוננים החלו להיערך כבר לפני 100 שנה, ומאז נעשו מחקרים כמותיים רבים שעסקו בהיבטים קוגניטיביים חשובים שנוגעים למחוננים. גם תיאוריות של מחוננות נכתבו חדשות לבקרים, ובעקבותיהן נסיונות שונים ליישומים מגוונים של "חינוך למחוננים" או "הוראת מחוננים" (למצער – בחו"ל). אבל ההיבטים הפסיכולוגיים המיוחדים למחוננים "נותרו מאחור". לפיכך יש, לדעתי, חשיבות רבה בפרסום תיאורי מקרה של מחוננים.

אבל, כמו בכל עיסוק בגופו או בנפשו של אדם – ולא ניכנס כאן לקשרי גף;-נפש – על המטפל לעשות כל שאל ידו שדי לא להזיק למטופל. כלל זה תקף כמובן גם בעת כתיבת תיאור מקרה. לפיכך, כלל נקוט אצלי לכתוב רק על מטופלים-לשעבר, וכך להקטין ככל האפשר את הפוטנציאל לנזק. אבל, כדי לפרסם תיאור מקרה צריך לא רק להימנע מלעבור על שבועת היפוקרטס. בפרסום תיאורי מקרה של מחוננים אני רואה ערך חשוב שלא נזכר במאמר שנסקר. גם בספרות הענפה, שחלק נכבד ממנה עוסק בשאלה "מדוע יש או צריך לכתוב תיאורי מקרה?" יש רק אזכורים רופפים של התועלת שיש בכתיבת תיאורי מקרה: כדי שהקורא, שהוא מטפל או מטופל בפוטנציה, ימצא בתיאורים הללו את מטופליו או את עצמו.

כאשר אני מפרסמת תיאורי מקרה מפורטים או וינייטות של ילדים מחוננים, הפנייה לאישור הפרסום היא כמובן הן לילד והן להוריו, בניגוד למצב בו המטופל הוא מבוגר והאישור הוא רק שלו. אבל תמיד המטרה העיקרית שלי בפרסומים כאלה היא לתת לקורא את ההרגשה: "אני, או אנחנו, לא לבד". אם מדובר בתיאור מקרה של ילד צעיר – הקורא שאליו אני מכוונת הם המטפלים שלו או הוריו; אם מדובר במתבגר, ובעיקר – במתבגרת – הקוראת הראשונה שלי היא בדרך כלל הנערה, שמוצאת בתיאור את עצמה. משפטים כמו: "קראתי את הספר שלך ומצאתי בו את הילד שלי" או "קראתי את המאמר שלך, וזה כאילו את מדברת בול על המשפחה שלנו" הם כאלה שאני שומעת או קוראת מדי שבוע. לכן, לדעתי, היכולת להזדהות עם הנכתב, האפשרות להרגיש "אני לא לבד", צריכה להיות הסיבה המרכזית לכתיבת תיאורי מקרה.

מכאן ועד להיותו של כל תיאור מקרה שפורסם בבחינת "מתנה" למטפל הדרך רחוקה. המטופל לא צריך להרגיש שהוא "תורם" למטפל, "עוזר" לו, בוודאי לא "מתנדב" או "מתנודב" לספק לו מידע שיביא לפרסומו של המטפל, להרחבת מעגל המטופלים שלו, או להעלאת מעמדו האקדמי. המטופל לא חייב לתת שום מתנה למטפל. כדי להדגיש עובדה זו אני נוהגת כל אימת שמגיעה אלי משפחה חדשה, לומר, כאחד מכלל הסטינג, שאסור לתת לי מתנות, כאשר היוצא מן הכלל הן מתנות מתכלות עם הפרידה, כמו זר פרחים או עוגה שאנחנו אוכלים ביחד. מטפל מקבל שכר עבור עבודתו; כאשר המטפל גרוע אין גורעים משכרו, וכאשר הוא טוב אינו צריך לקבל "מתנות", "תמורות" או "תרומות". הכרת התודה של המטופל חשובה, אבל כאשר הוא מביע את הסכמתו שתיאור המקרה שלו יפורסם המטרה צריכה להיות עזרה פוטנציאלית למטופלים אחרים, ולא למטפל.

 

[1]

Pizer, S.A. (2000). A Gift in Return. The Clinical Use of Writing About a Patient. Psychoanalytic Dialogues, 10(2), 247-259.

 


עוד בבלוג של ד"ר חנה דויד

פוסט זה נכתב בתגובה לדבריה של אוריה גובנר:  נקודות למחשבה. חנה יקרה, ראשית אודה על התכנים המרתקים...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.