פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×איור מאת רות נצר
רות נצר ©
זכור אותי

חקירת ילדים פגועים מינית - התקווה להצלה ושברה

חשד לגבי פגיעה מינית העולה במסגרת טיפולית לאחר קשר מתמשך בין פסיכולוגית לילד פגוע, מדווח לרווחה ומתניע תהליך של דיווח למשטרה ושליחת חוקר ילדים, אלא שפעמים רבות הילדים המאוימים לא משתפים פעולה עם החוקרים. התהליך שאמור להעניק ישע והצלה לילדים הפגועים טומן בחובו בעייתיות רבה המובילה לא פעם לכישלון התהליך ולאובדן כפול - של האפשרות להיוושע ושל המרחב הטיפולי השמור והמוגן. כשהיא נעזרת בתאור מקרה, מבקשת זיוה מעיין לעורר דיון בנושא ולהציע שימוש בעדותם של המטפלים כמקור ראייתי יעיל יותר.

דעות | מתפרסם מ 12/5/2015 | 21,522 צפיות

תגיות:

חקירת ילדים פגועים מינית - התקווה להצלה ושברה

מאת זיוה מעיין

 

 

במהלך עשרות שנים של עבודה קלינית עם ילדים, בתחילה כקלינאית תקשורת ומאוחר יותר כפסיכולוגית קלינית, פגשתי לא מעט ילדות שעברו הטרדה/התעללות מינית במסגרת המשפחה. ילדות אלו שמורות אצלי במרתף פנימי בו מאוכסנים גם רגשי אשמה, חוסר אונים וכעס על התנהלות משרד הרווחה והמשטרה.

בטור דעה זה, אני מבקשת לטעון שחקירות ילדים בגיל הרך הנעשות על ידי המשטרה, הן בעייתיות מכמה בחינות ובשל כך נידונו לכישלון. אני מבקשת גם לעורר מחשבה ולהזמין את הקוראים לדיון בנושא.

ג' הייתה בת 4 כשהופנתה על ידי הגננת לטיפול עקב התנהגויות חריגות: התקפי זעם שסיבתם אינה מובנת, הייתה זורקת את עצמה, דופקת את הראש ברצפה; דווח על התבודדות והתנתקות, אי יצירת קשר עם הגננות או הילדים, הייתה מדברת עם עצמה בשפה משובשת, אך לא עם אחרים. ג' תוארה על ידי הגננות כ'עוף מוזר' בגן. כשהגיע הזמן ללכת הביתה, הייתה נאחזת בספסל בחוזקה ומסרבת ללכת. למרות כל הקשיים הייתה לגננות תחושה שהיא ילדה חכמה ונבונה. בתחנה להתפתחות הילד אובחנה כילדה המתפקדת ברמה של פיגור קל, עם קשיים רגשיים והסתגלותיים. כשהגיעה אלי, הטלתי ספק באבחנה.

משהו בילדה הזו כבש אותי מן הרגע הראשון. נוצר קשר וחיבור מהיר. אחת הבובות בחדר הטיפולים נבחרה על ידה להיות "התינוקת" ושתינו היינו מטפלות בתינוקת זו שבוע אחר שבוע, פגישה אחר פגישה. דרך הטיפול בתינוקת, היא סיפרה לי את סיפורה, טיפין טיפין. "מפחיד לה בבית, הבית סגור, תני לה מוצץ, תני לה בקבוק, תלטפי אותה, היא קצת חולה". ג' הקפידה שוב ושוב לסגור את בית הבובות. . "תסגרי, תסגרי" הייתה אומרת לי שוב ושוב.

כשהסתיימה השעה הטיפולית הייתה חוזרת על עצמה הסצנה מהגן, כשג' הייתה ממהרת להתחבא ומצהירה שהיא לא רוצה ללכת. אני כתגובה הייתי מראה לה היכן אני שומרת את הבובה ומבטיחה שנמשיך לשחק בפגישה הבאה. וכך, מפגישה לפגישה פרשה בפני ג' סיפור של תינוקת החיה במצוקה גדולה, סובלת מחרדה עצומה, פחד ותוקפנות ומחפשת גורם שיציל אותה, גורם המגולם במשחק על ידי המשטרה.

באחת הפגישות אמרה ג', תוך כדי משחק "התינוקת רוצה להתחבא, אמא הלכה לעבודה, מפלצת מפחידה מגיעה, מהר מהר לסגור, תשמרי עליה, תחבקי אותה, היא מפחדת, השד מפחיד אותה, היא נבהלת, היא חולה , תצילי אותה, היא עצובה, זה מקרה חרום צריך להציל אותה". בסיום אותה פגישה, כבסיומן של פגישות אחרות, היא שוב נצמדה אלי פיזית, חיבקה ומאנה ללכת. נתתי לה צעצוע מהחדר ורק כך היא הסכימה לצאת.

בביקור שערכתי בגן, ראיתי אותה יושבת בצד, מנותקת, מדברת עם עצמה .כשראתה אותי התרגשה והתחילה לומר :"הילדה סגורה, השליכו אותה, השליכו אותה לכלא, צריך להזמין משטרה, היא שרופה, לא שמרו עליה".

בשלב זה כבר היה לי ברור שהילדה עברה טראומה כלשהי אך עדיין לא הבנתי שהטראומה היא מינית ושהיא עדיין מתרחשת בהווה. באבחון חוזר בתחנה להתפתחות הילד, אובחנה כסובלת מPDD- ולא מפיגור. גם אבחנה זו לא הייתה מקובלת עלי.

כעבור 8 חודשים גודל הזוועה התחיל להיחשף דרך המשחק בבובת 'התינוקת' וסיפורים שסיפרה ג' במהלכו: "....אל תלקק אותי אבא, בבקשה, לא אבא, אל תאכל אותי, אבא, אל תכניס לפה, איכס...". היא פנתה אלי ואמרה :"יש לה זין בפה, היא מקיאה ". לא אפרט יותר, אך המשך התיאורים היה מזעזע, מעיי התהפכו בקרבי והיה ברור שזה הרגע ליידע את פקידת הסעד, על חשד לפגיעה מינית על ידי האב. ממש באותו הזמן, תקפה אותה מחלה אוטואימונית קשה, בעקבותיה נדרשה לטיפולים אינטנסיביים. לא יכולתי שלא להבין את המחלה כתוצאה של המפגש עם הסבל הבלתי נתפס שהיה מנת חלקה.

כביכול, הנה, הגיע הרגע לו ייחלה כל כך - ההצלה מגיעה. הרווחה תעזור. המשטרה שהופיעה שוב ושוב במשחקה, תסייע. אך לצערי לא כך היה. כאן התחיל סיפור מזעזע לא פחות הנוגע לטיפול הרשויות במקרה.

פקידת הסעד פנתה למשטרה ואל ג' נשלחת חוקרת משטרה. באופן מובן מאליו, ג' המבוהלת לא שיתפה פעולה עם חוקרת המשטרה ובעקבות כך התיק נסגר, גם ברווחה וגם במשטרה. בעקבות הדיווח שלי לרווחה, ההורים הוציאו את הילדה מהטיפול. סוף דבר. הילדה חזרה לביתה, לאב הפוגע , ההצלה המיוחלת לא הגיעה. כל שמונת החודשים בהם נתנה אמון וחשבה שתיוושע, ירדו לטמיון והיא נידונה להיות מאובחנת באבחנות שונות ומשונות, חולה במחלות קשות, שבויה בכלא של נפשה המיוסרת. בודדה יותר מאי פעם.

 

תאור המקרה הזה ורבים הדומים לו, הביאו אותי למסקנה המצערת שחקירות ילדים בגיל הרך הנעשות על ידי חוקרות משטרה, מקצועיות כל שיהיו, נידונות מראש לכישלון ואין בהן כדי להגיע לחשיפת האמת.

דפוס התגלגלות העניינים דומה במקרים רבים:ילדה שנעברה בה עברה מינית על ידי קרוב משפחה, (לעיתים קרובות קרוב מדרגה ראשונה), מוזהרת על ידי הפוגע לבל תספר דבר וחצי דבר ממה שעובר עליה, "אחרת...(כאן בא איום רציני)...זה הסוד שלנו".למרות גילה הצעיר וידע עולם מועט שהספיקה לרכוש, הילדה מבינה באינסטינקט שיש כאן משהו נורא ומפחיד שאסור לה לדבר עליו.

ממש כמו ג', לרוב ילדות פגועות מגיעות לטיפול בקליניקה בגלל מיני סימפטומים אחרים : גמגום, שיבושי שפה, אילמות סלקטיבית, הרטבה, בעיות התנהגות ועוד. קשר טיפולי נבנה לאיטו, הילדה מרגישה נוח עם הפסיכולוגית, החדר הסגור נחווה על ידה כנעים ומוגן. היא נותנת אמון ב'אשה הזאת' שמשחקת איתה, מציירת עימה, מדברת איתה, ואז מתחילים להופיע רמזים שמשהו אחר מסתתר מתחת לסימפטומים עימם הגיעה. בעדינות ובזהירות, הפסיכולוגית מעודדת אותה לצייר, לספר, ולשחק במרחב המשותף של שתיהן. עם הזמן עולים עוד ועוד חומרים קשים לעיכול.

הפסיכולוגית מתעדת בכתיבה כל מילה, מצלמת את מה שניתן לצלם, נחרדת ממשמעות החומר שעולה ויודעת שהילדה הפקידה כאן בחדר, מבלי שהתכוונה, את הסוד הנורא שמבחינתה אסור שיוודע. הילדה לא יודעת שהאשה החביבה מחויבת ליידע את פקידת הסעד, המחויבת, אף היא, לפנות למשטרה, שתשלח חוקרת ילדים למסגרת החינוכית, או תזמן את הילדה למשרדיה.

החוקרת מאמינה שאם אכן הילדה עברה דבר מה, היא תעשה את הדבר האסור ותספר בצורה ישירה את מה שנעשה בה, למרות האיום שבו אוימה. האבסורד מתחזק כשהציפייה הזו מתקיימת גם במקרים בהם הילדה אובחנה כסובלת מאילמות סלקטיבית.

בפועל, ברוב המקרים הילדה כלל לא משתפת פעולה או מכחישה את החשדות. התיק נסגר, הילדה חוזרת למשפחה, קרוב המשפחה יכול להמשיך לפגוע בה וגם לכעוס על כך ש"גילתה" את הסוד לאותה אישה חביבה, אלא שעתה, אין לילדה כבר על מי לסמוך ובמי להאמין. התקווה של הילדה למקום בטוח שהחל להיווצר במפגש הטיפולי, נקברת על ידי חקירה שנוגדת את כל חוקי השכל הישר. לא ילדה אחת ולא שתיים, עוברות את אותו התהליך. מרגע שהסתיימה החקירה "בלא כלום", התיק נסגר, פקידת הסעד נעלמת מן התמונה, הילדה מוצאת מן הטיפול וסוף לתקווה.

בין הדרכים שאני יכולה להעלות בדעתי כחלופות ראויות לחקירות כפי שהן מתנהלות כיום, אציין אפשרות של חשיפת חומרים מפגישות טיפוליות ו/או התבססות על עדות של הפסיכולוגים המטפלים במשטרה. יש ליצר עבודת צוות של המשטרה, הרווחה, הפסיכולוגים וגופים אחרים המעורבים בטיפול, באופן שאינו מנטרל את התרשמות המטפלת ממצבה של הילדה. למרות המורכבות והבעיתיות באפשרות זו של חשיפת חומרים, נראה שהיא עשויה להיות יעילה ונכונה יותר מחקירת משטרה .

בינתיים, ילדות אלה הן 'קרבן כפול'. הן קרבן לניצול מיני והן קרבן של מערכת שמפקירה אותן לבדן בסבל מתמשך ובדידות. כמה עצוב. האין אנחנו חייבים להן לכל הפחות דיון רציני בנושא?

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

מעיין, ז. (2015). חקירת ילדים פגועים מינית - התקווה להצלה ושברה. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 22/7/2019, מאתר פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3279

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

יחיאל מושקוביץיחיאל מושקוביץ18/2/2016

צודק מאוד עם שינוי קטן. ב'ה
המדיניות הזאת המושחתת שאתה מדבר עליה, היא נכונה לדאבונינו, והשינוי שצריך כאן הוא שינוי 'מוסרי' ולא שינוי פוליטי. ודי למבין!!!

m sm s17/2/2016

אין התכנות לא לדיון רציני בנושא ולא לרווחת הנפגעות עד אשר לא יהיה כאו שינוי פוליטי. במערכת רעיונית אשר שמה בראש מעייניה את ההפרטה כיעד, לא חושבים על אנשים, חושבים על כח וכסף. על מנת כניתן יהיה להפריט, יש צורף לדרדר את רמת השירות הציבורי - קיצוץ בתקציבים והתנערות המדינה מאחריותה על אזרחיה והפרטת השירות לידי עמותות למינהן.... הפגיעה במטופלים היא הרעיון בשיטה הזו - הצלחה של השיטה ולא כישלון שלה.
לחשוב שאותם קובעי מדיניות שזה יעדם ידונו דיון רציני בעניין - זו באמת התקווה ושברה.

זיוה מעיןזיוה מעין17/11/2015

למעלה מ 8000 צפיות ואף לא התייחסות אחת של עובד סוציאלי או פקיד סעד. תהיתי..ואז במקרה נתקלתי בסרטון הבא שעורר אצלי את השאלה, האם השחיתות הפושה במדינתנו הקטנה, הגיעה גם אליהם? זו שופטת שהעזה לדבר, רק בהיותה בדימוס..

https://www.facebo...76673

זיוה מעיןזיוה מעין13/9/2015

גורם נוסף בחוליה: אנשי האבחון ובתי המשפט. תודה נועה על תודתך. מחמם את הלב, מעודד ומשאיר אותי קצת פחות בודדה בעניין. אפשר לראות בתגובות, שלא הייתה אף לא תגובה אחת של עו'ס המתייחסת ברצינות לנושא ומנסה להסביר את הנתק בין העובדים הסוציאליים לפסיכולוגים. גורם נוסף בעוול נעוץ בחוות הדעת המשפטיות המחזירות אבות פוגעים לפגוע שוב בילדים או נותנות משמרת לאבות פוגעים, כי באבחון ' לא הוכח שהייתה פגיעה'. השופטים מקבלים את חוות הדעת כעובדה וחוות הדעת לא עוברות כל בקורת של גורם מאבחן מוסמך, האמור לפקח על חוות דעת אלה, אך זה כבר סיפור קשה בפני עצמו.

נועה ווסנועה ווס13/9/2015

תודה. מצטרפת לקריאתך.. תודה רבה על העלאת הנושא הכל כך חשוב הזה - לדיון
תודה על הבעת המצוקה - של הקורבנות
ואת המוגבלות ולכן גם המצוקה של המטפלים - היודעים
כי עליהם לעזור, והם מוגבלים בכך. המטפלים יודעים
כי עליהם לעזור לשנות את המציאות ולא עסוק רק בנעשה
בחדר, אך לא ברורה היעילות של נסיון סיוע זה. ומדאיגים מחיריו.
תודה רבה.
מסכימה איתך כי יש מקום בהחלט להסתייעות בחומרים שעולים
בטיפול / באבחון, או בחומר מתוך הטיפול/האבחון -
באותם מקרים ספציפיים.
אולי תהיה חובת דיווח וגורמי חוק - פקידות סעד או
שופטים מומחים - ידונו במידע העולה וכיצד לפעול
בהקשרו. לגבי דרכי הפתרון---- דרוש דיון מעמיק
והעלאת אפשרויות במשותף - בשיתוף גורמים שציינת.
תודה רבה. מצטרפת לקריאתך בנושא המדאיג.

יחיאל מושקוביץיחיאל מושקוביץ29/7/2015

התאחדות זה הסוד. בה, מפריע לי מה שהקלינאית אמרה שזה רק בעיית שפה, מי שקצת מתמצא בנושא הכאוב הזה, יודע שילד או ילדה שעוברים התעללות כזו, זה פוגע בשפה, משני כיוונים, האחד מצד הרגשי, פשוט הנפגע מרגיש חשוף ללא הגנה כלשהי, וזה שובר אותו מאוד, שנית זה ממש משתק את זרימת השפה הפנימית במח, וממילא שפת ההבעה גם נפגמת, וישנם כאלו שעשרות שנים לא מצליחים להשתחרר מזה, ואין כאן המקום להאריך.
אבל צריך לזכור מה שכבר כתבתי, לא יעזרו כל הביאורים החזקים שלנו וכל הנימוקים, צריך פשוט לא להרפות ולא להיחלש, וגם לחזק אחד את רעהו, להתאחד, אמהות עם אינטרס לדבר, יחד עם מורות וגננות, להוסיף קצת אנשי מקצוע לא מהרווחה אלא פרטיים, ולא להרפות בכל הדרכים.
צריך לזכור דבר נוסף, שכל מי שנפגע והתעללו בו, המציאות הוכיחה שכשהוא גדל, הוא לדאבונינו גם הופך להיות מלסטר לאחרים, ויש בזה פסיכולוגיות עמוקות שאין כאן מקומם. ה' ירחם.
מצד שני לעבוד גם על מניעה, צריך להתחיל להשחיל בחינוך את הסיפוק וההנאה מדחיית סיפוק רגעי, את האושר מלהגיד לעצמי לא, בטווח ארוך רק מרויחים מזה.
כל טוב
יחיאל

זיוה מעיןזיוה מעין29/7/2015

תגובות של קלינאיות תקשורת. 'קראתי בכאב רב. גם לי יש ילדה שהחשד לגביה היה מעבר לסביר ודיווחתי לרווחה. הגיעה חוקרת מאופרת בכבדות שגם אני הייתי פוחדת לדבר איתה אם הייתי ילדה... ופשוט פטרה את המקרה בכך שהילדה לקוית שפה. כבר עברו יותר מעשרים שנה והיא מקרה לא פתור עבורי. בעיקר מאוכזבת מטיפול הרשויות.'

'הכרתי גננת שחשדה, ופנתה לגורמים ואז... נלחמה באומץ רב בכל המערכות האפשריות במשך למעלה משנה, תוך שפעם אחר פעם היא מגלה שאף אחד לא באמת מסוגל לעזור , לא מועצה לזכויות הילד, לא הפרקליטות ולא ולא. היא הספיקה ללמוד שבדיוק נערך מחקר בנוגע ליעילותן של חקירות הילדים כדי שנגלה בעוד כמה שנים שכל הפרוצדורה מגוחכת ואם הילד לא מדבר ברחל בתך הקטנה אז אין בסיס ראייתי. בכל אופן היא המשיכה להיאבק... בדרך היא פנתה למשהי שהעבירה לגננות סדנא בנושא, אותה אחת כבר הכינה אותה- יאשימו אותך, יוציאו אותך משוגעת, יתישו אותך ואכן כך היה, והיא לא התייאשה ובסוף... בסוף היא הצליחה להציל שתי נשמות.

זיוה מעיןזיוה מעין9/7/2015

רק נושא שלוחצים עליו ולא מרפים זוכה לדיון. מסכימה איתך יחיאל, זה מה שקורה במציאות.

יחיאל מושקוביץיחיאל מושקוביץ8/7/2015

נכון מאוד. בה
סיפור כואב,
ונכון מאוד שהעלית את הנושא, לצערינו כיום, רק נושא שלוחצים עליו ולא מרפים זוכה לדיון, גם נושא כה רציני.
צריך שוב ושוב לעורר את הקהל, ולדרבן במקומות המתאימים, למען הילדים הסובלים. ולמען.....

זיוה מעיןזיוה מעין24/5/2015

דיון רציני. תודה לאילה שחר, דבורה פרידמן, ענת בן נון על הבנתכן את חשיבות הנושא ומורכבותו ותמיכתכן בצורך לפתח דיון רציני ומעמיק בנושא.במיוחד בתחום הזה, בדידותו של המטפל היא גדולה. בן אדמה, כנראה שאינך מיודע לחוק החל על הפסיכולוג. ברגע שיש חשד לאביוז מיני, הוא מחויב להודיע לרווחה ואין לו שום שיקול דעת בעניין המשך החקירה, היכן תתנהל ומי ינהל אותה. מרגע הדיווח, ההובלה היא של הרווחה. הורים יכולים לקחת את ילדיהם ביוזמתם למרכזים אלו שציינת שהם אכן מרכזים מעולים. לכן , אין פה תקלה. יש כאן נוהל חוקי.
ניר, אמת יש, השאלה איך מגיעים אליה. על זה נסוב הדיון. איך מגיעים לחקר האמת. דוד רוטנברג, החרדים מנסים לסגור פרשות כאלו בתוך המשפחה, אך הן מתגלגלות לפתחו של בית המשפט, למרות זאת, מידי יום ביומו. דוד בק, יש לי חולשות והרבה, אינני מתבישת בחולשותי ואין לי קושי להעיד עליהן, אך עם סגנון תגובותיך, בדוק גם את עצמך. תודה על התיחסויותיכם. בעיני, הנושא הוא סופר חשוב. מורכב, קשה, מעורר מחלוקות , אך עדיין מקווה שיעלה לשולחן דיונים רציני בקרב אנשי המקצוע הרלוונטיים.

בן אדמהבן אדמה21/5/2015

לדבורה. המרכזים נקראים 'מרכזי הגנה' או 'בית לין' הם בפריסה ארצית יחסית. הם אמורים למנוע את הקונפליקט המובנה שהוצג פה בין החקירה לטיפול. זה לינק למרכז בתל השומר למשל:

http://merkazhagana.org.il/

דבורה פרידמןדבורה פרידמן20/5/2015

בן אדמה, אשמח לשמוע עוד על המרכזים האלו שציינת. יש לך שם של אחד מהם?.

דוד רוטנברגדוד רוטנברג19/5/2015

התקלה הזו היא מובנית, האינטרס של המשטרה להפליל ולהרתיע את העבריינים מחייב פעולות שפוגעות בילד!. זהו בעצם אותו פרדוקס שמדברים עליו כל הזמן בנוגע לנפגעי/ות עבירות מין בוגרים שנמנעים מלהתלונן (והעבריין מסתובב חופשי) כי על פי הרגשתם הם ייפגעו פעם נוספת מהחשיפה וכדו'
אלא שפה משחקים בחיים של ילדים...

בן אדמהבן אדמה18/5/2015

תקלה. ממה שאת מתארת בגדול הייתה פה תקלה. כיום קיימים מרכזי הגנה המאפשרים חשיפה של פגיעות בצורה עדינה מחד וקבילה חוקית מאידך. החוקרות שם הם נשות טיפול עם התמחות בנושא ומניסיון מסוים התוצאה טובה.

דוד רוטנברגדוד רוטנברג17/5/2015

אכן, אחת הסיבות שהחרדים סוגרים פרשות כאלו בתוך הקהילה. אני כהורה ידעתי תמיד שאם ח'ו מי מילדי יפגע מינית לא אחסוך שום משאב פסיכולוגי/טיפולי, אבל למשטרה? ניסיון גדול

דוד בקדוד בק17/5/2015

תודה ניר , אל תיתן קרדיט לחוקרי הילדים. ואל תברח מאחריות. עם המבט המאוזן שלך תוכל. תוכל להחליף את פנטזית ההצלה (שאינה אלא היפוך התוקפנות וחיפוש קורבן אחר) בהאזנה מבררת ובעזרה בשדה המציאות בהמשך. גם השדה הזה קיים .. והוא חלק מאחריותנו. בברכה , דוד

ניר לפלרניר לפלר17/5/2015

נושא כל כך מורכב, אני לא בטוח שיכולה להיות אמת אחת ברורה. הנושא מורכב וחשוב, אבל אני דווקא שמח שבדיון כזה מופיעות תגובות כמו אלו של דוד בק, כיוון שהן משקפות את הצד השני של הדיון, הצד שלא זוכה לייצוג במאמר או בתגובות האחרות.

דווקא הביטחון המוחלט שבו מוצגים הדברים, הביטחון של המטפל שאכן יש כאן פגיעה או התעללות, לעיתים הביטחון מי המתעלל והפוגע, הוא המסוכן. כמטפל אני לא מעוניין להיות אובייקטיבי. אני מעוניין לשהות עם המטופל במרחב שלו, אני רוצה להאמין לכל מה שהוא אומר. אבל האם אהיה מוכן להעיד על כך במשטרה או בבית משפט ברמת ודאות כזו שתשלח אדם לכלא ? או אפילו שתגרום להוצאת הילד מהבית ולהכתמת אחד מההורים כחשוד בעבירות מין קשות ? האם ארצה שעדותי תחליף חקירה משטרתית בידי אנשי מקצוע מיומנים בתחום ? אהיה מוכן לספר הכל לגורמי החקירה, אפילו להעריך עד כמה הדברים נשמעים אמינים בעיני, אבל תמיד לקחת בחשבון שאולי אני טועה, כיוון שהדברים עלו בעקיפין, במהלך טיפול, ולי אין הכשרה של חוקר, ואני נוטה להאמין למטופלים שלי.

נראה לי שיש כאן פנטזיית הצלה, רחבה מאוד, מנותקת מהמציאות, המטפל והילד נגד העולם. אבל העולם הוא לא רק המטפל והילד. העולם רחב ומורכב הרבה יותר. והפסיכולוג לא עבר הכשרה לחקירה, לבדיקת האמת, לאובייקטיביות שמאפשרת להכריע בחשדות.

אולי אפשרות לפתוח בחקירה ולחקור את ההורים במקרה שילד סיפר לפסיכולוג על התעללות שהוא עובר יכול להיות סוג של מענה לבעיה. אבל בסופו של דבר, כדי להרחיק ילד מהבית (המושג המקביל, המציאותי יותר, ל- 'להציל' ילד), וכדי להעמיד לדין ולהרשיע - צעדים חמורים מאוד, קיצוניים מאוד, יש צורך בהרבה מעבר לעדות של פסיכולוג, שלא יכולה, ולא צריכה, להיות אובייקטיבית.

גופי החקירה עושים את המירב והמיטב בכלים שניתנו להם. והכלים שניתנו להם מוגבלים, כיון שהם עוסקים בדיני נפשות לשני הכיוונים, הכיוון של הילד, אבל גם הכיוון של ההורה. בסופו של דבר כולם מתקיפים אותם, הורים, סנגורים ובתי משפט מצד אחד, ועכשיו מסתבר שגם גורמי הטיפול מהצד השני. לא הייתי רוצה להיות חוקר ילדים...

ענת בן נוןענת בן נון17/5/2015

תודה שהעלית את הנושא החשוב הזה. אין ספק שהמורכבות והרגישות של הנושא נמצאים בפער עצום אל מול האופן הפשטני והקטגורי שבו המערכת מתמודדת עמו. רשויות הרווחה והמשטרה לא מליחות לטפל במקרים רבים באופן יעיל ונכון. השאלות, התסכול, האשמה, חוסר האונים והבדידות שנותרים מנת חלקנו, המטפלים, הם גדולים. אני חושבת שהרעיון שהצעת כפתרון, גם אם טומן בחובו בעיות, שווה בהחלט דיון לעומק!

דוד בקדוד בק17/5/2015

תתיעצי עם אנשים שאת סומכת עליהם.

דוד בקדוד בק17/5/2015

אכן הרווחה חלשה מאד ומסוכנת. צריך להיזהר גם ממטפלים נסערים עם ודאויות שעלולות לעלות מעולמן הפני.

דוד בקדוד בק17/5/2015

זעזוע לא באמת עוזר לקורבנות ובטח לא התלהמות. למה את מייחסת לי התנשאות??. פרשת 'כת הלסביות המתעללות' התבררה כציד מכשפות
אחרי 14 שנים בכלא, שוחררו ארבע נשים שהורשעו בעבירות מין בילדות. אחת הקורבנות חזרה בה מעדותה ועדות רופאה הופרכה
הארץ
27.11.2013 17:34
שמור22תגובות118שתף בפייסבוק
שלוש נשים שוחררו בשבוע שעבר מבית כלא בסן אנטוניו שבטקסס, לאחר 14 שנים במאסר באשמת ביצוע עבירות מין קשות. על שחרורן הורה התובע המחוזי כשהחליט לבטל את ההרשעה, בעקבות ראיות מדעיות חדשות שמחלישות את העדויות המרשיעות.

הנשים, ליז רמירז, קאסי ריוורה, קריסטי מייהא ואנה וסקז (ששוחררה בערבות בשנה שעברה) הורשעו בביצוע אונס קבוצתי בשנת 1994 של שתיים מאחייניותיה של רמירז, אז בנות שבע ותשע, בעת ששהו שבוע בדירתה של רמירז. באתר האינטרנט 'וייס' דווח שגם אם יוחלט על משפט חדש בעניינן, התובע המחוזי הודיע כי לא יגיש נגדן תביעה, והרשעתן תבוטל בכל מקרה.

הנשים שיתפו פעולה עם הרשויות וטענו כי מדובר באי־הבנה. אף אחת מהן לא חתרה לעסקת טיעון, מכיוון שהאמינו, אולי בתמימות, שחפותן תצא לאור. הראיה המרכזית במשפטן היתה לא רק עדותן של שתי בנות צעירות מאוד, אלא גם עדותה של רופאת ילדים מפוקפקת, הד'ר ננסי קלוג, שטענה כי הבחינה בשפשופים באזור איברי המין של הבנות, שלטענתה מצביעים בוודאות על התעללות.

דוד בקדוד בק17/5/2015

נכון. המסקנה שמטפלת נרגשת תייצר ראייה גדולה.. פרשת 'כת הלסביות המתעללות' התבררה כציד מכשפות
אחרי 14 שנים בכלא, שוחררו ארבע נשים שהורשעו בעבירות מין בילדות. אחת הקורבנות חזרה בה מעדותה ועדות רופאה הופרכה
הארץ
27.11.2013 17:34
שמור22תגובות118שתף בפייסבוק
שלוש נשים שוחררו בשבוע שעבר מבית כלא בסן אנטוניו שבטקסס, לאחר 14 שנים במאסר באשמת ביצוע עבירות מין קשות. על שחרורן הורה התובע המחוזי כשהחליט לבטל את ההרשעה, בעקבות ראיות מדעיות חדשות שמחלישות את העדויות המרשיעות.

הנשים, ליז רמירז, קאסי ריוורה, קריסטי מייהא ואנה וסקז (ששוחררה בערבות בשנה שעברה) הורשעו בביצוע אונס קבוצתי בשנת 1994 של שתיים מאחייניותיה של רמירז, אז בנות שבע ותשע, בעת ששהו שבוע בדירתה של רמירז. באתר האינטרנט 'וייס' דווח שגם אם יוחלט על משפט חדש בעניינן, התובע המחוזי הודיע כי לא יגיש נגדן תביעה, והרשעתן תבוטל בכל מקרה.

הנשים שיתפו פעולה עם הרשויות וטענו כי מדובר באי־הבנה. אף אחת מהן לא חתרה לעסקת טיעון, מכיוון שהאמינו, אולי בתמימות, שחפותן תצא לאור. הראיה המרכזית במשפטן היתה לא רק עדותן של שתי בנות צעירות מאוד, אלא גם עדותה של רופאת ילדים מפוקפקת, הד'ר ננסי קלוג, שטענה כי הבחינה בשפשופים באזור איברי המין של הבנות, שלטענתה מצביעים בוודאות על התעללות.

דבורה פרידמןדבורה פרידמן17/5/2015

אכן- התקווה להצלה ושברה, שברה הנורא כל כך.. מה שכתבת הינו נכון ועצוב, לצערי נחשפתי לכך בעצמי, כאשר נצרכתי לדווח על מספר ילדים להם חששתי מאוד, והבנתי, כבר כאשר הבנתי כי עליי לדווח- ונפלו לי האסימונים לגבי ההשלכה המיתית של הדיווח - אשר מטרתו להציל את חיי הילדים מסכנה גדולה וממשית, והתנהלות המערכת ואוזלת ידה מול המצב המורכב כל כך בפניהם אנו כחברה נמצאים, (במיוחד הפרטים בינינו להם העיניים פקוחות..). מה עושים כשמבינים שילד כלשהו בסכנה נוראית זו, והדיווח למערכות המקובלות עלול במידה ניכרת שלא להביא לעזרה המיוחלת? אני שואלת משום שהנושא והחשש לילדים מפריע את שנתי.

אילה שחראילה שחר17/5/2015

מזדהה עם כל מילה. לצערי, מתוך היכרות קרובה, במקרים רבים שירותי הרווחה כושלים והמערכת אינה ערוכה להעניק את הביטחון וההגנה שהיא מתיימרת להעניק. יש לעשות שינוי כולל בתפיסה ובטיפול לכל נושא ההתעללויות. מתפללת בשביל הילדים האומללים הללו שאכן, ישתנה משהו בתוך המערכת הנוראית הזו

אילה שחראילה שחר17/5/2015

סליחה, אבל תגובתך מזעזעת. לא מצליחה להבין את הקשר בין העובדה שנכבשה ברגע הראשון לבין הספק באמינות תיאור ההתעללות. מתוארת כאן ילדה בסיכון גבוה (ולכל הפחות 'לשיטתך' ב'חשד' לסיכון גבוה). האם באמת הקשר הרגשי עם המטפלת מבטל לדעתך את המידע המחריד שהתגלה בחדר הטיפולים? באמת שאינני רגילה להגיב בתוקפנות, ובפרט בתגובות אינטרנטיות, אבל יש כאן התנשאות שלא במקומה והתעלמות מזעזעת מהטראומה של הילדה וההכרח הדחוף לחשוף את מה שקורה ולהפסיק אותו באופן מיידי.

עוזיה הלויעוזיה הלוי17/5/2015

ומה בכך, ד"ר בק.. הלא גם אם עדותה 'מפוקפקת' בבית המשפט מחמת המעורבות הרגשית, עדיין הילדה עוברת טראומה מינית בבית. את סודה הגדול הפקידה בידי המטפלת, ומעתה גם את המקום הבטוח היחיד היא איבדה.

גם אם בתחום הפסיכיאטריה המשפטית יש כאן חוסר מהימנות, הרי שהבעיה אותה מציגה זיוה מעיין שרירה וקיימת.

דוד בקדוד בק17/5/2015

אם נכבשת ברגע הראשון- עדותך מפוקפקת. לפחות העדת על חולשתך.. כשהכיבוש הרגשי מאשש 'ראייה' אין משפט ואין הגנת אמת למותקפים ולמותקפות.