פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×יצירה מאת Adam Hillman
Adam Hillman ©
זכור אותי

להיות קורבן, להיות בריון: קרע בחדר הטיפול

בסקירה מוצגת הרצאתה של גרנד, פסיכואנליטיקאית התייחסותית, על העברה בינדורית ועל מושג ה"קרע" המחליף עבורה את מושג ה-enactment בטיפול. גרנד הציגה טיפול באישה שהוריה ניצולי שואה, אשר הציר המרכזי בו היה התפקידים ההיסטוריים שאליהם קרסו היחסים המשפחתיים - דמויות הנאצים ודמויות הקורבנות.

כתבות שטח | 18/6/2011 | 19,124

תגיות:

 

להיות קורבן, להיות בריון: קרע בחדר הטיפול

סקירת הרצאה על העברה בינדורית של טראומה

מאת מיה מוכמל

 

סקירת הרצאתה של סו גרנד, אורחת המסלול ההתייחסותי של התכנית לפסיכותרפיהבאוניברסיטת ת"א ושל הפורום הישראלי לפסיכואנליזה ופסיכותרפיה התייחסותית. ההרצאה נערכה ב-4.5.2011 בתל-אביב.

 

"כל בריון שפגשתי חווה את עצמו כקורבן, חווה את הדברים שהוא עושה כהגנה הישרדותית מול מי שבאים לפגוע בו". כך מסבירה סו גרנד בהרצאתה "מעבר לאנאקטמנט: כשהעברה בינדורית מאתגרת את התיאוריה ההתייחסותית". פעמיים במהלך הרצאתה מדגישה גרנד שהטיפול שהיא מציגה מייצג בעיניה תהליכים רחבים וגלובליים של אלימות בעולם ושל תוצאותיה. הקורבן הופך לתוקפן כחלק מחוויית הקורבנות שלו – זה נכון עבור המטופלת המוצגת, עבור אמריקאים, עבור יהודים ניצולי שואה ויהודים בישראל.

אני שומעת את הדברים הללו עם רקע מוקדם, מפגישה שנערכה ערב לפני ההרצאה בין גרנד לבין קבוצת חברים/ות מפסיכואקטיב – קבוצה של אנשי בריאות נפש למען זכויות אדם. גרנד רצתה לשמוע על הפעילות של הקבוצה ועל המצב הפוליטי בארץ, וחברי/ות הקבוצה רצו לשמוע עליה ועל עבודתה. גרנד שייכת לאסכולה של אנליטיקאים/ות העוסקים בקשר בין הגות ופרקטיקה פסיכואנליטית לבין חשיבה ואקטיביזם חברתיים ופוליטיים. לקשרים הללו יש שורשים עמוקים, הנטועים בעבודותיהם של פרויד, יונג, פרום, רייך ואחרים, וביטוי עכשווי בעבודותיהם של בנג'מין, אלטמן, הריס, סמיואלס ועוד. לעבודתה היה חלק חשוב בפרק בהיסטוריה של הטיפול הנפשי בו נחשפו השפעות של ניצול מיני, כמו גם הכחשת התופעה בקרב קהילות של מטפלים וחוקרים, בתוך הזרם הפסיכואנליטי ומחוץ לו. בהיסטוריה הקרובה יותר, גרנד היתה חלק מקבוצה של מטפלים שפעלו לשינוי הקוד האתי של פסיכולוגים בארצות הברית, ופעולתם הובילה לכך שכיום השתתפות של פסיכולוגים בחקירות ובעינויים של שבויים הפכה מנוגדת לאתיקה המקצועית. מאמריה של גרנד ותיאורי המקרה המוצגים בהם הינם פרובוקטיביים למדי; הם מעלים שאלות הנוגעות לגבולות המשמעות של מושגים פסיכואנליטיים, ולעתים עוסקים בדילמות הקשורות בהתנגשות בין התפיסות והחוויות המוסריות של המטפל/ת ואלו של המטופל/ת, ולכן מזמינים התבוננות ביקורתית במעשה הטיפולי ובגבולות החברתיים והתרבותיים המשתתפים, באופנים מודעים יותר או פחות, בעיצוב המתרחש בתוכו.

במפגש של אנשי קבוצת פסיכואקטיב עם גרנד, ביקשנו ללמוד כיצד נעשים הקשרים בין השדות החברתיים, הפוליטיים והפסיכואנליטיים, ומה משמעות הקשרים הללו בעבודה הטיפולית. למדנו כי בניו-יורק, ובאופן ספציפי במקומות בהם גרנד פעילה, הקשרים הללו הינם מובנים מאליהם. בתמורה, חלק מחברי/ות הקבוצה סיפרו על חוויותיהם/ן מניסיונם/ן להעלות את החיבור בין האישי לפוליטי במסגרת ישיבות צוות ומפגשים עם אנשי מקצוע בישראל, ועל חוויות של זרות, בדידות ואף השתקה עמן נותרו בעקבות הניסיונות הללו.

*

ההרצאה של גרנד באוניברסיטת תל-אביב כללה חומרים קשים לעיכול, כפי שהזהירה מראש. כמו לא מעט מתיאורי הטיפול שלה, גם במקרה שהוצג מדובר במציאות חיים שהדמיון היה מתקשה להמציא. המטופלת נולדה לאם גרמנייה נוצריה ואומצה עם לידתה על ידי זוג יהודים ניצולי שואה, שהיגרו לארגנטינה. בילדותה בפולין, היתה אימה של המטופלת עדה להוצאה להורג של הוריה ושל אחרים, ולשריפת גופותיהם. היא תוארה כדמות חזקה ורבת משאבים בעברה, שחוסנה המשיך אחרי המלחמה, אולם לאחר האימוץ חוותה דיכאון ופרנויה הולכת וגוברת כלפי הבת. ביתה הפכה למושא של הזנחה והתעללות, שכללו האשמות מצד האם על היותה נאצית, כליאה כאמצעי ענישה, והפעלה של אמצעים אחרים המאפיינים משטר של טרור ואלימות. בהמשך גם נחשפה הבת להתעללות מינית מצד חבר של המשפחה. המטופלת גדלה להיות ילדה, נערה ואישה אלימה ולעתים מתעללת. במהלך הטיפול נחשפו גם מעשי אלימות חריפים שביצעה, ביניהם סיכון תינוקות שעל שמירתם היתה מופקדת בילדותה, ובהמשך – הכאה של הוריה, שחזור של מצבי אובדן ונטישה עם ילדיה שלה, ועוד.

הציר המרכזי דרכו סיפרה גרנד את מהלך הטיפול ותיארה את עולמה של המטופלת היה התפקידים ההיסטוריים אליהם קרסו היחסים המשפחתיים, בהם הבת והאם מייצגות בו-זמנית ולסירוגין את דמויות הנאצים ואת דמויות הקורבנות, את מי שניסו לשרוד ומי שלא שרדו. כמעט כל התערבויותיה והמשגותיה היו ברוח זו: "במשפחה זו, אימך היא הגופה של היהודייה שלא שרדה ואת הנאצית". "אימך קורבן, אבל זה לא מצדיק את האופן שבו התנהגה אלייך, והקורבנות שלך לא מצדיקה את האלימות שלך".

הפירוש של העברה בינדורית שימש את גרנד לתיאור שני מצבים דרמטיים במיוחד. האחד התרחש בפגישה בה היא והמטופלת שתו יחד תה שהמטופלת הביאה במתנה – רגע בו גרנד חשה כאם מיטיבה, המטפלת בילדה הזקוקה לה. תוך כדי שתיית התה, המטופלת מספרת לה על הניצול המיני שעברה. היא בוכה, לא מנותקת. ברגע משמעותי זה, המטפלת מריחה משהו נשרף. מתוך מחשבה שהגז נשאר דולק, היא קמה ממקומה והולכת למטבח - רק כדי לגלות שהתנור כבוי, אין אש ואין עשן. היא מבינה בבהלה שהריח שהריחה אינו אלא הלוצינציה. במאמציה להרגיע את עצמה מהחוויה הקשה ולחזור להיות נוכחת עבור המטופלת, היא מקשרת את ההלוצינציה להזדהות שלה עם אמה של המטופלת, שהיתה עדה לשריפת גופותיהם של הוריה בפולין. היא בוחרת שלא לספר על כך למטופלת, מפני שאינה רוצה להיות כמו האם שעסוקה בעברה ובהצפה הטראומטית שלה, אלא אם שיכולה להיות עם הצרכים ההתפתחותיים של בתה.

הסיטואציה השנייה שבה העברה בינדורית משמשת סכמה פרשנית להבנה, לחוויה ולתאור הדינמיקה בטיפול היא בפגישה אחרת, בתקופת הטיפול האחרונה. הפגישה מתרחשת לפני שהמטופלת אמורה לעזוב לארגנטינה על-מנת להתחיל חיים משותפים עם גבר שהכירה. היא מספרת למטפלת על כך שעומדת לקחת שני חתולים שלה לווטרינר, כדי להרדים אותם לפני הנסיעה. בדבריה של גרנד מורגשת תערובת של זעם והתקוממות מוסרית: החתולים ניחמו את המטופלת, ועכשיו, כאשר היא מתכוונת לנסוע, הם עומדים בדרכה. היא השתמשה בהם לצרכיה, הם חסרי אונים ותלויים בה, וכעת הם מפריעים לה. המטפלת אומרת: "את הולכת להרוג אותם כי לא נוח לך. זו הנאצית שבתוכך, ששורפת יהודים. לא תהיה לך אהבה בחיים ולא יהיה לך טוב אם תתנהגי ככה... את תהיי שוב חולה אם תרגישי רעה שוב".

למשמע שני התיאורים הללו אני זזה בכיסא באי-נוחות. דמות הנאצית המופנמת אליה מתייחסת גרנד הופכת יותר ויותר קונקרטית, מאבדת מערכה המטאפורי, והופכת לישות נוכחת בדבריה, כמו גם בחדר הטיפול. "אני לא יודעת מה לעשות איתה [עם המטופלת], אם תשלח את החתולים לגז", היא אומרת. הכעס והביקורת שלה בהתרחשות השנייה היו חריפים יותר מבכל התרחשות אחרת עליה סיפרה. למרות שבתום הפגישה המטופלת מחליטה לא להמית את החתולים, גרנד נשארת עם חוויות ותחושות גופניות, המסתכמות בחוויה כי אינה רוצה עוד לראות את המטופלת לעולם.

בהמשך, גרנד ממשיגה את ההתרחשות כרגע של קרע בטיפול. המילה Enactment אינה מספיקה עבורה, היא משתפת. המילה משטיחה, מצמצמת, ולכן היא זקוקה למילה אחרת להרחבת התיאוריה - מילה כמו "קרע", שתאפשר לה לתאר באופן מדויק יותר את ההתרחשות. אך בחוויה שלי המילה "קרע" אינה משמשת רק להרחבת התיאוריה ולהבנה טובה יותר של המתרחש. אני חשה כי המילה מצמצמת את האפשרות להבנה ולהשתהות על ההתרחשויות בעולמה של המטפלת, כולל הלוצינציות הריח והשבר שחשה אל מול התיאוריה, ומשמשת לפעפוע של החוויה הטראומטית אל תוך תיאור הטיפול ולחוויה שלי כמאזינה. כך, המלה החדשה אכן מעבירה משהו מהעוצמה הרגשית של הרגע ומהשפעתו הקשה בתוך הטיפול, אבל גם יוצרת הרחקה, סוגרת את האירוע בתוך עצמה מבלי אפשרות להרחיב ולהפכו מושא לרפלקציה.

לגבי מצבים אחרים בהרצאתה, גרנד מעלה את השאלה מה היה קורה לו הייתה מתנהלת או מגיבה אחרת. במקרה זה, היא מציגה את הזעזוע שלה כאפשרות יחידה נוכח הזוועה. דרך ההתמודדות היחידה שמוצגת כמתאימה היא החזרת ה"נאצית" אל תוך המטופלת. וכך, להרגשתי, מסרה גרנד משהו מן החוויה של אותו בריון החווה את תוקפנותו הכרחית ובראש ובראשונה - מוצדקת. גרנד מודעת לבעייתיות שבעמדה זו, ואף מסמנת אותה כבסיס לחוויית הקרע הבלתי הפיך, ולכן הכישלון, שחשה בטיפול - למרות שכפי שציינו מספר מגיבים/ות מהקהל, מדובר בטיפול מוצלח במטופלת מאוד קשה.

בתגובתו הרגישה והמלמדת, הציע שלמה ביינארט ניתוח של הטיפול באמצעות שימוש במושג אותו מצאה גרנד בלתי ראוי ומצמצם – Enactment. ביינארט הציג בקצרה את משמעויותיו השונות של המושג לאורך ההיסטוריה של התיאוריה הפסיכואנליטית, עד ימינו. לפי הגישה ההתייחסותית, אנאקטמנט משמשת גשר בין שני לא-מודע, זה של המטפל וזה של המטופל. את "השלישי" ניתן להבין כסדרה של Enactments שרובם נותרים לא מודעים למשתתפים. בהתאמה עם הרעיונות הללו, ביינארט תיאר את השתלשלות הטיפול כסדרה של Enactments של המטפלת, ותיאורו שפך אור חדש על סיפור הטיפול ועל החוויות שעלו מתוכו. כך, מתוך ה"אנליזה" של חוויות המטפלת ותגובותיה, נעשה ניסיון לאחות את הקרעים שחשה גרנד - בינה לבין המטופלת, וניתן לומר שגם בינה לבין המושגים הפסיכואנליטיים. לדבריו של ביינארט הצטרפו שלל תגובות מהקהל, שהותירו בי תחושה של ניסיון משותף לאחות את הקרע, להכיל את החוויות שהתעוררו בהצגת הדברים, ואולי להפיג את הבדידות העמוקה עליה דיווחה גרנד ושאותה העבירה. בסופו של הדיון הודתה גרנד לקהל, והעידה כי דבריו של ביינארט הותירו אותה עם תחושה משמעותית של היות-מובנת.

 

המשגה התייחסותית – גבולות ומגבלות

בפירוש החלום מתאר פרויד חלום של אדם שזהותו לא ידועה, חלום ששמע ממטופלת, שבעצמה שמעה אותו בהרצאה על החלום. הרקע לחלום הוא מצב בו אב סועד את בנו החולה במשך ימים ולילות, ולאחר שהבן נפטר האב פורש לנוח בחדר הסמוך. הוא משאיר את דלת החדר פתוחה כדי שיוכל להביט אל החדר בו מונח ארון הקבורה, מוקף נרות גדולים, ובו גופת הבן. בחלומו מגיע אליו הילד, אוחז בידו ופונה אליו בלחישה המצמררת: אבא, אינך רואה שאני נשרף? האב מתעורר, כדי לגלות שאחד הנרות שבצד הארון נפל, והתחיל להבעיר את התכריכים ואת הגופה. החלום היווה מושא לפרשנויות שונות בספרות הפסיכואנליטית, ופרשנות מרכזית של פרויד היא שהחלום מבטא מילוי משאלה של האב – משאלה לראות את הבן חי שוב.

כאשר גרנד פרשה את הלוצינציות השריפה שלה כסימן לאסון מעברה של המטופלת, מצאתי עצמי מתחילה לחוש געגועים לפרויד: ראשית, לסוג של התייחסות לחלום שכלל לא עוסקת בשאלה למי החלום "שייך"; שנית, לחיפוש אחר משאלה הקשורה בחיים, גם מאחורי התוצרים הנפשיים הטראומטיים ביותר; שלישית, לדרישה שהמטפל/ת יעבד את מה שעולה בו, כתוצר נפשי הקיים בפני עצמו, ושעשוי להפריע לטיפול להתרחש.

הגישה ההתייחסותית היא ממשיכתן של גישות בהן חוויות של המטפל ביחס למטופל מובנות כנושאות מידע יקר ערך על הלא מודע של המטופל או המטופלת. מה הרווחנו ומה איבדנו בוויתור על הראייה הקלאסית, שחוויות המטפל/ת הן "רעש" בטיפול, שיש להסיר? הרווחנו, בהמשך לדבריו של ביינארט, את הבנת החוויות של המטפל/ת כגשר התייחסותי בין עולמם הלא מודע של המטפל והמטופל, גשר שלא היה קיים קודם באותו אופן. אך מה משמעותו של גשר זה, בלי הדרישה שהמטפל יוכל בסופו של דבר לקחת בעלות על חוויתו/ה הטראומטית? ובלי לקחת ברצינות את האפשרות שכל דיאלוג טיפולי יכול להפוך להעברה טראומטית מצד המטפל/ת? אילו טרנספורמציות צריכה התיאוריה ההתייחסותית לעבור כדי שתוכל להכיל בתוכה את ההיבטים הללו, ועדיין להיות התייחסותית?

הראייה ההתייחסותית רלוונטית לא רק להבנה של תיאור הטיפול, אלא גם למחשבה על הדינמיקה שהתרחשה במהלך ההרצאה עצמה. כאמור, פעמיים במהלך הרצאתה, בהקדמה ובסיום, התייחסה גרנד לקשר שבין המקרה הספציפי, שעניינו העברה בינדורית של טראומה, לבין תהליכים אלימים במישור החברתי והפוליטי - גם תהליכים גלובליים, וגם כאלו שישראל היא חלק מהם. היא אמרה את הדברים תוך הדגשה כי אינה מתמקמת כאמריקאית שמגיעה מבחוץ ומאשימה את הישראלים, אלא כשותפה לתהליכי אלימות אלו, והשתמשה בדוגמאות מהפוליטיקה האמריקאית, ולא מהפוליטיקה הישראלית, להבהרת דבריה. כאשר העלתה את השאלה כיצד הייתה המטופלת אותה הציגה מתנהלת לו היתה נפגעת ממתקפת טרור, ניתן היה לייחס את השאלה לטרור בישראל כמו גם לטרור בארצות הברית. חוויתי את אמירותיה כזהירות וכלליות למדי, ועדיין היה בהן די כדי לעורר אי-שקט בולט שהתבטא ברחשים ובמלמולים בקרב הקהל, בכל פעם שאמירה כזו הופיעה. ההתרחשויות הללו לא זכו לכל התייחסות מפורשת, וכך אמירותיה של גרנד על הקשר בין הטיפולי והפוליטי נותרו מנותקות מתיאור הטיפול, כמו גם מחוץ לדיון שהתפתח.

מה משמעות הקשר בין הטיפולי והפוליטי, בהֶקשר של המקרה שהוצג? ומה מסמנים הדיבורים והרחש בקרב השומעים, במהלך האיזכור של קשר כזה במהלך ההרצאה? האם ניתן לענות על השאלות הללו באמצעות מושגים כמו Enactment? קרע? התנגדות? מה שברור הוא, שהרעיון המציע את קיומו של קשר בין המרחב הפוליטי והטיפולי לא "עבר" כמושא לדיון. נותרתי מופתעת מכך שאף אחד מהחוויות ומהרעיונות המאתגרים שעלו בהרצאה לא נדחקו לשולי הדיון, לבד מהרעיון המציע שהתהליכים הטיפוליים קשורים בעבותות בתהליכים חברתיים ותרבותיים, ושלמטפלים/ות יש הבנה וניסיון לתרום לעולם ההתייחסותי שמחוץ לחדר הטיפולים.

 

המחברת מודה ללירונה רוזנטל על החשיבה המשותפת וההשתתפות בתהליך הסיקור.



לסקירה נוספת על יום העיון באתר פסיכולוגיה עברית

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

מוכמל, מ. (2011). להיות קורבן, להיות בריון: קרע בחדר הטיפול. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2615

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אורית אדםאורית אדם25/6/2011

סקירה מצויינת!. הייתי בהרצאה המרתקת והאמיצה של סו גרנד בת'א.
הסקירה שלך, מאיה, החייתה לי שוב רגעים מתוך ההרצאה והזמינה שוב לסוגיות שראוי להמשיך לחשוב עליהם.
לא יכולתי שלא לחשוב גם על הרלבנטיות של הדינמיקה המתוארת בהתרחשויות הקשות בימים אלה, בשדה הפסיכולוגיה הקלינית.

סימה מנורסימה מנור25/6/2011

מטפלת אמיצה. הטיפול המוצג, טרגדיה משפחתית קשה ביותר, בארץ, אל מול קהל שבוודאי ישבו בתוכו צאצאי ניצולי שואה, ואני ממש מצטערת שלא השתתפתי במיפגש, מעורר ומערער. אני תוהה, אם הטיפול הוצג בגרמניה. תודה על הסקירה. סימה מנור

ניסים אבישרניסים אבישר25/6/2011

מטלטל ומגרה מחשבה. סקירה נהדרת, בהירה מאד ורגישה (במישורים אישיים ופוליטיים), מאירת עיניים. סיימתי לקרוא ואני בתחושה שיש כאן עושר (שלא לומר עומס) של רעיונות שנדרש זמן כדי לעבדם. תודה.

דר גידי רובינשטייןד"ר גידי רובינשטיין23/6/2011

המילה "נהניתי" אינה מתאימה לתיאור חוויית הקריאה. של טקסט עמוס קונפליקטים כה קשים, ובכל זאת, כל משפט כתוב ברגישות ובתובנה רבות תוך שימת לב נדירה לניואנסים. ניכרת מודעות עצומה הן של גרנד והן של מוכמל, המגובה היטב מבחינה תיאורטית. אולי, באמת, 'מרתק' מתאים הרבה יותר מ'מהנה'. הביריונות הנולדת מתוך תחושת קורבנות סובייקטיבית נחווית אצלי על בסיס הרבה יותר יומיומי בתחושת ה'פראייריות' הישראלית כל כך והאקטינג אאוט מתוך תחושת קיפוח סובייקטיבית.