פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
לפסח יש הרבה פוטנציאל

לפסח יש הרבה פוטנציאל

איילת כהן וידר | 25/3/2021 | הרשמו כמנויים

פסח הוא חג עם פוטנציאל, הרבה פוטנציאל, אחד כזה שמצליח להסתבך ולירות לעצמו ברגל שוב ושוב. הפוטנציאל ברור.
אביב, פריחה, זרימה, מזג אוויר מושלם בדרך כלל. זמן מעבר בין החורף הסוער לקיץ המשוגע, חלון הזדמנויות של הנאה מהארץ היפהפיה רגע לפני שהיא מתייבשת והחום הופך לבלתי אפשרי.
חירות, שחרור, סיפור של ניצחון העבדים המדוכאים, המושפלים על השליטים האכזריים, סיפור של יציאה מכבלים אל מרחבי המדבר, אל ארץ לא נודעת. סיפור שמקדש את אי הוודאות, את הנוודות, את הקפיצה הנחשונית למים עמוקים, את האומץ להשתחרר מהכבלים.
חג של התנקות, של התחדשות, של היפטרות מחפצים ובגדים ישנים, של אוורור, סדר ורענון .
בפועל, הימים שלפני החג הופכים לסיוט, לשיעבוד, לעבודת פרך ולהלקאה עצמית. תחרות מייאשת שאין סיכוי לנצח בה, מאבק סיזיפי ואובססיבי בלכלוך, בבלאגן ובפנטזיות על הרמוניה ואסתטיקה בלתי מושגת. נראה שחז"ל חברו לקואליציה עם כל הבלבוסטיות היהודיות לאורך הדורות, קואליציה שקווי היסוד שלה הם הפחד מהאביב המשכר, פחד מדגל החירות המונף בחג הפסח, וכדי למגר כל אפשרות לשכרון אביב וליציאה לחירות הם הפכו את החמץ והאבק לאויב מושבע והצליחו לשעבד גדודים של משפחות לטובת מבצע ניקיון שכישלונו ידוע מראש. הרי הבית שזה עתה מורק מתכסה עם פרוס החג בשכבות של פירורי מצות, השייש שזה עתה הוברק והגיע לדרגת אולם המראות בלונה פארק מתכסה בציפוי פח או נייר כסף.
[חשוב במיוחד לשים לב לנשים שילדו בשבועות האחרונים, אלה ימים מועדים לפורענות מבחינת התפרצות של דיכאון לאחר לידה. עזרה ותמיכה מעשית ורגשית הן תרופת מנע מוחצת להתפרצות משבר דיכאוני או חרדתי סביב הריון ולידה]
ועוד לא אמרנו מילה על גולת הכותרת-
ליל הסדר. התכנסות משפחתית על בטן ריקה סביב הסיפור הגדול. אלא שהסיפור הגדול לא מצליח להתגבש לסיפור, אין בו התחלה, אמצע וסוף, אין קונפליקט ואין פתרון. והכי גרוע - הגיבורים הגדולים אינם. כל הסיפורים היפים על המיילדות העבריות, בת פרעה, מרים, אהרון ומשה – נעלמו ואינם.
מודה ומתוודה - אני אישה ביקורתית, יש שיאמרו ביקורתית מאד, אבל אני לא אוהבת להתמרמר. מאיפה שלא נסתכל עליהם, החיים קצרים וחבל להעביר אותם במרירות. אני מעדיפה את הכוס המלאה. אני אוהבת למלא את הכוס שלי בקאווה כשרה לפסח ארבע פעמים. אני אוהבת את הערב שבנוי סביב שאלות וקושיות, סביב משחקי מחבואים, משא ומתן ומתנות, סביב שבר ואובדן וחיפוש ומציאה שמסתיימת בפרס. אני אוהבת את ריבוי הטקסים – נוטלים, מוזגים, חוצים, מגביהים, מחביאים, שואלים ומטפטפים יין אדום על המפות הלבנות. במקום להתמרמר על הדרך בה נכתבה ההגדה אני מעדיפה להוסיף לה את הסיפור כפי שאני בוחרת לספר אותו. כי אם אנחנו לא נכתוב בעצמנו את הסיפור שלנו אף אחד לא יעשה זאת עבורנו. ובהסתכלות רחבה יותר, אם אנחנו לא נשחרר את עצמנו אף אחד לא ישחרר אותנו.
השנה אני בוחרת לספר על ארבע הבנות של המשפחה שלי.

חכמה - זו סבתא מתילדה שכל חייה אהבה ללמוד, שכתבה בגיל 14 שיר פרידה נוגה מהחברה הכי טובה שלה, זלדה המשוררת כשאבא שלה לא הרשה לה להמשיך ללמוד בתיכון והן נאלצו להיפרד. זה לא עצר אותה מלהמשיך ללמוד תורה בעצמה כל חייה עד פטירתה בגיל 99. סבתא שברחה במלחמת השחרור מהעיר העתיקה עם חמישה ילדים קטנים וחמות כשהאיש שלה נלקח לשבי הירדני. היא מיקמה את המשפחה מחדש בתנאים לא תנאים בקטמון הישנה וכתבה מכתבים באנגלית לגברים שבשבי בשם כל השכנות שלא ידעו לכתוב.

אמיצה – זו סבתא רבתא שלנו רבקה סילא ברגמן, שנולדה באחוזת צל בבוואריה, נישאה לרב אליעזר ברגמן ובהיותה בת 38 עלתה לארץ עם חמשת ילדיה כשתינוקת הקטנה שרה בת חצי שנה. המסע שהחל בקיץ 1834נמשך חצי שנה בהפלגות וחניות בסוריה ולבנון. בצידון נפרד האב מהמשפחה והגיע לארץ כדי להכשיר את הקרקע ורבקה סילא נשארה עם חמותה וחמשת הילדים הקטנים. בפברואר 1835 שלח אליעזר ברגמן ידיד נאמן שיביא את המשפחה לבית אותו שכר בירושלים העתיקה. בהגיעם בליל שבת בספינה מול חוף יפו התחוללה סערה עזה, וכל רכושם, כלי־הבית, כלי־מיטה, כלי־לבן, כלי־כסף וכלי־זהב, וגם הארנק ובו ארבעים דוקאטים, הכול נפל לתוך הים, ורק בנס רבקה סילא הצליחה להציל את נפשותיהם והם הגיעו ליפו יחפים, רטובים וקופאים כשרק כותנתם לעורם. את כל אלה היא תיעדה בקובץ מכתבים שנשמר בדרך לא דרך. הכתיבה שלה מלאת הומור עצמי ואופטימיות ללא מצרים:
"....לצערי התחוללה סערה גדולה בליל שבת ובכל יום השבת ולא יכולנו לא לישב ולא לעמוד ולהתהלך. הספינה טולטלה הרבה מאד, העוגנים נקרעו והספינה הוטלה אל אי של חול. אנחנו ניצלנו בטורח גדול עד שלא אוכל לתאר...רכושי....כל כלי הבית כלי המיטה כלי כסף וכלי זהב...בקצרה – הכל, לתוך המים... בעצם הבהלה תפסתי את הארנק שלי ..הארנק נפל מידי בהיותי טורחת להציל את נפשי הלך גם הממון. מודה אני אלף מונים לקדוש ברוך הוא שהצלנו את נפשותינו ושמילט לנו את התינוקת החלושה שכה רבות עברו עליה...
אין אני רוצה להרבות ולכתוב על כל אלה – נפשי חשה וסבלה הרבה מאד, אך נתקיים בי הרצון לא להיות עוד כה שמנה, ועכשיו אינני עוד שמנה כפי שהייתי... "
לצד כל הקשיים הרבים שפקדו את המשפחה בירושלים רבקה סילא לא מאבדת את ההתלהבות ואת אהבת החיים. היא מתארת למשפחה שבבאריה את הפירות והירקות מהם היא נהנית:
יש כאן עכשיו פרי, בעונה הזאת, מוזר מאוד: צומח על האדמה, ירוק מבחוץ, מבפנים אדום הרבה, מישקלו של אחד הוא 10 עד 15 פפונד. וטעים מאוד. כל פעם שאני אוכלת פרוסה, הייתי רוצה שיהיה כזה גם לאנשים שלנו שם. [הכוונה לאבטיח].

חרוצה זו סבתא שושנה שגדלה בעיר הנמל קיל שבגרמניה, אהבה את לימודי היהדות שלימד הרב פוזנר את הנוער. היא היתה חברה בנבחרת העירונית לנשים בכדוריד. בגיל 20 עלתה לארץ והתיישבה בקיבוץ רודגס. החזון בהקמת רודגס היה 'ליצור כאן חברה חדשה, ציבור מתוקן, החי בקיבוץ ומגשים ערכי תורה ועבודה'. שם היא פגשה את סבא מרדכי ויחד הם הבינו שחיי הקיבוץ לא מתאימים להם. הם התיישבו בכפר אברהם ובנו בו את ביתם. סבא עבד כמדריך טיולים וסבתא ניהלה את הבית ואת עסקיו של סבא בחריצות שאין דומה לה.

תמימה זו דודה דינה אחותה של סבתא שעלתה לארץ באוניה האחרונה של עליית הנוער בערב פסח, 1939. היא למדה בפנימיית בן שמן ולאחר מכן התיישבה בקיבוץ כפר מנחם. דינה איבדה את הוריה ואחיה בשואה ומצאה נחמה בקיבוץ. היא הקימה משפחה והיתה מטפלת ומורה אהובה. דינה אהבה את חיי הפשטות והשיתוף ומצאה דרך להעניק לנו , הנכדים העירוניים של אחותה מתנות לרוב – כלי קרמיקה מהמפעל הקיבוצי, גליונות נשיונאל גיאוגרפיק ייקרי המציאות, טיולים על הטרקטור וסיורים קבועים בפינת החי המטופחת.
דינה הרבתה לשיר עם חברותיה עד אחרון ימיה ממש. השיר האחרון אותו שמעתי מפיה היה 'שחקי שחקי על החלומות' היא האמינה באדם, בדרור הנפש, בפת לדל. ברעות ובפריחה. הלב שלה ידע לחוש אושר ולהבין כאב.


שַׂחֲקִי, שַׂחֲקִי עַל הַחֲלוֹמוֹת, זוּ אֲנִי הַחוֹלֵם שָׂח.שַׂחֲקִי כִּי בָאָדָם אַאֲמִין,כִּי עוֹדֶנִּי מַאֲמִין בָּךְ. שַׂחֲקִי כִּי גַם בְּרֵעוּת אַאֲמִין, אַאֲמִין, כִּי עוֹד אֶמְצָא לֵב, לֵב תִּקְוֹתַי גַּם תִּקְוֹתָיו, יָחוּשׁ אֹשֶׁר, יָבִין כְּאֵב. אַאֲמִינָה גַּם בֶּעָתִיד, אַף אִם יִרְחַק זֶה הַיוֹם,
אַךְ בֹּא יָבֹא – יִשְׂאוּ שָׁלוֹם אָז וּבְרָכָה לְאֹם מִלְאֹם .













עוד בבלוג של איילת כהן וידר

רות מגיעה לפגישה שנקבעה לה באיחור של רבע שעה. ניכר שהתאמצה להגיע בשעה מוקדמת מהישוב החרדי בו היא מתגוררת...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.