פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
ביון, ויניקוט וחומרים משני תודעה: זווית פסיכודינמית על עקרון הסט וסטינג בחוויה הפסיכדליתביון, ויניקוט וחומרים משני תודעה: זווית פסיכודינמית על עקרון הסט וסטינג בחוויה הפסיכדלית
ביון, ויניקוט וחומרים משני תודעה: זווית פסיכודינמית על עקרון הסט וסטינג בחוויה הפסיכדלית

ביון, ויניקוט וחומרים משני תודעה: זווית פסיכודינמית על עקרון הסט וסטינג בחוויה הפסיכדלית

מאמרים | 21/3/2021 | 2,290

השיח סביב חומרים משני תודעה והאפשרויות התרפויטיות הטמונות בהם הולך ותופס תאוצה בשנים האחרונות. מאמר זה יוצא מנקודת הנחה שהכרחי להבחין בין שימוש בעל פוטנציאל מסוכן והרסני לבין שימוש בעל פוטנציאל חיובי, מפתח ומרפא. במאמר נבחן לעומק "עקרון הסט והסטינג", שלפיו חוויית השימוש בחומרים פסיכדליים מושפעת מאוד מההקשר שבו הם נלקחים. העיקרון יוצג בהרחבה ויידון באמצעות רעיונות פסיכודינמיים, ובעיקר דרך מושגים של ביון וויניקוט, תוך הישענות על דוגמאות ממקרים טיפוליים ומחוויה אישית של הכותב.

ביון, ויניקוט וחומרים משני תודעה

זווית פסיכודינמית על עקרון הסט וסטינג בחוויה הפסיכדלית

מאת ליאור שיינפלד

 

 

 

...אם יחזור שוב רגע הפחד, אבוא להושיט לך יד
תמיד אהיה קרוב אליך, לחבק במקרה שתרעד.
ועכשיו פעמוני אזהרה מצלצלים בראשך
אתה רוצה לשכוח, להתחיל מהתחלה.

אז תאמין, שאם קלקלת, אתה יכול גם לתקן
כן כן, כן.

אל תפחד
אתה לא לבד

(אהוד בנאי)

במסגרת עבודתי כפסיכולוג קליני אני פוגש פעמים רבות צעירים וצעירות1 שמגיעים לאחר שימוש מזיק ושימוש לרעה (misuse ו-abuse) בחומרים פסיכואקטיביים וסובלים ממשבר נפשי עמוק בעקבות חוסר היכולת להתמודד עם החוויות שחוו תחת השפעתם. ההשלכות של משבר כזה עלולות להיות הרסניות ובלתי הפיכות, ופעמים רבות נדרשות שנים לאסוף את השברים. מצבים פסיכוטיים, משברים דיכאוניים והפרעות חרדה הן רק חלק מהדוגמאות, כאשר לעיתים השימוש עלול להוביל אף למצבים כרוניים כמו סכיזופרניה, הפרעה בי פולרית ועוד. דווקא מתוך הניסיון הטיפולי שחשף אותי לסכנות הרבות הטמונות בשימוש לא אחראי, לא בשל, לא מוחזק או אקראי בחומרים פסיכדליים (או חומרים משני תודעה), אני מבקש לעורר שיח ומחשבה שמביאים בחשבון את האפשרויות הרבות שטמונות בשימוש מוגן בחומרים אלו כשער לחיבור עמוק עם עצמי ועם העולם. בשיח הפסיכדלי שגור בהקשר זה המונח "מסע פסיכדלי", המשקף את עומק החוויה, את המשמעות הגדולה שטמונה בה ואת השינוי הפוטנציאלי בעקבותיה.

במאמר זה אני מבקש אפוא לשרטט קווים מנחים כלליים שיכולים לעזור להפיק את המיטב מהתנסויות בחומרים פסיכדליים דרך בחינה לעומק של אחד העקרונות שנועדו להקטין את הסיכון בשימוש בחומרים אלו: "עקרון הסט והסטינג". לפי עיקרון זה, חוויית השימוש בחומרים פסיכדליים מושפעת באופן משמעותי מההקשר שבו הם נלקחים. העיקרון מתאר שני גורמים מרכזיים שמשפיעים על אופי החוויה. ה"סט" (set – קיצור של mindset) מתייחס לגורמים פנימיים – מצב הרוח של האדם שנוטל את החומר, הכוונה שלו, המוכנות שלו לחוויה הפסיכדלית והציפייה שלו ממנה. במאמר זה ארחיב את עקרון הסט ואתייחס בהקשר אליו גם להשפעת המבנה הנפשי של האדם על החוויה הפסיכדלית, קרי לעולמו הפנימי, לבשלות הרגשית שלו ולמבנה האישיות שלו. ה"סטינג" (setting) מתייחס לגורמים בעולם החיצוני – הסביבה הפיזית שבה נלקח החומר, האנשים שמלווים את התהליך וההקשר האישי, החברתי והתרבותי שבו החומר נלקח (Hartogsohn, 2020).


- פרסומת -

הדיון בעקרון הסט והסטינג במאמר יתמקד בזווית האישית והנפשית של חוויית השימוש בחומרים משני תודעה ויישען על רעיונות פסיכודינמיים.2 ההנחה מאחורי החיבור בין העולם הפסיכודינמי לעולם הפסיכדלי היא ששניהם מתאפיינים בעומק לאין שיעור ובפוטנציאל גדול לתרום להתפתחות האנושית, ולכן המשגות מהעולם הפסיכודינמי עשויות לסייע להעמיק את ההבנה לגבי חוויות מהעולם הפסיכדלי. בדיון על הסט אשען בעיקר על מונחיו של וילפרד ביון כדי לבחון את השפעת המצב הנפשי על החוויה הפסיכדלית. בדיון על הסטינג אשען בעיקר על מונחיו של דונלד ויניקוט כדי להרהר בחשיבות של המרחב על גווניו השונים ובהשפעתו על מסעות פסיכדליים.

רעיונותיהם של ביון וויניקוט נוגעים שניהם ברגישות ובחוכמה בהיבטים מהותיים רבים של ההתפתחות הנפשית שרלבנטיים גם לחוויית השימוש בחומרים פסיכדליים. ביון עסק רבות בהתפתחות החשיבה ובתלות שלה במענים הניתנים במצבים ראשוניים ורגרסיביים, כמו גם בבניית משמעות רגשית ובחשיבות הקריטית של היכולת לבוא במגע עם חלקים "משוגעים" הקיימים בכולנו. ויניקוט התמקד בתקופת הינקות והשנים הראשונות, בתפקידה המשמעותי של הדמות האימהית, בחשיבות האינטראקציה בין האם לתינוק, בפרדוקסים המרכיבים את חיינו ונפשנו, ביכולת לשחק ובקשרם של אלו לבריאות נפשית ויצירתיות.

את הכתיבה יילוו דוגמאות ממקרים של אנשים אשר פגשתי במהלך הדרך שפרטיהם הוסוו. בחלק האחרון של המאמר אשתף בחוויה אישית שמטרתה להדגים את החשיבות של עקרון הסט והסטינג ואת האפשרות הטמונה בשימוש בחומרים משני תודעה כדרך להתפתחות נפשית ורוחנית.

המאמר לא יעסוק בשימוש בחומרים משני תודעה בתוך טיפול פסיכותרפיה "קלאסי", אך נקודת המבט שתוצג בו עשויה להיות רלבנטית גם בהקשר זה, שכן היא מתבוננת בשימוש בחומרים פסיכדליים במרחב שמוכוון לעבודה נפשית או רוחנית ולא לשימוש לצורכי הנאה. אמנם, גם מהשימוש לצורכי הנאה ניתן להפיק התפתחות נפשית, אך הסיכון להיכוות ולחוות משבר נפשי גדול יותר במקרים אלו, שכן נעדרים מהם היבטים חשובים שעליהם ארחיב במאמר. נושאים נוספים שבהם לא אתמקד במאמר זה הם הערך הרב של הכנה מוקדמת ומעמיקה לקראת השימוש בחומרים משני תודעה, וחשיבות האינטגרציה של החוויות הפסיכדליות לאחר זמן השימוש עצמו.

 

רקע

השימוש בחומרים משני תודעה לצורך תהליכים התפתחותיים התקיים לאורך ההיסטוריה עוד מקדמת דנא, וישנן עדויות ארכיאולוגיות שמרמזות על שימוש בחומרים אלו בטקסים שנערכו בתקופה הפליאוליתית (תקופת האבן) (Grof, 2019). תרבויות שבטיות שונות משתמשות באופן מסורתי בצמחים בעלי איכות משנת תודעה: צמחים כמו איוואסקה בדרום אמריקה, פטריות המכילות פסילוסיבין (Psilocybin) באפריקה ובמרכז ודרום אמריקה, איבוגה באפריקה, פיוטה וסן פדרו במכסיקו ועוד. השימוש בהם היה הן לצורך הגעה למצבי תודעה שונים מהרגיל, שמכונים גם מצבים הולותרפיים, הן לצורך ריפוי והן בצורה טקסית כחלק משלבי התבגרות שונים. על פי רוב, הטקס מנוהל על ידי שאמן אשר התמחה בעבודה עם צמחים ומצבי תודעה "אחרים" (Grof, 2019).

החשיפה המשמעותית של התרבות המערבית לחומרים פסיכדליים החלה בעקבות מחקריו של אלברט הופמן, שחקר חומרים פעילים בפטריות כדי לפתח תרופות למחלות בדם ובדרכי הנשימה. בשנת 1943 הופמן גילה במקרה חומר בעל השפעה עוצמתית על התודעה שאותו כינה LSD-25 (לאחר 24 ניסיונות קודמים שבהם סינתז את החומר ללא אפקט משמעותי). בשנות ה-50' וה-60' של המאה העשרים נחקרה רבות השפעתו של ה-LSD על חולים פסיכיאטריים, מטפלים ונבדקים נורמטיביים, נבחנו אפשרויות השימוש בו עבור חולים סופניים, חקר הפרעות פסיכיאטריות שונות וחקר הנפש והתודעה (Grof, 1975). באמצע שנות ה-60 החל השימוש בLSD להיות מזוהה עם תרבות הנגד בארצות הברית, ולאחר מספר שנים הוא הוצא מחוץ לחוק. מעט מחקרים בתחום נמשכו בארצות הברית עד שהופסקו כליל בשנות ה-80.


- פרסומת -

בשנים האחרונות עלתה שוב קרנו של חקר חומרים משני תודעה, ונרשמה פעילות ענפה בתחום. הארגון המוביל את המחקר בתחום זה הוא האיגוד הבין תחומי לחקר החומרים הפסיכדליים (MAPS), והמחקר המתקדם ביותר (שמתקיים במספר מדינות בעולם, כולל ישראל) בוחן טיפול מבוסס MDMA לסובלים מפוסט טראומה.3 המחקר נמצא בשלב השלישי והאחרון לפני אישור מינהל המזון והתרופות האמריקאי (ה-FDA), אשר בשנת 2017 הכריז על טיפול זה כ"טיפול פורץ דרך" לאור נתונים דרמטיים שהעידו על תוצאות מבטיחות. לענייננו חשוב לציין שהיו קונטרה אינדיקציות שמנעו השתתפות בטיפול, כמו לדוגמא משבר פסיכוטי בעברו של המטופל.

רבים מהמחקרים הנוספים בחומרים משני תודעה עוסקים בהשפעת פסילוסיבין, החומר הפעיל ב"פטריות קסם" שמתואר כבעל איכות נוירו-פלסטית (יכולת לשנות מבנים מוחיים) גבוהה ביותר. המחקרים המובילים, הנערכים על ידי חוקרים אוניברסיטת ג'ונס הופקינס, אוניברסיטת קליפורניה ואוניברסיטת ניו יורק מתמקדים בהתמודדות עם דיכאון עמיד ומראים בינתיים גם הם תוצאות מבטיחות (פולן, 2020), עד כי בשנת 2019 ה-FDA הכריז על תרפיה מבוססת פסילוסיבין כ"טיפול פורץ דרך" בדיכאון עמיד. מחקרים נוספים מראים תוצאות מבטיחות גם בקרב חולים סופניים, שדיווחו על שיפור משמעותי ברווחה הנפשית שלהם. בנוסף, ישנו מחקר רב ועשיר על חומרים נוספים כמו קטמין, DMT (החומר הפעיל בצמח האאיווסקה), איבוגאין ועוד.

בעשורים הראשונים של המחקר המדעי בחומרים פסיכדליים, הניסויים נערכו בתוך מעבדות רפואיות פשוטות, כשהנבדקים היו מוקפים ברופאים בחלוקים לבנים ובמכשירים רפואיים שונים. במסגרת המחקרים הרבים שנערכו בשנות ה-60' הופנתה תשומת לב להשפעת של הסביבה שבה נלקח החומר על אופי החוויה (פולן, 2020), ובעקבותיהם החלו המחקרים להיערך תוך הכנה מוקדמת לחוויה ובסביבה נעימה וביתית ועם מוזיקה תומכת בתהליך (Hartogsohn, 2017). ההשפעה של גורמים המצויים מחוץ לחומר עצמו הומשגה מאוחר יותר על ידי החוקר והפסיכולוג טימותי לירי כ"עקרון הסט והסטינג".

 

הסט והחוויה הפסיכדלית

כפי שתואר לעיל, הסט מתייחס להיבטים התוך-נפשיים של הקשר השימוש בחומרים משני תודעה ומתייחס להכרח לשים לב לגורמים פנימיים בעת תכנון החוויה. הכנה המתחשבת בסט תתייחס הן לפרטים כמו קביעת התאריך ואופן צריכת החומר והן להיבטים עמוקים יותר, כגון הכוונה שאיתה מגיעים והמחשבה על מה האדם היה רוצה לקבל מהחוויה הפסיכדלית, מה עשוי לעבור עליו בזמן השימוש ולמה הוא עשוי להזדקק.

רכיב חשוב של הסט הוא הכוונה והציפייה שעימן מגיע האדם לחוויה הפסיכדלית. פעמים רבות העמדה הראשונית כלפי החוויה צובעת את אופי החוויה כולה ומשפיעה מאוד על התכנים שעולים בה ועל האפשרות למצות את הפוטנציאל התרפויטי וההתפתחותי שטמון בחוויה הפסיכדלית. ואמנם, בדיווחי הנבדקים בניסויים מסוף שנות ה-50' שהוזכרו קודם נמצאו פערים עצומים: נבדקים שנטלו LSD במסגרת מחקרים בעלי אופי רפואי והוכנו לחוויות מאיימות ובעלת פוטנציאל פסיכוטי דיווחו יותר על חוויות קשות ומעוררות חרדה, ואילו נבדקים שנטלו LSD כחלק ממחקרים בעלי אופי פסיכותרפויטי, עם הכנה מוקדמת מרגיעה ועם כוונה טיפולית, תיארו חוויה חיובית ומשנת חיים (Hartogsohn, 2017). קשה להסביר את האפקט של העמדה הראשונית, אך אפשר שהוא נובע בחלקו מהאופי הסוגסטיבי של החוויה הפסיכדלית, שבעטיו היא מתחילה עוד לפני שהחומר עצמו נכנס לגוף. כך, ככל שהאדם מגיע מוכן וברור יותר לגבי מה שהיה רוצה לקבל מהחוויה הפסיכדלית, מתרבים סיכויים למצות את הפוטנציאל התרפויטי שקיים בה.

*

ד', בת 25, הגיעה אליי לטיפול בעקבות משבר פסיכוטי וסיפרה על השנה האחרונה בחייה, שבה החלה לעשות שימוש תכוף בחומרים משני תודעה, כמה חודשים לאחר גירושין מורכבים של הוריה. היא סיפרה שכילדה יחידה חשה בדידות רבה בעולם, ובתקופה זו שחזרה את הבדידות: היא בחרה לצאת למסיבות לבד ולהשתמש שוב ושוב בחומרים משני תודעה, כאשר כל חוויה, בין השאר, העצימה את תחושת הבדידות והנטישה. לבסוף היא בחרה לנסוע לחו"ל לפסטיבל מוזיקה של כשבוע, לבדה. שם החלו לעלות ולצוף תכנים פרנואידיים וחרדות בעוצמות מפרקות. ד' הצליחה לחזור לארץ בעזרת אנשים שפגשה בפסטיבל, אך החלה לחוות מצב של נסיגה מהעולם, ניתוק קשרים בגלל אותן מחשבות פרנואידיות שהובילו לחוסר אמון והחרפה בתחושת הלבד בעולם, מה שהוביל לבסוף למשבר פסיכוטי אקוטי. במהלך הטיפול עסקנו רבות במשמעות של השימוש ב-LSD כמעקף מהתמודדות עם המשבר שחוותה בעקבות גירושי ההורים וכיצד השימוש בחומר היווה חרב פיפיות שרק הגבירה את התחושות שמהן ניסתה להימנע.


- פרסומת -

*

רכיב נוסף של הסט הוא התזמון שבו האדם בוחר להתנסות בחומר פסיכדלי, ובפרט השאלה האם הוא מצוי בתקופה משברית. במצבי משבר גוברת הנטייה לתור אחר פתרונות קסם וקיצורי דרך, מה שעלול להגדיל את הסיכון לשימוש לרעה בחומרים משני תודעה על מנת להימנע ממגע רגשי. השימוש בחומרים משני תודעה יכול להיות מעין "מעקף רוחני" (Welwood, 1984), כלומר לשמש דרך לבריחה של האדם מעצמו, מהכאבים שהוא נושא עימו ומתקשה לתת להם מקום ומהרגשות שהוא מתקשה לחוות. לחילופין, בתקופה יציבה יותר שימוש כזה יכול לאפשר לאדם להעמיק בעצמי ובעולמו הרגשי, לחקור את הדפוסים והמנגנונים שמאפיינים אותו ולעבוד עם תכנים לא מודעים שקיימים בו.4 היכולת של האדם לבוא במגע עם עולמו הפנימי על רבדיו השונים היא חשובה בהתנסות בחומרים פסיכדליים על מנת להפוך את ההתנסות לחוויה משמעותית מבחינה נפשית ורוחנית, וגם כדי להפוך אותה לבטוחה יותר ולהקטין את הסיכון למשברים נפשיים. לפיכך, בעת הבחירה לצאת למסע משנה תודעה חשוב להביא בחשבון אירועים בעלי פוטנציאל טראומטי, כגון מוות של אדם קרוב, פרידה קשה, התמודדות עם פיטורין וכדומה, ואף להימנע משימוש בחומרים משני תודעה בתקופות של התמודדויות כאלו או דומות להן.

*

ש', בתחילת שנות השלושים לחייו, פנה אליי לטיפול בעקבות קושי ליצור מערכות יחסים זוגיות ארוכות טווח. הוא חש שבכל פעם שנוצרה אינטימיות הוא החל לחוות תחושות של חוסר ביטחון ונסוג מהקשר. כשנה בתוך הטיפול הוא החל להתנסות בחומרים משני תודעה עם מספר חברים, שלכולם היה ניסיון מוקדם עם חומרים אלו. הוא סיפר כי באחת ההתנסויות צפו ועלו בו זיכרונות ילדות רבים מתחילת בית הספר היסודי, תקופה של דחייה חברתית. הוא נזכר במקרים שונים שבהם הושם ללעג על ידי בנות הכיתה, זיכרונות שלוו בחוויה של השפלה וחוסר ערך. הזיכרונות היו חזותיים וחיים, מלווים בחוויה רגשית עוצמתית של תחושת דחייה ותחושה שהוא לא אהוב. גם לפני כן הוא זכר כי חווה תקופה קשה מבחינה חברתית בתקופת הילדות, אך הזיכרונות הללו לא היו נגישים לו. הנושא החברתי כמעט ולא עלה במהלך הטיפול, שכן תפקודו החברתי של ש' היה טוב במרבית שנות חייו והוא חש אהוב על ידי חברים רבים.

*

עקרון הסט והסטינג חשוב במיוחד מכיוון שהשימוש בחומרים משני תודעה כרוך בביטול של ההגנות ובהצפה עוצמתית של התודעה בתכנים מהלא מודע. במונחים של ביון (1962), במהלך החוויה הפסיכדלית מחסום המגע שמכונן את הגבול בין המודע ללא מודע נמחק, כך שתכנים מאיימים ומעוררי חרדה מהלא מודע הופכים להיות נגישים ונוכחים, ונפער מעין חלון הזדמנויות המאפשר מגע איתם. למעשה, גם בימים לאחר חוויה עם חומר משנה תודעה ישנה לרוב רגישות גבוהה ופתיחות רבה יותר לעולם, שכן להגנות לוקח זמן לחזור לעוצמתן הרגילה. מאפיין זה של החוויה הפסיכדלית הופך אותה לכה מסוכנת, אך בו טמון גם חלק מהפוטנציאל העצום שלה. לכן, לקראת ההפחתה המשמעותית בכוחם של מנגנוני ההגנה, יש להקדיש תשומת לב רבה לגורמים חלופיים שיווסתו את התכנים הצפויים להתפרץ ושיפחיתו את עוצמת החרדה.

מנגנוני הגנה הם חלק חשוב וחיוני ביכולת הנפשית שלנו כבני אדם, והם התפתחו על מנת לאפשר לנו לווסת את עצמנו לנוכח איומים, ובפרט איומים שמקורם בנפש פנימה, כמו צרכים ומאוויים שונים. בשל החשש של המנגנון הנפשי מהפוטנציאל ההרסני הגלום בתכנים נפשיים קשים לעיכול, נמנע המגע עימם. ככל שתכנים אלו יותר קשים לעיכול, כך תופעל עוצמת הגנה חזקה יותר כדי להגן על שרידות הנפש. עם זאת, פעמים רבות ההימנעות ממגע ממשיכה גם כאשר תכנים שבעבר איימו על היציבות הנפשית כבר אינם מהווים את אותו איום, שכן האדם התפתח ומסוגל לשאת תכנים שנחוו בעבר כבלתי אפשריים. במקרים אלו, ההגנות מתקבעות ומעכבות את ההתפתחות הנפשית. השימוש בחומרים משני תודעה מספק לפיכך הזדמנות אמיתית לקבלה ולהתמודדות עם דפוסים לא אדפטיביים, טראומות שמייצרות שחזורים וחרדות המעכבות את ההתפתחות הנפשית.

כך למשל, במקרה של ש' שתואר לעיל התאפשרה הצצה ייחודית וחסרת תקדים בטיפול שלו – מבט לחוויה בסיסית שביטאה דפוסים עמוקים במערך יחסי האובייקט שלו אך הייתה בלתי נראית עד אותו הרגע. בהצצה אינני מתכוון רק לחוויה פסיבית של העלאת זיכרונות והתבוננות מרוחקת עליהם, אלא לצורת חוויה שונה של האני – כזו שיכולה מחד גיסא לחיות בכאן ועכשיו את אותה חוויה ישנה ולהיות במגע עם העבר, ומאידך גיסא לראות אותה בעיניים חדשות, שונות – הן במהלך החוויה והן אחריה. איכות זו היא חלק מהותי בפוטנציאל הטיפולי הטמון בחוויה הפסיכדלית. במובנים רבים לשם אנו מכוונים בתהליך פסיכותרפויטי – לאותם רגעים קסומים שבהם אנו חיים יחד בכאן ועכשיו בחדר מציאות נושנה שהופכת להיות חיה ונושמת, גם אם היא לעיתים בועטת, ומאפשרים לה להיחוות מחדש עם אפשרות לתיקון או ריכוך. עם זאת, בעוד שבמהלך פסיכותרפיה ההורדה של מנגנוני ההגנה היא הדרגתית וזהירה, תוך הקשבה לקצב הפנימי של האדם ויצירת סביבה מוגנת ומיטיבה בליווי המטפל, בחוויות פסיכדליות הורדת המנגנונים היא חדה ועוצמתית.


- פרסומת -

להבנות אלו יש השלכות הן לעיצוב הסטינג, שבו אדון בהמשך, והן להערכת הסט והכנתו. בהקשר של הסט, חשובה כאן מידת הבשלות הרגשית, המאפשרת את המפגש עם חוויות עוצמתיות: ככל שהיכולת של האדם להתמודד עם רגשותיו גבוהה יותר, כך הצורך בשימוש בהגנות מאסיביות הולך ופוחת. על יכולת זו אני מציע לחשוב באמצעות מושג ההכלה שפיתח ביון (1970). לדידו, היכולת של האדם להכיל את עצמו ולשאת את רגשותיו מתפתחת בשנות הינקות, דרך חוויית התינוק שבה האם נושאת את מה שאין הוא מסוגל לשאתו ועורכת לו טרנספורמציה.

במונחיו של ביון, החוויה שעבור התינוק היא בלתי ניתנת לעיכול ומורכבת מ"יסודות ביתא" – רשמים חושיים שטרם הוקנתה להם משמעות סמלית ושמעוררים תסכול וכאב נפשי. אלו חלקים שנחווים כרעילים, שאינם ניתנים לעיכול ושבלתי אפשרי לשאתם. לפיכך האינסטינקט הוא לסלק אותם החוצה באמצעות מנגנון של הזדהות השלכתית, לתוך האם או אל העולם (סימינגטון וסימינגטון, 2000). אצל האם פועלת "פונקציית אלפא" – הפונקציה המעכלת את יסודות ביתא: האם מכניסה לתוכה את אותם רכיבים חסרי פשר ומתרגמת אותם רגשית לכדי דבר מה הניתן לחשיבה, וכך מנטרלת את רעילותם. בעצם, על האם להתמודד עם מה שעבור התינוק הוא בלתי נסבל, מה שאי אפשר להתמודד איתו. כדי לצלוח את העוצמות הרגשיות שנלוות לכך, על האם לאפשר לעצמה כמו להתפרק מהן, אך להצליח להיבנות מחדש, ולהמשיך לחשוב, להרגיש, להיות. זו משמעותן של פונקציית הרוורי (Reverie) וההכלה: העיבוד של החרדה, היכולת לשהות ולשרוד, האפשרות לפעול בתוך רגעי האימה (בירן, 2012). פונקציית אלפא הופכת את החוויה הרגשית המאיימת למשהו מובן ומשמעותי. תוצריה הם יסודות נפשיים, יסודות אלפא, שלהם מוקנים פשר ומשמעות סמלית ושעימם התינוק יכול לבוא במגע רגשי וכך לפתח חשיבה. כאשר החוויה המעוררת חרדה עוברת תהליך של הקניית פשר ומשמעות היא ניתנת להטמעה בנפש, ומעשירה את החשיבה המודעת (בירן, 2012). בכתיבתו המאוחרת יותר, ביון תיאר תהליך זה במונחי "מיכל-מוכל": הרגשות המושלכים מצד התינוק הם ה"מוכל", והאם היא ה"מיכל".

השימוש בחומרים משני תודעה מעורר לעיתים חרדות ראשוניות של פירוק, נטישה ומוות, ורגשות לא פשוטים כמו חוסר אונים, אי ודאות, עצב, פחד וכאב. במצבים אלו, האדם נפגש עם החלקים הפגיעים והחלשים ביותר בנפשו, בעוצמה חזקה שעלולה להיות מפרקת. לכן נדרשת היכולת לשאת חוויות רגשיות מטלטלות ולהיות במגע עם רגשות קשים, ובלעדיה האדם עלול להיקלע למצוקה רבה. במונחיו של ביון, על מנת לצלוח את החוויה מבלי להתפרק בצורה פתולוגית, היכולת הנדרשת היא יכולת הכלה.

כאשר תהליך ההכלה נעשה בצורה בריאה, התינוק מפנים את פונקציית האלפא, וזו אחת הדרכים שבהן הוא לומד להכיל את רגשותיו, מחשבותיו ותחושותיו. עם זאת, לעיתים התהליך ההתפתחותי של פונקציית האלפא לא נותן מענה מספק לצורכי התינוק, בין אם בגלל העוצמות הדחפיות שלו עצמו, בגלל הקשיים הרגשיים של האם או בשל אינטראקציה ביניהם. במקרים כאלו, התינוק לא מפנים את היכולת להתמודד עם הרגשות הבלתי נסבלים, ויסודות הביתא נותרים מאיימים ובעלי פוטנציאל לפרק את הנפש. או אז מתחיל תהליך מסיבי של הזדהות השלכתית כמנגנון של ריקון העוצמות הדחפיות אל תוך העולם (ביון, 1962). דרך מנגנון זה התינוק משליך החוצה את כל מה שהוא חווה כמאיים עבורו, כולל את מה שביון מכנה "הכרה מודעת" ו"ראשית החשיבה המילולית המתקשרת" (ביון, 1956).

למעשה, על פי ביון (1962), אצל כולנו קיים חלק פסיכוטי באישיות, שמתקשה לשאת רגשות ומנסה לסלק אותם החוצה, להכחיש אותם. זהו רעיון רדיקלי של ביון, שמציע תפיסה של הבריאות הנפשית ככזו הכרוכה בהכרה שבכולנו קיים שיגעון. לפי תפיסה זו, אצל כל אחד מאיתנו קיימים יסודות ביתא שלא עוכלו במהלך החיים וממשיכים להתקיים אי שם במרחבי הלא מודע. כפי שתואר קודם, ישנם מקרים שבהם מנגנון הריקון נהיה דומיננטי, ואז החלק הפסיכוטי של האישיות תופס מקום רב יותר מהחלק הלא פסיכוטי, שכן לא מתפתחת היכולת ל"חשיבה רגשית" של המציאות הפנימית. אולם לפי ביון אצל כולנו מתקיים כל הזמן מאבק בין החלק הלא פסיכוטי לבין החלק הפסיכוטי, כלומר בין חלקים בתוכנו שמעוניינים לבוא במגע עם המציאות לבין כאלו שמכחישים אותה. האיזון בין שניהם נקבע בין השאר לפי היכולת לשאת את אותם רגשות בלתי נסבלים, כלומר לפי מידת הבשלות הרגשית של האדם ולפי יכולת ההכלה שלו.

אפשר לחשוב על החוויה הפסיכדלית ככזו המעירה מרבצם יסודות ביתא שלא עוכלו במהלך החיים ואשר ממשיכים להתקיים אי שם במרחבי הלא מודע. פעמים רבות היא מזמנת מגע ישיר, חד ומאיים עם החלקים הפסיכוטיים הלא מודעים בנפשנו. יתרה מכך: השימוש בחומרים משני תודעה מלווה לעיתים בחוויית פירוק של משמעות, ריקון כל פשר, וחוסר הבנה של המציאות כפי שהיא – חוויה שאפשר להמשילה לשהייה בתוך עולם של יסודות ביתא, מעין יער אפל וערפילי שבו לא משנה לאן האדם יזוז, הוא עדיין ירגיש שהוא באותו מקום. במצב כזה, האדם מסתובב בעולם שהוא דמוי חלום, שאין בו סדר וקוהרנטיות, ושהדברים בו מרוקנים ממשמעותם היומיומית. זוהי התנסות רגרסיבית, חוויה ראשונית ינקותית שבה הדברים הם כשלעצמם, ללא פשר. זו חוויה שיכולה להיות מפחידה מאין כמותה, מאתגרת וסיוטית. הסכנה היא שהמפגש יהיה כל כך עוצמתי ומפרק, שהאדם לא יוכל לשאת כלל את החרדה והאימה בחיבור לחלק הפסיכוטי בתוכו. אך לצד הסכנה, בהינתן תנאי הסטינג הנכונים והעבודה הנפשית המתאימה להכנת הסט, זו עשויה להיות חוויה של הימצאות במרחב מסקרן ועמוק שמאפשר הרחבת הדעת והתבוננות בפליאה בדברים כפי שהם. במקרים אלו, הצפתם של רכיבי הביתא יכולה לאפשר הפיכה שלהם ליסודות אלפא.


- פרסומת -

העבודה הנפשית הזו כרוכה בעיניי בראש ובראשונה בעצם ההכרה בקיומם של חלקים אלו אצל כולם, וקבלתם כעוד חלק בנפש, בדומה לכל חלק. לצד היבטים של הסטינג (שיתוארו בהמשך), עצם ההיכרות של אדם עם השיגעון שבנפשו עשוי לתרום ליכולות הנפשית התורמות לשמירה על שפיות אל מול המפגש עם אותו השיגעון ולשמש עוגן בתוך החוויה הפסיכדלית הסוערת. היכולת לשהות במצבים המפורקים ולשאת אותם כזמניים, לחוות אותם עם סקרנות, פתיחות וקבלה ולא עם חרדה והדיפה היא בעלת פוטנציאל התפתחותי משמעותי. בעצם, מתאפשר כאן תהליך של פירוק לשם הרכבה מחדש, הקניית משמעות מחודשת לחלקים לא מודעים דרך תנועה פנימית של משהו שהיה פעם בנוי מיסודות אלפא, התפרק ממשמעותו ליסודות ביתא וחזר שוב ליסודות אלפא אחרים, מחוברים מעט יותר. בהקשר זה, אני נזכר במשפט ששמעתי ממטופלת – "תודה על האומץ להתפרק לרסיסים כדי להתחבר מחדש למשהו קצת יותר שלם". אני מקווה שביון היה מסכים עם משפט כזה.

את יכולת ההכלה הנדרשת בעת שימוש בחומרים משני תודעה אפשר לתאר גם כיכולת לשאת רגשות קשים ולתת להם מקום. במאמר "הפחד מהתמוטטות" גם ויניקוט (1963) מדבר על הצורך לחוות את הרגש במלוא עוצמתו, לחוות את ההתמוטטות שלא היה ניתן לשאת שכן לא היה מי שיישא אותה, על מנת להתרומם בצורה שלמה יותר. בדומה, טיפול ממוקד רגש (Emotional focus therapy) מבוסס בין השאר על האמונה שכאשר ניתן לרגש מקום בצורה מלאה, יקרה מעין קסם שיוביל לחוויה בעלת פוטנציאל חזק של החלמה ואיחוי. הפוטנציאל התרפויטי הטמון בחוויה הפסיכדלית נעוץ בעיניי בדיוק ביכולת זו – היכולת לתת מקום לכל לרגש שעולה, ללא מאבק או הדיפה.

חשוב להבהיר שהחוויה הפסיכדלית לא כוללת רק רגשות קשים, אלא גם חוויות חיוביות עוצמתיות. למשל, מתוארות חוויות של הרמוניה אינסופית, הכרת תודה עצומה לאנשים אהובים ולעולם, התפעלות ופליאה מהחוכמה והיופי שיש בעלי כותרת של פרח, הרגשת אהבה וחיבור לכל היצורים החיים באשר הם. לעיתים קרובות מתוארת חוויה חיובית שבה העולם הפנימי שהופך להיות אחד עם העולם החיצוני. אלו יכולות להיות חוויות טרנספורמטיביות שהולכות עם האדם שנים אחרי ההתנסות, אך גם אותן יש להכיל ולעכל, ולהבין כיצד להטמיע אותן אל תוך המציאות היומיומית שאינה תמיד הרמונית ומעוררת פליאה. נהיר וברור כי רגשות שליליים הינם קשים לנשיאה, אולם גם אלו ה"חיוביים" עשויים להיות כאלו, שכן עוצמה רגשית היא עוצמה רגשית גם כאשר היא חיובית. היכולת לתת מקום לרגשות מכל סוג היא חלק מהסט הנפשי שמאפשר מגע עם עצמי.

 

הסטינג והחוויה הפסיכדלית

ק', בן 29, סיפר לי בטיפול על חווית ה-LSD הראשונה שלו, במסיבת טבע בגיל עשרים: הוא חווה את המוזיקה כחודרנית ואגרסיבית, והדבר הציף בו עוצמות תוקפניות עד שהחל להיות אלים כלפי הסובבים אותו. חבר יצא עימו לטיול ביער שמעט הרגיע אותו, אך אז הגיעה קבוצה של טרקטורונים לאזור שבו ישב, הוא שוב הוצף בחוסר ביטחון והתקשה להתמודד עם התוקפנות שעוררו אצלו קולות המנועים. נראה שהדחפים התוקפניים התעוררו בשל חוויית הסביבה כבעלת איכויות תוקפניות וחודרניות.

*

החוויה הפסיכדלית מתאפיינת ברגישות עוצמתית לגירויים טקטיליים, שמיעתיים, חזותיים וכו', עד כי גירויים חושיים שהיו אולי בלתי מורגשים במצב אחר, יכולים להיחוות כעוצמתיים ומטלטלים. בשל כך, המציאות עשויה להיחוות כחודרנית ולא מותאמת, ולעורר מצוקה רבה. בשל כך, רכיב חשוב של עקרון הסטינג בעת שימוש בחומרים משני תודעה הוא התייחסות להשפעתה של הסביבה הפיזית. בעת עיצוב הסביבה שבה נלקח החומר כל פרט הוא חשוב. ואמנם, בשנים האחרונות נהוג להקים בפסטיבלי מוזיקה מרחבים בטוחים (safe zones), מתוך הנחה שסביבה מרגיעה, בטוחה ועוטפת היא תנאי בסיסי לעזרה לאנשים החווים מצבי הצפה רגשיים בעת שימוש בחומרים פסיכדליים. מסיבה דומה, במחקרים שבהם נעשה שימוש בחומרים משני תודעה המתבצעים כיום בבתי חולים ברחבי העולם נהוג לעצב את חדר הטיפול כחדר דמוי סלון, עם ספה נוחה לשכיבה, תמונות מרגיעות, קירות בצבעים עדינים, אגרטל עם פרחים ומוזיקה נעימה ברקע.

סביבה המותאמת באופן אופטימלי לחוויה פסיכדלית מיטבית היא מרחב סטרילי, שהגירויים המצויים בו הם בעלי פוטנציאל לתמוך בתהליך מרפא. ככל שהסביבה בטוחה ויציבה, נקייה מגירויים מפריעים ולא מציפה, מצטמצם ה"רעש" ומתאפשר לאדם לתת יותר מקום לחוויה עצמה ולהצליח להתמודד עם העוצמות הרגשיות המורכבות שעשויות להתעורר. אפשר להניח שאילו ק' היה נוטל את החומר בסביבה בטוחה יותר, החוויה הראשונה שלו לא הייתה נצבעת בצבעים כה קשים.

עיצוב סביבה "טובה דיה" עבור המשתמשים בחומרים משני תודעה נועד לתת מענה לצרכיו הפיזיים והנפשיים של האדם. במונחיו של ויניקוט (1971), אפשר לתאר את מטרתו של היבט זה של הסטינג כיצירת חוויה של החזקה ושמירה מפני הפרות המגיעות מן העולם החיצוני. בצניעותו, תבונתו ועדינותו, ויניקוט מאיר בעזרת מושגיו חלקים רבים וחשובים מהחוויות הינקותיות, אשר רבות מהן כמו קמות לחיים תחת שימוש בחומרים משני תודעה.

ויניקוט מדבר על תקופת הינקות ועל חשיבותה המכריעה של הדמות המטפלת (לרוב האם) בחיי התינוק. זוהי אחת הקפיצות המשמעותיות שהוא עושה ביחס לתאוריה של קליין, שמתייחסת אמנם לחשיבות היחסים והקשר, אך מדגישה בעיקר את היחסים המופנמים. לדבריו, על האם להתמקם בעמדה שהוא כינה "אם טובה דיה", כזו הקשובה לצרכיו של התינוק ומצליחה להפריד בין צורכיה לצרכיו. התמקמות כזו נועדה לשמור על "המשכיות ההוויה" (going on being) של התינוק, מצב שבו התינוק חף מהפרעות חיצוניות וחש בהתמזגות עם הקיום. חוויה זו מתרחשת גם דרך ההחזקה (holding), מושג המתייחס לדאגה של הסביבה למכלול הצרכים הפיזיים והנפשיים של התינוק, שבתקופה מוקדמת זו חופפים במידה מסוימת אלו לאלו. בעצם, החזקה היא כלל הפעולות שהאם עושה על מנת למנוע חדירות של המציאות אל תוך המרחב הנפשי של התינוק, הפרעות אשר קוטעות את היותו (פרלוב, 2011). חדירות אלו, הנקראות הפרות (impingements), עלולות להיות הרסניות ליכולתו של התינוק לייצר רצף פנימי, ליצור יחסי אמון ולהצליח לבוא במגע עם עצמו.


- פרסומת -

כאשר האם אינה מצליחה להתכוונן לצרכיו של התינוק לאורך זמן עלול להתפתח אצלו מבנה נפשי הגנתי של עצמי כוזב, המוכוון בעיקר כלפי חוץ ומזניח את הצרכים האותנטיים. לעומת זאת, כאשר התינוק חש מוחזק ובטוח, הדבר מאפשר הגחה של העצמי האמיתי, אשר מתאפיין בין השאר ביצירתיות, אותנטיות ומשחקיות (ויניקוט, 1960). בנוסף, ויניקוט מדבר על תפקיד הרגרסיה בתוך התהליך הטיפולי ועל האפשרות של מטופלים שחוו פגיעות ראשוניות לחזור אליהן במרחב מוגן ובטוח כדי לרפא משהו באותם פצעים קדומים בנפש. הוא מדבר על הצורך ברגרסיה אצל מטופלים שהאנליזה הקלאסית לא מצליחה לתת מענה לצורכיהם מפני שהפגיעה היא מוקדמת יותר.

להבנתי, המטופלים שאליהם הוא מתייחס הם בעלי ארגון אישיות גבולי או פסיכוטי (Kerenberg, 1984). החוויה הפסיכדלית, לעומת זאת, מייצרת מצב רגרסיבי ללא קשר למבנה האישיות של האדם, כזו שעלולה להיות מסוכנת לבריאות הנפשית או כזו שתהווה קרקע פורייה לעבודה על תכנים ראשוניים. מדובר בתהליך בעל פוטנציאל מפרק ומהטעם הזה, אני סבור כי הימצאות בסטינג בטוח היא קריטית לאופן בו תוכל החוויה להיחוות.

אחד ההיבטים החשובים של החזקה האימהית הוא ההיבט הפיזי שלה, הכרוך במגע רך ועדין בעת הטיפול בתינוק. ואמנם, מרגרט ליטל (2005), מטופלת מפורסמת של ויניקוט, תיארה את המשמעות הרבה של המגע הפיזי העדין בידה ובראשה בחוויית ההחזקה שקיבלה ממנו כמטופלת. הצורך במגע מתחבר גם להנחה שחוויות עבר טראומטיות נצרבות בגוף, ולפיכך במגע קשוב, שומר ומיטיב טמונה הזדמנות לעבודה טיפולית משמעותית שמאפשרת עיבוד של חוויות גופניות ראשוניות. בדומה, גם בעת שימוש מבוקר בחומרים משני תודעה פעמים רבות נדרש מגע פיזי רך ועדין.

מגע הוא כמובן נושא מורכב ועדין בתוך מרחב טיפולי, ודאי בימים אלו שבהם אנו נחשפים למקרים מזעזעים של ניצול לרעה של כוח ויחסי אמון בתוך המרחב הטיפולי. בסטינג הפסיכותרפויטי הקלאסי אין מקום למגע פיזי אלא למגע רגשי בלבד, דרך מילים ורגשות. עם זאת, תחומי טיפול רבים משתמשים בעבודה גופנית כחלק מתהליך הריפוי, וביניהם פסיכותרפיה גופנית, דיקור סיני, שיאצו, רפלקסולוגיה, עיסוי טיפולי ועוד. בכל מקרה, ככל שמגע מעורב בטיפול הכרחי כמובן להסכים ולהבהיר מראש את הגבולות ולשמור עליהם בקפדנות, ולהקדיש תשומת לב רבה לנושא ולערוך שיח פתוח וברור לפני כל מגע. חשיבות ההסכמה והשיח רבה על אחת כמה וכמה במצב שבו ההגנות רופפות והאדם חשוף ורגיש יתר על המידה. זו אחת הסיבות שבמרבית המחקרים המתקיימים כיום ברחבי העולם עם חומרים משני תודעה נוכחים שני מטפלים, גבר ואישה, על מנת לאפשר מגע שלא ייחווה כמאיים או כבעל קונוטציה מינית. כמו כן, הנוכחות של שני מטפלים בחדר מצמצמת את הסיכוי לניצול לרעה של הסיטואציה. בנוסף, הטיפולים במחקרים הללו מצולמים לאורך כל הטיפול כדי לספק הגנה נוספת על המטופל.

*

ר', בשנות הארבעים לחייו, סיפר לי על חוויה שהתנסה בה במסגרת טקס איוואסקה, שבה הוא החל לאבד כל נקודת אחיזה במציאות כפי שהיא – איבוד של זמן ומרחב, איבוד של חוויית זהות ותחושת חוסר אונים ובלבול. מנחה הטקס ראה שמשהו עובר עליו, ניגש אליו ואמר לו בעדינות וברוך מילים מרגיעות. ר' העיד שאף שלמילים ששמע לא היה כל פשר עבורו באותו רגע, שמיעת הקול סיפקה לו עוגן משמעותי להיאחז בו בתוך הלימבו שבו היה נתון.

*

רכיב נוסף של עקרון הסטינג בעת שימוש בחומרים משני תודעה הוא האנשים המלווים את האדם הנוטל את החומר. חוויה פסיכדלית מיטבית מתרחשת בחברת אנשים שניתן לתת בהם אמון, עם עדיפות לאנשים שכבר התנסו בשימוש בחומר בעבר ושיש להם את היכולת לתמוך במצבים שבהם האדם לא יוכל לתמוך בעצמו. באופן אידיאלי, השימוש בחומר משנה תודעה ייעשה בסביבה כמו טקסית, שבה יש מלווה או שאמן שמנחה את הטקס. כמו בטיפול, הקשר עם המלווה, מידת האמון שרוחשים לו, מידת הביטחון שחשים ממנו – כל אלו משפיעים עמוקות על אופי החוויה הפסיכדלית. המנחה לא חייב להיות בעל הכשרה טיפולית, אך עליו להיות בעל ניסיון בעבודה עם מצבי תודעה אחרים. גם על תפקידם של המלווים או מנחי הטקסים אפשר לדבר במונחים של החזקה.

היבט נוסף של המפגש האנושי קשור גם הוא לרגישות הגבוהה המאפיינת את חוויית השימוש בחומרים פסיכדליים, שכן גם רגשות האנשים בסביבה נחווים בעוצמה חזקה במיוחד, וכל צרימה רגשית נחווית ביתר שאת. אפשר לשער שכחלק מהמצב הרגרסיבי ישנה גם רגישות גבוהה יותר לתהליכי תקשורת לא מודעים של הזדהות השלכתית (ביון, 1962). כאשר הסביבה האנושית מגיבה בחרדה, מצוקה וחוסר אונים, מצב זה עלול לחדור אל האדם המצוי תחת השפעת חומרים פסיכדליים, לצבוע את החוויה שלו ולהתגלגל כמעין כדור שלג שלילי ושחור. היכרות של המלווה עם חומרים פסיכדליים וניסיון בעבודה עימם עשויים לתרום ליכולתו להיות בעמדה רגועה, מכילה ומחזיקה, אשר תהדהד בתורה אל החוויה הרגשית של האדם המצוי תחת השפעת החומר.

עוד היבט של הסביבה האנושית קשור לעמדה של המלווה. כך למשל, בהכשרות של האיגוד הבין תחומי לחקר החומרים הפסיכדליים (MAPS)5 מודגשת ההנחה שלנפש יש כוח מרפא משלה, ושהיא זקוקה למרחב הנכון כדי לממשו ולהחלים – ממש כפי שהגוף יודע להחלים משבר, אך זקוק לגבס שיקבע את התנועה. לפי הנחה זו, על המלווה להתמקם בעמדה שאינה יודעת מה טוב עבור האדם הנוטל את החומר הפסיכדלי, אלא מייצרת מרחב שבו מתרחש התהליך הנפשי ושבו יכולה לבוא לידי ביטוי "האינטליגנציה המרפאת הפנימית" (Inner healer intelligence).

מנקודת מבט פסיכודינמית, אפשר לחשוב על עמדה זו כעל עמדה של "אם טובה דיה" שנמצאת מול התינוק בנוכחות אוהבת ובהתכווננות אמפתית לצרכיו, מייצרת לו מרחב שבו הוא חש מוגן ובטוח, שמה לב אליו ואל צרכיו ומאפשרת לו להתחבר לעצמו ולהווייתו (ויניקוט, 1971). כמו בטיפול, גם בעת שימוש בחומרים משני תודעה, סביבה טובה דיה בעלת פוטנציאל תרפויטי היא סביבה שמאפשרת לאדם להיות בתוך חוויה מעברית, במרחב פוטנציאלי – אותו תחום ביניים שבין דמיון למציאות, בין העולם הפנימי לחיצוני, שבו האדם יכול לתת ביטוי לסובייקטיביות שלו תוך מפגש עם המציאות האובייקטיבית, ללא קריסה לאחד מהם. מרחב הביניים הוא מרחב מוגן שבו אפשר לחוות, לשחק, לחקור, ליצור, להיות יצירתי, לגעת, לבנות עולמות ולהשתעשע בהם – עולמות שבעצם תמיד היו שם. חוויה פסיכדלית שמתאפשרת בה שהייה במרחב פוטנציאלי שכזה היא חלק משמעותי בפוטנציאל הגלום בשימוש בחומרים משני תודעה, במיוחד כשמתאפשר בהמשך להביא את היכולת לשהות בו לעולם היומיומי.

גם רעיונות של ביון שהוצגו קודם יכולים לתרום להבנת חשיבות עקרון הסטינג בעת השימוש בחומרים משני תודעה. כאמור, ביון טען שבאישיות של כולנו קיים חלק פסיכוטי, ואני הוספתי כי החוויה הפסיכדלית כרוכה פעמים רבות במגע ישיר וכואב עם חלקים אלו. בהמשך לכך, אפשר לראות את הסטינג כמסגרת המאפשרת לשאת את המגע עם החלקים הפסיכוטיים מבלי לקרוס לתוכם, בדומה לרעיון שהציג ארליך (2006) בהרצאתו על המסגרת (הסטינג) הפסיכואנליטית וחשיבותה לתהליך הטיפולי. בתחום הטיפולי, המונח "סטינג" כה שגור עד שנדמה שזה מובן מאליו שעל מנת לאפשר מגע עם חוויות פנימיות נדרשת מציאות חיצונית (מטפל ומטופל בחדר, זמן מוגדר למפגש, תדירות ידועה מראש) וכי מאפייני המסגרת נושאים בתוכם איכויות מסוימות. בעקבות בלכר (Bleger), ארליך הציע כי המסגרת היא מרחב אשר מחזיק באופן לא מודע את החלקים הפסיכוטיים והרגרסיביים של המטופל, חלקים שנמצאים שם גם כאשר המטופל אינו מצוי בקשר עמם: "המסגרת היא כמו איבר פנטום, שגם כאשר איננו יותר – נחווה כישנו. המסגרת לעולם מהווה פנטום, או את עולם הרוחות (Ghost world) של המטופל, שהוא הארגון הפנימי הקדום והבלתי מאובחן ביותר שלו" (שם, עמ' 7).

ברוח ביוניאנית זו, אפשר לחשוב על האינטראקציה בין הסביבה שבה נלקחים החומרים משני התודעה לבין האדם שנוטל אותם כעל יחסי מיכל מוכל. בעוד שהדיון בסט הדגיש את היכולת של האדם להוות מיכל נפשי לעצמו, כאן הזרקור הוא על החשיבות הרבה שיש לסביבה כמיכל. לפי ביון, בקשר הטיפולי המטפל משמש כמיכל עבור יסודות הביתא שהמטופל מביא לחדר הטיפול (ביון, 1971). בדומה, המלווים והמרחב המרכיבים את הסטינג של נטלת חומרים משני תודעה צריכים להצליח להתמודד עם העוצמות הרגשית שמתעוררות באדם בעת החוויה הפסיכדלית – עם ההרסנות והדחפים, עם הכאב והזעם, עם האימה וחוסר האונים – ולהתמירם. סטינג כזה עשוי לשמש כפונקציית אלפא שמאפשרת "עיכול" רגשי של החוויה העוצמתית, או כמיכל שנושא את מה שלא ניתן לשאתו. סטינג כזה יכול לתרום לסיכויים שהחוויה הפסיכדלית תהיה פחות טראומטית ויותר מגדלת ומפתחת.

ההמשגה של ביון תורמת אפוא גם היא להבנת חשיבות הסטינג בעת שימוש בחומרים משני תודעה. אפשר לראות שיש הבדל מסוים בין שתי הגישות: המושג "החזקה", שטבע ויניקוט, מתייחס לתפקידה של האם לשמור על התינוק מהמציאות החיצונית ולאפשר לו את המשכיות ההוויה. לתפיסתו, סביבה טובה היא המרכיב המרכזי באפשרות להתפתחות נפשית בריאה. לעומת זאת, המושג "הכלה" שטבע ביון מתייחס לשמירת האם על התינוק אל מול מתקפה פנימית של דחפים הרסניים (פרלוב, 2011). סימינגטון וסימינגטון (2000) מתארים את ההבדל במילים אלו:

המושג של ביון שונה משלוש בחינות: המכל הוא פנימי ואילו 'החזקה' או 'סביבה מחזיקה' הן חיצוניות או ממוקמות בשלב המעבר בין הפנימי לחיצוני; המיכל הוא לא חושי, ואילו הסביבה המחזיקה היא חושית בעיקרה; המיכל יחד עם המוכל – פעיל. פעילות זו יכולה להיות אינטגרטיבית או הרסנית, ואילו הסביבה המחזיקה היא חיובית ומעודדת צמיחה. (שם, עמוד 69; הדגשה שלי, ל"ש).

לפי ביון, אפוא, האינטראקציה בין הפנים לחוץ – בין העוצמות הדחפיות של התינוק לבין יכולות ההכלה של האם – היא גורם מפתח באפשרות להתפתחות או תקיעות נפשית. בשל כך, פעמים רבות גם מיכל "מצוין" לא ישרוד את העוצמות הדחפיות.

למרות ההבדלים ביניהם, הן מרעיונותיו של ויניקוט הן מרעיונותיו של ביון עולה החשיבות הרבה של סביבה אנושית המסוגלת להכיל את החוויה הרגשית, לשאת את העוצמות שמרגישות לעיתים בלתי ניתנות לנשיאה. בהתאם, בעת השימוש בחומרים משני תודעה נדרשת נוכחות מיטיבה ואוהבת, נטולת שיפוטיות לכל חוויה שהאדם נמצא בה, שמסייעת לאדם לחוש מוגן ובטוח ולקבל מענה למה שזקוק לו עד כמה שאפשר.

 

חשיפה עצמית

היחס של עולם הטיפול לחשיפה עצמית של מטפלים הוא מורכב ופתלתל. ההיסטוריה שלו שזורה כחוט השני בתולדות הטיפול הנפשי – מימי פרויד ועקרון ההתנזרות ועד לגישות האינטרסובייקטיביות וההתייחסותיות של ימינו, שלדידן הסובייקטיביות של המטפל עוברת למטופל בין כה וכה בצורות רבות, גלויות וסמויות, מודעות ולא מודעות. במהלך כתיבת המאמר מצאתי את עצמי עסוק רבות בשאלת החשיפה העצמית שלי ביחס לנושא השימוש בחומרים משני תודעה, ולאורך הדרך בדקתי עם עצמי עד כמה אני רוצה ומוכן לחשוף. בעצם הכתיבה על הנושא יש הלוא חשיפה של חלק מהסובייקטיביות שלי, אך בחלק הזה אשתף באופן ישיר אף יותר בחלק מחוויה שעברתי בטקס האיוואסקה הראשון בו השתתפתי. אני מאמין שדרך תיאור זה אוכל לבטא חלק מהחשיבות של הסט והסטינג ולהדגיש את השפעתם על החוויה, כמו גם להציג את האפשרות לעבודה תרפויטית עם חומרים משני תודעה ואת המקום של עקרון הסט והסטינג בתוכה.

איוואסקה היא תמצית נוזלית של שני צמחים שגדלים ביערות האמזונס. אופן מסוים של בישול של שני צמחים אלו מביא בין השאר להפרשת דימתילטריפטאמין (DMT) – חומר פסיכדלי חזק. השימוש באיוואסקה נעשה לרוב בסביבה טקסית (ולא במסיבה או לשימוש לצורכי הנאה) בגלל העוצמה הרבה של החומר שמביאה לרוב להתכנסות ולתהליכים פנימיים עמוקים. השפעתו של החומר על הנוטלים אותו היא מגוונת, ולפיכך החוויה האישית שאתאר היא אחת מיני אינסוף אפשריות, שכן בסופו של דבר כל משתמש פוגש את עצמו, על חלקיו המודעים והלא מודעים. בהתאם, החוויה הסובייקטיבית המתוארת כאן לא נועדה לעודד שימוש בחומרים הללו או להמליץ עליו.

*

הסט: אני נמצא במהלך שנות השלושים שלי, אחרי לא מעט שנים של עבודה עצמית שכללה טיפול פסיכודינמי ארוך טווח וקרוב לעשר שנים של תרגול קבוע למדי של מדיטציית ויפאסנה. בזהירות אפשר לומר שאני מכיר חלק לא מבוטל מהתכנים המודעים והלא מודעים שמעסיקים ומפעילים אותי. החיים שלי במצב יציב. מעבר לכך, אני עורך הכנה לקראת הטקס, הכוללת יומיים של שהייה עם עצמי, כתיבה מרובה על התהליך שאני חושב שאני מצפה לעבור, וכמובן שיח מוקדם על כך עם הקרובים אליי. הכוונה המרכזית שאני מנסח לעצמי היא עבודה על האמון שלי בעצמי ובעולם.

הסטינג: אני נוסע לשבוע לאירופה לחבר קרוב שאצלו אני שוהה בימים שלפני ואחרי הריטריט בו מתקיימים הטקסים, במדינה בה האיוואסקה מותרת לשימוש באופן חוקי. אני מגיע ליומיים האחרונים של ריטריט שנמשך חמישה לילות ומצטרף לשני טקסים, בראשון משתתפים כעשרים איש ובשני כעשרה אנשים. הטקס מועבר על ידי שני מנחים שהוכשרו לתהליך, והם אחראיים על ליווי ותמיכה במשתתפים, ניגון מוזיקה ודאגה לכל צורך אחר שעולה. התהליך כולל שיחת הכנה אישית עם כל משתתף, שיחה קבוצתית של הכנה לפני הטקס, הטקס עצמו, שבו שותים כוס אחת או שתיים מהחומר, ולמחרת שיחה קבוצתית שבה כל אחד שרוצה משתף בחוויה שעבר ובעזרת המנחים מבצע אינטגרציה של החוויה לכוונות שעימן בא ולחיים בכלל.

ובכן, הלילה הראשון מגיע והוא... איך לומר... מפרק. כחצי שעה לאחר שתיית הכוס הראשונה אני מתחיל להרגיש את ההשפעה, חש את התודעה שלי הולכת ונמתחת לה אל עבר האינסוף יחד עם צלילי המוזיקה. אני נבהל מעוצמת החוויה, מרגיש שאני מאבד שליטה ומנסה להירגע ולהזכיר לעצמי שאני סומך ומוכן לכל מה שיגיע. זה לא כל כך עובד לי. אני הולך ונכנס למצב של חרדה, שהולך ומתעצם ככל שהשפעת האיוואסקה נוכחת יותר בתודעתי. אני הולך ומאבד מבנים מנטליים שבהם אני יכול להיאחז – מנסה להיזכר בקרובים אליי ולא מצליח להבין מי הם, אומר לעצמי "ליאור, תירגע ותנשום", ואז שומע קול שעונה 'אבל מי זה ליאור?'. אני אבוד, מבולבל, מייחל שההרגשה תיפסק, נמצא בחוסר אונים שעוטף אותי ב-360 מעלות. המחשבה שעוברת לי בראש היא שאני אסיים את דרכי באשפוז במחלקה סגורה – מקום שאותו אני מכיר היטב מעבודתי. אני שוהה בלימבו הזה זמן כלשהו, כנראה לא ארוך אבל כזה שנחווה כנצח. אז אני נזכר בחפץ שקיבלתי מאדם קרוב בעל ניסיון עם חומרים משני תודעה כדי שישמש כמעין קמע למקרה שאקלע למצוקה, אני אוחז בו ונרגע.

לאט לאט אני מצליח להיזכר מי אני, אך חש מבוהל מהעוצמה של הפירוק שאליה הגעתי כל כך מהר. אני עסוק בעיקר בהתמודדות עם החרדה המפרקת ועם מחשבות רומינטיביות של ביקורת עצמית בלתי פוסקת על הקושי שלי לתת אמון ולשחרר. ככה, במעין התקף חרדה מתמשך, אני עובר את השעות עד סוף הטקס, נע בין רגעים של מצוקה לרגעים של לקיחת אוויר. בתווך, אני שומע הזמנה לכוס השנייה ורואה את כולם חוץ ממני ניגשים לשתות, חושב לעצמי "איך הם מסוגלים?". הטקס מסתיים בסביבות שלוש בבוקר, כאשר שיחת האינטגרציה מתחילה בעשר בבוקר, אחרי ארוחת בוקר.

בזמן הזה אני כבר חוזר לעצמי, ואת הלילה אני עובר עם מעט מאוד שינה, מנסה לעכל ולעבד את החוויה העוצמתית שעד היום אני מתקשה לתאר במילים, מבין שנגעתי בשיגעון אך גם מרגיש שהלך החשיבה שלי חזר לעצמו ושיש לי צורך להבין יותר את מה שחוויתי. כאשר מגיע הבוקר אני פוגש בחור אמריקאי, שמספר לי כיצד לאורך כל הלילה חווה חוויה נעימה של מעבר בין רחובות ילדותו, מרחף מעל זיכרונות ומדי פעם צולל פנימה אל תוך זיכרון, רואה אותו מהצד וממשיך הלאה. אני נדהם מהפער בין החוויות שלנו, כָּמֵהַּ להבין את מה שעברתי.

בשיחת האינטגרציה אני אחד הראשונים לשתף, ותוך כשתי דקות מוצא את עצמי בוכה בכי תמרורים, מנסה לתאר את מה שחוויתי. וכל זה באנגלית. אני מדבר על אובדן השליטה שחוויתי, על עוצמות הפירוק, על תחושת הכישלון וחוסר הערך שאני חש. משם, דרך שאלות מנחות אני מגיע לדבר על היחס שלי לעצמי ועל הפער העצום בין היכולת שלי להיות רך ואוהב לאחרים לבין הנוקשות הרבה ביחס לעצמי, פער שמתחבר לקשר עם דמות משמעותית בחיי. אני מספר על התגובה שלי לחרדה במהלך הלילה, על הקושי לבקש עזרה ולסמוך על כך שיוכלו לעזור לי, על חוסר הסבלנות שלי כלפי עצמי ועל הביקורת הנוקשה והמוכרת שלי. אני מקבל, בין השאר, שיקופים על הרגישות הרבה שלי, על הפגיעות הנלוות אליה ועל התפקיד של הרציונל בהגנה על הרגש – ביצירת הסברים לחוויות רגשיות ראשוניות כדי להכניס פשר לעולם.

*

בהתבוננות על החלק הזה של החוויה, נראה שעוצמות החרדה הראשוניות שפגשתי היו כה מטלטלות, שיכולת ההכלה העצמית שלי התנפצה לרסיסים. מצאתי את עצמי מוצף ברגשות בעלי איכות מפרקת, חווה בצורה חזקה את הפחד מהתמוטטות (ויניקוט, 1963) ואת ההתמוטטות עצמה בו זמנית – מעין צונמי שסחף אותי וגרם לי לטבוע בתוכו. חזרתי למצב של חוסר משמעות טוטאלי, חוויתי את העולם כמורכב מחלקיקי ביתא חסרי פשר, ולא הצלחתי להיאחז בשום זיז של הבנה או פשר. למעשה, פגשתי את החלק הפסיכוטי שבי במלוא עוצמתו. במצב הזה, מה שהציל אותי היה אובייקט המעבר (ויניקוט, 1953) שבו אחזתי. מבחינה התפתחותית, אובייקט המעבר שייך אמנם לשלב מאוחר יותר ביחס לשלב שאליו נסוגותי, אך הוא הצליח לעזור לי להחזיר לאט לאט את חוויית העצמי שאותה עמלתי לחבר במשך כל שנות חיי. כמו כן, לסטינג היה חלק משמעותי מאוד בתהליך: הסביבה המוגנת, המוזיקה המלווה, האפשרות לבקש עזרה (שאמנם לא התממשה, אך הייתה אפשרית), כמו גם השיתוף בחוויה שחוויתי, עיבודה וקבלת פידבק מקצועי סמוך לחוויה היו גורם מחזיק מרכזי ושימשו כאבני דרך ביכולת שלי להבין את מה שעברתי ולחבר זאת לתהליכים נפשיים המוכרים לי מהעבר. בדיעבד, אני מסתכל על תהליך האינטגרציה שהתרחש לאחר הטקס כלא פחות עוצמתי מהלילה עצמו. בתהליך כולו עברתי תהליך תרפויטי עמוק שנגע בנקודות שאני מכיר מהעבודה הנפשית שלי לאורך השנים, אך בצורה חשופה, פתוחה וחסרת פשרות. התכנים היו אמנם מוכרים, אך עומק ההבנה הרגשית והחוויה הבלתי אמצעית והכה חיה המחישו לי את הדינמיקה הפנימית שלי ביתר שאת, בצורה שלא יכולתי לפספס.

*

אני מחליט להמשיך בתהליך של עבודה על האמון ולשתות גם בלילה הבא, עם כוונה של רכות וקבלה לעצמי ולכל מה שמגיע. את שאר היום אני עובר במעט שיחות עם אנשים מסביבי ובעיקר עם עצמי, מתכונן ומשנן לעצמי את המנטרה "רוך וקבלה".

הלילה השני מגיע, ואני נע בין התרגשות לחרדה. אני שותה את הכוס הראשונה, מזכיר לעצמי להיות רך ולקבל כל מה שמגיע ולוקח נשימה. השעתיים הראשונות עוברות בנינוחות יחסית ובתחושות נעימות; אני חש שצלילי המוזיקה מלטפים ועוטפים אותי, מתמסר לחוויה, מרגיש בטוח ושליו בעוצמות שאני לא זוכר. מנחה הטקס מזמין אותנו לשתות כוס שנייה, ואני בוחר לשתות. כמה דקות לאחר שתיית הכוס השנייה אני מתחיל לחוש תסמיני חרדה מוכרים. אני הודף אותם ומזכיר לעצמי – "רוך וקבלה". התחושות הללו באות והולכות במשך כמה דקות, ובכל פעם אני נמנע מהן, עד שאני אוזר אומץ ואומר לעצמי – בוא ניתן לזה מקום.

באותו רגע, אני נזרק לחוויה חזותית ורגשית עוצמתית, מוצא את עצמי אל מול היכל עצום של שופטים אשר מקיפים אותי מכל עבר. אני חווה את עצמי קטן וחסר ביטחון, כמו ילד שהלך לאיבוד בלונה פארק. אני מתחיל לשמוע קולות מכל עבר – "אתה לא ראוי", "אל תשלה את עצמך", "אתה לא מיוחד", "אין לך את היכולת להתמודד עם מה שאתה חווה", "הדבר הזה לא יעזור לך להיות מטפל או אדם טוב יותר", "אתה חסר ערך" – ועוד קולות שיפוטיים רבים. אני מקשיב להם, נושם עמוק, מנסה לא להתכווץ, מסתכל להם בעיניים ואומר להם ברכות: "תודה. תודה שאתם עושים את העבודה שלכם. אני מבין שאתם מנסים לשמור עליי, לוודא שאני לא אפגע. גם אם אפגע, אני אדע להתמודד. אתם מוזמנים להמשיך לבוא, אבל אני לא מבטיח להכניס אתכם פנימה. זו כבר תהיה בחירה שלי אם להאמין לכם או לא".

משם, אני מתחיל לחוות את החוויה הכי עוצמתית שחוויתי עד אז בחיי, ושכמעט ואין לי דרך לתאר אותה. אני מתחבר לחוכמה העתיקה של הקיום, לבריאה, לכוח החיים, לאלוהות. אני נע במשך שעות בצורה היפר-מציאותית בין ממלכות מפוארות ויצורים שמיימים, חווה חזיונות חזותיים וחושיים יפהפיים, מלאי צבעים וחיים. אולם הדבר המשמעותי עבורי הוא החוויה הרגשית שאני חווה – אני חש בחוזקה קבלה אינסופית, הרמוניה מושלמת, הכרת תודה בלתי נגמרת, שלווה עמוקה ותחושה של חיבור עוצמתי לעצמי ולעולם. אני מרגיש שקיבלתי הזמנה שאומרת – "בוא. כולנו, גם אתה, חלק מהבריאה. בוא נחגוג את זה יחד". וכך אני נע בממדים בלי זמן ומרחב, צף על מזרון ים על-חושי, מוקף במציאות שהיא אולטרה-מציאותית וחש בר מזל על עצם קיומי.

*

זו הייתה חוויה משנת חיים, כזו שמאז נמצאת איתי גם כאשר אינני זוכר אותה. בלי צל של ספק, מה שחוויתי לא היה הזיה או אשליה, אלא מציאות ברבדים שהתודעה לא מסוגלת לתפוס במצב תודעה רגיל. כאשר אני חושב על החלק הזה של החוויה, אני משער שהמפגש עם היכל השופטים החזותי היה בעצם מפגש ישיר ובלתי אמצעי עם הסופר-אגו שלי. הותקפתי על ידי הקולות הביקורתיים והשיפוטיים שקיימים בי, אלו ששמעתי מבחוץ ואלו שהשמעתי לעצמי לאורך השנים. היכולת באותם רגעים להיות נוכח אל מול הקולות הללו בצורה חומלת, ללא מאבק, התנגדות או שיפוטיות אפשרה לי למוסס למספר שעות את המנגנון הזה ולחוות רבדים חדשים במציאות הפנימית והחיצונית שלא היו נגישים לי עד אז. כמובן שהייתי נוקשה עם עצמי מאז פעמים רבות, אך החוויה הזו הטמיעה בתוכי איכות רגשית אמיתית ונוכחת. איכות זו הייתה אמנם קיימת בי קודם, ולכן כנראה הצלחתי למצוא אותה בתוכי במהלך החוויה, אך לרוב היא נבלעה בתוך אותו היכל סופר-אגואי. כיום אני משתדל להמשיך לטפח ולהזין את האיכות הזו בכל יום – איכות חומלת, מקבלת, אוהבת ורכה. היא הרבה יותר נגישה לי, ועל כך אני מודה בכל מאודי לעצמי, לאיוואסקה ולמסע שעברתי ב-48 שעות, שאני מקווה שהצלחתי להעביר קמצוץ ממנו.

 

כמה מילים לסיום

במאמר זה הצעתי זוויות פסיכודינמית על עקרון הסט והסטינג בעולם הפסיכדלי. לצורך הדיון הפרדתי בין הסט והסטינג, אך כמובן שההפרדה היא מלאכותית ושבמציאות הם כרוכים זה בזה: אין הם מופרדים אלא משלימים. אפשר לחשוב על הסט והסטינג כעל מאזניים שתפקידן לאזן בין הפנים לחוץ על מנת למנוע יציאה מאיזון, כך שבמצבים בהם המבנה הנפשי אינו מצליח לשאת את החוויה הרגשית הסביבה יכולה לסייע ולהחזיק את הסיטואציה, ולהיפך. איזון ביניהם עשוי לסייע להפיק את המיטב מהחוויה הפסיכדלית.

במאמר ניסיתי לשקף את ריבוי הפנים ואת המורכבות של שימוש בחומרים משני תודעה, על הסכנות והפוטנציאל התרפויטי הטמונים בהם, אך אני מודע לכך שהנושא אינו קל לעיכול. כאשר מדובר בתרופות, אנחנו רגילים שעל כולנו יש השפעה דומה פחות או יותר דומה. אלא שבמקרה של חומרים משני תודעה, אופי החוויה מושפע מאינטראקציה מורכבת בין המבנה הנפשי, היכולות הרגשיות, התזמון, ההכנה, ועוד כהנה וכהנה גורמים (פולן, 2020). המורכבות הזו יכולה לעורר מנגנונים סכיזו-פרנואידיים של פיצול, שתפטור את הנושא באמירות כגון "זה מסוכן", "זה רק יכול לפגוע ולהרוס", או "זה הדבר הכי משמעותי שחוויתי בחיי וכולם צריכים להתנסות בזה". כך, השיח סביב חומרים משני תודעה צבוע לעיתים קרובות בשחור לבן, אף שאין צבעוני ממנו. במאמר זה יצאתי מנקודת הנחה שאי אפשר להתעלם מהרנסנס של החומרים הפסיכדליים בתחום התרפויטי, והצעתי שדווקא על מנת לתרום להפחתת הסכנות הטמונות בשימוש בחומרים אלו, חשוב להביא בחשבון שבמציאות אנשים משתמשים בהם בצורות שונות, שרבות מהן אינן מוגנות דיין. בעיניי חשוב להסתכל על הנושא במבט מיושב ואחראי – בסקרנות לפוטנציאל הגלום בחומרים הללו, יחד עם ערנות לסכנות הטמונות בשימוש בטרם עת, לא מוחזק וללא מוכנות לחוויה. מכיוון שרב הנסתר על הגלוי ביחס לחוויה הפסיכדלית, יש צורך בגישה של ענווה, התמסרות ואף יראת כבוד אל מול הלא נודע והעוצמות שקיימות בה.

ואכן, יש סיכון בשימוש לא מבוקר, רנדומלי ולא בשל בחומרים משני תודעה. פעמים רבות במהלך השנים הבעתי עמדה ברורה מול מטופלים על הסכנה שטמונה בעיניי באפשרות של שימוש בחומרים אלו במצב נפשי מסוים, מתוך חשש שהדבר עלול להוביל לשימוש לרעה, שיבוא לידי ביטוי בהתמכרות או בקריסה נפשית. ועם זאת, בשימוש בחומרים האלו טמון גם סיכוי גדול. ההיסטוריה והמחקרים בשנות השישים ובשנים האחרונות מלמדים אותנו שכאשר השימוש בחומרים הללו נעשה בסט וסטינג נכונים, יש בו פוטנציאל משמעותי של ריפוי – ריפוי בדמות התמודדות עם טראומות, הכלתן, קבלתן ולמידה לחיות לצידן ואיתן; ריפוי בדמות היכולת להתבונן על דפוסים בצורה בהירה יחד עם ההבנה שהשינוי שלהם הוא דרך עבודה יומיומית בחיים; ריפוי בדמות ריכוך היחס של האדם לעצמו ופיתוח חמלה לכל החלקים שבו; ריפוי בדמות אמפתיה וקבלה של כל היצורים החיים כשווים, באשר הם; ריפוי בדמות חיבור ליקום כישות חיה שאנו חלק ממנה והגברת תשומת הלב להתנהלות המין האנושי שאינה בת קיימא.

אסיים בנימה שבה התחלתי, מכיוון אחר. בעיניי, שימוש אחראי, בוגר ומושכל בחומרים משני תודעה הוא מפתח מהותי לצמצום הסיכוי לעבור משבר נפשי בעקבות השימוש בהם ולהפיק מהם את התועלת המיטבית. כפי שפגשתי אנשים שעשו שימוש לרעה בחומרים משני תודעה ונפגעו מכך, פגשתי אנשים שעברו תהליכים התפתחותיים משמעותיים בעזרת חוויות עם חומרים משני תודעה. השימוש בחומרים משני תודעה דורש בשלות, שיקול דעת עמוק, הבנה של הסכנות והמחירים הפוטנציאליים, יחד עם ההבנה שטמונה בהם גם עוצמה רבה שיכולה להירתם לטובת התפתחות נפשית ורוחנית. כאשר אדם מגיע לשימוש בחומרים פסיכדליים במטרה למצוא פתרון קסם או קיצור דרך, הוא מסכן את עצמו. אחד המורים שלי אמר שחומרים משני תודעה מראים לנו את הדלת שאנחנו צריכים לפתוח, אבל הם לא יפתחו אותה בשבילנו – זו כבר האחריות שלנו לפתוח אותה. ככל שאנו מגיעים אל השימוש בחומרים משני תודעה עם מושג כלשהו לגבי מה יכול להסתתר מאחורי הדלת, דרך עבודה נפשית ורוחנית מוקדמת והכרות מעמיקה עם עצמנו, כך הסיכוי לשבר נפשי מתמשך בעקבות השימוש מצטמצם. ואם אנחנו בוחרים לפתוח את הדלת הזו, זה חיוני שנדע שבמידה שאנחנו לא נוכל להתמודד עם המפלצות שאולי מסתתרות מאחוריה, יהיה איתנו מישהו שאנחנו סומכים עליו – מופנם או אמיתי – שיידע לעזור לנו להתמודד איתן.

 

הערות

  1. המאמר דן בנשים וגברים כאחד, השימוש בלשון זכר נובע מטעמי נוחות הכתיבה בלבד.
  2. חשוב לציין שאת החוויה הפסיכדלית אפשר לבחון גם מזוויות אחרות, למשל ההיבטים הרוחניים והמיסטיים של החוויה, או הזווית החברתית והתרבותית (להרחבה ראו: Hartogsohn, 2017, 2020), ואין כוונתי לערוך רדוקציה של החוויה הפסיכדלית להיבטים הנפשיים בלבד.
  3. לפי האתר "מחקר וריפוי פסיכדלי בישראל", MDMA הוא אמנם חומר משנה תודעה, אך נחשב יותר כחומר אמפתוגני – כזה היוצר תחושה של חיבור רגשי עמוק, אחידות עם העולם, פתיחות רגשית ואמפתיה.
  4. במקום אחר המשגתי את המונחים "רוחניקיות" ו"רוחניות" בעזרת רעיונות דומים: בעוד "רוחניקיות" היא התמודדות הגנתית אשר מוֹנעת מגע עם רגשות קשים וכואבים ועם חוסר השלמות הקיומית ומהווה מעקף רוחני, "רוחניות' היא צורת חוויה אשר שמה לה למטרה לתת מקום למורכבות הקיומית ולרגשות שהיא מביאה עמה על שלל גווניהם, וככזו היא קרקע פורייה להתעמקות נפשית אותנטית ולתהליכי גדילה והתרחבות (שיינפלד, 2019).
  5. לפני כשנתיים עברתי הכשרה כזו של MAPS לקראת פרויקט מחקרי (שאושר על-ידי משרד הבריאות) של טיפול ב-50 אנשים הסובלים מ-PTSD בפסיכותרפיה בסיוע MDMA.

 

מקורות

ארליך, ש' (2006). המסגרת הפסיכואנליטית- תפאורה או גורם טיפולי? הרצאה ביום החברה הפסיכואנליטית בישראל.

ביון, ו"ר (1962). ללמוד מן הניסיון. תולעת ספרים.

בירן, ח' (2012). מיכל ומוכל לפי ביון .שיחות כ"ז (1),עמ' 76-80.

ויניקוט, ד"ו (1971/1995). משחק ומציאות. עם עובד.

ויניקוט, ד"ו (1960/2009). עצמי אמיתי, עצמי כוזב. עם עובד.

ליטל, מ' (2005). חרדות פסיכוטיות והכלה: דיווח אישי על אנליזה אצל וויניקוט. תולעת ספרים.

פולן, מ' (2020). איך לשנות את דעתך. פן הוצאה לאור.

פרלוב, מ' (2011). החזקה והכלה – ומה ביניהן?. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy...=2655

סימינגטון ג' וסימינגטון, נ' (2000). החשיבה הקלינית של וילפרד ביון.  תולעת ספרים.

שיינפלד, ל. (2019). 'רוחניקיות' ו'רוחניות' - תנועה בין קטבי העיסוק הרוחני. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy...=3853

Bion, W.R. (1970). Container and Contained. In Attention and Interpretation. New York and London: Jason Aronson.

Grof, S. (1975). Realms of the Human Unconscious : Observations from LSD Research. New York: Viking Press.

Grof, S. (2019). The way of the psychonaut. MAPS.

Hartogsohn, I. (2017). Constructing drug effects: A history of set and set-ting. Drug Science, Policy and Law 3: 2050324516683325

Hartogsohn. I. (2020). American Trip. Set, Setting, and the Psychedelic Experience in the Twentieth Century. MA :The MIT Press.

Kernberg, O.F. (1984). Severe Personality Disorders: Psychotherapeutic Strategies. New Haven, CT: Yale Universities Press.

Welwood, J. (1984). Principles of inner work: Psychological and Spiritual. The Journal of Transpersonal Psychology. 16(I): 63-73.

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

שיינפלד, ל. (2021). ביון, ויניקוט וחומרים משני תודעה: זווית פסיכודינמית על עקרון הסט וסטינג בחוויה הפסיכדלית. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=4119

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.