פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×יצירה מאת Richard Van Mensvoort
Richard Van Mensvoort ©
זכור אותי

מועקת הסינגולריות: מהפכת שיתוף המידע כסימפטום חברתי

מטרת מאמר זה היא לבחון באמצעות מושגים פרוידיאניים ולאקאניאניים תופעות של תאוצה בהתפתחות הטכנולוגית, ובפרט תופעות המכונות על ידי עתידנים "סינגולריות טכנולוגית". המושגים "מועקה" ו"סימפטום" משמשים בו ככלי פרשנות למספר הרצאות המייצגות את השיח הטכנולוגי-חברתי העכשווי. במאמר מוצעת הקבלה בין מועקה וסימפטום ברמת הפרט והחברה בהקשר של מהפכת שיתוף המידע.

מאמרים | 11/8/2013 | 6,053

תגיות:

 

מועקת הסינגולריות

מהפכת שיתוף המידע כסימפטום חברתי

מאת יהודה ישראלי

 

המאמר מבוסס על הרצאה שהוצגה בערב עיון של פורום תל-אביב של הפורום הבינלאומי של השדה הלאקאניאני שנערך ב-16.10.2012.

 

חורים שחורים, סינגולריות, והעתיד שכבר כאן

מה יעלה בגורלו של אובייקט שנבלע בגרם השמיים שנקרא חור שחור? האם ייעלם? האם ייהפך לחומר אפל? האם החור השחור, כפי שהגה האסטרונום וסופר המדע הבדיוני קארל סגן, הוא קצה של חור תולעת שיוביל את האובייקט ליקום אחר או זמן אחר? אין לדעת.

בכל חור שחור קיימת בהכרח נקודת סינגולריות – נקודה במרחב בה צפיפות החומר אינסופית. באופן תיאורטי, כאשר אובייקט מתקרב לחור שחור הוא עובר סף מסוים שמעבר לו כוח המשיכה חזק כל כך עד כי הוא משבש את חוקי הפיזיקה המוכרים לנו. השיבוש עוצמתי עד כדי כך שאין בידי המדע של היום את היכולת לנתח מה יעלה בגורלו של אובייקט שנבלע בחור שחור.

"סינגולריות טכנולוגית" היא מושג שהושאל מן האסטרופיזיקה על-ידי עתידנים על מנת לציין נקודה בעתיד הקרוב של ההתפתחות האנושית הטכנולוגית אשר מעבר לה אין לנו את הכלים לנבא מה יקרה. למשל, כאשר רובוטים שאין לנו דרך להעריך את האינטליגנציה העתידית שלהם ייצרו רובוטים משלהם, בוודאי שאין לנו את היכולת להעריך את האינטליגנציה של הרובוטים מהדור השני ואת מה שיהיו הם מסוגלים ליצור. לפי תחזיות העתידנים, התפתחויות בתחומי הגנטיקה, הבינה המלאכותית, המחשבים ורשת המידע, תובלנה תוך זמן קצר לנקודת הסינגולריות שבה התיאוריות הנוכחיות לניבוי העתיד לא תהיינה רלוונטיות יותר – ועדיין לא יהיו ברשותנו תיאוריות חדשות ומתאימות יותר. אין בידי האינטליגנציה הנוכחית את האפשרות לבחון את התרבות העתידית שתהיה מבוססת על אינטליגנציה מתקדמת פי עשרות מונים. מי שמזוהה באופן בולט עם תפיסה זאת הוא העתידן והסופר ריי קורצווייל, מייסד "אוניברסיטת סינגולריות".

יש הטוענים שהאינטרנט, כרשת המשלבת "מוחות" של מחשבים ומוחות אנושיים, היא היא האינטליגנציה שמעבר לנקודת יכולת התפיסה, כלומר שהסינגולריות כבר כאן. לפי תפיסה זאת, אין לאדם את היכולת להבין את צורת החשיבה של מי שהוא עומד להיות, או מי שבלי משים הוא כבר נהיה, כמשתתף בשיח הטכנולוגי-חברתי העכשווי ברשת.

אחת הבמות הבולטות של השיח החדש הוא האתר של ועידת TED, ועידה שנתית העוסקת במגוון רחב של נושאי טכנולוגיה, מדע פופולרי ואחרים באמצעות הרצאות קצרות וקומוניקטיביות. סיסמת הוועידה היא "רעיונות ששווה לחלוק", ובהתאם, הרצאות TED זמינות לצפייה חינם באתר הוועידה בליווי תרגום לשפות רבות.

 

האתיקה של המקור הפתוח

היליס וכריסטיאן הם מקצת מהדוברים ב-TED שרואים את האינטרנט כרשת המשלבת מוחות אנושיים וטכנולוגיים. האתיקה לשילובים אלו נוסדת באינטרנט עם התפתחות תרבות המקור הפתוח: סדר חברתי חדש המלווה באתיקה חדשה של חופש מידע, שיתופיות ואנונימיות, שבסיסה נגישות של קוד המקור של תוכנות ומוצרים לשימוש חופשי לכול, המזמין הכנסת שינויים והפצה מחודשת.

המשפטן יוחאי בנקלר,שמוצג ב-TEDכ"אינטלקטואל המוביל של עידן האינפורמציה", פיתח מודלים משפטיים של שיתוף מידע המאפיינים את תרבות המקור הפתוח: הוא פרסם ברשת את ספרו The Wealth of Networksתחת רישיון CC) creative commons) לזכויות יוצרים, שאחד מעיקריו הוא שניתן להעתיק ללא מטרת רווח. בכך הוא איפשר לאלפי קוראים לערוך את ספרו מחדש ולהפיץ אותו. בנקלר טוען שהמודלים הכלכליים החדשים, המבוססים על עבודת מתנדבים כמו ויקיפדיה, או מאגר המידע האקדמי הבינלאומי שייסד ריצ'רד ברניוק הם הבסיס לארגון החברתי הכלכלי החדש.

דוגמאות עכשוויות לשילוב בין מוחות אנושיים וטכנולוגיים ניתן למצוא בפרוייקט של לואיס וואן אן: הידעתם שבכל פעם שאתם מקלידים רצף אותיות (CAPTCHA) מאתרים המוודאים כך את אנושיותכם, אתם בעצם משתתפים בפרוייקט הסריקה של ספריית הקונגרס האמריקאי? בהקלדת רצף האותיות אתם למעשה מתקנים סריקות לא מדויקות של מילים שנסרקו. זהו פרויקט המשלב יכולות של מחשבים ובני אדם בקנה מידה עצום.

לפי התפיסה הניאו-מרקסיסטית, השליטה על הקודים התרבותיים היא המשמרת את הבעלות של קבוצות מסוימות על אמצעי הייצור (לעומת המרקסיזם הקלאסי, שהתמקד בשליטה הישירה על אמצעי הייצור). את מהפכת המקור הפתוח ניתן לראות אם כן כמהפכה בשליטה על הידע.

 

הסינגולריות כקפיצת ממד מעוררת מועקה

מעיון באתר TED עולה כי רבים מהדוברים בוועידה בעצם רוקמים את המיתוס של תרבותנו הטכנולוגית החדשה. כמו כל מיתוס בריאה בכל תרבות, גם ב-TED ההיסטוריה מנוסחת במקרים רבים במונחים של הבשלת ההווה מתוך העבר. דוברים שונים ב-TED מתארים בצורות שונות את "המסלול המוביל", המיתוס המבנה את תופעת הסינגולריות. שיבוץ עידן הסינגולריות בהקשר של ההיסטוריה של ממדי מורכבות ידע, עד כדי פזילה למטאפיזיקה, הוא ניסיון לסמל את הבלתי נתפס ולשלבו בנרטיב התפתחותי מיתולוגי.

חלק מהדוברים מתמקדים בתאוצה העולה בטור הנדסי של רמת המורכבות הטכנולוגית. הם נשענים ברובם על "חוק התפוקה המואצת"  (law of accelerating returns) של קורצווייל, לפיו ההתפתחות הטכנולוגית צפויה להתקדם בתאוצה הולכת וגוברת (ולכן האינטליגנציה המלאכותית צפויה לעבור את האינטיליגנציה האנושיתתוך עשורים ספורים) ועל חוק מור, שקובע שרכיבים אלקטרוניים קטנים פי חצי כל שמונה עשרה חודשים (ולכן צפוי שבשנת 2030 המחשב יהיה חזק כמו מוח אנושי). עורך הירחון הטכנולוגי wired כריס אנדרסון, למשל, מיישם בהרצאתו את חוק מור כדי לחשב בדיעבד באופן די מדויק את המעבר מפורמט הווידאו VCRהזכור לנו מהקלטות של שנות השמונים ל-DVDהמוכר לנו כיום.

יש המרחיבים את חלון הזמן שדרכו הם בוחנים את התפתחות לקראת סינגולריות טכנולוגית. המתכנת והממציא דני היליס בוחר להתבונן בהרצאתו בתופעת האינטרנט, ודן בהכפלות כמות המידע במונחי קפיצות בין ממדים של רמות מורכבות. מבחינתו, רמת המורכבות הבסיסית היא הופעת החיים והתארגנות האטומים במולקולת ה-DNA. בממד הבא מצוי התא, שבמרכזו מתארגן ה-DNA כיצור רב-תאי. רשתות עצביות של יצור רב-תאי הן תשתית לארגון המידע בסדר-על בקרב יצור רב-תאי מסוים שהוא האדם, ברמת המורכבות הבאה – של השפה האנושית. השפה עצמה, לדברי היליס, היא תשתית ליצור ברמת המורכבות הבאה – המחשב.

יש המרחיבים את חלון הזמן אף יותר, באופן הגובל במטאפיזיקה. ההיסטוריון דיוויד כריסטיאן אף רואה חשיבות חינוכית בכך שכל אחד מאיתנו ידע את רמות המורכבות עליהן הוא מושתת. תחילת הספירה מבחינתו היא בהתקרשות הראשונית של אנרגיה לחלקיקים קוואנטיים מיד לאחר המפץ הגדול; לאחר מכן היווצרות אבני הבניין התת-אטומיים; היסודות האטומים; ולבסוף המולקולות. עם הדוברים הקיצוניים יותר ב-TED הקושרים סינגולריות טכנולוגית עם מסר מטאפיזי נמנה הפסיכולוג החברתי ג'ונתן היידט, שרואה את הסינגולריות כהבשלה של תוכנית אבולוציונית המתגמלת התעלות על הקיום הפרטי באמצעות התענגות אקסטטית. על פי היידט, הישרדות המין נשענת לעתים על הקרבה עצמית של אינדיווידואליות הפרט. התענוג הנובע מחוויית ההתמסרות המיסטית לכלל, מפירוק גבולות האגו ומביטול הנבדלות, בדומה לעונג המיני, היא דרכו של הטבע לתגמל את הפרט על השקעה בטובת הכלל. היידט מאמין שהתקדמות לקראת עידן הסינגולריות היא התקדמות לקראת תרבות של התעלות על גבולות האנדיווידואל והזדהות כחלק מכלל.

להֶקשר שמספקים דוברים אלה יש חשיבות טיפולית: חלק מהטיפול בהפרעה פוסט-טראומתית כרוך בהפיכת האירוע הסתום לסיפור, על ידי אלבורציה של ההקשר. ללא ההקשר החוויה נשארת טראומתית, תלושה – וכאן גרעין המועקה, עליה נדבר בהמשך. עיגון העתיד כהתפתחות מהעבר מקטינה את המועקה מפני הזרות, מפני חוסר הרצף ההיסטורי. כריסטיאן, היידט ואחרים מספקים הקשר היסטורי ומטאפיזי שמאפשר משמעות במקום מועקה סתומה.

המחשה למועקה המתעוררת בהיעדר הקשר רב-ממדי ניתן למצוא בסרטון האנימציה "דוקטור קוונטום מגיע לפלטלנד", הלקוח מהסרט "What the bleep do we know?!": הדוקטור מעורר את אימתו של היצור הדו-ממדי שחי בשרטוט דו-ממדי של דירת מגורים, כאשר הוא מגיח לחייו מלמעלה ומחדיר את אצבעו התלת-ממדית דרך השטח של דירתו הדו-ממדית. הוא מגיח מממד שלישי שאין ליצור דרך לתפוס אותו. הדוקטור נתפס על-ידי היצור השטוח כמגיח משום מקום. כיצד נרגיש אנו כשיצור יגיח אלינו מהממד הרביעי? זאת המועקה שאנו חווים במצבים פרדוקסליים, המועקה הנובעת מהסינגולריות; מהנקודה שנשגבת מבינתנו.

 

מהי מועקה, וכיצד פותר אותה הסימפטום?

על פי לאקאן, המועקה – ובצורתה הקיצונית יותר, האימה – היא תגובה רגשית למצבים בהם הסובייקט מאוים. סובייקט, בניגוד לאדם כאורגניזם, לעצמי (self), או לאגו, הוא המונח בו משתמש לאקאן לציין את האדם כיצור הנתון לשפה, לחֶסר שהשפה יוצרת בו, ולתשוקה שנובעת מכך, הייחודית לאדם.

הסובייקט יכול להיות מאוים מפני תשוקתו והתענגותו של הזולת בהופכו את הסובייקט לאובייקט, מפני הדחפים של עצמו שמושכים אותו להתמסר ולהיהפך לאובייקט, בנפילת קווי המתאר שמבדלים אותו כאגו ונותנים מסגרת לקיום שלו כסובייקט, או מהתפרקות הסדר הסמלי של תפקידים ויחסים שמקיים אותו כסובייקט. במסגרת הוויכוח עם גישת יחסי האובייקט המדגישה את חרדת הנטישה, לאקאן מדגיש את החרדה דווקא כמועקת היבלעות. זהו האיום של הדחף האינססטואלי לבטל את גבולות הפרט על ידי השלמת החסר, להגיע לשלמות, האופיינית לאובייקט. הצורה הנגישה יותר למודעות של איום זה הוא האיום על הפרט מפני היטמעות עם הכלל – האיום על הנִפרדות, על האינדיווידואליות. כמו בפנטזיה האינססטואלית, האיום הוא של התענגות יתר – כמו באקסטזה ההתמזגותית, המיסטית, שהוזכרה קודם לכן.

הפתרון למועקה הוא הסימפטום: תלונה שמקיימת את ההנחה שמשהו חסר. החֶסר המתקיים בסימפטום מקיים את הסובייקט כמשוסע, ובכך הודף את הסכנה שיבוטל החסר ועמו הסובייקט. הסימפטום מזכיר לסובייקט את החסר שלו, נותן צורה לחסר שלו, ומונע את סכנת השלמות, היעדר החסר.

בסמינר ה-15 שלו, "האקט הפסיכואנליטי" (Lacan, 1967, p.10), לאקאן מבהיר שסימפטום אנליטי דומה יותר לסימפטום מרקסיסטי מאשר לסימפטום היפוקרטי, רפואי. עבור היפוקרטס, סימפטום הוא סימן בגוף לבריאות לקויה. מכיוון שקיים קונצנזוס לגבי ערכה של הבריאות, סימפטום רפואי הוא בהכרח ליקוי. סימפטום חברתי, לעומת זאת, הוא יחסי ומוגדר כליקוי על ידי התרבות השלטת. בהכללה גסה, סימפטום רפואי של כאב ממשי אינו פונקציה של שיח; סימפטום חברתי, בשונה מכך, אינו חייב לקבל יחס של ליקוי המיועד לתיקון, אלא יכול להיתפס כאינדיקציה לחוסר נחת או הזמנה לשינוי שיח. בעוד שסימפטום רפואי אינו מייצר מועקה, סימפטום חברתי הוא על גבול המועקה – עד שמשתנה השיח כך שיוכל להכיל אותו. זה עניין של זמן עד שהאוונגרד היוצא-דופן נהפך לעוד "איזְם" במיינסטרים, מושא למרדנות על ידי האוונגרד החדש, וחוזר חלילה.

 

סימפטום כשינוי בשיח או קפיצת ממד

בסמינר התשיעי שלו, "הזדהות" לאקאן (Lacan, 1961, p.293) תיאר את רגע התובנה של המעבר בין שיחים בטיפול בצורה טופולוגית, השואלת ממונחים מתמטיים גאומטריים: לאובייקט האבוד, object petit a, לא ניתן להצמיד מילה המכלילה אותו בלקסיקון של החוויה הסובייקטיבית-סמלית; לפיכך, החיפוש אחריו באמצעות האסוציאציות החופשיות משאיר עקבות המשרטטות סליל אשר יוצר את הצינור המעוקל של הטורוס (משטח בצורת גליל טבעתי). במקום הסיפוק, המטופל מקבל את ניסוח התשוקה. בתמונת-על רואים שהסליל שנוצר מעקבות החיפוש אחר האובייקט בתוך צינור הטורוס, בעצם יוצר את הצינור שתוחם את החור שבמרכז הטורוס. החיפוש אחר האובייקט האבוד הוא שיוצר את הסובייקט. זאת משמעות האמירה לפיה החסר בהוויה הוא סיבת האיווי, סיבת התשוקה.

להלן דוגמא הלקוחה מהסמינר האחד-עשר של לאקאן, "ארבעת מושגי היסוד של הפסיכואנליזה" (Lacan, 1963, p.62): הפורט-דא. פרויד מזכיר את נכדו העולל שזורק ומחזיר סליל ומלווה את המשחק באמירה בגרמנית משובשת "פה-שם". בשיח הדו-ממדי, האובייקט עובר מפאזה של "פה" לפאזה של "שם" לסירוגין. בשיח התלת-ממדי, האובייקט אינו הסליל שמשנה מצב – אלא המשחק, התנועה עצמה. האובייקט בסופו של דבר אינו החפץ שהולך מפה לשם וחזרה, אלא עצם קיומו של המשחק. בשיח הדו-ממדי יש תנועה בין "פה" לבין "שם". בשיח התלת-ממדי יש תנועה בין "יש משחק פורט-דא" לבין "אין משחק פורט-דא".

דוגמא נוספת היא ניסיונות גמילה. לו התמכרות לעישון הייתה לשם הסיפוק שבעישון בלבד, ניתן היה לפתור זאת בתרופות נגד תשוקה – וקיימות כאלה. אולם האובייקט של המעשן אינו הסיפוק הדו-ממדי שבעישון, אלא המחזוריות התלת-ממדית שבין התשוקה לסיפוק וחוזר חלילה. כשהנגמל מבין שהוויתור הוא על המחזוריות כולה הוא עובר לשיח חדש, שמאפשר לו לנקוב במחיר הריאלי של הגמילה.

כפי שמועקה בטיפול מעידה על פרדוקס שפתרונו דורש הרחבת ההֶקשר ומעבר שיח, כך מועקה חברתית היא הזמנה להרחבת ההקשר על ידי שינוי השיח. כך דיבר לאקאן על פסיכואנליזה ומדע: במקום לשאול האם פסיכואנליזה היא מדע, עלינו לשאול איך צריך המדע להשתנות על מנת להכיל את הפסיכואנליזה (Lacan, 1966, p.191). גם כאן, הסיבה להרחבת ההקשר היא הפרדוקס של הפסיכואנליזה, סובייקט החוקר את מדעי הסובייקט. אגב, מהלך דומה הוביל לפיתוח תורת המיתרים בפיזיקה, רק ששם נדרשה קפיצה של אחד-עשר ממדים כדי ליישב את הסתירה בין פיזיקת החלקיקים לאסטרופיזיקה.

בתקופות של מעבר בין שיחים, התרבות הקודמת תופסת את השינוי כאיום ממשי, כלומר כסימפטום רפואי. בתפר שבין התרבויות מופיעה המועקה של חוסר האוריינטציה. המבנים הסמליים המקיימים את הסובייקט נפלו, והחדשים עדיין לא קמו. בפאזה השלישית של השינוי, הסימפטום מתקבל כמרקסיסטי, כלומר כהזדמנות לשינוי שיח. כאן כבר יש תרבות חדשה, שיח חדש, שהסימפטום היה רגע לידתו. הסימפטום פותר את המועקה על ידי מעבר לשיח אחר.

גם הסינגולריות, ככל סימפטום חברתי, כמו התפתחות המרקסיזם או האביב הערבי, נתפסת מצד אחד כאיום על הסדר הסמלי הישן, ומצד שני כהתהוות של סדר סמלי חדש. את נקודת התפנית בין התרבויות, בין התקופות, ניתן להבין במונחים טופולוגיים כנקודת הפיתול של סרט המוביוס (צורה דו-ממדית שיש לה צד אחד בלבד); במונחים סמנטיים ניתן לומר כי נקודת התפנית מתאפיינת בהיפוכי משמעויות של מושגים; ובמונחים רגשיים נאמר כי נקודת התפנית מופיעה כמועקה וחרדה.

 

כיצד מופיעה המועקה לקראת עידן הסינגולריות?

פרויד תיאר את איום דחף המוות כמשיכה לנירוונה של ביטול עצמי בפנטזיה של חזרה לרחם. ביטוי נוסף של אותו איום הוא איום היטמעות הפרט האנושי בכלל הטכנולוגי – פיתוי להתמזגות, המעורר מועקה. למשל, חוק זכויות היוצרים, שיש בידיו לאושש את קיומו של הפרט הנבדל באמצעות הכרה בייחודו של הפרט כתורם ייחודי בעל זכויות, מתערער בתקופת המקור הפתוח והיצירות המשותפות. האתיקה של שיתוף מידע מפרקת את גבולות המתאר של האינדיווידואל שמוגדר כאוצר ידע. החזקת האדם בידע שזולתו אינו יודע מאפשרת גבול ידע, שמשמש כקרום להגדרה עצמית, כחיץ המקיים פנים וחוץ. המציצן מתענג על אי-הידיעה של מושא המבט לגבי היותה מושא. הבדלי הידע מקיימים אותו כפרט, מאוששים את הסובייקטיביות שלו ומפייסים את אימת המשיכה להתמזגות.

המועקה הפרוידיאנית מול המודחק יכולה אם כן להופיע מול דחף המוות המודחק בצורתו הפרוידיאנית הקלאסית – המשיכה דרך החוויה האינססטואלית לעבר הדומם. ולמרות זאת, ב"אלביתי" (Freud, 1919, p.219) פרויד חולק על ינטש, שמזהה את מקור האימה בסיפור "איש החול" בתופעה הגבולית של אולימפיה, ספק אישה ספק מכונה. התפיסה הלאקאניאנית את מקור המועקה בתופעת הפרדוקס מרחיבה את התפיסה הפרוידיאנית וכוללת את תפיסתו של ינטש. לפי לאקאן, פרויד צודק בכך שהמאיים אינו החיצוני שמחוץ לבית, אלא הדחפי הכמוס המודחק מתוך הבית, הגוף; אך הדחף אינו סובייקט – אלא בדיוק היעדרו של הסובייקט. לכן דימוי המכונה הלא אנושית דווקא הולם כייצוג של הדחף. והלוא גם אצל פרויד הדחף – ובעיקר דחף המוות – מובן כמשיכה של החי למצב הצבירה הקדום שלו, רגרסיה לעבר הדומם.

כפי שההדחקה היא אבן היסוד של המועקה עבור פרויד, הפרדוקס הוא אבן היסוד של המועקה עבור לאקאן. "אני משקר" הוא פרדוקס רק אם מתעלמים מממד על בו ההיגד והאמירה נבדלים. באמירת ההיגד "אתה משקר", מתבהר שה"אני" המדבר, האומר את האמירה, וה"אתה" שעליו מדובר בהיגד אינם אותו אחד. כך גם האני של האמירה וההיגד "אני משקר". הפרדוקסליות של זהות, בו-זמניות בין דבר לבין היפוכו, מתפקדת לפי לאקאן כסיבה למועקה. בעוד שסיבת המועקה היא במבניות הסינכרונית, דווקא להיבט הדיאכרוני יש פוטנציאל לפתור את הפרדוקס ולהפחית מועקה על ידי הפרשי זמן. כך למשל, משחק ה"פורט-דא" הוא מעיין ציר דיאכרוני שמפריד את הבו-זמניות לשני מומנטים על ציר זמן וכך פותר את החרדה. התופעות החורגות מהלוגיקה הבינרית הליניארית הן הגורמות למועקה: הביתי כשווה לאלביתי הוא פרדוקס שציר הזמן אינו פותר. הפרדוקסליות של קרוב-רחוק היא אחד מאותם פרדוקסים שהם נגזרת של פרדוקס כולל יותר – ביטול ההבדלים בין פנים לחוץ, עם כל הקונוטציות האינססטואליות.

את הפרדוקס כסיבת המועקה רואים בפרשנות של לאקאן לסיפור נוסף של הופמן, "שיקוי השטן" (Lacan, 1962, p.4): הגיבור שהתעוור מביט בגלגל העין המונח בכף ידו ומביט בו חזרה. כמובן שזוועת הסירוס היא מרכיב משמעותי באימה שדימוי זה מעורר, אך לא רק. הפרדוקסליות מופיעה גם בתופעה של אדם עיוור שרואה, וגם בתופעה של גלגל עין שרואה ללא חיבור לגוף. ב"שיקוי השטן" מופיעה האוטונומיה של האובייקט בדימוי של העין הקופצת מארובתה: יש הקבלה בין האובייקט המיוצג על ידי גלגל העין הקופץ ממקומו ואולימפיה המכאנית. שניהם מונפשים במועקה, ומייצגים את האוטונומיה של הדחף כממשי, אנושי – ובכל זאת לא לבחירתו של הסובייקט, כלומר בעל ממד מכאני מסוים.

סיפורי אימה על המכאני-אנושי, החל מהגולם ופרנקנשטיין וכלה בצ'אקי התינוק הרצחני או מחשב העל האַל של אודיסאה 2001, הם בעצם סיפורי אימה על דחפים שהמכאניות שלהם היא דרך להכחיש את האנושיות שלהם. האַל בסרט אודיסאה 2001 מתחיל לעורר אימה דווקא כשהוא מפגין קנאה אנושית. מה מעורר יותר אימה? הצד האנושי או המכאני של פרנקנשטיין? הפרדוקס של הניגוד והשילוב ביניהם הוא שמעורר את האימה. הפרדוקס נפתר בהקשר רחב יותר, שמבין את המכאניות כמטפורה לממשי של הדחף. לכן המועקה באנליזה פוחתת כאשר כאנליזנדים אנו מצליחים לקחת בעלות על דחפים למרות שלא בחרנו בהם.

חוקר השיווק ליאור צורף שיחזר ב-TED ניסוי בו הקהל מנחש את משקלו של פר שהועלה לבמה. למרות שמעטים האנשים בקהל שקלעו נכון, הממוצע היה קולע באופן מפתיע. זוהי תופעת "מיקור המון" (crowd-sourcing), או שיתוף פעולה רדיקלי (Radical collaboration). "ההמון חכם מהגאון", אך מיהו אותו המון? זהו ממד-על שבתוכו נטמע הפרט, ושלא חלים עליו חוקי הדמות הדמיונית, קווי המתאר והחלוקה הברורה בין פנים לחוץ. ההמון ברשת הוא יצור מכאני-אנושי, שכמו הדחפים, מאיים לבטל את "הגאון" – אשליית הזהות הנבדלת. זאת הנקודה שבה מתלכדים הרכיב המכאני הבִּיוני הפנימי והאחר הגדול כמבנה – האינטרנט כמכאני-קהילתי. כיצד הרגיש ניוטון רגע לפני שהבין שלא החץ דוחף את עצמו, אלא החוקים הפועלים עליו? כיצד הרגיש איינשטיין רגע לפני שהבין שהכבידה אינה כוח משיכה של אובייקט אלא עיוות בצורה של המרחב? כיצד מרגיש מטופל רגע לפני שהוא מבין שמה שמפעיל אותו אינה בחירתו אלא מיקומו במבנה? זאת המועקה של רגע לפני הניטרול של הסובייקט, נפילת אשליית השליטה. זאת המועקה של הסינגולריות.

החוויה של היות בורג במערכת ההמון מעוררת את האימה מפני קריסת ההזדהות הדמיונית. הפעם המכונה הדוממת קשורה למועקה בשל ההיבט המבני הבלתי נתפס. המכונה לא כוללת בהכרח רכיבים שתולים כמו אצל פרנקנשטיין; היא יכולה להיות משהו שאופף אותנו ואנו שזורים בו. זאת המכונה כמבנה שאנו נתונים בו. לכך כיוון אולי אחד המייסדים של גוגל, כשאמר על מנוע החיפוש שהוא למעשה סייבורג, אורגניזם קיברנטי.

 

אקט הפיראט

על פי פרויד (Freud 1915, p. 186-187), בלא מודע אין שלילה (ולכן אם מטופל אומר למשל "חלמתי על אישה, וזאת לא אימא שלי", זאת אימא שלו גם אם היא הופיעה בחלום כנשללת). בסימפטום החלפת שיח יש נקודת מועקה: זאת הנקודה הפרדוקסלית שבה המשמעויות ההופכיות מתקיימות בו-זמנית. זאת הנקודה שבה הלא מודע שאין בו שלילה מגיח. זאת נקודה שדורשת מהסובייקט להיעלם ולהופיע כאחר לא מוכר; לצאת מהשדה הסמלי שקיים אותו בצורה מסוימת, ולהשתתף בהקמת סדר סמלי חדש שיקיים אותו כסובייקט בדרכים שאינן ידועות עדיין. הקפיצה הזאת אל הלא נודע היא מה שלאקאן קרא אקט.

מי שעשה את האקט הזה הוא ריק פאלקווינגה, מייסד מפלגת הפיראטים. פאלקווינגה פתח בשוודיה קבוצת דיון אינטרנטית בנושא אקטיביזם למען אנונימיות וחופש שיתוף מידע באינטרנט. תוך זמן קצר צמחה קבוצת דיון והפכה למפלגה רב-לאומית ב-56 מדינות, שלה שני נציגים בפרלמנט האיחוד האירופי, 15 נציגים בפרלמנט גרמני, ויותר ממאה במחוזות אירופאים שונים. בקרב בני שלושים ומטה באירופה, היא המפלגה המובילה. פאלקווינגה מחזיק בעמדות דומות לאלו של ג'וליאן אסנג'הרדיקאלי יותר, מייסד אתר "ויקיליקס", המפרסם נתונים שהודלפו לו בעילום שם חרף מגבלות צנזורה. 

בהרצאתו ב-TED מספר פאלקווינגה כיצד החליט לאחוז בכינוי הגנאי "פיראט". הוא הבין שאם יסרב לו, יהיה זה בחזקת הסכמה עם הערכים של הסדר הישן, כאילו הוא אומר "אינני מבצע את מה שהגדרתם כפשע" – בעוד שהמסר אותו הוא רוצה להעביר הוא "אינני מסכים עם הגדרתכם לפשע". פאלקווינגה מבצע במודע את היפוך משמעות המילים עליו הצביע פרויד, כפונקציה של החלפת שיח.

פאלקווינגה מודע למהפכה שהוא משתתף בה, והוא אמפתי למועקה של בני הדור הקודם. הוא גם מודע לכך שההיפוך אינו מינורי ואינו מסתכם בהחלפת מילה או מסמן בלבד. ההיפוך צריך להיות של השיח כולו, והעדות לכך תהיה דווקא שהמילה נשארת במקומה והשיח מתהפך, כך שמשמעות המילה מתהפכת. המסמן נשאר כפי שהוא – אך המסומן, שנובע מההקשר המשתנה, מתהפך. כאשר פאלקווינגה בחר לאמץ את מילת הגנאי שיוחסה לו, הוא הימר על היאחזות במסמן כנקודת משען ארכימדית, שתהפוך את המסומן והשיח כולו. התהפכות המושג מציינת את נקודת הפיתול בין התרבויות, הישנה והחדשה. גם באנליזה, בניגוד לגישה הנרטיבית שמחליפה את המסמן באמצעות reframing, מסגור מחדש, המסמן נשאר במקומו – ומשמעויותיו הן שמתהפכות.

האימה מפני החדש-טכנולוגי-עתידני היא האימה של הסובייקט מפני התפרקות, עם קריסת המערכת הסמלית הישנה שמקיימת אותו. האם יצליח להגיח כסובייקט מהצד השני של הטרנספורמציה? האם יצליח, כמו פאלקווינגה, לבצע "אקט" לקיום וירטואלי או מרובד?

 

 

מקורות

קישורים להרצאות TED שהוזכרו במאמר

Anderson of WIRED on tech's Long Tail http://www.ted.com/talks/chris_anderson_of_wired_on_tech_s_long_tail.html

Assange: Why the world needs WikiLeaks http://www.ted.com/talks/lang/en/julian_assange_why_the_world_needs_wikileaks.html

Benkler on the new open-source economics http://www.ted.com/talks/yochai_benkler_on_the_new_open_source_economics.html

Christian: The history of our world in 18 minutes http://www.ted.com/talks/david_christian_big_history.html

Falkvinge: I am a pirate http://www.ted.com/talks/rick_falkvinge_i_am_a_pirate.html

Haidt: Religion, evolution, and the ecstasy of self-transcendencem http://www.ted.com/talks/jonathan_haidt_humanity_s_stairway_to_self_transcendence.html

Hillis: Back to the future (of 1994) http://www.ted.com/talks/lang/en/danny_hillis_back_to_the_future_of_1994.html

Jakubowski: Open-sourced blueprints for civilization http://www.ted.com/talks/marcin_jakubowski.html

Kurzweil: A university for the coming singularity.  http://www.ted.com/talks/lang/en/ray_kurzweil_announces_singularity_university.html

von Ahn builds systems that combine humans and computers to solve large-scale problems https://www.ted.com/talks/lang/he/luis_von_ahn_massive_scale_online_collaboration.html

Wales on the birth of Wikipedia http://www.ted.com/talks/jimmy_wales_on_the_birth_of_wikipedia.html

 

מקורות בספרות

Freud, S. (1910). The Antithetical Meaning of Primal Words. SE XI.

Freud, S. (1915). The Unconscious. SE XIV.

Freud, S. (1919). The Uncanny. SE XVII.

Lacan. J. (1961). Unpublished Manuscript edited by Cormac Gallagher: Seminar IX Identification.

Lacan. J. (1962). Unpublished Manuscript edited by Cormac Gallagher: Seminar X Anxiety. Session 5.12.62.

Lacan, J. (1963). The Seminar of Jacques Lacan, Book XI: The Four Fundamental Concepts of Psychoanalysis. New York, London. Norton, 1978.

Lacan, J. (1966). On the Subject who is Finally in Question. in Ecrits. New-York, Norton, 1999.

Lacan. J. (1967). Unpublished Manuscript edited by Cormac Gallagher: Seminar XV The Psychoanalytic Act.

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

ישראלי, י. (2013). מועקת הסינגולריות: מהפכת שיתוף המידע כסימפטום חברתי. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3013

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אין עדיין תגובות למאמר זה.