פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי

פרויד ובובר - המפגש הבלתי אפשרי?

למרות קירבתם ההיסטורית, מפגש מתמשך בין פרויד ובובר לא התאפשר במציאות. מאמר זה מייצר מפגש מאוחר ביניהם ודיאלוג סביב נושאים של שפה, הקשבה ואהבה.

מאמרים | 24/9/2014 | 7,295

תגיות:

 

פרויד ובובר

המפגש הבלתי אפשרי?

 

מאת רות גולן

 

מבוסס על הרצאה שניתנה בחוג לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית, יוני 2014.

 

מבוא

במאמר זה אעלה כמה נקודות השוואה בין הגותו הדיאלוגית של מרטין בובר לבין מושגים פסיכואנליטיים שניסח זיגמונד פרויד. אתייחס לזיקה שפיתח בובר בין אני-לז לאני-אתה בספרו מ-1929 "אני אתה" ואעמוד בקצרה על תפיסת השפה, ההקשבה והאהבה אצל שני הוגים אלו. את מושגיו של פרויד אתאר בעזרת פיתוחיו של הפסיכואנליטיקאי ז'אק לאקאן ואנסה להראות שהזיקה בין עולם הנפש (פרויד) לבין עולם הרוח (בובר) אינה ניתנת לביטול או לצמצום.

פרויד: "במקום שהיה זה, על האני לבוא ולהיות" (פרויד, 1933, עמ' 244).

בובר: "הרוח מופיעה אל האדם כאשר הוא עונה ל"אתה" שלו. האדם מדבר בלשונות רבות – לשונות של שפה, של אומנות, של מעשה – אבל הרוח אחת היא כאשר האדם עונה ל"אתה" שמציץ מבין החרכים וקורא לו מן המסתור" (בובר, 2013, עמ' 41).

ניתן לחבר את שני הציטוטים באופן הבא: במקום שהיה "אני-לז" על ה"אני-אתה" לבוא ולהיות.

הביוגרפיה של שני ענקי הרוח הללו שחיו חלק מחייהם באותן שנים ובאותם מחוזות מגלה חיים מקבילים אבל כמעט ללא קשרים אישיים. בובר, שנולד ב-1878, היה צעיר מפרויד ב-22 שנה. שניהם היו תוצר של התרבות היהודית/גרמנית של עידן ההשכלה. הם היו דור ראשון להשכלה ושורשי משפחותיהם היו בעיירה הגליציאנית. בובר העמיד את הגותו על הדיאלוג. פרויד המציא את הפסיכואנליזה העוסקת בקשר בין אנשים. לכאורה לא היה ביניהם קשר אישי. ידוע שבובר תקף את הפסיכואנליזה, בעיקר את הפסיכולוגיה של יונג. הוא סבר שהפסיכואנליזה מתייחסת אל האדם כאל אובייקט מחקר. הוא ראה בקשר הטיפולי קשר של אני-לז. למרות זאת ביקר אצל פרויד ב-1903 ותיאר אחר כך את פרויד כבעל נשמה שלווה ונחישות שקטה ועצומה. וגם ב-1908 פנה אישית לפרויד וביקש ממנו לכתוב ספר לסדרה שהוא עורך – פרויד סרב.

למרות זאת, ברמה ההגותית הקשרים ענפים ומסועפים ועוברים דרך החכמה העברית – ובעיקר דרך הקבלה והחסידות. ככל שאני חוקרת יותר אני מוצאת שפע של קשרים. מצידו של בובר אנחנו יודעים על ההשפעה העצומה שהייתה לחסידות ולקבלה על הגותו. פרויד נטה להסתיר את קשריו עם היהדות ושאף ליצור מדע אוניברסאלי, אבל יותר ויותר מחקרים חושפים קשר מהותי וחזק יותר מזה שפרויד היה מוכן להודות בו. קריאת הספר "אני-ואתה" של בובר חושפת בזיקה הכפולה של אני-לז, אני-אתה, ובדינאמיקה שלה דמיון רב לדיאלוג הפסיכואנליטי, המכיל את מרחבי האני-לז, יחד עם החסד המופיע לעתים של נקודות מפגש אני-אתה.

כפי שבובר ביקר את הפסיכואנליזה, לפרויד הייתה ביקורת על הפילוסופיה. במכתבו לפילוסוף בינסוונגר הבדיל פרויד בין הפסיכואנליטיקאים לפילוסופים כך: "אתם עוסקים בקומות העליונות של הבניין ואנחנו במרתפים ובביוב, אבל אם הייתה לי עוד תקופת חיים אחת הייתי מראה לכם שגם אתם עוסקים בביוב" (Freud, 1960, p.431).

לאורך השנים והניסיון למדתי מן הפסיכואנליזה שגם ההפך הוא הנכון. העיסוק בביוב חושף את הפן הרוחני שלו. וממבט אחר, ממישור יותר גבוה, אפשר אולי לומר שהחלוקה גבוה/נמוך היא עוד אחת מאותן דיכוטומיות שנופלות כשבודקים אותן מקרוב. כמו הדיכוטומיות חוץ-פנים, רוח-חומר, סובייקט-אובייקט ועוד. אפשר לומר שנפש האדם מורכבת מקומות עליונות וממרתפים, ותפקידנו המרכזי בעולם, או יעודנו הוא לקבוע את הכיוון ואת ההיררכיה האתית.

אתייחס בקצרה למספר נקודות השוואה: שפה, דיבור והקשבה, וכמה מלים על אהבה.

 

שפה

בובר תיאר את שני אופני הזיקה – אני-לז, אני-אתה – בקשר עם שלושה מישורים: 1. החיים עם הטבע, שאותם הוא מתאר כחיים באפלה ומתחת לשפה. 2. החיים עם בני אדם. הקשר גלוי ואפשר להגותו. זהו קשר בתוך השפה. 3.יצירי הרוח, כולל אלוהים. קשר זה ישנו בגילוי או התגלות, הוא ללא שפה אך יוצר שפה.

פרויד, ובעקבותיו לאקאן, הגבילו את חקירתם הפסיכואנליטית לשני ממדים של אפשרויות ההתפתחות האנושית – ל"יצר" – הלא הוא הדחף על שני היבטיו – דחף החיים ודחף המוות, או ארוס ותנטוס. על הדחפים אנחנו יכולים לדעת רק דרך הייצוגים שלהם בשפה, הייצוגים המודעים והלא מודעים. הממד השני הוא "היצירה" הקשורה לתהליכים של עידון הדחף. כדוגמא אפשר לחשוב על האהוב הנטוש המבטא את כעסו וצערו בשירה במקום במסע נקמה. בובר הוסיף את מישור ה"יוצר" שאפשר לקרוא לו גם מישור הרוח, הרוח היוצרת שפה. אם כן – שלושת המישורים הללו – יצר, יצירה ויוצר קשורים לשפה.

הפסיכואנליזה נקראה על ידי אחת הפציינטיות הראשונות של פרויד (אנה או.) "ריפוי בדיבור". בטיפול אנחנו מדברים, ומאמינים שהמלים משפיעות על התודעה ובעקבותיה על הגוף ועל ההתנהגות.

מתוך "אני ואתה": "רוח היא דיבור. כשם ששפה מילולית תחילתה מילה במוחו של האדם והמשכה צליל בגרונו, ושניהם אינם אלא חלקיקים של התהליך האמיתי – בוא וראה, לאמיתו של דבר אין השפה נעוצה בתוך האדם, אלא האדם עומד בשפה ומדבר מתוכה" (בובר, 1923, עמ' 41-42).

על פי הפסיכואנליזה, יחסו של האדם אל עצמו תלוי מלכתחילה במענה האימהי הראשוני, כלומר, כמו אצל בובר, התחלת ההתפתחות היא הזיקה. קשר זה מתחיל כשהצעקה של התינוק מקבלת מענה ואז הופכת לקריאה. תיאוריה זו מזכירה מאד את התיאוריה הדיאלוגית של בובר. קיימת אינטראקציה תמידית בין האני לסביבה האנושית שבה הוא נתון. החוויה הסובייקטיבית ניזונה מהמציאות החיצונית ומשתנה על ידה וגם משנה אותה. זהו מרחב ביניים פנים-חוץ או חוץ פנימי. כמו טבעת מביוס. האני לכשעצמו אינו חווה שלמות אלא בהכלתו ומיזוגו עם האחר שבתוכו הוא נתון. היקשרות זו היא חלק ממהותו. כמו שאומר בובר – בראשית ישנה הזיקה. תהליכי ההתבגרות כרוכים בהפרדה הדרגתית שלעולם אינה שלמה אבל מאפשרת אינדיבידואציה.

השפה מאפשרת את הזיקה ההדדית בין האדם לעולם אך יש לה גם קשר עם הגוף. הפסיכואנליזה מתייחסת לשני גופים – ישנו הגוף שמוגדר על ידי השפה, על ידי מה שאומרים עליו, האופן שבו מטפלים בו ונוגעים בו. זהו גוף מיני, שנמצא בתהליך של לידה ומוות. אנחנו אומרים – יש לי גוף, הגוף כואב לי, לא מרגיש את הגוף וכו'. הגוף השני הוא האורגניזם, הגוף החומרי – גוש בשר שיש בו חיים בלתי ניתנים להכחדה. החיים האלה עוברים טרנספורמציות של התפרקות והרכבה אבל הם כנראה אינסופיים ועוברים מישות אחת לאחרת. השפה מבחינה זו היא כמו טפיל על האורגניזם והיא בונה עליו את הגוף הסמלי, הגוף שנוצר על ידי השפה. השפה היא רשת שעוטפת אותנו. אנחנו שרויים בתוכה. אפשר לומר שאנו בנויים כמעין גוף בתוך גוף, או כגוף טפילי לגוף, כמו בבושקה רוסית. הגוף הוא מערכת של יחסים פנימיים, יש בו את הגרעין הממשי החומרי ואת המעטפת הסמלית – השפה. מעטפת לא כמבנה על, אלא כגוף נוסף. הגוף מבחינה זו אינו ראשוני, אלא הוא מציאות סמלית שמובנית באמצעות השפה.

כמו שיש לנו שני גופים יש לנו שתי שפות – אחת מורכבת על השנייה. כשאנו מדברים על משהו, הוא מתחיל להתקיים ברמה של השפה אך נעלם ברמה של הדבר עצמו. כאשר לאחר מכן אנו נתקלים באותו דבר במציאות, הוא לעולם לא יהיה דומה למה שדיברנו או שקראנו עליו. השפה במובן זה מוחקת את הדבר, או כמו שאמר לאקאן בעקבות היידגר: "המילה היא המוות של הדבר". אנו מדברים על מה שלא קיים דווקא מעצם העובדה שאנו מדברים עליו, מייצגים אותו בייצוגים שונים, מתארים אותו בשמות תואר שונים, נותנים לו משמעויות שונות" (גולן, 2002, עמ' 13). אפשר לומר שזו השפה הקושרת בין הצמד אני-לז על פי בובר.

השפה המילולית הליטראלית היא מה שבובר קורא – מתחת לשפה, ולאקאן קורא ה- lalangue. תורגם כ"בַּללשון". זו שפה צלילית המשחקת עם חומריות הקול, עם המוזיקה ומחברת אותנו לממד הממשי המתענג. מושג זה מתייחס לשפה הצלילית חסרת המשמעות, כמו שפת התינוק. אבל גם רשרוש העלים וקולו של הים או של הרעם בשמים. זוהי שפה המחוברת לעונג ולאימה, השפה הראשונית שממנה או עליה נבנית השפה הסמלית. אלה המצמוצים והקשקושים של התינוק או של חדר המיטות. יש שפה ויש lalangue, ויש עוד סוג של שפה שהוא הדיבור הבא מן האגו אותו לאקאן מכנה "בלה בלה" (לאקאן, 1972-3, עמ' 71). זהו לדעתי סוג שלישי של דיבור – הדיבור של החשיבות העצמית ושל הידע כסמכות, דיבור שמשמש כמסך המכסה על הידע החי, הרועד, הארוטי, הקשור עם הלא ידוע. הדיבור של הידע הוא הדיבור הקיים בין האני לבין הלז.

הדוגמא שבובר מביא ל"בלה בלה" או לשפה האגוצנטרית הזו היא בתיאור דמותו של התעמלן או איש המכירות. התעמלן (שמייצג את כולנו) הופך את התקשורת למכשיר להשגת מטרותיו.

הממדים השונים של השפה מקבילים לזיקות השונות שבובר מנסח בין האדם לעולם ולאחר. השפה מגדירה את הממד הסמלי של הנפש שהוא אחד משלושת הממדים שניסח לאקאן: הדמיוני (הפנטזיה), הסמלי (השפה) והממשי (הטראומטי, מה שלא ניתן לומר בשפה).

הפסיכואנליזה גילתה שהסדר הסמלי במידה רבה קובע אותנו ואת גורלנו: מה שמדברים עלינו, עוד לפני שנולדנו, השם שבו קוראים לנו, מה אנחנו כלפי הדמויות הראשוניות שלנו, מה הן רוצות מאתנו. התגובה לשאלה "מה הוא/היא רוצים ממני" בונה אותנו כסובייקט. אנו מחפשים את התגובה של ה-אחר, את ההכרה שלו. התשובה שאנו מייצרים לנוכח שאלה זו בונה את "האני" שלנו, או את הדימוי שיש לנו על עצמנו. כלומר, אנחנו בונים זהות שאבני הבניין שלה מודבקות על ידי הפנטזיה, או על איך שהאחר רואה אותנו. יש צורך באחר, באותו משהו או מישהו הנמצא מחוץ לאורגניזם על מנת להגדיר אותו.

אפשר לומר שלא אנו משתמשים בשפה, אלא היא משתמשת בנו. גם הלא מודע שלנו בנוי כמו שפה ומכוון במידה רבה את אופן היותנו בעולם, למשל פליטות פה או חלומות. כך שלרוב החוויה הפנימית שלנו היא תחושה של אחרות ונפרדות גם מהחוויה הפנימית שלנו וגם במגע שלנו עם האחר בעולם.

כאן נעצרו פרויד ולאקאן, אם כי אפשר למצוא אצלם התייחסויות ראשוניות ולא מפותחות ליחס אחר בין האני לשפה – יחס שבובר היטיב לתארו בהגות הדיאלוגית שלו. זה היחס שבו נעלם הניכור והוא לא מתקיים בין סובייקט לאובייקט אלא בין סובייקט לסובייקט. זהו רגע של מפגש שגם אפשר להגדירו כרגע מיסטי. בובר כתב "חיי ממש כל כולם מפגש" (בובר, 1923, עמ' 20). העצמי שנכנס ליחס אני-אתה אינו אותו עצמי כמו זה שביחס אני-לז. פרויד מתאר תחושה אוקיאנית, כשהוא מתאר את התינוק השבע והרגוע הצמוד לשד אמו, או את החוויה הדתית של אחדות. חוויה כזו לא מספיקה כדי לתאר את הדרמה של המפגש עצמי-אחר. בובר מוסיף את מה שחסר, את הרגע המיסטי שיכול לכלול מערבולת עצומה, שבירה וחיבור מחדש של העצמי. מפגש פורץ גבולות יכול לשנות את הדימוי של מה שהעצמי והאחר יכולים להיות.

בובר לא דיבר על אחדות מיסטית עם האל או הישויות הרוחניות, וגם לא אחדות עם ה"אתה" מכל סוג אלא על דיאלוג שבו האני משמר את עצמאותו בתוך אחדות הזיקה. הוא לא דיבר על המסתורין השמימי אלא על מה שכינה – המסתורין של הארץ. זו אחדות הכוללת את הריבוי ואת המגוון של הפעילות האנושית.

מייקל אייגן, פסיכואנליטיקאי שכתב רבות על הקשרים בין הקבלה והחסידות לבין הפסיכואנליזה ושעל משנתו מבוסס המחקר שלי דיבר על המפגש הפסיכואנליטי כמפגש של אמונה יותר מאשר של ידע. האמונה היא סוג של איבר, עמדה או דרך נפשית שפותחת מעברים אל האינסוף. ידיעה יותר דומה ליחס אני-לז, דומה להנדסת אנוש, או וויסות יחסים של אמצעים-מטרה, מניפולציה של חוויה. אמונה אינה מניפולטיבית, היא מחפשת מגע עם הדבר עצמו, והיא דומה לאני-אתה. עבור אייגן הפסיכואנליזה היא אופן של תפילה. "לאהוב את אלוהים בכל נפשך, בכל לבבך ובכל מאודך ולחוש את שברון הלב במרכז הקיום ואת השמחה העמוקה, בעבודה בלב הסערה של הרגשות, רגש החיים, הרגש של חייך" (אייגן, אצל גוברין, 2005, עמ' 49).

הוא מתאר את המפגש בין בני האדם כמתרחש "בכל לבבך, בכל נפשך ובכל מאודך" – המאמץ לעבור מן המצומצם אל המעז להשתנות, מההשתעבדות לקיים ולבטוח אך הקופא על שמריו – אל ההתמסרות ללא ידוע, לחוסר הצורה ולמגוון.

בובר קורא לכך "נס הנפש" – כשהמרכז האגוצנטרי נחלש לרגע ובעולם הפנימי מתפנה מקום להרגיש את האחר, לראות בו סובייקט. כלומר – לקבל אחריות על האחר. המימוש של המפגש דורש אמונה – וודאות פנימית שנובעת ממגע עם המוחלט. הסימן לכך הוא העלמות לרגע של השניות והתמלאות בכוח ובחיות שמקורן באהבה.

 

הקשבה

הפיזיקאי דויד בוהם פיתח את הפוטנציאל שראה בסוג חדש של שיח, שחש בו "את האפשרות של שינוי לא רק של הקשרים בין אנשים, אלא יותר מכך את האופי עצמו של התודעה שממנו הקשרים האלה עולים" (Hamilton, 2004, pp. 57-77). כך הוא מגדיר דיאלוג. פירוש מילולי של המילה דיאלוג: המשמעות נעה דרך. באופן חדש זה של דיאלוג נוצר סוג חדש של שכל ((mind, המבוסס על התפתחות של משמעות משותפת, המשתנה כל הזמן בתהליך הדיאלוג. דיאלוג כזה דורש הקשבה עמוקה, כך אנשים בדיאלוג אינם מנוגדים אחד לשני וגם אי-אפשר לומר שהם באינטראקציה, אלא שהם משתתפים במאגר של משמעות משותפת, מאגר המסוגל להתפתחות ושינוי מתמידים.

המפגש הפסיכואנליטי הוא מפגש של דיאלוג שכזה. דיאלוג שמורכב ממילים, מהשתיקה בין המלים ומגילויי הלא מודע המופיעים מתחת למלים. כדי לשמוע אותם האנליטיקאי מקשיב באופן מיוחד. פרויד קרא לכך – קשב צף או קשב חופשי. המטפל צריך להשעות עד כמה שאפשר את התייחסותו לעצמו, את הנרקיסיזם שלו ולהפנות את הקשב שלו למה שעולה מדיבור המטופל. הדיבור המשמעותי הוא בלתי נפרד מן ההקשבה. גם עבור בובר דיבור היה אופן של הקשבה. כדי שיתרחש מפגש אני-אתה, הוא אומר, יש צורך בהתרוקנות.

כלומר, ההקשבה דורשת את האפשרות של המקשיב לרוקן או לצמצם את עיסוקו הפנימי בעצמו ולהעביר את מוקד הקשב לאחר.

 

אהבה

האהבה בפסיכואנליזה מתרחשת בקשר בין המטפל למטופל, או במלים אחרות קשר של העברה – העברת הזיקה מן הדמויות המשמעותיות הראשונות בחיינו למטפל. הפסיכואנליזה היא קשר של אהבה/שנאה. כמו שאנחנו חיים תחת רשת של שפה אנחנו חיים תחת רשת של קשרי אהבה. הרי רוב רובם של האנשים ההולכים לטיפול עושים זאת בגלל קשיי אהבה. עבור בובר האהבה היא מושג מרכזי. הוא השתמש באהבה לציון היחס בין אלוהים והעולם והיחס הראוי בין בני האדם. אהבה מאפיינת את הקשר שבין הזיקה הישירה לאלוהים ולבני אדם ויחסו של האדם לעולם. האהבה הוא המגע הישיר והאינטימי עם הדברים בעולם. אהבה זו אינה רגש אלא ממשות חובקת ומאחדת. מקום האהבה הוא בין ה"אני" וה"אתה". כמו לגבי השפה מבדיל בובר בין כל הרגשות לבין האהבה. הרגשות הם של האדם, אבל – הוא אומר – האהבה מתרחשת. האהבה לא מוחקת את ה"אני" אלא משלבת אותו עם ה"אתה", והתנאי לכך הוא החלשות הרשות המניפולטיבית או השעיה של איש המכירות. בובר מדגיש שהאדם שוכן באהבתו, שהיא אינה שלו אלא שהוא נוטל בה חלק. אהבה כזו כרוכה ברגש שהוא אישי ולא רק מיסטי מופשט. כך גם קשר ההעברה שכפי שניסח אותו פרויד יש בו גם מן ההתנגדות לחקירה הטיפולית אבל גם קשר אישי בין המטפל למטופל שבלעדיו הטיפול איננו אפשרי.

 

סיכום

במשך למעלה ממאה שנה התנכרו אנשי תורות הנפש האנושית לאנשי הרוח האנושית ולהפך. בשנים האחרונות נפרצו הגבולות בין שני התחומים ויש עיסוק הולך וגובר בנקודות המגע ביניהם. פרויד עסק כל חייו בחקר הנפש והדחיק כמעט כל תובנה רוחנית שעלתה ממחקרו. בובר סלד מהפסיכולוגיה וראה בה טכניקה בלבד. במאמר העליתי מספר נקודות משיקות בין המושגים של שני הוגי הדעות הללו וניסיתי להראות את ההשפעות ההדדיות ואת האפשרות להפריה הדדית בין שני התחומים באמצעות המושגים של שפה, הקשבה ואהבה. בעוד פרויד ולאקאן לא פיתחו את הממד הרוחני של האדם, בובר ממלא את החסר הזה.

 

מקורות

בובר, מ. (1923), אני ואתה, תרגום: א. פלשמן, ירושלים: מוסד ביאליק, 2013.

גולן, ר., אהבת הפסיכואנליזה, תל אביב: רסלינג, 2002.

לאקאן, ז'. (1972-73), הסמינר ה-20, עוד, תרגום: י. מרון, תל אביב: רסלינג, 2005.

פרויד, ז. (1933), פירוק האישיות הנפשית, בתוך מבוא לפסיכואנליזה - סדרה חדשה של הרצאות, תרגם: אריה בר, תל אביב: דביר, 1968.

Freud, E. (ed.), Letters to Sigmund Freud, trans. T.&J. Stern, New York: Basic Books, 1960.

Govrin, A., Eigen Michael, Conversations with Michael Eigen, London: Karnac, 2005.

Hamilton, C. (2004, May-July). ‘Come together: The power of collective intelligence.’ What is Enlightenment? 25, 57-79.

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

גולן, ר. (2014). פרויד ובובר - המפגש הבלתי אפשרי?. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3185

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אין עדיין תגובות למאמר זה.