פסיכולוגיה עברית

×Dafna Wexler
 Dafna Wexler ©
זכור אותי

מאמרים

גילוי התכלת מבעד לאופל: על טיפול כאימון באהבה

הדסה ראם ז"ל, חמותו של המחבר, עברה את השואה כילדה. בערוב ימיה החליטה לכתוב ספר אוטוביוגרפי על השואה, על החיים בצלה, ועל ניסיונה לחיות לאחריה ולהרשות לעצמה לאהוב ולשמוח. בספרה היא מתארת גילוי פנימי עמוק, שלפיו יכולתה לאהוב לא אבדה לה למרות מוראות השואה. גילוי זה, וכן דבריו של אריך פרום על חשיבות היכולת להעניק אהבה, משמשים נקודת מוצא להתבוננות כפולה של המחבר: על עמדתו הרגשית של המטפל כעמדה אוהבת, ועל המידה שבה אנו שמים דגש בטיפול על המטופל כאדם אוהב. האהבה תתואר כאתגר תובעני, כהישג התפתחותי וגם כמשאב הקיים בנו, שניתן להתחבר אליו, לפתחו ולטפחו.

מתפרסם מ 13/3/2016 | 7,575 צפיות

תגיות: | | | | |

 

גילוי התכלת מבעד לאופל: על טיפול כאימון באהבה

 

מאת דני שראל

 

מאמר זה מבוסס על הרצאה שניתנה ביום עיון שנושאו "אהבה בטיפול – טיפול באהבה". יום העיון אורגן על ידי ער"ן ירושלים, לזכרם של הדסה ושמואל ראם, ואביבה ודוד בן חלד, והתקיים בתאריך 20.12.15 בירושלים.

 

מאמר זה נכתב כהרצאה עבור יום עיון שנערך מטעם עמותת ער"ן ירושלים, ועסק בנושא אהבה בטיפול. יום העיון התקיים לזכרה של חמותי, הדסה ראם ז"ל, שהתנדבה בער"ן במשך כעשרים שנה, ולזכרם של אביה, דודה ודודתה של אשתי, ששרדו את השואה וניסו כל אחד בדרכו להרבות טוב בעולם.

הדסה ראם, שעברה את השואה כילדה, החליטה בערוב ימיה לכתוב ספר אוטוביוגרפי על ילדותה – שהשואה קטעה באכזריות – ועל התמודדותה בהמשך החיים עם זיכרון השואה ועם הצלקות שהותירה בה. בספרה היא מתארת את ניסיונותיה לשרוד, להתקיים, ואף לשמוח ולהצליח לחזק אחרים. אחד הביטויים לכך הוא התנדבותה בער"ן במשך כעשרים שנה. לספרה היא נתנה את השם "פיסות זיכרון".

כשהדסה הייתה בת 11, השתלטו הגרמנים על רומניה, והיא, יחד עם הוריה ואחותה, גורשו לטרנסניסטריה שבמערב אוקראינה, אזור שהפך למחנה ריכוז אדיר ממדים. בספרה היא מתארת את תהליך ההתרסקות של העולם שהכירה ואת הנוראות ההולכת וגוברת של חייה, כשסביבה אימה, מוות, אכזריות ורוע אנושי. היא מתארת את הניסיון הנואש לשרוד בתנאים של רעב, מכות, השפלות, מחלות וקור נוראי, שליוו את העבודה המפרכת בשדה. היא גם כותבת שמדי פעם הופיע מאן דהוא, הושיט יד ועזר, כשהוא מסכן את עצמו ומאפשר לעבור עוד יום, מישהו שלדבריה הופיע ופעל כמלאך.

מאבק ההישרדות הכריע בתוך כמה חודשים את הוריה שמתו בזה אחר זה ממחלת הטיפוס. אמה דעכה בזרועותיה, ובימיה האחרונים הדסה התחננה וביקשה סליחה, אף שלא ידעה על מה, וניסתה לקרוא לה לשוב אל החיים, אך לשווא. היא ואחותה שרדו. בספר, אחרי תיאור סדרת האובדנים הנוראה הזאת, המלווה באשמה ובבושה על הכישלון כביכול, היא כותבת את הקטע הבא:

אור קטן

עלטה. קשה היה להחזיק את התקווה בתוך הרעב, הפחד, המכות, הקור, השחור והבידוד מן העולם. ואני זוכרת, בתוך הנורא, גם בחוץ, שמיים זועפים שצבעם היה אפור כהה, עננים אפורים ושחורים. ואין ממש אור יום, כי גם השלג האמור להיות לבן וזוהר, רמוס ומלוכלך הוא, אפור, כמעט שחור. כך מראה הכול סביבי, וכזה הוא גם מראה האנשים, בבלואיהם, החיים והמתים, שלא תמיד ניתן להבדיל ביניהם. שחור? לא, אפור, צבע המכשפות. שחור מציין רוע, ואילו אפור, צבע המכשפות, כאילו מדגיש שבמקום הזה כבר לא ניכר ההבדל בין טוב לרע, רק האופל חי ונושם. האם יהיה עוד משהו טוב לי? או לעולם? אינני יודעת, ועייפתי מלקוות. אבל לא לוותר. להמשיך, להמשיך, להמשיך. לא לחשוב, להמשיך, בחושך. באפרוריות. להמשיך, להמשיך. ולפתע ראיתי בשמיים פיסת תכלת... תכלת... ומאחוריה – קרני שמש! חייכתי. שמש זורחת בין העננים, בקטע שמיים כחול, זוהר, כמו חיוך. לא, לא שבעת הימים, אבל אור, בפיסת שמיים כחולים, בין עננים, ולמטה, בינות לגושי שלג אפור ומלוכלך, ניצב עשב ירוק, רענן. אלוהים. אור. רק לרגעים קצרים, אחר כיסו העננים האפורים את פיסת השמיים הכחולה ואת השמש. עוד יש טוב בעולם! טוב ויפה ואור.

איני יודעת איך וכיצד, אבל בלבי נשאר ונשמר אותו אור, וזה הרגע שבו החלטתי: אני אחיה, אנחנו נחיה, ונביט לאור, קדימה, הוא יבוא. שמרתי את הרגע בלבי, נצרתי אותו. הייתי בת 11 והמשכתי לחיות בזכות אותו הרגע. אור שהפך לתקווה, תקווה שהחזיקה אותי, ואולי עזרה לי לחזק אחרים, לקוות, להמשיך בחיים. פעמים רבות בימי חיי, בהמשך חיי, כשנדמה היה שאין מוצא ואין דרך להמשיך, המשכתי, בזכותו של אותו רגע, אותה תכלת, אותה שמש.

היא חותמת את הקטע הזה בשיר:

בתוך החשכה והכאב

ראיתי אור אוהב.

חייכתי. גם כשכבה

המשכתי לאורו,

לא בלי כאב,

אבל המשכתי, ושרדתי.

לא תמיד ידעתי לשם מה.

אבל המשכתי לאורו.

היכולת להישאר אדם אוהב

אני מקווה שאינני עושה עוול להדסה ולכתיבתה, כשאני מתיימר לנסות להבין את ההוויה שהיא מתארת, ואף לחשוב מה אולי היה בו – ברגע גילוי פיסת התכלת – שהייתה לו העוצמה להוביל להחלטה לחיות, לקוות, להמשיך בחיים, לשרוד ואף לחזק אחרים.

קדמו לרגע הגילוי העננים השחורים והאפורים, אלו שבחוץ ואלו שבפנים, שאיימו להשתלט עליה. כך, בנוסף לאובדנים האיומים שכבר חוותה, עמד להתרחש אובדן נורא ואולי סופי: אובדן ההבחנה בין הטוב והרע. אובדן זה מהווה תבוסה גמורה של הטוב מול הרע, בכך שהטוב ייעשה לאחד עם הרע. פירוש הדבר הוא השתלטות האופל, צבען של המכשפות, שאין אהבה בלבן, והוויה זו תפריד אותה סופית מחברת בני האדם.

ואז קרה מעין נס: היא לפתע ראתה בשמיים פיסת תכלת וקרני שמש, ועל הקרקע את ניצני העשב הירוק, הרענן, את ניצני הצמיחה שבאופק. במבט ראשון נדמה שהתכלת שהופיעה היא כאותו מאן דהוא, "מלאך" שהופיע לפתע והושיט יד. האמונה שיכולה להגיע עזרה מבחוץ היא שמשמרת את התקווה, שגם בגיהנום שחוותה, אנשים אוהבי אדם, אולי אלוהים, עשויים להופיע ולהגן מפני האופל.

במבט נוסף אני חושב שהתכלת שהתגלתה היא לא רק האור שחדר פנימה, אלא האור שיכול לנבוע מתוכה, זה ששוכן בלבה, שצמח מתוך אי-הוויתור. היא גילתה בתוכה אור שמצמיח, שאפשר ללכת איתו גם כשחשוך. זהו אור אוהב, אור אהבתה שלה, שכמעט אבדה אך ניצלה או התגלתה מחדש כמרחב פוטנציאלי שבין הפנים והחוץ. אני מאמין שההבנה או התקווה שהתכלת יכולה להישמר בתוכה היא שאפשרה לה לחייך. מדי פעם היא עלולה להיעלם כמעט, אך היא תחזור ותתגלה כמצפן בחיים.

קראתי את הטקסט שכתבה הדסה פעמים רבות, ודימיתי אותה מסתכלת לשמיים האפורים ומגלה את התכלת. בשלב מסוים השתנתה התמונה, ומה שראיתי הוא כיצד הדסה ממשיכה וממשיכה ולא מוותרת, מביטה למעלה ומבטה הוא שפורץ את העננים ומגלה את התכלת. אולי זו המצאה גמורה שלי שאין לה שום בסיס בחווייתה, ואולי כך היה. אין לדעת. מה שנותר אצלי הוא תמונתה של הדסה כילדה בת 11 שנאלצת, מתוך מציאות זוועתית, להגיע לתובנה הפשוטה והעמוקה על החשיבות העצומה, הטרנספורמטיבית, מצילת החיים, של היכולת להישאר אדם אוהב גם בתוך חשיכה וכאב.

על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה?

בהקשר של נושא המאמר – כוחה המרפא של אהבה בטיפול – הדגש שלי הוא פחות על קבלת אהבה ויותר על היכולת להעניק אותה, אף כי מובן שהקבלה והנתינה שזורות זו בזו. השאלות שאעסוק בהן: על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה? ומתוך כך: האם או מתי ראוי לדבר על יחסו של המטפל בטיפול כאהבה? ואם היכולת להיות אדם אוהב היא חשובה כל כך, האם בטיפול אנו עוזרים למטופל להיות אדם אוהב? ולבסוף: האם יש דרך ישירה להתחבר אל החלק המיטיב והאוהב שלנו, מטפלים ומטופלים, ולטפח אותו?

השאלה "מהי אהבה?" היא נצחית, והתשובה עליה אינה מוסכמת. לפיכך אשען על דבריו של אריך פרום, מאבות הגישה ההומניסטית, בספרו "אמנות האהבה" (2001 [1956]). ספר זה אקטואלי מתמיד, אף שחלפו כשישים שנה מאז פרסומו. כבר בתחילתו מופיע המשפט הפשוט והחשוב הבא: "רוב בני האדם רואים את בעיית האהבה כבעיית היותם נאהבים ולא כבעיית היותם אוהבים, כבעיית יכולתו של היחיד לאהוב. לפיכך הבעיה מבחינתם היא איך להיות נאהב, איך להיות נחשק" (עמוד 9). לעומת זאת, פרום רואה דווקא ביכולת לאהוב אתגר תובעני ומשימת חיים, בדומה לאמנות שדורשת מהאמן למידה תיאורטית ותרגול מעשי.

מדוע האהבה חשובה כל כך? משום שהיא המענה לבעיה המרכזית של הקיום האנושי – מודעותו של האדם לעובדת היותו נפרד, לתוחלת חייו הקצרה, לבדידותו ולחוסר הישע שלו מול הטבע והחברה. הצורך העמוק ביותר של האדם הוא להתגבר על נפרדותו ולצאת מכלא בדידותו. חוויית הנפרדות, לתפיסתו של פרום, היא מקור החרדה, הבושה, והאשמה, ומכאן נובע הצורך להתאחד בצורה כזו או אחרת עם בני אדם ועם העולם שמחוצה לו.

בני אדם מנסים להתגבר על הנפרדות באופנים שונים, כגון התמכרות למצבים אורגיאסטיים,1 קונפורמיות לקבוצה או למנהיג, והתמזגות עם הזולת דרך כניעה מזוכיסטית, דרך השתלטות סדיסטית עליו או דרך התחברות סימביוטית. אפשר לתאר רבים מסוגי הפסיכופתולוגיה המוכרת לנו כניסיונות בלתי מוצלחים או כפתרונות כוזבים לבעיה הבסיסית הזאת. גם שגרת עבודה והנאה, או פעילות יוצרת, הן תשובות חלקיות בלבד, לדעתו של פרום. לעומת זאת האהבה הבשלה, שהיא השגת איחוד בין-אישי בהתמזגות עם נפש אחרת, היא התשובה המלאה לבעיית הקיום, שמצליחה לגשר על הנפרדות, ולהוציא את האדם מכלא הבדידות ואף מאובדן שפיות.

מהי אותה אהבה בשלה? במילותיו של פרום: "האהבה הבשלה היא איחוד המותנה בשימור שלמותו של האדם, שימור האינדיבידואליות שלו. האהבה היא כוח פעיל באדם, כוח המפיל את המחיצות המפרידות בין אדם לחברו, המאחד אותו עם האחרים. האהבה עוזרת לו להתגבר על תחושת הנפרדות, אבל היא מאפשרת לו להיות הוא עצמו, לשמור על שלמותו. הפרדוקס באהבה הוא ששתי נפשות נעשות לאחת ובכל זאת נותרות שתיים" (עמוד 26).

לאהבה כמה מאפיינים: יש בה דאגה (caring) לצמיחתו ולהתפתחותו של האדם שאנו אוהבים. יש בה אחריות כלפי הזולת ונכונות להיענות למה שהאוהב מזהה כצרכים רגשיים שלו לגדילה. יש בה כבוד, שאותו פרום מתאר כראיית הזולת כפי שהוא, נכונות לחוש אותו בעצמיותו המיוחדת, כדי שיתפתח כפי שהוא, ולא כדי שישרת אותי ואת צרכיי. כבוד כזה חייב להינתן על בסיס של חופש, אולם אי-אפשר לכבד אדם אם לא יודעים אותו, אם לא מכירים אותו. איך יודעים? על ידי "חדירה פעילה לתוך הנפש האחרת שבה באה תשוקת הדעת שלי על סיפוקה באמצעות איחוד. במעשה ההתמזגות אני יודע אותך, אני יודע את עצמי, אני יודע את כולם ואיני יודע דבר, אני יודע באמצעות חוויית האיחוד, ולא בשום ידיעה שמחשבתנו עשויה להקנות לנו" (עמוד 33).

למקרא שורות אלה עולה תהייה: כיצד ייתכן שאחרי שאני יודע את עצמי ואת הזולת ואת כולם, בכל זאת איני יודע דבר? אני סבור שפרום אומר לנו, ברוח הזן, שכשאני בא אל הזולת מעמדה אוהבת, דהיינו כשאני מוכן להסיר את המחיצות בינינו כדי להכיר אותו מתוכו, בלי לאבד את עצמי, משהו חדש ועדיין לא ידוע מתהווה, מתפתח, מתגלה. יידרשו הקשבה והתבוננות מתמשכות, שלא דרך הראש בלבד, אלא גם דרך הלב, כדי להכיר את עצמי ואת הזולת כפי שהתגלינו והשתנינו בתוך המפגש המאחד.

הגעה לעמדה בשלה כזאת היא הישג לא קל. פרום טוען כי ילד עד גיל 8 או 10 עסוק רק בשאלת היותו אהוב על שום היותו הוא, ולא בזכות מעשיו, ועדיין אינו אוהב במובן שצוין לעיל. לטענתו, חולפות שנים עד שהאהבה מבשילה, אך בסופו של דבר "הילד, שעכשיו הוא אולי מתבגר, מתגבר על האגוצנטריות הזאת, הנתינה נעשית חשובה לו יותר, מספקת יותר, משמחת יותר מהקבלה. עכשיו חשוב לו יותר להיות אוהב מלהיות אהוב. אהבתו מוציאה אותו מתא הכלא של בידודו" (עמוד 41).

פרום אינו מתאר בהרחבה את התהליכים שמובילים לאותה התגברות, לאותו הישג התפתחותי, הן בשנות הילדות המוקדמות, והן בשנים המאוחרות יותר. הוא אמנם מתאר עמדות הוריות שמסייעות וכאלו שאינן מסייעות לפיתוח יכולות כאלה, ואולי מכך משתמע ששינוי אצל ההורים, או הבנת החסימות שנוצרו בילדות, עשויים לסייע לילד הגדל להפוך לאוהב, אולם בשום מקום בספרו אין הוא מציע למישהו שמתקשה באהבה לפנות לפסיכותרפיה כדי לטפל בבעיה שלדבריו נמצאת בשורש הבעיות כולן.

אין אצלו תפיסה פסיכואנליטית כשל פרנצי (2003 [1933]) או באלינט (1968) או ויניקוט (Winnicott, 1965), הרואים בפסיכותרפיה מתן סביבה מאפשרת שבה יכול המטופל, דרך יחסי העברה או דרך רגרסיה מיטיבה לתלות, לנסות לתקן אחדות מיטיבה שלא הייתה, או כזאת שנקטעה טרם זמנה, לחוות אהבה מעין אימהית כלפיו על שלביה השונים, ולחוות אהבה פרימיטיבית כלפי האם ולצמוח ממנה.

הפחד לאהוב

כדי להשיג את העמדה האוהבת הזאת, מציע פרום שלצד הבנה תיאורטית של אותה אהבה, יש גם צורך באימון מעשי, בדומה ללמידתן של אומנויות אחרות. הוא מציין אימונים במשמעת, בהתרכזות, בסבלנות, בכוונה להתמחות במה שאנו עושים, בוויתור על נרקיסיזם, בטיפוחה של אובייקטיביות, בטיפוחה של אמונה הנובעת מהכרה פנימית עמוקה, אמונה באהבתנו וביכולתנו לעורר אהבה אצל הזולת, בטיפוח אומץ ובנכונות לקחת סיכונים למען ערכים חשובים. לדידו של פרום, באמצעות תרגול של איכויות אלה "ניווכח לדעת כי בשעה שאנחנו מפחדים ביודעין שמא איננו אהובים, הפחד האמיתי, אם כי הלא מודע בדרך כלל, הוא הפחד לאהוב" (עמוד 110).

כאמור, אהבה היא עמדה תובענית: בעת תרגולה ניפגש בהכרח עם כל מה שעומד בינינו לבינה, עם שלל הפחדים לאהוב, ונידרש לאומץ ולאמונה כדי לפגוש את הפחדים הללו. מהו התיאור הזה של יחס לזולת שאדם מקבל על עצמו, המתאפיין בדאגה לצמיחתו ארוכת הטווח, מתוך אחריות לצרכיו הרגשיים, כבוד לייחודיותו ולחופש שלו להיות הוא, וניסיון לדעת אותו ואת עצמו מתוך העמדה הפרדוקסלית של התמזגות, תוך כדי שמירה על האינדיבידואליות שלו? למעשה זהו תיאור מתומצת של אופן הנוכחות שאני שואף לו רוב הזמן כמטפל. כדרכו של כל אימון, גם האימון באהבה שמציע פרום איננו מובן מאליו, והוא עשוי להפגיש את המתאמן עם קשייו ועם פחדיו לאהוב. זהו אימון בעמדת נתינה, שיכולה להיות תובענית וקשה, בדומה לעמדה ההורית, ששכרה הוא מענה לצורך אנושי עמוק שיש לנו בגישור על נפרדות, שכן כפי שמציין פרום: "באהבה נתינה היא גם קבלה" (עמוד 27).

בשיעור הראשון באוניברסיטה על פסיכותרפיה, שאל אותנו המרצה מהי המטרה של פסיכותרפיה. התשובות לא היו מגוונות במיוחד, והתמקדו כולן ביצירת קשר שנועד לעזור למטופל: יש שאמרו לתפקד, לשפר את היחסים עם אחרים או עם עצמו, להרגיש טוב יותר, וכדומה. המרצה שמע את דברינו ואמר: "המטרה היא להבין, להבין מה קורה בתוך המטופל, מה קורה בתוכי, ומה קורה בינינו". אחד הסטודנטים הקשה: "להבין כדי לעזור?". "לא", השיב המרצה, "נכון שההבנה עוזרת, והמטופל יוכל ליהנות מפירות ההבנה, אבל המטרה שמנחה אותנו היא להבין".

כך הפך הרצון לעזור – שהיה הבסיס המודע של הבחירה המקצועית שלי ונתפס כמובן מאליו (גם אם ידעתי כבר אז, שהוא נובע ממקומות שונים באישיותי ובהיסטוריה שלי) – למשהו שבמקרה הטוב חשוד בתמימות בוסרית, בחוסר תחכום, בהכחשה של חלקים לא מודעים, ובמקרה הפחות טוב נתפס כמוטיבציה שעלולה לקלקל את הדבר האמיתי, החשוב באמת, המקצועי – להבין. אני חושב שלאותה הבנה שעלינו להשתחרר מצורך כפייתי לעזור, שעלול לעוור אותנו מלראות מה מתרחש בקשר, יש חשיבות גדולה. אולם משהו מהחיבור הטבעי לחלק בתוכי שרוצה לעזור נפגע. ואם עזרה למטופל נעשית חשודה, על אהבה, המילה הטעונה, העמוסה במשמעויות, אין מה לדבר.

ואולי המילה הטעונה הזאת, אהבה, באמת רק מסבכת את העניינים? אולי עדיף להישאר עם הגדרותיו של פרום, שמתייחס לאהבה כאל עמדה ולא כאל רגש, ולעקוף את המכשולים שהמילה הזאת מציבה בפנינו? גם פרום יכול היה לכנות את העמדה הזאת בשם אחר, ואני מאמין שהוא בחר במילה הזאת דווקא בגלל סיבוכיה, כי היא מצווה עלינו לפגוש את ים האסוציאציות, ההקשרים הטעונים והפחדים הנלווים אליה, כשאנחנו מתרגלים ובוחנים את עצמנו כאוהבים.

כשאני שואל את עצמי כמטפל: האם אני מבין מה מתרחש בטיפול? או: האם אני עוזר למטופל? אני פונה אל הראש. כשאני שואל: האם אני אוהב אותו? או כשאני שואל: מה ביני לבין לאהוב את המטופל? נפתחות איכויות אחרות של התייחסות. למען האמת, בדרך כלל אני נמנע מלדבר או לחשוב באמצעות המילה אהבה. קל לי יותר להשתמש במטפורה הגברית, בניסוחו של פרום, כניסיון לחדור לנפשו של המטופל כדי להכיר אותו ואת עולמו מבפנים, או במטפורה הנשית, הרכה יותר, כנכונות לפנות לו מקום בתוכי, ולאפשר לו לצמוח ולגדול מתוך חוויית הקרבה הזאת. אני מכיר בחשיבותו של טשטוש מסוים של הגבולות שהעמדה הזאת מצריכה, לצד חשיבות השמירה עליהם. קל יותר להשתמש במילים כגון אמפתיה, הכלה, או מתן סביבה מאפשרת, מאשר לדבר על אהבה. אנו נשמעים אז מקצועיים יותר ומוגנים יותר, אבל איכות מסוימת ומאתגרת שהמילה אהבה מחזיקה בתוכה הולכת לאיבוד.

המפגש עם מטופלים קשים

מדי פעם אנו פוגשים מטופלים, שמעבר לסימפטומים קשים, לקווי אישיות בעייתיים ולהיסטוריה שיש בה שבר בסיסי, מלווה אותם פחד עמוק, שלא רק שלא יוכלו להיות באמת אהובים, אלא שהם אינם מסוגלים לאהוב. הם חוששים מהיעדרו של רגש אותנטי של אהבה, ומעמדה אוהבת כלפי הזולת באופן שפרום מתאר אותה. הם תופסים את עצמם בעומק לבם כרקובים או כרעים. הליווי של מטופלים כאלה כרוך בעומס רגשי כבד מול דרישות וצרכים שהמטפל חווה כתובענות חסרת גבולות, ומול זעם תוקפני המלווה רגרסיה, שלא לגמרי ברור אם היא שפירה או ממאירה.

לא פעם המטופלים שהכי זקוקים לכך שיאהבו אותם הם אלה שהכי קשה לאהוב. לא כל מטופל יכול לאפשר לעצמו ולי חדירה לנפשו או היענות לפינוי המקום בתוכי, שכן למשאלה, מודעת או לא מודעת, להתמזגות מתקנת, מתלווים פחדים, מודעים ולא מודעים, של המטופל מטראומטיזציה חוזרת, בהתאם להיסטוריה של הפגיעות והחסימות שלו.

לפחדיו של המטופל מתווספים הפחדים שלי, מודעים יותר או פחות, מהחדירה לנפשו של המטופל או מפינוי מרחב בתוכי. אלו פחדים קמאיים מהתמזגות ומטשטוש גבולות. הפחדים שמתעוררים לעתים יכולים לנבוע מההיסטוריה ומהאישיות שלי, וזאת גם אחרי שביליתי שנים מרובות על הספה. חלקם נובעים מהזדהויות עם פחדיו של המטופל דרך מה שמכונה "הזדהות השלכתית", וחלקם משקפים חשש שמא שפת הרוך תתבלבל עם שפת התשוקה, אהבה תתבלבל עם מיניות, או תיחשד כעמדה לא מקצועית או לא אתית דיה. באופן כללי – פחדים אלה נובעים מדאגה שמא אאבד את האיזון הנכון בין היענות לצורכי המטופל לבין שמירה על עצמי ועל גבולות נאותים של טיפול.

אתגר האהבה נעשה אז קשה במיוחד. איך נוכל לחדור לנפשם של מטופלים אלה, או לפנות להם מקום בתוכנו, ברוח מה שוויניקוט מכנה "מושקעות אימהית ראשונית", כשנוכחותם בתוכנו יכולה להיות כואבת עבורנו? כשהפיתוי לדחות, או להתרחק, להרחיק מאיתנו את הכאב, או לנקום את עלבוננו הוא רב, בלי להכחיש את הרגשות שמתעוררים בנו מחד, ותוך כדי שמירה על האינדיבידואליות שלנו מאידך? איך נשרוד ועדיין נישאר אמפתיים, מכילים, אוהבים? האם הזעם, השנאה או הדחייה שמתעוררים בנו כלפיהם משמעם שאיננו אוהבים?

באופן אישי, כשאני במיטבי אני מצליח לשרוד. אני שורד בעצמי ושורד עבור המטופל. אני נשאר, לא נוטש ולא נוקם, לעתים בתקיפות או תוך כדי התעמתות. אני מנסה לשמור על האינדיבידואליות שלי, מוכן לכבד את מגוון רגשותיי, האוהבים והשונאים, ולהמשיך כמיטב יכולתי לנסות להיות קשוב לצורכי ההתפתחות של המטופל. לשם כך אני נדרש לרמת הבשלות, לרמת הכנות, לאומץ ולאמונה הכי עמוקים שיש בי. לעתים גם זה אינו מספיק, ואף שאני עתיר ניסיון, אני חייב להיעזר בקולגות, בהדרכה או בטיפול לעצמי.

ברוח גישתו של ויניקוט, אני מאמין שכשאני מצליח לשרוד וכאשר המטופל מסוגל לחוות ולהעריך את ההישרדות הזאת, הוא יכול לגלות אותי כחיצוני לו, כסובייקט בזכות עצמו, ואז לאהוב אותי, בזכות ההישרדות שלי מולו. הנכונות לקבל על עצמי את מסלול המכשולים התובעני הזה היא התגלמותה של עמדה אוהבת, והיא עשויה לא רק לאפשר למטופל לחוש אהוב, אלא היא גם עשויה לאפשר לו לחוות את עצמו כאדם אוהב.

כאן ברצוני לחזור לשאלה המרכזית בעיניי: האם באימון המתמשך של המטפל במתן אהבה, הוא גם עוזר למטופל להפוך לאדם אוהב? או לפחות להתאמן באהבה? האם הוא מכוון לשם מספיק? אחת המורות שלי, שממנה למדתי על החשיבות העצומה של מתן מקום לאהבתם של מטופלים, היא אישה בשנות הארבעים לחייה, שהייתה בטיפולי שנים רבות (שראל, 2015). היא הגיעה לטיפול עקב מצוקה עצומה וסבלה מפחדים מהתפרקות פיזית ונפשית, מאוסף של סימפטומים מטרידים ומיחסים בין-אישיים משבריים. ברקע שלה ילדות טראומתית וחוויית הורות נעדרת או מתעתעת. לפי מיטב הבנתי, בשורש ובעומק החוויה הקיומית שלה, ובבסיס חרדותיה ואימתה מהחיים ומהמוות, הייתה מצויה הרגשה שאותה ניסתה להסתיר – שהיא אינה מסוגלת לאהוב, שהיא אדם רע.

המסע הטיפולי איתה היה עבורי אימון ממושך באהבה ובקשייה, מתוך ניסיון להבין, להכיל, לשמור על אמפתיה ולעתים לשרוד. לשרוד לנוכח עוצמת הרגשות, האוהבים והכואבים, לנוכח הצרכים, הדרישות, האיומים האובדניים ומצבי הפרגמנטציה שאליהם נכנסה לעתים. אינני יודע איזו מילה עשויה לתאר באופן המדויק ביותר את הנכונות להיות שם עבורה בשעות הטיפול וביניהן: את ההתמסרות למה שהורגש לעתים כרכבת הרים, כמסע הירואי או סיזיפי, שבדרך כלל היה מרתק, אך לעתים שוחק. למשקיף מבחוץ, ולעתים גם לי עצמי, העמדה הנענית שלי הורגשה כהקרבה בלתי סבירה, כמזוכיזם, כמגלומניה, כאובדן גבולות או כטירוף. ואולי דווקא המילה אהבה היא המתאימה ביותר.

על מצע של קשר הולך ומעמיק, שֶלווה בהתלבטויות רבות בנוגע למידת ההיענות המתאימה לצרכים ולדרישות שונות ממני, הופיעו גם כשלים אמפתיים שלי, שהתרחשותם הובילה להתפרצויות זעם, להתקפי חרדה ולאיומים אובדניים, שהיו קשים להכלה בעיקר באותם מצבים שבהם הזדהיתי עם טענותיה. הניסיונות להבין את הכשלים ולעבדם היו מלווים בחשיפת הרגשות האמביוולנטיים שהיו לי ביחס להיענות לצרכיה, שאליהם התלוו לעתים אשמה, בושה, ומפגש חוזר עם חוויות ילדות שלי כמי שהרצון שלו להיטיב ולתקן עלול להיכשל, וגרוע מזה – להתגלות כהרסני.

האפשרות לתקן את הכשלים – שדרשה גילוי לב וחשיפה לא פשוטה מבחינתי, וכן דרשה את היכולת שלה לסלוח, להיות אמפתית ומכילה כלפיי – סייעה לבנות ולהעמיק את הקשר והובילה לעתים לרגעי חסד, שבהם הרגשתי את עצמי אוהב, נותן ומקבל באופן שהמאמץ העצום שקדם להם הורגש ראוי. זו לא הייתה תחושה מזוכיסטית, אלא תחושה של סיפוק עמוק. בהתאם למה שכתב פרום: "אהבה ועמל כרוכים זה בזה. אדם אוהב את מה שהוא עמל למענו ועמל למען מה שהוא אוהב" (עמוד 31).

אחרי כמה שנות טיפול סוער ואינטנסיבי, בעקבות עיבודו של עוד כשל אמפתי שלי, היא אמרה את הדברים הבאים: "אני חושבת שבאופן לא מודע השגיאות שלך הן משהו שאתה מנסה לתת לי. פעם אמרת לי שבטיפול אתה פורש קשת של רגשות, של צבעים, אבל אתה גם יודע שבגלל בעיות שלך, יש צבעים שאתה לא מצליח לפרוש. השגיאות הן הזמנים שבהם אתה מרשה לעצמך לומר על ידי פעולה תחושות כמו אני אוהב אותך, אני שונא אותך, אני לא יכול להיפרד ממך, אני לא רוצה שתבריאי. דווקא אז אני מבריאה! אני מרגישה שיש בינינו בלא מודע קשר של חיבה עמוקה.

"המטפלים הקודמים שלי גם עזרו לי במידת מה, הם נתנו לי הרבה סימפטיה, אבל הם לא התקשרו למי שאני באמת. אתה יודע מי אני, ובכל זאת מחבב אותי, מזה אני גדלה. מהאהבה שלך אליי ולא מכל התובנות שאתה לעתים מספק. עכשיו אני מתחילה לראות אותך כדני, ולא שמה עליך את אימא שלי, את אבא שלי, את המאהב שלי. אני חושבת שגם אני אוהבת אותך כבן אדם, אני רק חוששת לומר את זה, שמא תתחיל שוב להצמיח קוצים. אני חושבת שלהרבה דברים אתה לא מודע, ואתה פועל בצורות שבעצם חושפות גם את האהבה שלך וגם את השנאה שלך, אבל בסופו של דבר מהאהבה שלך אני גדלה".

אני מוצא את הקטע הזה בטיפול מדהים בעושרו ובתובנות שהציעה לי, בייחוד על רקע חווייתה את עצמה כמי שלא מסוגלת לאהוב. ראשית, היא אומרת שקשר אוהב חשוב יותר מתובנות כגורם מרפא בטיפול. כשהקשר נחווה בבסיסו כמונע מאהבה, אזי גם שגיאות, כשלים אמפתיים, סדקים בהכלה, אפילו כאלה שנובעים מ-acting out בהעברה הנגדית, לא רק שניתנים להכלה על ידי המטופלת, אלא הם יכולים להיחוות כנתינה מצמיחה. זה קורה בין השאר משום שהאהבה גוברת על האמביוולנטיות, ומשום שהכשלים והשגיאות מאפשרים למטופלת לראות את המטפל כאדם מורכב, שנאבק אף הוא בסוגיות של אהבה, נתינה ונפרדות.

בהצעה שלה שהשגיאות שלי, שחושפות את האמביוולנטיות שלי כלפיה ואת השמירה על עצמי מולה, אינן ביטוי לשנאה שלי, אלא חלק בלתי נפרד מהנתינה שלי, היא כמו אומרת שהיא מזהה ומקבלת אצלי חלקים אוהבים שאני מתקשה לקבל בעצמי. זו אינה רק אמירה מעניינת, המאתגרת את התפיסה השגרתית בנוגע לשגיאות ולכישלון, אלא גם עמדה נדיבה מאוד. אולם מה שחשוב בעיניי בקטע הזה הוא האהבה והנתינה, החמלה, הרוך והחום שנבעו ממנה, מתוך ניסיון לחדור לנפשי באופן אחראי ומכבד, שלא הורגש על ידי כפולשני, ולראות אותי על מורכבותי כאדם. ברגע זה, כפי שטוען פרום, הנתינה היא קבלה, והקבלה היא נתינה: "באהבה נתינה פירושה קבלה. המורה לומד מפי תלמידיו, השחקן מקבל תמריץ מקהלו, הפסיכואנליטיקאי נרפא באמצעות המטופל שלו, בתנאי שאינם מתייחסים זה לזה כאל אובייקט אלא קשורים זה לזה בקשר אמיתי בונה" (עמוד 29). אולם בניגוד להצגה החד-צדדית של ריפוי המטפל באמצעות המטופל, במקרה שלנו הריפוי היה הדדי. ובהמשך לדברי המטופלת שמהאהבה שלי היא גדלה, הייתי מוסיף שגם מהאהבה שלה היא גדלה.

פרדוקס האהבה

בנקודה זו מתעוררת שאלה נוספת: מדוע היא לא הסתפקה בדיבורים על אהבה? מדוע היה חשוב לה להדגיש שהיא רואה גם את השנאה שלי? שאלה זו מחזירה אותי למאמרו הקלאסי של ויניקוט, "שנאה בהעברה הנגדית" (2009 [1947]), שם הוא כותב על מי שמטפל במטופלים קשים את הדברים הבאים: "תהיה אהבתו למטופלים שלו רבה ככל שתהיה, אין הוא יכול להימנע מלשנוא אותם ולפחד מהם, וככל שייטיב לדעת זאת, כך יפחת משקלם של השנאה והפחד כמניעים הקובעים מה הוא עושה למטופליו" (עמוד 66).

בהמשך הוא כותב על ילד מבית הרוס שאומץ, שבשלב מסוים מפתח תקווה. הוא מתחיל להעמיד במבחן את הסביבה שמצא ולחפש הוכחה ליכולתם של אפוטרופסיו לשנוא באופן אובייקטיבי. נראה שהוא יכול להאמין שהוא אהוב רק אחרי שהוא מגיע להיותו שנוא (הביטוי המשונה והקשה "שנאה אובייקטיבית" מתאר את היחס של אדם סביר לנוכח התנהגויות בלתי נסבלות כלפיו). ויניקוט סבור שטיפול לא יהיה שלם בלי שהמטופל ידע בשלב כלשהו על שנאתו של המטפל, ויוכל להכיר לו תודה על כך שהכיל אותה. הוא סבור שהדרך לעשות זאת היא מתוך מודעות מלאה של המטפל לשנאתו, וכן באמצעות שיתוף ופירוש.

המטופלת שתיארתי התגלתה כבעלת גישה אינטר-סובייקטיבית יותר מזו של ויניקוט. היא מזכירה לי את מטופליו של פרנצי (2003 [1933]), שעליהם הוא כותב: "הם ניחנים בחושים ערים ומעודנים ביותר באשר למשאלות, לנטיות, למצבי הרוח, לסימפטיות ולאנטיפטיות של האנליטיקאי, גם כאשר רגשות אלו אינם מודעים כלל לאנליטיקאי עצמו" (עמוד 200).

בדבריה היא מצליחה להכיל פרדוקס: היא לא יכולה לחוש באהבה שלי בלי לדעת שאני גם מסוגל לשנוא, אבל היא לא יכלה לשאת את שנאתי, אלא אם תרגיש שיש בינינו חיבה עמוקה. עד שאהבה זו נוצרה והורגשה, היה צורך לדבוק באשליה שאני רק אוהב. מתוך החיבה ההדדית האמיתית שנוצרה, התפתחה התקווה ליחס שניתן להאמין שהוא באמת אוהב. היא יכלה לחוש אותו דרך המפגש שלה ושלי עם גבולות ומגבלות יכולתי לאהוב אותה ברגעים שונים, דרך חשיפת רגשות הליבה שלי, שהיו אמביוולנטיים, ודרך מפגש שלה עם הצורך שלי לשמור על עצמי ועל האינדיבידואליות שלי.

אפשר כמובן לשאול האם מדובר בילדה הורית המשחזרת את הצורך להשלים את ההורה ולטפל בו כדי לקבל אהבה. ילדים הוריים אכן רגישים מאוד להוריהם, ואהבתם מורכבת, אולם צמצום של המורכבות הזאת לנתינה שנועדה למצוא אהבה ותו לא הוא בעיניי פספוס גדול של טבעם האוהב של ילדים, ובניגוד לפרום אני סבור שילדים מסוגלים לאהוב הרבה לפני גיל 8. ואולי הקטע שתיארתי מדגים עצמיות מזויפת? אולי היא מנסה לרצות אותי, לנחם אותי על שגיאותיי, ולתת לי הרגשה טובה על חשבון רגשותיה האמיתיים? מתוך הבנה כזאת הייתי עלול להחמיץ פנים, אולי לומר משהו על החודרנות שלה, או לרמז על איזה צורך הגנתי לברוח מתפקיד המטופלת.

לא עשיתי כך בראש ובראשונה משום שלא כך הרגשתי. החיוניות, הרוגע, הנאת הגילוי והרוך שהתלוו לדבריה, והדהדו אצלי, עוררו תחושה שמשהו אמיתי מתרחש. פגשתי אותה בהזדמנויות שונות כשהיא זועמת ושונאת, ודווקא על הרקע הזה אפשר היה להרגיש גם את אהבתה ולקבלה. לו פעלתי מתוך התפיסה שהיא מזייפת או מתגוננת, זה היה נובע מהקושי שלי לקבל אהבה, אולי מתוך אשמה על ניצולה כביכול לצרכיי, ובעצם מתוך הקושי שלי לוותר על עמדת הכוח שהטיפול מקנה לנו כמטפלים. היה זה ביטוי לתפיסה שאינה נכונה בעיניי, שהזכות לאהוב ולתת שמורה רק לנו, ותפקידו של המטופל הוא להסכים להתמסר להיותו אהוב. הייתי אז שולל ממנה את העמדה האוהבת החשובה כל כך. להכרה של המטפל בעמדתו האוהבת של המטופל, ביכולתו של המטופל להכיל את המטפל, לראות אותו על מורכבותו ולסלוח לו על שגיאותיו מתוך אמפתיה, יש חשיבות עצומה, והיא יכולה להעצים את המטופל ולתרום לצמיחתו.

אהבה וספקנות

בחלק האחרון של המאמר אתאר דרך אחרת של אימון באהבה הפתוחה בפנינו – תרגול ישיר של האיכות הזאת. לפני כ-12 שנה, כשהייתי כבר מטפל מנוסה למדיי, החלטתי לצאת מאזור הנוחות שלי וללמוד משהו חדש. השתתפתי בקורס שכותרתו: "נוכחות הגוף בטיפול הנפשי". הקורס כלל סדנה (retreat) שנמשכה שני סופי שבוע תחת הכותרת "טיפול באוריינטציה בודהיסטית", נושא שהיה חדש לי לחלוטין. המנחה בחר להקדיש את הסדנה בעיקר לתרגול מדיטציית מטא, שהיא מדיטציה על טוב לב אוהב (loving kindness), ומדי פעם נעשה שיתוף בזוגות או בקבוצה.

בתרגולים אלה המתרגל כמו שולח ברכה בסגנון של תפילה למישהו שהוא אוהב, למישהו שיחסו אליו ניטרלי, לעצמו, לכל היצורים החיים, ולבסוף גם למישהו שנוא שהוא רואה בו אויב. הנוסח: "מי ייתן ותוכל לחוש חופשי מסכנה גופנית או נפשית, שלא תדע כאב, שתוכל לצמוח ולגדול להיות אדם שלם", "מי ייתן ותוכל לחוש רוגע ואושר", וכדומה.

בתחילה חשבתי לעצמי שתרגול כזה הוא בבחינת פסיכולוגיה חיובית רדודה, או שהוא מבטא עמדה ניו-אייג'ית מלאכותית ומזויפת. ההזמנה הזאת עוררה בי התנגדות, ביקורתיות, חשדנות וציניות. מה לי ולנוסח התפילה הזה? מה לי ול"רוחניות" הזאת? לא הבנתי "איך נפלתי" לדבר הזה, ובהתחלה גם לא חסכתי מהמנחה ומהקבוצה את אי-הנחת שלי. אבל בכל זאת נשארתי. הרי נרשמתי ולא אעזוב, מה גם שבאתי להתנסות במשהו חדש ולא מוכר. לכן אמרתי לעצמי, ספק באותנטיות, ספק כרציונליזציה, ואולי באופן לא מודע מתוך הבנה שלשם כך באתי: "באת ללמוד, מציעים לך משהו חדש, תעשה את מה שמבקשים ותראה". עם זאת, חשוב היה לי שאיש לא ייקח ממני את הספק, את החשדנות ואת האלרגיה שלי ל"זיופים" מהסוג הזה. משהו בי גם היה ביקורתי כלפי החשדנות, הביקורתיות והציניות שלי, ולווה בקנאה מסוימת (לא נטולת התנשאות) באלו שיכולים פשוט להאמין ולהתמסר לתרגול.

לשמחתי, יכולתי גם לשמר את הספק ואת הביקורתיות כנוכחות שברקע, ועדיין לתרגל כאילו אין לי ספק או ביקורת, דהיינו לתרגל כשאני מנסה מאוד להתכוון למה שאני אומר. בשלב מסוים הבנתי שלא מדובר באיזו סוגסטיה עצמית שמנסה להפוך אותי לאוהב, הבנתי שלא מדובר בדרישה שאני צריך לציית לה, בציווי להיות אוהב, בהכחשת הצדדים הלא אוהבים שלי, בציפייה לאמונה בכוחה של תפילה, או באמונה מיסטית ביכולתי לשלוח גלי אהבה לעולם ולשנות אותו. אפילו לא מדובר בטענה אפריורית, שמאחורי כל הספקנות אני אדם אוהב, אלא בהתבוננות מתמשכת במה שקורה לי בגוף ובתודעה כשאני מפנה את תשומת הלב לניסיון להיות אוהב. זוהי הזמנה לפגוש גם את החלק האוהב שבי וגם את מה שעומד ביני לבין עמדת האוהב.

ככל שהסדנה התקדמה נעשיתי ער לתהליך "דו-מסלולי": החלק ששיתף פעולה החל ליהנות יותר ויותר מהתהליך. משפטים שנאמרו באופן טקסי, אולי מכני, קיבלו משמעות אישית, וכך, "מתוך שלא לשמה בא לשמה", חשתי איזו הנאה פשוטה מאותו משהו בי שחוויתי כמיטיב, כסלחני, כאוהב, כעדין וכרך. הרי יש בי המון מזה, אני גם אוהב את החלק הזה בתוכי וגם יודע כשהוא אמיתי. בכל זאת הופתעתי לגלות את היכולת ההולכת וגוברת לשתף אחרים בהרגשה הזאת בלי להתבייש או להרגיש נבוך מדי.

בו בזמן החלק הביקורתי, הספקני, המתנגד, זכה גם הוא לכבוד פנימי רב. חשתי שבבסיס העמדה הזאת יש ספקנות בריאה, חיבור לשכל הישר, אזהרה שלא להיסחף והומור עצמי. הרגשתי שבתוך העמדה הזאת יש משהו שנובע ממעמקים, ששומר עליי, והוא יקר ערך. לא הרגשתי סתירה בין החלקים, אלא להפך, הם השלימו זה את זה, ואפילו תמכו זה בזה. הכבוד לספק העמיק את היכולת לאהבה שאינה אמביוולנטית וחוצת גבולות, אהבה שאינה תלויה לגמרי באובייקט שאליו היא מופנית. הנכונות להתמסר בתוך עצמי וללא בושה לצד אוהב בי העמיקה את ההרגשה שאני שמח בעצמי על חלקיי הביקורתיים. אבל העיקר היה החיבור לצד האוהב והמעניק, וכמובן – כשזו העמדה, הנתינה הופכת לקבלה.

ביום האחרון של הסדנה, בשעת בין ערביים, ישבתי לבדי אל מול השקיעה במנזר האחיות ציון בעין כרם, כשרוח קרירה מלטפת את פניי, והרגשתי מתוך הנאה עמוקה איך אני נפתח אל היופי של הטבע מולי, אל הנעימות הרוגעת הזאת, מתמסר, נענה, נכנע לה. הנעימות הזאת ממש חדרה לגופי ולנפשי ומילאה אותי. נפתחתי לרוח, תרתי משמע, ומסך בלתי נראה, שמפריד בדרך כלל ביני לבין העולם, נפתח כמו מעצמו באותן דקות של חסד. אותן דקות קסומות המשיכו להקרין על המפגשים האנושיים שהיו באותה סדנה, ומסך של פחדים מהאחרים נמס גם הוא. חלק בי שלא פוחד לאהוב היה משוחרר, ולווה בספקנות שמעגנת אותו במציאות.

אל דאגה, לא נשארתי במצב הזה עד היום... המסכים והחששות חזרו, והעבודה העצמית ממשיכה ותימשך, כשם שבטיפול שתיארתי קודם לכן גילוי האהבה ההדדית לא התמיד לנצח, והצריך בכל פעם גילוי מחדש. החוויה הזאת הובילה אותי בהמשך ללמוד יותר את התיאוריה והפרקטיקה הבודהיסטית, את מקומן של איכויות הלב ואת ערכו של תרגול המכוון ישירות לחוויה אוהבת, גם בלי להתחבר בהכרח ומראש להיסטוריה של הקשיים והפחדים לאהוב. תמיד תארוב לנו סכנת "המעקף הרוחני", מושג שטבע ג'ון וולווד (Welwood, 2002) לתיאור הסכנה שבשימוש בשפה ובפרקטיקה רוחנית כדי להימנע ממגע עם רגשות כואבים, פצעים נושנים וצרכים התפתחותיים (ראו גם בלום, 2014). מנגד, תארוב לנו סכנת השימוש בהגנות של מקצועיות לכאורה, רציונליות, תחכום וציניות כדי שלא להיפתח כלפי עמדה אוהבת.

החיפוש אחר עמדה אוהבת שהיא גם אותנטית הוביל אותי בהמשך גם ללמוד וללמד את גישת ההתמקדות, שבמרכזה פיתוח עמדה פנימית, המאפשרת לתחושות המורגשות בגוף להתהוות, להתגלות, להתפתח ולהשתנות. עמדה זו מתקשרת למושגים כגון "עצמי בנוכחות", "קבלה רדיקלית", או "יחס פנימי מיטיב", ואולי המתאים ביותר הוא לקרוא ליחס הזה עמדה של אהבה גם כלפי עצמי וגם כלפי זולתי. אהבה לעצמי ואהבה לזולתי אינן מנוגדות זו לזו, הן משלימות זו את זו ומפרות זו את זו. כיום אני יכול להכיר בערך של מה שקרוי "פסיכולוגיה חיובית" לא כתחליף, אלא כתוספת יקרת ערך ומשלימה לפסיכותרפיה שאני מורגל בה.

לסיום, ברצוני לשוב אל התכלת האוהבת שראתה הדסה בת ה-11 מבעד לאופל, תכלת שנוצרה מתוך מאמץ הירואי שלא להתייאש ולהמשיך. אהבה כעמדה רגשית של נתינה מתוך דאגה לצמיחתו של הזולת, ותוך כדי שמירה על האינדיבידואליות של האוהב, היא אתגר תובעני וקשה ומהווה הישג התפתחותי ואנושי. אם מגיעים אליו, אפילו לרגעים קצרים של חסד, התמורה עצומה לאוהב ולאהוב גם יחד. אהבה יכולה לנבוע ממי שזכה להיות נאהב וגודל באהבה, אך היא גם משאב פנימי שקיים בנו, שאפשר וראוי לפתחו ולטפחו. מהדסה, מאריך פרום, מהמטופלת שמדבריה הבאתי ומרבים אחרים אני לומד שאנו יוצרים אהבה ומקבלים אהבה באמצעות אהבה שאנו מעניקים.

 

 

מקורות

באלינט, מ' (1968). השבר הבסיסי. תל אביב: עם עובד.

בלום, י' (2014). מעקף רוחני. [גירסה אלקטרונית]. נדלה ביום חמישי ‏10 ‏מרץ ‏2016, מאתר פסיכולוגיה עברית:  http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3172

ויניקוט, ד"ו (2009 [1947]). שנאה בהעברה הנגדית. בתוך: עצמי אמיתי, עצמי כוזב (עמ' 75-65). תל אביב: עם עובד.

פרום, א' (2001 [1956]). אמנות האהבה. לוד: הוצאת מחברות לספרות, זמורה.

פרנצי, ש' (2003 [1933]). בלבול השפות בין המבוגרים לילד. תל אביב: עם עובד.

ראם, ה' (2007) "פיסות זיכרון". הוצאה פרטית.

שראל, ד' (2015). "השגיאות שלך הן משהו שאתה מנסה לתת לי": על כישלון בהכלה כהזדמנות לצמיחה הדדית. [גירסה אלקטרונית]. נדלה ב‏יום חמישי ‏10 ‏מרץ ‏2016, מאתר פסיכולוגיה עברית: http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3232

Welwood, J. (2002). Toward a Psychology of Awakening. Boston: Shambala Publications.

Winnicott, D.W. (1965). The Maturational Processes and the Facilitative Environment. London: Hogarth.

 

 

 1 הכוונה למצבים שנועדו ליצור ריגושים עוצמתיים, אקסטטיים, דרך סמים ואלכוהול, מצבי טראנס, פולחנים, חוויות מיניות חסרות רסן ואף אלימות, במטרה לטשטש גבולות או לייצר אחדות שהיא בהכרח זמנית.

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

שראל, ד. (2016). גילוי התכלת מבעד לאופל: על טיפול כאימון באהבה. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 15/12/2018, מאתר פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3394

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

דני שראלדני שראל10/4/2016

חני תודה. חני שלום רב, אני שמח שיכולת להזדהות עם המאמר, אבל לצערי איני יכול לענות לשאלתך, כי אפילו ביני לבין עצמי קשה לי לומר מהו הסגנון שלי. לגבי מטפלות בירושלים אכתוב לך במייל.

חני מירסחני מירס10/4/2016

הזדהתי עם המאמר. עבודה קשה ומדהימה.. רציתי לשאול אם אתה מכיר מטפלת באזור ירושלים שעובדת בסגנון שלך?

דני שראלדני שראל27/3/2016

זיוה, תודה.

זיוה מעיןזיוה מעין25/3/2016

מאמר מרתק, חשוב, אמיץ. יישר כוח..