פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי

כישוף הקשר הזוגי - הרהורים בעקבות ספרה של צרויה שלו, 'תרה'

"אלה גבורת הספר, מחליטה לכאורה בפתאומיות , וללא סיבות גלויות לעין לפרק את חייה המשותפים עם אמנון. הפרוק הזה גורם לשבר, למעיין התפרצות וולקנית, וגורם לטלטלה קשה. התפרצות זו מעלה על פני השטח צרכים קדמוניים בעוצמה רבה, ממש כפי שברעידת אדמה או בהתפרצות הר געש, שכבות תחתונות עולות על פני השטח, שכבות קדומות שהיו שנים רבות מוסתרות מין העין הופכות לנגלות,ולפתע נמצאות על פני השטח,והסדר הקבוע מופר..."

מאמרים | 26/5/2007 | 11,222

תגיות:

כישוף הקשר הזוגי
הרהורים בעקבות ספרה של צרויה שלו, "תרה"

דפנה ערן , פסיכואנליטיקאית , פסיכולוגית קלינית, מטפלת זוגית מוסמכת

מתוך יום העיון "חידת היחד - פנטזיה ומציאות" שהתקיים ב 31 במאי



בטרם אתחיל  אספר בקיצור את סיפור הספר בשביל אלה מבינכם שלא קראו אותו.

אלה גבורת הספר, מחליטה לכאורה  בפתאומיות , וללא סיבות גלויות לעין לפרק את חייה המשותפים עם אמנון. אמנון הוא ארכיאולוג כמוה  והוא  בן זוגה ואבי בנה גילי. הפרוק הזה גורם לשבר, למעיין התפרצות וולקנית, וגורם לטלטלה קשה.  התפרצות זו מעלה על פני השטח צרכים קדמוניים בעוצמה רבה , ממש כפי שברעידת אדמה או בהתפרצות הר געש, שכבות תחתונות עולות על פני השטח, שכבות קדומות שהיו שנים רבות מוסתרות מין העין הופכות לנגלות,ולפתע נמצאות על פני השטח,והסדר הקבוע מופר. ממש כפי שקרה בתרה. אלה  בעקבות משבר הפרדה  נדרשת לבחון את יחסיה עם הוריה מחדש וכן את היחסים בינהם והשפעתם עליה.   החלטתה לפרק את משפחתה יוצרת  אצל אלה אשמה , בהלה ודיכאון. אך מהווה גם מעיין הזדמנות  חדשה להתפתחות השתנות וצמיחה. ואכן היא מנסה לבנות על חורבות ביתה הישן, בית חדש  לעצמה ולבנה, עם עודד הפסיכיאטר שאף הוא עזב את ביתו .

 

השאלה  המרכזית בה עוסקת אלה, גיבורת הספר "תרה" היא שאלת המרחב הזוגי.  ואפשרות  היותו  מקום  סוגר מחניק ומצמצם את ההתפתחות, או היותו מקום המאפשר את קיום עצמיותה  והתפתחותה.

 

אלה עזבה את בית הוריה והקימה לעצמה משפחה חדשה  אך למרות זאת  ניכר  עד כמה  תפיסת נבדלותה אינה ברורה לה  . היא מושפעת מזוגיותם החונקת של הוריה ויחסים אלה מהווים עבורה איום. היא  מפתחת  בזוגיותה עם אמנון רגשות ותחושות של מחנק, הבלעות הסחפות כמו לתוך לוע פעור.  כבר בתחילת הספר היא מתבוננת בקהל המשפחות "הנורמליות" (כך לפחות הן נראות לה מרחוק), ואומרת: " האם כך אתם חיים, ממריבה לעלבון, מעלבון למריבה, ממועקה לעוינות ומעוינות למועקה , בציפיה לרגע הפוגה שיעורר בכם זכרונות אהבה רחוקים, מתאמצים לנהל בחריקת שיניים את המפעל המשפחה התובעני, יגעים ומאוכזבים , וכבכל זאת דבקים זה בזה כמתוך שינה עמוקה, או שמא דבר הידוע לכם נעלה ממני, אולי אימותיכם לחשו באזניכם לחש סודי, כישוף העובר מדור לדור, ודווקא ממני הוא נמנע, ספרו לי מה גורם להבל פיכם להתמזג, מה גורם לתאי גופכם להפיק את אדי הרוך,  כן זה מה שחסר לנו כל כך רוך."(ע"מ 55)

 אלה רוצה לדעת מהו הכישוף אותו סוד שנלחש בין אם לילדה. אותו סוד או כישוף שהיא אינה יודעת את טיבו, שנסתר ממנה, שעבורה מהווה מעיין מפתח לאפשרות  לחיות חיי זוגיות ומשפחתיות תקינים. אולי בשאלה זו היא  מרמזת לנו על כך שהקשר הראשוני הקשר הדיאדי הראשון שנרקם בין האם לתינוקה הוא הוא  הסוד הנלחש בין אם לילדה, והוא זה שנותן את אותותיו  בזוגיות הבוגרת.פרויד ב1912 במאמרו הידוע "על  הדינמיקה  של העברה", תאר זאת כך: " פעולתן המשותפת של הנטיות המולדות וההשפעות שהאדם נחשף להן לאורך שנות ילדותו, עיצבו את אותה דרך יחודית  הקובעת את אורחותיו בחיי האהבה שלו, את התנאים שהוא מעמיד, את הדחפים שהוא מספק על ידי כך ואת המטרות שהוא מציב לעצמו. התוצאה היא מעיין גלופה (או אולי כמה גלופות)שחוזרים עליה שוב ושוב, שבים ומדפיסים אותם בהמלך החיים."  אלה אולי השכבות הקדומות של הנפש הנסתרות כל כך מעינינו, הלא ידועות גם לנו  זהו ."הידוע שלא נחשב" של  בולאס.(1987), שמופיעות  בתצורות  ובמופעים שונים מין המקור, כך שהמקור נשאר תמיד בגדר חידה.כדבריו של עודד :"הנפש מייצרת דרמות כדי להרגיש את החיות שלה, ההגיון של הנפש נפתל, הזמן שלה שונה משלנו, השפה שלה שונה מהשפה שלנו, הרבה פעמים קשה לנו להבין מה היא מבקשת."( ע"מ 246)ואכן  אלה איננה יודעת מה נפשה מחפשת היא רק יודעת שהיא מחפשת  התרחשות אחרת שונה.

  אנו מקבלים באמצעות סיפורי הדיאדות  השונות שלה:, עם אמנון בעלה אותו היא עוזבת, עם בנה גילי, ואחר כך עם בן זוגה החדש עודד, וכמובן סיפור הזוגיות של הוריה ושלה עם כל אחד מהם, סיפור קדמוני שלא יכול להיות מסופר בדרך אחרת. כדבריו של אוגדן (2001) זהו "ספור שלא יכול להיות מסופר", ספור קדום  שמסופר באופנים שונים: דרך היחסים  עם הזולת , הוא מסופר באמצעות סימפטומים, באמצעות הגוף, חלומות חוזרים  ופנטזיות חוזרות. הספור העתיק  של אלה מסופר באמצעות הדרמה שנוצרת בזוגיות  ועל פיו אנחנו יכולים להתחקות ממש כמו חוקרי עתיקות,  אחרי השכבות הקדומות שיצרו את  התשתית ממנה הנפש והזוגיות צומחות. 

 הקשר הזוגי בין אלה לבין אמנון כמעט ואינו מתואר , אנחנו מוכנסים הישר אל השבר. הסצינה הראשונה שאנו שותפים לה היא בינה ובין גילי בנה.

 הקשר של אלה עם בנה   הנו קשר דיאדי עמוק בו אין מקום לשלישי.היא אומרת: "מעולם לא אהבנו להיות שלושה." יתכן וקשר זה הנו   פיצוי לקשר הדיאדי החסר עם אמה . אמה היתה כולה לרשותו ולצרכיו של אביה,  ומתוארת כחסרת ישות עצמאית. מעין ילדה שלא התפתחה לדבריה:"אבל כש הייתי ילדה לא היה לי בעל , איך שכחת אמא, לך היה בעל ולי לא, וזה היה כמעט ההבדל היחיד ביננו, גם את רצית להיות ילדה." כך היא מרמזת לנו על הקושי של אמה להפוך לאדם בוגר ולאישה שעומדת בזכות עצמה. מרומז גם הקושי ליצור  לעצמה מקום בדיאדה הכל כך צמודה של הוריה. דבר שבא לידי ביטוי קיצוני באיסורו של אביה  על אמה להפגש איתה ועם בנה גילי אחרי הפרדה שלה  מאמנון.קשייו של אביה עם נפרדותה מתוארים במקום אחר בו היא מספרת כי באה לומר לו שעוזבת את הבית ועוברת לגור במעונות.  היא אומרת :"אבא אני עוזבת את הבית , אני עוברת למעונות הסטודנטים, משוכנעת שיאחל לי בהצלחה בקול רשמי ובקושי ינתק את  מבטו  מספריו, אבל להפתעתי הוא קם מכסאו והטיל עצמו על המיטה, כובש את פניו בכרית, גוו מרעיד, ואני עמדתי ]פעורת פה מול המראה שמעולם לא ראיתי" ( ע"מ 449).במקום אחר היא מוסיפה לגבי הקשר עם בנה::" נדמה שאנחנו מפרשית קטנה ונחושה שנועדה לשני אנשים בלבד, כשהיינו שלושה התנדנדנו, התהפכנו, ועכשיו בלעדיו קל לנו, אמא וילד ילד ואמא מה פשוט מזה". (ע"מ66 ) נראה כי  עד גיל שש, הקשר בין אלה לבנה הווה תחליף לקשר הזוגי החסר עם אמנון,  או אולי יצר  וגרם להתרוקנות הקשר הזוגי, והווה מענה לצרכיה העמוקים להתמזגות שכנראה היתה כל כך  חסרה עם אמה. כאשר גילי מתחיל להיות נפרד יותר ,עם הגיעו לגיל שש.(קשה שלא לחשוב על  השלב האדיפלי הדורש את המעבר מין האם אל האב והתפתחות יחסים טריאדים)מתחיל השבר להווצר. הספר מתחיל במשחק בו גילי צועק אני מת.  כאן מתחילה לבצבץ הכרתה בניפרדותו של גילי בנה.  "קיומו התקיף, הוודאי, מבלבל אותי הבוקר יותר מתמיד, ילד אמיתי, מסתבר, לא יציר דמיון, לא דמות שנגזרה מספרון ילדים שדפיו הצהיבו, לא פרי אהבה שמדי פעם נוגסים במתיקותו, לא צעצוע משוכלל." (ע"מ 8) הכרה זו  בנפרדותו, התפכחותה מהיותו בבואתה ויציר דמיונה, שהולכת  ונרקמת ,היא תחילתו של התהליך המביא להיווצרות השבר הזוגי והשבר בחייה ובקיומה שלה.  היא ממשיכה ואומרת:   " הניגוד החד הפתאומי, בין רצונו לרצוני הולם בי כאגרוף בחזי, הרי זה הגור שלי, בשר מבשרי, נשמת אפי, ילדי היחיד, האהוב בצורה בלתי נסבלת כמעט, ששנים היה רצונו רצוני ושמחתו שימחתי וצערו צערי והנה צמח פתאום הניגוד הזה בינינו, כגורד שחקים שהוקם בן לילה, רצונו לא עוד רצוני, שמחתו לא עוד שימחתי, ונדמה לי שזו הקריעה האמיתית ההולכת ונקרעת בחיי כחולצת אבלים.... והשלמות היקרה הנדירה שהייתה בינינו שש שנים תמימות גועות לאיטה בפינת החדר לצד הצעצועים שאין חפץ בהם, ובמקומה תבנה מסכת של מתחים, צרכים נפגשים ונפרדים, שיקולים זרים ומוזרים..."  בכך היא מספרת לנו על הקושי שמהווה הנפרדות ועד כמה רב הקושי בלוותר על השלמות של המיזוג השלם.המיזוג חסר הגבולות , בו גבולות הנבדלות והזמן מיטשטשים,    מצב בו רצונו של הזולת ורצונה מתמזגים לכלל ישות ורצון אחד.   המשאלה למיזוג המושלם תופיע גם בקשריה עם עודד באופן דומה , ונווכח בקושי  לקבל את  החלקיות כאשר יתחילו לבצבץ בינהם  שונות וצרכים סותרים ונפרדים.  כפי הנראה  הבקע שמתחיל להסתמן  בינה לבין ילדה מסמן את הבקע הגדול הנפער בינה לבין אמנון , או מדגיש את קיומו, ויוצר את השבר של נישואיה. הקושי לקבל את החלקיות שבזוגיות מבוטא  יחד עם ההכרה כי חלקיות זו הנה בלתי נמנעת   באה לידי ביטוי באומרה:" אנחנו האמהות הנאהבות לראשונה בחיינו אהבה שלמה, נטולת כל הסתייגויות, איך נשלים עם קיצה ובמה נמלא את החלל שתשאיר אחריה. כמה בדוי הוא אושרנו, מפוקפק, מעורר רחמים, על מי אנחנו משליכים את יהבנו, במי בחרנו להתלות, ביצורים רבי הקסם הללו,שמוטל עליהם להשתחרר מאחיזתנו בכוח צווי עתיק כימי האנושות, וככל שננסה לאחוז בהם חזק יותר כך תהא הפרידה אלימה יותר,"  (ע"מ442)אלה  מבכה את הקושי בויתור על האהבה המושלמת . על  האהבה הראשונית  בה השניים חווים יחד הנאה  משותפת המתעלה מעל לנפרדות ולזרות. אנו מלווים אותה  בכאבה לכל אורך  הספר אנו נתקלים בקושי שלה  לחלוק רגשות וכוונות בלי לדרוש שליטה,( דוגמת יחסי הוריה ואחר כך עם עודד.), לחוות דומות מבלי לבטל  ולטשטש את השונה .

 סיבות שבר הנישואין אינן מתבהרות  עד  לסוף הספר ,הן נשארות  כחידה, ממש כמו ספורה של התמוטטה של תרה, וכמו הלחש שלוחשות אמהות לילדיהן הפעוטים. שגם אנחנו הקוראים איננו יודעים מהו.היא עונה לשאלתה של אורנה למה בעצם עזבת אותו  את התשובה הבאה: " זה היה לא נשלט , כמו אסון טבע(. ע"מ438) ואמנם כמו שאסונות טבע  אינם ניתנים לניבוי  ולהסבר כך גם השבר בחיי נישואיה.

 לאורך כל הסיפור  אלה מנסה לבנות בית פנימי לעצמה או במילים אחרות את עצמיותה,  בית  לנפשה החצויה אותו חיפשה לאורך כל חייה. היא מספרת לנו כי  בנה היווה בית עבורה "בתוך גופך הקטן בניתי לי בית הבית היחיד בו אני בטוחה חופשייה נאהבת."  הילד הפך להיות עצמיותה ועם גדילתו ובקיעתו להיותו נפרד היא צריכה לחפש בית חדש לעצמה  בית אותו היא מחפשת כל חייה. כדבריה:" לקחתי מקל קטן והפכתי את האדמה נדמה שאם אחפור מספיק עמוק אגלה שם בית  והוא יהיה ביתי, עצמות נער אמצא שם והוא יהיה אהובי. ובמקום אחר היא אומרת:" עצמות נערה אמצא שם והיא תהיה אחותי" היא מתארת את הרצון לגלות מעמקי האדמה במעמקי נפשה, את העצמיות המוסתרת למצוא בית לעצמה  בית בו עצמיותה מובחנת מזו של הוריה בעלה או בנה. (קשה להתעלם מין  הגילוי של העצמות לבין גילוי עצמיותה וקרבת השפה  בין העצם והעצמיות.)                                        

 הספר שזור כולו בסיפורה של תרה. ספור מיתולוגי היסטורי לפיו התפרצות הגעשית באי תרה פגעה אנושות בתרבות המינואית ואולי גם בתרבות הפרעונית, ואולי יצרה את מכות מצריים שהביאו ליציאת מצריים .לדבריה": האמנם טילטל אסונה של תרה את המעצמה החזקה בתבל, (הכוונה למצריים) האומנם עד אליה הגיע בדמות גל גדול ונורא, מים שגובהם כגובה הר, הנע במהירות של ברק, עמודי ענן ואש , דם וחושך, מכה אחרי מכה , האמנם הקריבו הורים את בכוריהם כדי לפייס את האל. ... ועדיין נדרשת ההוכחה  שמפלתה של תרה בידי הטבע היא מפלתה של מצרים בידי אדם, היא נצחונו הניסי של ישראל בידי אלוהיו.. (ע"מ348) . אלה הארכיאולוגית מנסה לקשר בין חורבנה של תרה לבין יציאת מצרים.  למעשה באמצעות  מטפורה זו שמלווה את כל הספר היא מעלה שאלה על הקשר בין השבר , שמעלה על פני השטח שכבות עתיקות ויש לו נפולת והשלכות  על שטח רחב ביותר, לבין יציאת מצרים ,שמהוה בסיפור המקראי את היציאה  מעבדות לחירות מחשיכה לאור, משעבוד לגאולה ומהווה את השבר שמתוכו מתחילה לבקוע האומה. האם  השבר  התרסקות של העולם הישן , והפיכתו למוסתר מתחת להררי הלבה , והגל שבא בעקבותיו, הינם הכרחיים על מנת  שתיווצר תשתית אחרת להיווצרות והתפתחות עצמיותה?.שאלה זו היא שאלה שהעסיקה פילוסופים רבים.  וכמובן גם בחקר נפש האדם ישנם מחלוקות לגבי חיוניות השבר להתפתחות , וחיוניות הרגרסיה לתלות על מנת שתהיה התחלה חדשה. כותבים שונים כמו(וויניקוט,(1974) באלינט (1968),מסעוד חאן  (   1986  )מיצגים  את הדגשת חשיבות החזרה לאזור השבר   וחיוניות הרגרסיה לתלות על מנת שתווצר התחלה חדשה.  בספר , לנו הקוראים עד סופו ,לא ברורה לנו  לגמרי עמדתה של אלה לגבי שאלה זו. בתשובה לשאלת ילדיו של עודד  ששואלים אם יציאת מצרים הייתה באמת היא עונה: "לא נמצאה לסיפור זה שום הוכחה, אבל אני בכל זאת מאמינה שהוא נכתב בעקבות מאורע אמיתי, כי התופעות הניסיות שמתוארות שם של חושך ודם וכל מכות מצריים קשורות באסון טבע שקרה באמת, לפני אלפי שנים, וכמו שאנחנו בדרך כלל נוטים  לפחד ממשהו שכבר הפחיד אותנו בעבר. (כדבריו של ווינקוט  במאמרו  פחד מהתמוטטות, 1974," הפחד שהורס את חייו,(של המטופל) כבר קרה. " )  היא ממשיכה ואומרת": ככה הסופרים הקדומים תיארו את המאורע הזה בדמותו ש ל מאורע שקרה פעם והבהיל אותם מאוד.   והילדים מקשים , "אבל זה סיפור משמח יציאת מצרים, לא? מאיה מעירה: הרי בני ישראל השתחררו מהעבדות שלהם, ואני אומרת כן, את צודקת, הסופרים הקדומים זכרו ספור קשה ומפחיד שעבר מדור לדור על עולם שנחרב, הפכו אותו לספור על גאולה וישועה. והיא שואלת ואלה שכתבו את הספור האמינו שהוא אמיתי. ואני אומרתֻ, נדמה לי שהם מאוד רצו להאמין " (ע"מ456 ). הספקנות שעולה מתשובתה  מלווה אותנו לאורך כל הסיפור .  גם העובדות ההיסטוריות לגבי תרה והשפעת הריסתה על יציאת מצרים, לוטות בערפל וגם השלכותיהם על ההתפתחות אינה מתבהרת בצורה מלאה. . ממש כמו  בחוקרנו את עברנו,  העלום הנסתר , שרק שרידים ממנו מופיעים בגלוי. כפי  שעודד אומר:" את יודעת שפרויד המשיל את הנפש לתל ארכיאולוגי, הוא ראה את עצמו כארכיאולוג של הנפש" (ע"מ280).

 התמוטטות עולמה הקודם למעשה מערערת מין היסוד את אופן התנהלותה בעולם, מעלה על פני השטח את יחסיה עם אביה ועם אימה ומעלה על  פני השטח אכזבות כמיהות  וכאבים עתיקים. אך השבר מהווה עבורה אפשרות של ניתוק כבליה מהוריה ואפשרות יציאתה לחיים בוגרים של  אישה . האקט הדרמטי בו היא  גוזרת את  הסוודר אותו  סרגה לה  אימה, מהווה עוד אחד מציוני הדרך בהם אנו רואים את ההינתקות, הגזירה הדרמטית  של חבל הטבור, של הסוודר אותו סרגה לה אמה.ניתוק החוטים המקשרים והמגבילים . חבל הטבור החיוני לחיים, ולמעשה הנו   מקור החיים,הפך למגביל ומחניק. הסוודר העטיפה של האם , היתה עטיפה מגוננת שומרת מחממת אך היתה גם מטשטשת מיניות ונשיות והשאירה אותה כילדה בת שתיים עשרה.עטיפה זו נגזרת במספריים באקט ניתוק דרמטי.  . . "אני אוספת אל חיקי את הסוודר שריח שמן טיגון עכור עולה ממנו , ריח זיקנתה מהול בריח נעורי, מוציאה מספריים מן המגירה וגוזרת אותו לאט לאט, מבתרת אותו לרצועות צמר צבעוניות, הצונחות על הרצפה ומכסות אותה כמחלפות שיער שנתלשו מהראש. (ע"מ65) אקט זה נעשה כאשר אימה באה לבקר אותה  בניגוד להוראות אביה שאוסר על קיום  קשר בין אלה וגילי, לבינו ובין אשתו, זו דרכו להתמודד עם הקריעה אותה היא עושה בגרושיה הקריעה מבעלה ומהוריה.  אלה שאינה יכולה לשאת את ההשתלטות של אביה על אימה, את כפיתו את דרכו עליה, אומרת לאמה:,  את נותנת לו לרמוס אותך... מרוב פחד להיות כמוך אני מתגרשת ממנו.( ע"מ 61)  במקום אחר היא מספרת על אביה ואומרת:"אם הייתי מנסה להביע דעה שונה  מדעתו היה מבטל את דברי בזעם, מוכן להכיר בי רק כבבואתו שלו." (ע"מ 309)היא גם מספרת לנו על הרתיעה שפתחה בקשר עם האם הרתיעה ממגעה. כדי להשתחרר מן הפחד  מפני השתלטות הזולת על רצונותיה הפחד, מפני מחיקת עצמיותה, והבלעותה של ידי רצונתיו וצרכיו של הזולת   אם זה אביה אמה בעלה או אהובה היא  מוציאה את המספריים ומבתרת את הסוודר ממש כפי שבתרה את נישואיה.זהו אולי  סמל לחורבן  לחתך להפרדה שנעשית על מנת שתהיה בקיעה לחיים חדשים לחיים של חירות של  ביטוי עצמיותה וביטוי קולה האישי  הפנימי שהיה מושתק כל כך הרבה שנים.

הקשר אותו היא רוקמת עם עודד מתוך שבר נשואיה ונשואיו , בתחילתו מהווה מענה לצרכים עמוקים ביותר להתמזגות. הקשר עימו מהווה תזכורת לחוויות ולזכרונות טרום מילוליים. הטיפול האמהי שלו הנו ביטוי לחוויות וטכסים  הסובבים את מילוי הצרכים הראשוניים הנפשיים והגופניים המתרחשים בין האם לתינוקה. עודד   עושה לה הולדינג והנדלינג במושגיו של וויניקוט, הוא מבין אותה ורואה אותה.עודד מהווה מעין אובייקט מתמיר(בולאס,1987 ) ומשאלתה היא להתמסר לאובייקט זה , בהיותו אמצעי לשינוי עצמי. ממש כשם  שבולס מדבר על כך שהאובייקט המתמיר שהנו על פי רוב האם, מהווה אובייקט המשנה בהתמדה את סביבתו של התינוק כדי לענות על צרכיו, ובאמצעות התמרה שחלה בחוויתו של התינוק מתחוללת תמורה בעולמו.   הקשר בינהם  מהווה מענה לצרכים  ילדיים . עודד משכיב אותה לשון, מאכיל אותה, רוחץ אותה , ממש כמו אמא טובה. הוא עונה על צרכיה העמוקים ביותר להיות מטופלת  עטופה , נחשקת ונראית. הקשר עמו גם משחרר אותה ממלתעות הוריה .  החילוץ מומחש בצורה הקונקרטית ביותר כאשר  עודד מתגייס לשלוף את עצם הדג שנתקעה בלועו של אביה בזמן ארוחת הערב המשפחתית.   הארוע הזה מעורר בה התרגשות עצומה.לדבריה"פעמי התגשמותה של אותה כמיהה קדמונית לגבר המושיע שיחלץ אותי מן המלתעות הכפולות של הזוג ש הזה שבין שיניו נגרסתי." (ע"מ312)  לדבריה:"הנה מתממשת במפתיע  המשאלה  העתיקה שהחיים כיסו אותה במפולת עפר, להיות אהובה ומובנת, מובנת ואהובה,שני אלה יחדיו שהרי אחד מהם אין בו די".(ע"מ,255)

היא מתארת איך באמצעות  הקשר המתהווה בינהם  נוצר בה שינוי. הקשר הינו קשר מתמיר. לדבריה: "קליפת הבדידות העתיקה שלי נסדקת , הקליפה הזו ששמרה עלי תמיד גם מפני האהובים עלי, מפני נוכחותם ומפני אובדנם , נסדקת וקורסת כחומה... כמה מבהילה היא הפרידה מן הבדידות ,כמה מרעישה , מקצה העולם ועד קצהו נשמע קולה ."(ע"מ282)

אבל במקום אחר היא מפקפקת באפשרות הטרנספורמציה שנעשית בזכות הקשר עם זולת- עצמי (מושגיו של קוהוט, 2005.) , באפשרות המילוי וההשתנות  על יד הזולת. "אשרי המוותר על הידיעה, זה שאינו משליך את כל יהבו על הבשר ודם,על הזולת, והרי מיהו הזולת הזה, כמעט פרי דמיונך הוא, מתוך חסרונך בראת אותו כפי שבראת את בנך, מתוך מחסורך יצא  ואל מחסורך ישוב ואותו לא ימלא, שהרי כך נגזר." (ע"מ 239) בדבריה אלה היא נוגעת באילוזיה הכרוכה במשאלה האדירה לכמיהה להתמזגות הראשונית של התינוק עם אמו,  המשאלה לחזור לגן העדן הקדום , לתחושת חוסר הנפרדות בה הזולת עונה על כל הצרכים, כיוון שצרכי צרכיו.  היא מדגישה  את   האילוזיה המצויה במצב זה בו בעצם הזולת אינו אלא יציר דמיוננו, יציר בריאתנו, המצאתנו  שלנו.ממש כמו בשלבי ההתפתחות הראשוניים בו על פי וויניקוט  (1999)התינוק בורא את השד שהיה שם כדי להברא, שזוהי חווית האילוזיה האומניפוטנטית החיונית להתפתחות. אך התפוגגותה וההתפכחות ההדרגתית ממנה  חיונית להתפתחות ולהתבגרות(אם תרצו במושגיה של קליין חיויות השלב הדפרסיוי.)

אלה  בתאורה  הכל כך כואב ריאליסטי   ועגום מתארת את קריסת הפנטזיה אל המציאות השוחקת של חיים משותפים עם שני ילדיו של עודד , ובנה  גילי.  בחייהם המשותפים ההרמוניה המיזוגית הראשונית מתערערת ושלב ההתפכחות הכואבת מגיע.  בשלב זה מופיעים השונות  הניגודים והאינטרסים השונים שלהם ,בעיקר לגבי ילדיהם, והמיזוג המושלם קורס.  כאב ההפרדות משבר זה  משבר האינדיוידואציה בתוך הזוגיות  הוא משבר היציאה מגן העדן .  זהו משבר שלא ידוע לנו אם יוכלו עודד ואלה לעבור אותו ביחד. האם יוכלו לצאת מאזור האשליה לאזור אחר בו יש מודעות , והאהבה העיוורת והמעוורת   תהפך לאהבה בוגרת בה יש ויתור השלמה  וקבלת האחרות?

 בוידויה על קשייה באזני אורנה , זו אומרת לה: "אי אפשר לבוא ולהגיד לבן אדם מהבוקר עד הערב כמה שהוא מאכזב, אף אחד לא יסבול את זה , ואני אומרת ומה אם זה נכון, מה אם הוא באמת מאכזב. והיא אומרת אז תעזבי אותו, הרי לא תוכלי לשנות אותו. אז תשני את עצמך , תתאימי את הציפיות ש לך למציאות או שתקומי ותלכי."(ע"מ438 ) אלה מתקשה לעשות את המעבר, לשנות את ציפיותה וממשיכה לרגון ולטעון  את טענותיה  כלפי עודד , שאף הוא לא יכול לתת מענה מספק לצרכיה הראשוניים לגעגועיה  לחווית השלמות שבהתמזגות.   רק כאשר עודד קורס , ונחלש , ודורש את טיפולה    עולה וצומחת בה  ההכרה ,שגם לו ישנם צרכים נפרדים ושונים,ו גם הוא זקוק . לטיפולה . הגילוי עבורה  הנו גילוי כפול. היא מגלה כי הוא נפרד ממנה וזקוק וחלש, ובעל צרכים משלו, אך בו זמנית היא גם מגלה שהיא יכולה להיות אישה בוגרת  ,שתתמוך בו ותענה לצרכיו. כך היא חשה עצמה לא רק ככזו שיכולה להיות אהובה ומוחזקת , אלא גם בעלת היכולת להיות מחזיקה נותנת ומטפלת בו. כך היא עוברת לשלב של הדדיות והכרה בזולת. : לדבריה:"הנה בני שלי  הולך וגדל ונזקק לי פחות, ובמקומו נולד  פתאום בחיי תחליף מוזר , מטעה, ציפיתי שיפרוש עלי את חסותו, ניסיתי להידחק תחת כנפיו ולא נמצא שם מקום בשבילי, והנה דווקא חוסר הישע שלו משרה עלי שלווה נדירה, דמוית אושר רגש שלם מאהבה שמעולם לא חשתי כלפי אמנון. (ע"מ 452  )הספר  נגמר כשלמעשה איננו יודעים האם בקיעתה של אלה כאדם בוגר שיכול  לחוש את עצמיותו כנפרדת מזו של זולתה ,  ולכן יכול לתת לזולת מבלי להרגיש נטרף ונבלע על ידו, אכן תעמוד  בטלטלות החיים  הזוגיים. האם יוכלו היא ועודד לעשות מקום מתאים לילדיהם, האם יוכלו  לשמר את  האינטימיות  את  הקרבה וההבנה או שדרישות החיים ישחקו את אהבתם, האם יוכלו לשמור על  עצמיותם, יחד עם מימוש הצרכים הראשוניים  להתמזגות?   הספר נגמר כך שאיננו יכולים לפענח את חידת הזוגיות שיצרו אלה ועודד בעתיד,  אך נדמה לי שעצמיותה המחוזקת של אלה אולי תאפשר לה קשר שונה מקודמו. 

 הספר מתחיל במשחק המוות של גילי. הוא צועק" אני מת... אני חלום , את חולמת כל הזמן בסוף תגלי שאין לך ילד.".. ו נגמר  בהלוויתה של אמא של ילד מכיתתו של גילי בקבורתה  וטמינתה באדמה. המוות שזור בחיים לאורך כל הסיפור .  נדמה  שאלה אומרת לנו שחייבת להיות פרידה התפכחות מחלום מאשליה, משהו צריך למות ,  להקבר באדמה ממש כמו שתרה נקברה תחת הררי הלבה, בעקבות השבר הוולקני העצום, זאת  על מנת  שתיווצר בנפשה  

אפשרות להתחלה חדשה.

                                                                                            

ואסיים בשני דברים  שבחרתי על מנת להדגיש את החידתיות  האין סופית של הקשר הזוגי : אביא  ציטטא משל הפילוסוף הצרפתי  לוינס ,והתיחסות ספרותית של המשוררת הפולניה שימבורסקה לסוד הזוגיות.

 לוינס  בשיחות על אהבה ובנהות  אומר : "אין האחרות והשניות נעלמות ביחס האהבה... המחשבה שאהבה היא, כביכול ערבובן של שתי הזהויות היא רעיון רומנטי שגוי. ההיבט המרשים ביחס הארוטי הוא עובדת היות שניים, וכן העובדה שהאחר שבו הוא אחר לחלוטין.  והוא ממשיך ואומר כי"אין היחס הארוטי בגדר מאבק , ולא בגדר התמזגות ואף לא בגדר ידיעה מן הדין להכיר במקומו היחודי בקרב היחסים. זהו יחס עם האחרות עם הסוד, כלומר עם העתיד, עם משהו שהוא נעדר תמיד בעולם שנוכח בו הכל" לוינס מדגיש את חשיבות ההכרה באחר באחרותו.   ובאי הידיעה האינמננטי שמצוי במפגש והיותו מעיין כישוף  בלתי ניתן לפיענוח עד סופו , ממש כמו נפילתה של תרה  והקשר שלה ליציאת מצריים..

ברוח זו אביא ספור של שיבורסקה כלת פרס נובל לספרות  . סיפור זה לקוח מתוך ספר שיצא בהוצאת חרגול שנקרא "קריאת רשות". בספר זה ישנם ספורים קצרים שלה המתיחסים לסיפורים או ספרים של סופרים אחרים. בקטע שבחרתי היא מתיחסת לסיפור  אותו כתבה אנה דוסטויבסקי, אישתו של דוסטויבסקי הגדול, שנקרא" פדיה המסכן שלי." ומתיחס ליחסיה עם דוסטויבסקי בעלה הסופר הידוע. הספור יובא בהרצאה .

 

 

 

 ב י ב ל י ו ג ר פ י ה

 

אוגדן, ת. (1989) הקצה הפרימיטיבי של החוויה, הוצאת עם עובד (2001)

באלינט, מ. (1968 ), השבר הבסיסי, הוצאות עם עובד (2006).

בולאס, כ. (1987) צלו של האובייקט, הוצאת דביר, 2000.

וייניקוט, ד.ו. (1971) משחק ומציאות, הוצאת עם עובד, 1999.

פרויד ז. (1912)  על הדינמיקה של ההעברה עמ' 92-85.

מתוך: הטיפול הפסיכואנליטי, הוצאת עם עובד, 2002.

קוהוט, ה. (1963) כיצד מרפאת האנליזה, הוצאת עם עובד 2005.

 

 

 

Kahn, M. (1963) The Concept of Cumulative trauma. Cln: The Privacy of the Self, London; Karnnac Books, 1974.

Winnicot, D.W. (1974) Fear of Breakdown, lnt, Review of Psychoanal, 1 103-107


 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

ערן, ד. (2007). כישוף הקשר הזוגי - הרהורים בעקבות ספרה של צרויה שלו, 'תרה'. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=1288

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

חגית דודחגית דוד18/8/2008

ניתוח מעניין ומוסיף מאוד לחווית הספר. בדיוק סיימתי לקרוא את הספר, ונהנתי מאוד מהניתוח ומהתובנות. תודה

מריק קזיניץמריק קזיניץ3/6/2007

מאמר מרתק,כל הכבוד..

פנינה ויטליפנינה ויטלי2/6/2007

יישר כח. לדפנה
לא נכחתי בהרצאה,קראתי, אהבתי.למדתי.
פנינה ויטלי