פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×יצירה מאת Adam Hillman
Adam Hillman ©
זכור אותי

הצד האפל של דמות האם בדיאדה אם-בן

המאמר מביא את המצבים הפתולוגים של יחסי אם-בן כאשר הקשר נתקע בהפיכת הילד לבן המאהב של האם ושם דגש על חלקה של האם וסיבות הנאוצות בפגיעתה לתקיעות זו. המאמר נותן דיאדה פרוטוטיפית המתאימה למצבים דיאדים אחרים כמו למשל המצב הטיפולי.

מאמרים | 16/11/2007 | 20,563

תגיות:

 

התשלילים הנסתרים של דמות האם

ד"ר באומן אבשלום (אנליזה יונגיאנית)

יופיע בספר על אימהות הערוך ע"י אמיליה פירוני

 

מטרת המאמר הזה היא ראשית לחשוף ולהציג מניעים וצרכים חשוכים ומוסתרים של דמות האם הארכאית החודרים לקשר האימהי בכלל. שנית, לדון באפשרויות שונות ובמצבים פרוטוטיפים של אם-ילד שיביאו להעלאתם של מניעים וצרכים אפלים שכאלו. שלישית ,להאיר את הפרוזדור האישי דרכו יכול לחדור צד נסתר זה של האימהות. החשיפה של המניעים וזיהוי המצבים תיעשה בעזרת סיפורים מיתולוגיים שיציגו יחסי אם -ילד עם דגש על סיפורה הטרגי של האם. המוטיבים של סיפורי האמהות יהווה כמעין נקודות ציון של מניעים וצרכים אימהיים כלל אנושיים. המיתוס יהווה עדות להיבט הקדומני של הממד האפל של האימהות. הבחירה להתייחס למורכבותה של אימהות דרך מיתוסים יוצאת מתוך הגישה הארכיטיפית של יונג.

 

רקע

בתיאוריות הפסיכואנליטיות השונות קיים פער עצום ביחס לדמות האם. מצד אחד, רוב התיאוריות מעניקות החשיבות הגדולה לדמות האם בהתפתחות הילד ובעיצוב אופיו, אך אין כמעט התייחסות לאם עצמה ולדינאמיקה בין כוחותיה הרבים, מאידך.

הספרות הפסיכולוגית והפסיכואנליטית לא מרבה לעסוק ישירות באופן תיאורטי בפן האפל של האימהות, בפנים הלא יפות ,האנטי-אימהיות, החודרות בחשאי לקשר אם-ילד. זאת למרות, שבגישה הטיפולית ובעבודה האנליטית אנו כן נוטים "להפיל את התיק" של המטופל על האימא, דהיינו, בדרך כלל מאשימים אותה בתחלואי הנפש שלו .בתיאוריות הפסיכואנליטיות השונות, המנסות להסביר את היווצרותן של הבעיות הנפשיות, נמצא שאין די התייחסות למניעיה הנסתרים של האם. אין די התייחסות ברורה לדחפים, לצרכים ולאספקטים השליליים שיכולים להתעורר באם עקב הלידה והופעתו של הילד החדש, שהם בעלי מאפיינים של ראשוניות עוצמה ותקווה עבור האם.

כמו כן, אין די התייחסות למשתנים אימננטיים ליחסי אם-ילד היכולים לעורר באם פנים חבויות שלה. למשל, התלות האינסופית והמוחלטת של הילד באימו יכול לעורר באם טינה בלתי מודעת מתוך איום על החופש שלה ובו זמנית תחושת עוצמה ושליטה כמו שלא חוותה בשום תחום אחר. משתנה אחר הוא כוח החיים העצום של תינוק וחיוניותו הטבועה בו ומוענקת לסביבתו. גורם זה יכול לעורר באם תחושות חדשות וצרכים עמוקים לחיות דרך מישהו אחר . התחושה הארוטית החזקה כמו זו שקיימת ביחסים האינטימיים והאינססטואוזים של אם-תינוק ,יכולה לעורר באם משאלות אינססט או להעלות צרכים לאהבה וחום, שהיו עד אז חסרים לה. כמו כו,הסיפוקים הנרציסיסטים האפשריים שיכול התינוק החמוד והמקסים לתת לאמו בחיבור שכזה, או אמור לתת לה, יכולים להחיות בה עצמה משאלות מודחקות להאדרה, לחשיבות עצמית והתבלטות, או לחילופין בושות רדומות או נחיתויות מודחקות.

מרבית התיאוריות רואות את הילד כקטן מתפתח ואת האם כבוגרת ומעוצבת כך שהגורמים הטבועים במצב המיוחד של אם-ילד, יוטלו על הילד ,יסבירו את התנהגותו ובעיקר את מניעיו ה"אפלים" . מניעיה או צרכיה של האם יהיו אפלים רק במקרים היוצאים מן הכלל כאשר היא בעייתית או פתולוגית.

בדרך כלל הילד מתואר כבעל משאלות אינססטואליות או אדיפאליות, כבעל של צרכים נרקיסיסטיים או קנאה: המניעים של האם אינם מוזכרים הן ברמה תיאורטית הן בתיאורים קליניים.

זגמונד פרויד התייחס למשאלות אינססטואוזיות של הילד כלפי אימו אך לא התייחס לצרכים המקבילים של האם כלפיו . כמו כן, בתיאורו של פרויד של המשולש האדיפלי, הוא תיאר את דחפים אגרסיביים של הילד כלפי אביו ולא של האב כלפיו. פרויד לא התייחס לדחפים ולמניעים החדשים של ההורים הנוצרים עם בוא הילד לעולם, אפילו לא לאילו המופיעים במיתוס של אדיפוס עליו הסתמך. הוא לא יחס חשיבות, למשל, לעובדה שיוקאסטה, אמו של אדיפוס, היא לבדה רצתה מאד את התינוק והביאה אותו לעולם במרמה, לאחר שהשקתה את האב ביין5. וגם לכך שפחדיו של האב ליוס ודחייתו את התינוק קדמו לדחפיו ומשאלותיו של הילד.

גם מלאני קליין התייחסה בעיקר להתפתחות התינוק ולא לאימו: על פי תורתה, הילד נולד עם קנאה, זעם והרס אותם מביא לקשר הראשוני עם אימו ומעביר אותם במנגנון של הזדהות השלכתית לאם6. קליין לא עסקה במה שמתפתח באימא בסיטואציה ספציפית זו, מה היא מביאה ומעבירה לילד אולי באותו מנגנון עצמו.

גם היינץ קוהוט לא התייחס לדמות האם אלא לצרכים של שיקוף ומראה ממנה7. לשאלה מדוע לא סופקו צרכיו ומה הם צרכיה של האם באותה סיטואציה עצמה אין מקום.

רק דונלד ו. ויניקוט התייחס למצבה הנפשי המיוחד של כל אם עם לידת התינוק. לטענתו, לא ניתנה עדין תשומת לב מספקת למה שהוא כינה על ידו Primary Maternal Preoccupation8 ,מצב פסיכיאטרי מיוחד המתפתח באם לפני הלידה ומיד לאחריה. הוא תיאר תמונה זו כסינדרום של נסיגה , דיסוציאציה או אפילו הפרעה פסיכוטית זמנית. לפי ויניקוט, זוהי כמעין "מחלה" החיונית במידת מה למסירות האימהית. הרגרסיה האימהית יכולה לרמוז על סדק אשר דרכו עלול לחדור חלק חשוך ולא מודע של האמהות למעגל המיוחד והמשותף בנה לבן ילדה.

על פי יונג, נתן לומר שהמצב המיוחד בו נמצאת האם מעצים ומפעיל את הדימויים והחוויות הארכאיות האימהיות אשר בנפשה, אך אילו מהם ישפיעו עליה כאם בפועל, תקבע החוויה האישית שהייתה לה עם סביבתה ובעיקר עם אמה ואביה . החדירה של קומפלקסים לא פתורים בנפשה של האם,ואולי אפילו צללים עמוקים יותר, כאלו שאף פעם לא עלו על פני השטח, מתרחשת בגלל הרגרסיה בה נתונה האם ובהשפעת חוויותיה בעבר. כדאי להדגיש ,כי מידת ההשפעה של הקומפלקסים הללו, כמה יחדרו וכמה יאפשרו לחומר ארכאי להתבטא בחיים תהיה מותנית גם במהותו של בן זוגה, הבעל אביו של הילד.

 

האימהות על פי יונג

ק.ג.יונג ראה את דמות האם על כל ניגודיה כמפתח לדלתו של הלא מודע , למקור ועל כן כפתח להבין ולקבל את עצמנו ,להתפתחות שלנו ולאפשרויותינו להתחדש . דמות האם איננה זהה ללא מודע, אך אם נקשיב מהו קולה בתוכנו, אם נרשה לעצמנו לרדת למבוכה הרגשית שהיא מעלה בנו לטוב ולרע, נתחבר מחדש לפתחו של הלא מודע.1 יונג טען שהמאמץ להיות מודעים למי היא האם שבתוכנו ומה היא דמותה לא ישאו פרי אם נתעלם או נמנע מלפתור את התעלומה האישית שלנו, על מי הייתה האימא אתה גדלנו. מכיוון שהטבעת חותמה עלינו מודעת רק בחלקה, עלינו להשכיל ולהכיר את התשליל המוסתר של דמותה. יחד עם זאת, הבנתנו תישאר מצומצמת אם לא נגיע לתפיסה מעמיקה שאמנו, ככל שחשובה היא בחיינו, היא האישה הנושאית עבורנו את דימוי "האם הגדולה" לטוב ולרע.

על פי תורתו של יונג, חשוב שהאדם יגיע לחוויית האמהות העצמית הפנימית שלו דרך הורדת אמו האישית לדרגת בן אנוש. כל אדם מעמיס מטען גדול על אימו: הצפיות ממנה, האחריות הבלתי נגמרת על גורלו והחובות העצומים שחייבת לו, ארץ שמיים וגיהינום שהייתה עבורו. כל אילו הוטלו על כתפיה של אישה שבירה ושוגה אחת, אך שייכים ברובם למעשה לאם הגדולה.2 נובע מכך, שכדי להבין את חווית האמהות הפנימית, יש צורך להכיר בשתי אמיתות חשובות: אחת, בקיומה של ההשלכה המסיבית והבלתי מודעת של דימוייה הארכאיים העצומים של האם, את אילו הטובים וגם את הדימויים הרעים. שנית, חשוב להכיר את פניה השונים של האימא האישית, זו שגידלה אותנו, כי הן שהיוו בחלקן מה שהפעיל השלכה זו . לדוגמא, חוויה שלילית או פוגעת של האימא האישית יכולה ליצור כמעין פרוזדור אפל דרכו יכולים לחדור בתקופות שונות בחיים דימויים ארכאיים שליליים של דמות האם . אחד המכשולים המונעים להגיע לראייה כוללנית של דמותה של האם הנה הנטייה לאידיאליזציה ורוב התיאוריות הפסיכולוגיות טוענות כי ראייה כזו של הילד את אמו ושל האם את ילדה לתקופת מה, הכרחית ואפילו נחוצה להתפתחות תקינה של העצמי שלו 3.

תמונת העולם של הילד יכולה להיות מושפעת עמוקות ממידת האידיאליזציה או האכזבה המוקדמת מדי מן האם4 . הצורך העצום באידיאליזציה של גן העדן האבוד, מטשטשת את תמונת האם הדו- קוטבית שהייתה מאז ומעולם, אפילו כאשר הייתה בחזקת "אם גדולה".

במקורות המיתולוגיים השונים ובסיפורי האגדות, קיימת עדות לכך כי האימא הרעה תמיד רחשה וכי אימהות, כמה נהדרת שתהייה, שירתה עבור האישה גם מטרות אפלות שונות ונסתרות . אם האם הגדולה, האלה, הייתה דו-קוטבית, אין פלא בכך שכאשר אימא בשר ודם מגדלת את הילד, יכנסו לקשר האימהי מניעים שונים ומשונים, מעבר לנטייה של כל אם לגדל את ילדה כהמשכה הטבעי. מאז ומתמיד נכנסו לקשר הזה צרכים אישיים ומוסווים של האם וגידולו של כל הילד שרת את סביבתו ולא רק אותו.

 

השימוש במיתוסים להבנת האימהות

הגישתו היונגיאנית טוענת שהבנה טובה ומעמיקה של הנפש אינה נקנית רק בהתבסס על מחקר המדעי המדויק וגם לא רק מבעד לעולם האישי, אלא גם דרך העולם התרבותי הקדום השוכן בתוך נפשנו. "האדם מביא אתו בלידתו לא רק את טיבעו האינדיווידואלי, אלא גם את זה של הטבע הקולקטיבי...., מצבים אנושיים כמו נעורים, זקנה לידה ומוות, יחסים בין בנים ואבותיהם , בין בנות ואימהותיהן, זוגיות ועוד, שייכים למערכת מורשת מאז העולם הארכאי... התודעה האינדיווידואלית,היא בלבד המתנסה באלמנטים אילו לראשונה ..."9 . מנקודת מוצא כזאת, חקירת הפנים השליליות והאפלות של הדמות האימהית ושל יחסי אם-ילד יכולה להיעזר בסיפורים הקדומים. במעשיות רבות מפוצלת דמות האם ל"אם הטובה" ול"אם הרעה": בדרך כלל, האם הטובה מתה ואילו הרעה, או האם החורגת, מביאה את הרע, את הצד האנוכי, הקשה והמכוער. האם החורגת מפתה את הילד ומשתמשת בו לצרכיה, היא נוטשת אותו או רוצה לטרוף אותו, מכשפת אותו ובכך עוצרת את התפתחותו למען הצרכים שלה. כוחותיה של האם הרעה על הילד הקטן מתעצמים בעיקר כאשר האב אינו נמצא , או כאשר הוא חלש ,דמותו רצוצה או כאשר הוא סר למרותה.
במיתוס היווני , הקדום יותר מן האגדות, דמות האם מופיעה בתחילה כגדולה, כאלה רבת עוצמה אשר עוברת גלגולים שונים: תחילה היא האדמה עצמה שמתוכה צומח הכול , הטבע בכבודו ובעצמו, ההגנה מפני הסכנות, אך היא גם זו שהופכת לאם הרכושנית ,המחזיקה בילד כרכושה הפרטי. דוגמא לכך הוא המיתוס היווני של קורה (Kore ), הנערה בת דמטר (האם הגדולה) אשר אינה יכולה להשתחרר מכבלי אימה ללא חטיפה סודית המתנהלת מאחורי גבה של האם. מיתוס זה עוסק בהיפרדות בין אם לבת: בתחילה שומרת האם הגדולה על ביתה מכל משמר, היא רוצה אותה רק לעצמה, אך צורכי האוטונומיה וסקרנותה של הבת הרוצה להתפתח וללמוד על החיים, בעזרת כוחותיהם הפטריארכליים של האלים, המביאים לפרידה מין האם ולמצב חדש. המיתוס של האם הגדולה נגמר בהשלמתה של האם עם המצב החדש ובויתור על יחסים סימביוטיים עם הבת. האם מקבלת, אמנם אחרי תחושת אובדן ,זעם ודיכאון, את הצורך החיוני בהיפרדות על מנת לאפשר חיים חדשים.
זה שלב נפשי חיוני עבור כולנו ועל כל אם לאפשר את היווצרותו. רק התפתחות הקשורה להיפרדות מן האם הכל-יכולה יוצרת חיים נפשיים מלאים לכל אחד משני הצדדים. האם המפותחת דיה מקבלת על עצמה את הפרידה הבלתי נמנעת מילדיה ומבינה את חשיבותה למעגליות הדינאמית של החיים.

אחת מפניה היותר קשים של האם הגדולה היא התלות הגדולה שלה עצמה בילדיה על מנת לממש את כוחה וחיוניותה. אריך נוימן מדגיש את תלותה של האם בתינוקה וקורא למצב זה של תולות הדדית Reciprocal Bliss(לבלוב הדדי) 10 . על פי נוימן, בשלב של הסימביוזה הנחוצה, המאפיינת את החודשים הראשונים בחי התינוק, לאם כוח עצום על ילדה. "מלכותה של האם מובנת מאליה לעומת חוסר גיבוש של עצמיותו של הבן" זאת בעיקר לגבי אימהות ובנים. נוימן מצטט את בך-הופן: " הגבריות החדשה נולדת , בעוד האמהות הייתה מתמיד "11 . כאשר האם יולדת תינוק היא תחת הקסם הגדול, "הנה אני יצרתי את התינוק והוא תחת שליטתי ...האם מתפלאת מן התינוק מחדש כל פעם, כי מזהה בצורה של תינוקה את דימוי הכוח שנותנת לה אימהותה".12

במיתוסים קדומים רבים בולטת במיוחד התנגדותה הקשה והאכזרית של האם לוותר על ילדיה כמספקי צרכיה. ביחס מסוג זה, המתואר במיתוס אין אפשרות לצמיחה נפרדת , אין מקום לאחר ליד האם, אין שחרור מדמותה, ולא פעם אמהות אלה הופכות את ילדם הזכר למעין "בן-מאהב" . ניתן להבין מקרים טרגיים אילו על רקע הפן האפל של האימהות. סיפורים מיתולוגים אילו מסתיימים בכישלון האימהות הטובה וניצחון הצד האפל שלה , במותם של הבנים ובהפיכתם לפרחים יפים ומרהיבים כמו סיגלית, כלנית ונרקיס. להבדיל מן הגיבור המיתולוגי המצליח להיחלץ מן הקשר האימהי ולהתגבר, לעזוב את אמו ולצאת למסע החיים, בנים-מאהבים אילו נכשלו במשימתם ונשארו תקועים בהגמוניה של האם ללא יכולת לחיות את חייהם.

למרות שהמיתוסים שאביא בהמשך מספרים על אימהות ובנים, בעיני הם מתייחסים ל"אני הצעיר" הזקוק לנפרדות ולעצמאות, גם של הבן וגם זה של הבת.

דרכם, מתוך דגש על סיפורה האישי של דמות האם במיתוס, ניתן יהיה ללמוד רבות על האם הקושרת את ילדה בעבותות בלתי אפשריים. בנוסף, סיפורים אילו יכולים לעזור לנו להבין ולחשוף את התשליל, את החלק החשוך, שבכל מערכת יחסים אשר בה היחס האימהי הוא מרכזי, כמו יחס מטפל- מטופל, מערך של מדריך-מודרך.

מה שמאפיין את סיפוריהן של שלושת האימהות במיתוסים שאביא, הוא ההזדקקות העצומה והנואשת לילד. אילו אימהות אשר "מלכות האם", כמו שמכנה זאת נוימן10, איננה מובנת מאליה בחיים שלהן, אלא תלויה נואשות בבן הנולד הנותן לה -בדרך כל שהיא- את זכות קיומה.
עבור כל אישה לידת הילד הוא אירוע יוצא דופן, המעלה ומחייה את "קודש הקודשים" שלה, אך בד בבד גם מעורר את כל הבעיות והתסביכים הקדומים שלה עצמה. האימהות יכולה גם ליצור בנשים צפיות עצומות לפיצוי או לתיקון של מה שנחווה אצלן כפגום, בעברן האישי ובנשיותן.
סיפורה המלא של האם ייתן לנו הסבר אפשרי להיווצרות צד אפל זה בנפשה ויקל במידת מה מלהטיל את מלוא כובד הכישלון בתהליך ההיפרדות והאינדיווידואציה על כתפיהם של הילדים. נוימן אמר על הבנים-האוהבים ש"הם יפים ומשמחים את האם והם כחגיגות פריון כטכסי אביב" 13, אבל - כמו בדרמה של "הילד המחונן" עליה כותבת אליס מילר14 , הם לא נועדו לחיות את חייהם שלהם.

 

סיבילה ("בעלת הגרזן") אמו של אטיס15
האם המשקמת את כוחה ושליטתה דרך לידת הילד

מיתוס זה הוא סיפור פריגי קדום על סיבילה (אשר נקראת גם אגדיסטיס) ועל בנה- מאהבה אטיס. כך מספר המיתוס:
בהיות האל זאוס עייף, מצא מנוחה על אחד ההרים שהייתה צורתו כדמות אישה גדולה ועצומה. בעת שנתו העמוקה, פלט האל זרע אשר בהיספגו באדמה נוצר יצור גדול וחזק שהתפתח להיות זכר וגם נקבה. יצור מוזר זה שכינויו היה אגדיסטיס הסתובב בעולם שמח וטוב לב אך שלמותו הפחידה מאד את האלים והם החליטו כי יש לקבוע את מינו. בדיון בין האלים הוחלט כי יוסר מגופו של היצור האבר הזכרי והוא ימשיך לחיות בעולם כנקבה. מזימתם של האלים הייתה אכזרית למדי והיה זה האל דיוניסוס, אל היצר והיין, אשר התנדב ליצור פיתוי בדמות של מעין יין קטן שיפכה ליד מקום מנוחתו של היצור. אגדיסטיס הדו-מיני גילה את היין, שתה ממנו ונפל למשכב ארוך. בעת שנתו קשרו האלים באכזריות את איברו הזכרי המרשים לשיח בקרבת מקום וכאשר קם משנתו נחתך האבר בכאב , והיצור הסובל התעורר בזעקה גדולה. פצוע עזב היצור את המקום והפך לאישה אשר כינוייה הוחלף ל-סיבילה (בעלת הגרזן ). אצל סיבילה האישה נשארה עוצמה מניצוצות האל זאוס וניצוצות אילו הפכו אותה למעין אלה-מכשפה בעלת כוחות מיוחדים. עוד מספר לנו המיתוס כי במקום נפילתו של האבר הזכרי שלה, גדל עץ גדול ועצום אשר הניב שקדים מיוחדים וכי לימים הפך לאחד העצים בכרמו של המלך סנגריוס. ביתו של המלך ננה נהגה לשבת למרגלות העץ ולהשתעשע במשחקיה. מסופר כי פעם בעת ששיחקה ננה עם אחד מהשקדים נכנס הפרי המופלא לבין רגליה והפרה אותה. מתוך משחק זה הרתה ננה ולמורת רוחה של אביה ילדה תינוק חמוד ויפהפה. אך המלך, אביה של ננה, החליט לאסור את ביתו, להרעיבה למוות ולסלק את התינוק מן הארמון. מסופר ,כי התינוק היפה אטיס ננטש אך גודל על ידי תיש שהיה בעל יכולת מיוחדת להיניק מחלבו. הפעוט הקטן הסתובב כיתום ופגש בסיבילה שהתאהבה בו עמוקות ואימצה אותו כבנה. סיבילה המשיכה לגדל ולטפח את בנה-אהובה אטיס, שהפך לבן לווייתה. כאשר הגיע הנער לבגרות מספקת, ראתה אותו הנסיכה בת מידס ורצתה אותו לחתן. מסופר כי גם המלך מידס רצה באטיס כחתן עבור ביתו וכי סבילה נמלאה גאווה מבקשה זו ונענתה לקיום החתונה. אולם, בליל הכלולות סבלה סבילה קשות וליבה לא נתן לה להיפרד מאטיס בנה-אהובה. היא קינאה נוראות ובזעמה הפעילה את כישופיה הנסתרים. היא הכתה את אטיס אך גם את המלך מידס בשיגעון. מסופר כי בשיגעונו סרס אטיס את עצמו וזעק בקול :"סבילה ,סבילה אני חוזר אלייך". הוא נפל לרגליה פצוע ומת. מדמו של אטיס היפה -מספר לנו המיתוס- גדלו ופרחו הסיגליות. סבילה התחננה על נפש בנה וזאוס נענה לה חלקית בכך שהסכים שגופו של אטיס לא ירקב, שערו יצמח למרות מותו ורק זרת אצבעו תמשיך לנוע.16
גלגוליו של הילד היפה אטיס מספרים על לידה והתפתחות בצילה של טרגדיה. זו טרגדיה של אם חזקה שסורסה ,אם אשר כוחותיה היצריים-פאליים נלקחו ממנה- והאפשרות לזכות בהם מחדש הנה דרך לידת הילד וגידולו כבן זוג , כבן לוויה. הסיפור מציג אם שנולדה באקראי, בטבע ובלי הורים, אך בעלת עוצמה דו-מינית, חזקה ואומניפוטנטית. הסירוס, איבוד הכוח בהפיכתה לאישה והאפשרות לזכות בכוח מחדש דרך בנה מרכזיים בסיפור זה. גם אגדיסטיס וסבילה אך גם ננה וגם התיש האנדרוגינוס מסמלים חלקים של האם בסיפורו של אטיס.

סיפורים מעין אילו היו ויכולים להיות בכל תקופה כי סירוס האישה מיצר הכוח שלה קיים ואפשרי בכל תרבות. ניתן להרחיב את המיתוס גם לסיפורים אישיים בהם מנשלים ההורים את הבת מכוחה. הכוח לא נכחד אלא ירד למחתרת דרך עץ השקדים הפורה ,הוא מלווה בפגיעה ומחפש מוצא בהמשך החיים. הפיצוי או האפשרות להתחבר חזרה למרכיב זה בנפשה של האישה דרך ילדיה, דרך הפיכתה לאם הוא אפשרי ביותר. על פני השטח ,בגלל נושא הסירוס, נראה כי אפשרות כזאת לפיצוי תהיה גדולה יותר בלידת הבנים הזכרים אך ניתן להרחיב זאת לכל לידה שהיא. ההפיכה לאם, מעשה הלידה, השליטה בילד ויצירת ההגמוניה החדשה, היא שמעלה את מחדש נושא כוחה של האם הצעירה.

הסיפור זורה אור על צד אפל מרכזי המוסתר מאחורי עוצמת האמהות, הכוח שמקבלת האישה דרך ההגמוניה החדשה של אימהותה. הכוח והשליטה היוצאים לאור עם הפיכת האישה לאם הן בתוך ההגמוניה האימהית שלה, כלפי ילדיה או ביחסיה עם בעלה, הן כלפי העולם החיצון, כי האם המולידה צאצאים יפים הייתה מאז ומתמיד בעלת מעמד מיוחד.

במיתוס של האימהות העבריות, שרה אמנו מקבלת כוח ומעמד לאחר לידתו של יצחק ואפילו מגרשת את הגר, רבקה משטה ביצחק דרך יעקב ואילו לאה מקבלת את כוחה מפוריותה מול רחל הזוכה באהבה (חשוב להשאיר חלק מן הקטע שמתאר את התנהגות הילד במצב שכזה)
הילד הגדל בסביבה אימהית כזו, שבה הצורך בכוח מלווה באופן חזק את ההתנהגות האם , עלול להסתיר את כוחו מתוך פחד אך יתכן שיבטל כליל את כוחו ועצמיותו למען אהבתה של אמו. "סיבילה אני חוזר אלייך" זועק אטיס ומסרס את עצמו, מוותר על כוחו למען הקשר עם אימא. הוא לא יוכל לעולם להיות הילד התמיר, הגאה בכוחו והלוקח את מקומו. ויתור על הכוח למען האם ,למען קבלה של אהבה נובע מאותו חסר באמהות תקינה האוהבת ומקבלת את הילד, הנותנת לו לתפוס את מקומו, לבטא את רצונו ולממש את כוחו .

במיתוס השני נראה פן נוסף המוסתר מאחורי האהבה האימהית והוא האירוס והאהבה הנותנים חיים.

 

מירנה (היפה והבוכייה) אימו של אדוניס.16
אם השואבת את כוח החיים והאהבה מילדיה

מיתוס יווני זה הוא בעל השפעות סוריות והוא מספר את סיפורו של אדוניס בנה של מירנה ועץ המור .

מירנה היפהפייה הייתה בת מלך טיס מלבנון ויש האומרים בתו של קיניאריס מייסד פאפוס אשר בקפריסין. מסופר כי היא הייתה בעלת יופי שמימי ושיער מדהים ,כל רואיה התקנאו בה ואביה המלך היה גאה בה מאד מאד. האלה אפרודיטה, ששמרה על בנות אנוש למען לא יעלו ביופיין על זה של האלות ומענישה נשים הסובלות מגאוות יתר (היבריס) בגלל יופין, החליטה להעניש את מירנה ואת אביה המלך. עונשם של השניים היה עונש קשה במיוחד אשר על פיו תתאהב הבת מירנה באביה ואפילו תממש את אהבה זו בגניבה . מירנה שנמשכה לאביה השקתה אותו יין ומידי לילה במשך שניים-עשר לילות , הייתה נכנסת למיטתו. האב המלך ששכב אתה בכל לילות אילו, כביכול ללא מודעות, התעורר יום אחד בבהלה וביתו כבר הרתה לו. בכעס והאשמה גירש המלך את ביתו האומללה מן הבית . מירנה היפהפייה שגורשה מביתה, משוטטת הייתה לבדה בעולם ובדיכאונה רצתה לשים קץ לחייה. אולם אפרודיטה, אלת היופי והאהבה ,אותה אלה שהענישה אותה על גאוותה, מופיעה ברגע הקריטי זה והיא הופכת את מירנה לעץ המור ברגע לידתה. מתוך גזעו של העץ הריחני והמיוחד הזה נולד התינוק היפהפה אדוניס (אדון) . מיד עם לידתו מאומץ אדוניס התינוק בחום ובתשוקה רבה על ידי אפרודיטה בכבודה ובעצמה. אפרודיטה מגדלת את התינוק היפהפה והמושך ומקבלת מגידולו סיפוק רב, אך לרגל עסקיה חייבת האלה למצוא לו אם-מחליפה מידי פעם. האלה שמקבלת למשמרת את התינוק בתיבה, היא לא בכדי פרספוני מלכת השאול. פרספוני האלה האפלה, מיד שרואה את יופיו של התינוק , מתאהבת בו גם היא, ורוצה אותו לעצמה. האלות -האמהות רבות בניהן על התינוק היפה ופונות (כבמשפט-שלמה) לזאוס אבי האלים. זאוס שלא כשלמה המלך מחליט כי על האמהות לחלוק בתינוק היפה לפי תקופות עד שיגדל הנער ויוכל לקבל גם שליש מהתקופות עבור עצמו בלבד. נער החמודות, ההופך לעלם יפהפה, מטופח על ידי אפרודיטה אלת היופי והאהבה ההופכת אותו לבן לווייתה ואהובה. הנער-המאהב גם כאשר גדל מוותר על הזמן שלו, על השליש שהיה מיועד לו עצמו. הוא מובל להיות כולו של האם האלה החושנית אפרודיטה. אולם בליבה של פרספוני מלכת השאול מתעוררת הקנאה והיא עומדת על כך כי הנער שייך גם לממלכת המוות . היא מעוררת את קנאתו של ארס, אל המלחמה בן זוגה של אפרודיטה, וזה מתוך זעמו שולח חזיר בר ההורג את אדוניס הנער. מדמו של אדוניס פורחות הכלניות . אדוניס יורד אמנם לשאול אך מסופר שעל פי בקשת אפרודיטה חוזר הוא כל חצי שנה עם בוא האביב ועוזר בפריחתו ואז הוא יורד חזרה לשאול לקראת החורף. אדוניס הופך לאל של נשים, אל שבפולחניו מפיצים את ריח עץ המור המסמל את אמו. בטכסי העבודה לאדוניס היו הנשים מקריבות את שערותיהן ובבואן למקדשיו היו מביאות ,כמנחה לאל, גינות קטנות המסמלת את נשיותן.

אדוניס נולד גם הוא בצל הטרגדיה של אמו, טרגדיה הקשורה לאירוס וליחסים של אינססט במשפחה. הסיפור מספר לנו על יופי, על אהבה ועל אירוס שהפכו לבעייתיים בחייה של האישה. יחסי משפחה הפכו ליחסים ארוטיים ונגמרו בהתעללות, גירוש וניתוק. גם בפירוש מיתוס זה נתייחס לכל הנשים בסיפור, מירנה אפרודיטה, פרספוני ועץ המור, כאספקטים של האם.

מירנה האישה ,הבת של אביה ,מסתובבת בעולם כסוטה, חסרת אהבה וחסרת רצון לחיות אך תינוקה ניצל ונולד מן העץ. אמנם רגש של התפעלות קיים בכל קשר אם-תינוק בשלבים התחלתיים, אך במקרה זה האם נשארת עבור בנה כייצוג אלוהי בעל כוחות-על, ארוטיים ורוויי תשוקה . היא מרגישה את התינוק כאל ארוס המציל אותה ממשאלות המוות שלה. התינוק היפה מצית באם האומללה והדכאונית את יצר האהבה והתשוקה המחודשת לחיים.

בכוח יופיו, חיוניותו והתקווה אשר בחובו, התינוק מעורר באמו, בד בבד עם רגשות האימהיות, את יצר האהבה ואת האירוס: האם מאוהבת בתינוקה.

תינוק קטן והיפה מעורר רגשות ויצרים עזים, והפן האפשרי והחבוי, יכול להיות פיתוייה של האם, כאשר האירוטיזציה משמשת כפיצוי מרכזי בחייה. תמונת האם המפתה, הזקוקה לחיים אירוטיים דרך ילדה נראית על פניה כמקרה חריג, אך אם נרחיב את מושג האירוס לדחף החיים בכלל, יקבל פן זה משנה משמעות. דמות התינוק כמחייה ,כנותן אהבה ופותח את האהבה בליבה של האם ,הוא מובן מאליו, אך אם צרכיה של האם לאהבה גדולים מנשוא, אם בגלל יחסיה בעבר ואם בגלל יחסיה עם בעלה, אז יקבל תינוקה החדש משנה חשיבות באשר למילוי או פיצוי.
תינוק או ילד החי את חיי אהבתו למען האם ,הוא כמו אדוניס המוותר על חייו למען האם האלה. הוא מקריב את עצמו, את האירוס שלו ואת החיוניות שלו למען אימו. מאחורי האם המטפחת, הדואגת והעוטפת נכנס הפיתוי והצורך העצום של האם לאהבה. האמהות במקרה זה היא חלקית וחסרה ,כי היא מוכתבת ברובה על ידי צורך אירוטי לו היא זקוקה. הנער מוותר עוד ויותר על עצמו כי הוא מקווה לזכות באהבה אמיתית.
לא ארחיב במאמר זה על התוצאות הקטסטרופאליות של יחס זה ואסתפק בציין מספר נקודות. ראשית, קיימת האדרה וסגידה מסוכנת ליופי ולאירוס דווקא במקום בו נחוצה אימהות על כל מרכיביה. שנית , המיתוס מציג את הפיצול הקיים בין האירוס והמוות ( התנתוס ), ששניהם קיימים באימהות שכזו. הפיתוי והניצול של הילד, של יופיו ושל אנרגיית החיים שלו, גורמים לתחושת מוות. גם האם וגם הבן אדוניס נעים ונדים בין חיים ובין מוות. האם מנסה לשאוב את התיקון של חייה, להתגבר על המוות אשר בתוכה דרך הבן -או הבת- שלא יכולים להביא עבורה את התיקון ,והבן או הבת מנסים לוותר על עצמם למען התיקון שאינו יכול להיעשות בעזרת אמם. בסופו של דבר הבן או הבת נשארים עם חלל גדול והם אינם מסוגלים לחיות את חייהם. אין באפשרותם להשתמש באירוס שלהם עבור עצמם וסיפוקם. גם אם ייצרו מערכות יחסים יהיה זה עבור האחר אותו עובדים עבור האהבה ההורית שחסרה להם.

המיתוס השלישי יעסוק בפן הנרקיסיסיטי הקיים באמהות, פן אפל הקיים מאז ומעולם ביחסים שבין אם לילד.

 

ליריופה (בעלת פני החבצלת) אמו של נרקיס17
אם המשתמשת בילדיה כשיקוף לתדמיתה ולערך עצמי

לריופה הייתה נימפה יפהפייה שהכל חשקו בה ואל נהר כפיסוס אנס אותה באכזריות בעת רחצה במימיו. מתוך אונס אכזרי זה ,מתוך מפגש אלים בין הגברי לנשי , נולד התינוק נרקיס (מאובן בחושים) שכל נימפות הנהר אהבוהו והיה עבור אמו כפיצוי מדהים על הפגיעה שעברה. הוא גדל בינות לנימפות והיה מקור לגאוות האם וקינאת האחרים.

מסופר כי האם ליריופה הייתה חרדה מאד לגורל בנה המיוחד והלכה להיוועץ בנביא על מנת לשלוט טוב יותר בגורלו. הנביא תרזיאס חזה את עתידו של הנער ואמר כי נרקיס יחיה כל עוד לא ידע את עצמו כי ברגע שיידע אז ימות. אמו של נרקיס לא הבינה את פשר הנבואה והיא המשיכה לגדל אותו בגאווה גדולה. במהלך התפתחותו, התרחק נרקיס מעל אמו, ניתק עצמו והפך לעלם קר ומנוקר. למרות שבנות ובנים כאחת רצו להתקרב אליו , הכריז הנער בקול כי מוכן למות ולא לתת שליטה לאף אדם עליו או על רגשותיו ולכן גם לא יתאהב באף אחד. מכל האוהבים הייתה זאת הנימפה אקו (ההד) שהתאהבה בו נואשות ולא ויתרה על אהבתו . אקו, אשר מתוך עונשה הייתה מסוגלת לחזור רק על דברי אחרים, הייתה זו שהדהדה אחריו כהמשך לאמו. נרקיס לא נענה לאקו ,הוא גרם לה מצוקה רבה ומרוב תסכול ובכי היא הפכה לנציב מלח ורק קולה נשמע בטבע. גם נערים אהבו את נרקיס ומסופר כי נער מאוכזב וכועס קילל אותו וביקש שיכאב את כאב האהבה הלא אפשרית. מסופר כי נמסיס, אלת הנקמה, נענתה לקללת הנער וגרמה לכך כי נרקיס אכן יסבול סבל שכזה. עוד מסופר כי בהיות נרקיס לבדו ליד ברכת מים צלולים ובתוליים בקרחת יער, ראה את בבואתו וללא מודעות לכך כי זה הוא עצמו התאהב בה. נרקיס המאוהב בנער המשתקף מן המים זיהה בהדרגה כי העלם היפהפה זה הוא עצמו. ידיעה על אהבה נכזבת זו ערערה את נפשו, הוא נעשה כפייתי ביחס לבבואתו ומתמכר עד כלות לעיסוק בעצמו. נפשו התייסרה, הוא הפסיק לדאוג לצרכיו עד מוות. בבריכת המים ששימשה עבורו מראה, צמח פרח הנרקיס אשר סימל את נשמתו.

כותב על נרקיס אוסקר ויילד בשירו ה"תלמיד":
כאשר מת נרקיס הפכה בריכת תענוגותיו את מימיה ממים מתוקים לדמעות מלח, והאוריאדות באו בבכיה מן היערות כדי לשיר לבריכה ולנחמה.
וכאשר ראו כי הבריכה הפכה את מימיה ממים מתוקים לדמעות של מלח, התירו את התלתלים הירוקים של שערותיהן, קראו אל הבריכה ואמרו:
"אין אנו תמהות שאת מתאבלת בצורה זו על נרקיס, כי הוא הרי היה כה יפה".

"האם נרקיס היה יפה?" שאלה הבריכה. "וכי מי יודע טוב יותר ממך?" ענו לה

האוריאדות-הוא היה תמיד עובר על פנינו, אך מבקש היה תמיד רק אותך: היה שוכב על גדותייך ומביט בך, ובראי מימיך היה רואה את יופיו שלו". והבריכה ענתה להן: "אבל אני אהבתי את נרקיס כי,כאשר שכב על גדותיי והיה מסתכל בי,הייתי רואה בראי עיניו את יופיי שלי".18

אוסקר וויילד הטיב להבין את מצבה הבלתי מובן של הבריכה כמסמלת את האם, אותה אם אשר הילדים משקפים עבורה את עצמה. אפילו את יופיים שלהם לעצמם אינה רואה ועל כן האבל שלה הוא לא על אובדן הבן אלא על אפשרותה לראות את יופייה שלה. אימא זו תלויה בילדיה על מנת להרגיש את ערכה וחשיבותה. האימא הנרקיסיסטית היא אישה כה פגועה עד כי כל העולם אשר סביבה חייב להזין את ערכה ,להאדיר את יופייה ,לספק לה את צעירותה ולתת לה את הרגשת המוצלחות שלה . ליריופה בעלת פני החבצלת ואמו של נרקיס נפגעה באכזריות על ידי אל הנהר והיא חרדה מאד לגורל ילדה, אותו פוחדת לאבד כאובייקט המספק לה את ערכה. התינוק היפה עורר באם את האפשרות לתקן ולרפא את הפגיעה של חייה, את הפצע שלה. מכיוון שליריופה משתמשת בילדה כאובייקט לשיקוף עצמה וחרדה כל כך לאבדו, הוא עצמו בורח מפניה ,מסתגר בתוך עצמו ומתכהה רגשית כדי לא להרגיש את היעדר עצמיותו. אבל הסתגרות שלו אינה פותרת את בעייתו כי נרקיס ממשיך לחפש את עיניה המתבוננות של האם , את המראה המשקפת, כפי שמתאר קוהוט.

הנשים בחייו של נרקיס, גם דמות האם, גם הנימפה אקו (ההד) וגם הבריכה המשקפת לו את בבואתו, הן כאמהות הרוצות אותו אך אינן מספקות לו את צרכיו. הן כאימהות חסרות גוף. מאחורי המראה שלהן לא נמצאת כל הכלה, כל הזנה, כל נוכחות אמיתית. אימו היא אמנם יפה אך מעין מסכה נהדרת של האישה פגועה ונרקיסיסטית ואקו המהדהדת באופן ריק וחסר רגשות אינה משמשת לו זולת-עצמי אמיתי. לפי שוורץ-סלנט, קולה של אקו מאופיין כקול ללא גוף ,כאם מנוכרת ולכן קולה אינו משמעותי20 . גם בריכת המים היא מראה המשאירה אותו לגמרי לבד עם עצמו: שלוש פנים נסתרות של האם אשר משאירות את הילד רעב לאהבה. הטרגדיה של נרקיס –וכל ילד כמוהו- היא כפולה כי הילד המנסה לספק את האם בצורה נרקיסיסטית הופך את עצמו לכלי עבור צרכיה. אך גם הוא כמוה, בגלל הסתגרותו הרגשית לא יוכל להראות לה חום ואהבה אמיתיים. הוא לא יחשוף את העצמי האמיתי שלו בפניה . (צריך להסביר במה זה כפול)

בסופו של דבר התסכול הוא הדדי כי הבן מגלה שהאם משתמשת בו לצרכיה והאם, שאינה חשה אותו ,אינה מקבלת את אהבתו וחוזרת באופן כפייתי, ללא מודעות, על פגיעה קודמת שכבר חוותה.

כאשר לאם תחושה חזקה של קיפוח, פן נרקיסיסטי אפל זה יכול לגרום לה לפתח תחושות עוינות קשות ונקמניות. תחושת הבגידה והזעם הנרקסיסטי של האם במצבים אילו יכול להיות עצום והיא יכולה להתאכזר לילד בצורות קטלניות. היא עלולה להחרים ולנטוש את הילד נטישות מחסלות ביותר. חמורה ביותר התגובה ברגע בו נפרד הילד ממנה וכל תכונותיו הטובות, ברגע שאינם עוד שלה, הופכות לשנואות .עקב הנפרדות ואובדן הסיפוק היא מקנאה בילדה ובמצבים הקיצוניים תנסה אפילו לפגוע באותן תכונות שהיו בעבר נשגבות עבורה. הילד הנפרד, שנטש אותה, הופך לאויב, בדומה לבעל נוטש.

הקושי המרכזי המאפיין צד האפל הנרקיסיסטי של האימהות הוא בכך שמדובר בפצע שקשה מאד לרפא. אימא הנרקיסיסטית, מעצם פגיעותה, אינה יכולה לשמוע כל סוג של ביקורת על אימהותה על כן תמשיך להיפגע מהם ולפגוע בהם.

* * *

ברצוני להרחיב את נושא האימהות וצידה האפל לכל המצבים בהם דימוי האם ובעיקר יחסי אם-ילד הם מוטיב מוביל של היחסים.
הפן הנרקיסיסטי האפל עלול לגרום נזקים רבים בכל מערכת יחסים דמוי-הורית אשר בה קיימים חוסר שוויון בסיסי בין שני צדדים וצד אחד אחראי על התפתחותו של האחר.

מערכות יחסים שבהם הילד, המטופל או המודרך אמור לגדול, להגיע לעצמאות וללכת לדרכו האישית או המקצועית עלולה לסבול מסיבוכים נרקיסיסטים למיניהם. למטפל, למדריך , למורה או לאב הרוחני מטרה מוצהרת להביא את "הילד" למקום חדש של התפתחות, אך ביחס זה יכולים בנקל להתעורר אותם אלמנטים מוסתרים בהם עסקנו. ביחס לילד, למטופל או למודרך, כלפיהם נוצר קשר עמוק וחיבור חזק, יכולות אותן דמויות-סמכות להיות עסוקות בעצמן להשתמש בצד השני כשיקוף של ערכן.

כל המטפלים הנותנים חשיבות למערכת היחסים מטפל-מטופל נתונים במידה זו או אחרת להשפעתו של מוטיב "האם הגדולה" ושלושת הפנים האפלות אשר בהן עוסק המאמר הזה יכולים להיות בעלות משמעות עבורם.

הפן האפל של סיבילה, דמות האם עם הגרזן, עוסק בכוח ובכוחנות ,אשר מסתתרים מאחורי הנתינה האימהית. גוגנביל קרייג21 מראה כי אחד מצדיו האפלים יותר של מקצועות העזרה והטיפול הנפשי הוא הכוח. הוא טוען כי מאחורי הנתינה הגדולה יכול לעיתים להסתתר צורך עצום ומופרז בכוח ושליטה ועלינו להיות ערים לכך. לעיתים קרובות חסרה למטפלים זירה מחוץ לחדר הטיפול שבה ירגישו את עצמם כבעלי כוח, כפי שקורה לאם שכל מהותה וכל כוחה הם בבית. כמו אותה האם שהזירה היחידה שלה היא האימהות ויחסיה עם הילדים, גם המטפל יכול ליפול לאותה מלכודת של הפעלת הכוח ואפילו כוחנות ביחסיו עם המטופלים או המודרכים. כמו אותה אם היא משוכנעת שעושה הכול למען ילדיה, גם המטפל יכול למצוא עצמו שולט ללא מיצרים במטופלים שלו. כמו אטיס המסרס את עצמו למען האם הגדולה ,גם המטופל, המודרך או התלמיד יכולים להסתיר את רצונם וכוחם, לוותר עליהם או להקריבם מתוך פחד מהמטפל או למען אהבתו. הויתור יכול להיות מתוך פחד של אובדן האהבה וגם כביטוי של טרור המתנהל בטיפול ולפעמים אפילו בגלל שניהם גם יחד.

גם הפן של שאיבת חיים ואירוס כמו בסיפוריהם של מירנה ואדוניס יכול לחיות כצל מוסתר מעיניהם של המטפל והמטופל . המטופלת הצעירה והיפה, המטופל היצירתי והמוכשר ,או התלמיד האנרגטי ושופע חיים, המביאים חיים ליחסים הדיאדיים ,יכולים ליפול באותה מלכודת של האם שנותנת אך למעשה לוקחת לעצמה את מה שחסר לה. האהבה והאירוס יכולים להיות חיוביים לקשר , אילו המביאים ליצירתיות, לסקרנות ולחיבור מעשיר, יכולים גם להיות מוסתרים מן העין ולהביא לניצול ,לשימוש לרעה ולקיבעון.

האנרגיה הארוטית הפועלת בהסתר ,מאחורי הקלעים וללא מודעות, יכולה להוביל ל יחסי מין בתוך הסיטואציה הטיפולית והנזק הוא דומה לזה שביחסי מין בין הורים וילדים. אותה אם שהיא כמירנה, אמו של אדוניס, אשר הייתה בעצמה קורבן לגילוי עריות, יכולה להעביר לבנה את מצוקתה. היא גם יכולה להימנע ממגע גופני עם הילד ומבילויי אהבה גלויה ולשחזר היחסים של התעללות שחוותה עם הוריה. מטפל החווה אינטנסיביות אינטימית קרובה כל כך ,המעלה ומעוררת אירוס חזק, יכול ללא מודעות לשכנע את עצמו כי התנהגות מינית יכולה להיות טובה עבור המטופלת שכל-כך קשורה אליו.

הפן האפל של האימהות עלול להתעורר בכל המצבים בהם קיימת קרבה אינטימית ואינטנסיבית, או השתתפות המיסטית22, על פי ניסוחו של יונג.

במידה שנוצר קשר קרוב והגבולות נעשים השבירים, הנפרדות עלולה להיטשטש והצד האפל של האמהות יכול בנקל לחדור. במקרים שבהם חווית הסירוס של האם נמצאת בצל23 והאומללות של חייה והשתוקקותה לאהבה מציפה אותה ,היא נמצאת בסכנה. במיוחד כאשר יחסיה עם בעלה ועם סביבתה בככלל אינם מספקים, היא תחפש את חיוניותה בקשר עם ילדיה.

בכל המיתוסים שתוארו היו חייה של האם אומללים, בכולם סבלה בקשר עם אביה ובכולם בולטת היעדרותה של דמות האם בחייה.
הצל האישי של האדם הוא הפתח והפרוזדור שדרכו יכולים לחדור המניעים הנסתרים אותם הצגתי במאמר זה. הן על פי המיתוסים הן על פי ניסיון החיים אנו יודעים כי אלמנטים אילו יקבלו משנה עוצמה כאשר בן הזוג, אב הילדים אינו קיים, אינו משמעותי או תלוי בעצמו עדין בדמות האם שלו.

 

ביבליוגרפיה

Bachofen J.J.:1948 Das Mutterecht(Gesamelte Werke,vol 1,3) Basel pub.

Kerenyi C. 1979 The Gods of the Greeks library of congress catalog '''' "The Story of Attis" ch.4 pp88

" The Story of Adonis" pp75 Graves R. 1955 The Greek Myths vol1 Narcissus pp- 85 Penguin books Harmondworth, Middleesex,England Humbert E 1984:C.G.Jung . The fundamentals of theory and Practice Chiron Publication

Jecoby M. ,1990 Individuation &Narcissism'' The psychology of Self in Jung - Kout Routledge , myth of Narcissus pp-18-29

Kohut H. 1971 , The Analysis of The Self ''NewYork ''Int.Univ.Press

Kohut H. 1977, The Restoration of the Self Int. Univ.Press N.Y.1977 , Miller E.1992 הדרמה של הילד המחונן הוצאת דביר 1992 תל-אביב

Neumann E.: 1954, The Origin and History of Conciousness Routledge Kegan Paul PP-88-100

Neumann E.1963, The Great mother Bullingen Faundation inc.N/Y.1963

Gugenbuhl-Craig,A:1978 Power in the Helping Proffessions,Zurich:Spring Publications

Schwartz-Slant N 1982. Nacissism and Chracter Transfomation'' Inner City

Winnicot D.W 1992. :Primary Meternal Preoccupation in Through Peddiatrics to Psycho-Analysis, Karnac Books pp,300-305

 

הערות שוליים
--------------------------------------------------------------------------------

  1. Humbert 1984
  2. 2
  3. Kohut 1971
  4. Kohut 1977
  5. Graves1955 ,p9
  6. Klein 1946
  7. Kohut 1972
  8. Winnicott 1956,1992 p300-305
  9. Jung c/w4,428
  10. Neumann E.1954 p88
  11. Bachoffen 48
  12. Neumann E.1954 p85
  13. Neumann E.1954p45
  14. Miller E.The drama of the gifted chil
  15. Kerenyi 1951 p 88
  16. פולחני הסירוס העצמי למען האלה הגדולה אפיינו אזורים רבים בניהם והמשיכו אפילו עד תקופת הרנסנס.
  17. Kerenyi 1951 p75-6
  18. Graves R.ch.85
  19. אוסקר ויילד :"התלמיד" מתוך
  20. Salant Shwartz 1982 p84
  21. Gugenbuhl Criag 1978
  22. participation-mystique,מושג של יונג ,דומה להזדהות השלכתית, בו מתחבר אדם לאובייקט אחר בקשר מיסטי חסר גבולות
  23. הצל על פי יונג הוא הצד המוסתר והאפל של האדם ,זה המוסתר גם מתודעתו.

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

באומן, א. ,. (2007). הצד האפל של דמות האם בדיאדה אם-בן. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=1521

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

רז אבןרז אבן17/11/2007

נסיכות האופל. לאבי - מאמר עשיר ומרתק, שניתן הרבה לחשוב עליו וגם לישם את הרעיונות במיגוון מצבים טיפוליים.
אני חש מעין התרחבות של הנפש בהרחבה התרבותית הזאת - בנסיון לחפש את שורשי הפתולוגיה של מטופלינו בסיפורים ומיתוסים בני אלפי השנים.
עם זאת, רציתי לציין שאני חש לא בנוח עם המושג שאתה משתמש בו בעקביות - של תכונות "אפלות". בסופו של דבר מדובר בתכונות אנושיות - כוח, שליטה, נרציזם, סימביוזה, קשיי פרידה. לפעמים זה מוגזם ופתולוגי. אבל המושג "פתולוגיה" מתייחס למחלה, ומגלם בתוכו את הצורך בריפוי. התייחסות ה"אפלה" נראית לי מאיימת ושיפוטית, ואולי עושה עוול לאנושי שבנו. רז