לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
״בהסכמה״:  על החופש לסרב לפרסום תיאור מקרה

״בהסכמה״: על החופש לסרב לפרסום תיאור מקרה

ליאור בכר | 19/3/2021 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

אחד הכללים בטיפול הוא שמטפל לא מקבל ממטופל שום דבר מלבד שכר כספי מוסכם. חומר טיפולי אנונימי לפרסום הוא כמובן דבר שהמטפל מקבל מעבר לכסף. מדובר בדילמה אתית שנכתב עליה רבות, וגם כאן לאחרונה במאמר מעניין של סטיוארט פייזר. הפוסט הנוכחי יעסוק רק בפלח צר של הנושא: הדינמיקה ברגע ההסכמה לפרסום.

ברגע שמטופל מתבקש להרשות פרסום בשם מושאל של תיאור מקרה או סיפור טיפולי אודותיו, הוא נחשף לשלושה לחצים סמויים. נקרא להם: הסמכות, היזמה, והסיכוי להתפרסם. 

הלחץ הראשון הוא לחץ הסמכות. כשמטפל מציג בקשה למטופל שירשה פרסום חומר טיפולי, קיימת בסיטואציה סמכותיות מובנית, והמטופל נחשף לה מבלי משים. מתוך עמדה אוטומטית זו של נחיתות מול סמכות, הוא עקרונית ייטה להסכים לבקשה. זאת, כי מוצג בפניו מצב עם חופש בחירה מצומצם מאד: הוא לבדו מול אדם היודע עליו יותר מהוריו (אך לא להיפך), ובקשה המוצגת כבעלת מטרה אקדמית, שהיא גם מפרגנת, ובאה עם חיוך ובנימוס. על הנייר, יש למטופל את כל החופש שבעולם לסרב. ריאלית, אין לו ממש אפשרות להגיד ״לא״. עצם קיומה של בקשה כזו בסיטואציה טיפולית מונעת שיפוט חפשי. 

את הלחץ השני מוצאים בסיטואציות רבות במגוון תחומי חיים. מדובר במצבים בהם יש יתרון לאדם היוזם שעושה את הצעד הראשון. כבר מהיותו יוזם, יש לו הזדמנות לקבוע את הכללים ולהתאימם לרצונו, ולאדם השני נותר רק להגיב. במקרים כאלה המגיב תמיד חווה יותר לחץ להתאים את עצמו, והיוזם הוא תמיד זה שממנו הלחץ מגיע. כשמטפל מבקש ממטופל אישור פרסום, כבר מכך שהרעיון הוא של המטפל והוא זה שמעלה אותו, מופעל על המטופל לחץ. 

הלחץ השלישי הוא הקריצה הפרסומית. להבדיל משני הלחצים הקודמים, הלחץ הזה יכול אפילו להיות נעים, אבל גם הוא פועל להקטין את חופש השיפוט של המטופל. כשם שלעתים למטפלים הסיכוי לפרסום הוא דבר נעים, כך גם למטופל. מבלי להכנס לזה יותר מדי, יוצע שבמקרים מסויימים הצורך להתפרסם נוגע בשלוש משאלות, למעשה שלושה צדדים של אותה משאלה: להיות מיוחד (עבור קהל שלם או אדם ספציפי); למלא ריקנות שבה דברים לא מספיק מתרחשים, ולהשפיע. צרכים אלה יכולים להיחוות כחזקים כמו רעב וצמא, ולא קל להתנגד להם. כלומר, גם זה לחץ. (אגב, פרדוקסלית דווקא הסיכוי שסיפורו יפורסם בעילום שם מונע מהמטופל את האפשרות להתפרסם באמת. לכל היותר יתפרסם סיפורו, אבל לא הוא-עצמו, שנשאר אנונימי).

אז הנה המטופל נמצא בסיטואציה בה המטפל מבקש אישור, והוא מסכים.

את מה שמתרחש בשניות הבאות ביניהם ניתן רק לנחש. כמו ערפל המתרקם משומקום על פני הים, מתגבשת השליה עצמית כפולה של מטפל ומטופל. למטפל אין שום אפשרות לדעת מה הדעה האמיתית של המטופל, כי הוא צד בעניין. כדי למנוע חוויית דיסוננס פנימי של ״הנה אני הולך לנצל מטופל באופן הנוגד את זה שאני מטפל ואדם טוב״, הוא משתמש בשכנוע עצמי שזה בסדר כי מדובר בתרומה לידע האקדמי, כי ניתנה הסכמה, כי זו מצבת זכרון לסיפור חיים על מנת שלא יישכח, וכי זו אפילו מתנה למטופל שזכות גדולה היא למטפל להעניק אותה. גם המטופל, כדרך לפתור את הדיסוננס הפנימי של ״הנה מישהו שאני מאד מאד סומך עליו עושה לי תרגיל לא הוגן״, משתמש בשכנוע עצמי ומספר לעצמו שהוא מסכים לפרסום גם אם הוא לא. (מכל זה, אגב, משתמע שכשמטפל אומר שאף מטופל שלו מעולם לא סירב לבקשה לפרסם תיאור מקרה, זהו לאו דווקא סימן טוב, אלא זה סימן מחשיד שמצביע על קיומו של לחץ מצידו, שלא מאפשר אפילו לאחד ממטופליו לשפוט בחפשיות). 

המשותף ללחצים הסמויים האלה הוא קיומו של אינטרס שהם יישארו סמויים. ומכל אלה מסתמן שלהסכמה במצבים כאלה אין יותר מדי משמעות.

הוצעה כאן דינמיקה של כוחות ואינטרסים סמויים המתרחשת ברגע הצגת בקשה לפרסום ומראש מרוקנת את ההסכמה מתוכנה. אפשר להסכים עם התיאור יותר או פחות. מה שאי אפשר שלא להסכים לו, שאפשר ממש להרגיש באצבעות ולמדוד אובייקטיבית, זה שעובדתית, המטפל תמיד ירוויח מפרסום יותר. כך שלסיום, לאלה מבינינו הרוצים לפרסם תיאורי מקרה או סיפורי מטופלים ושהאפשרות שיהיו חלק מתהליך כזה מטרידה אותם, מוצע כאן פתרון חלקי: גם המטפל יכול להופיע בתיאור מקרה בשם מושאל.


עוד בבלוג של שפיות זמנית

לפני כחודשיים נפטר הפסיכיאטר וחוקר ההתפתחות דניאל סטרן. סטרן תרם רבות להבנתנו את התפתחות התינוק,...
"בזמן שאני הולכת ומטיילת אני פוגשת אנשים שמכירים אותי, אנשים ששמעו שהייתי מאושפזת באברבאנל.. והם...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.