פסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.

ספרים

פסיכואנליזה ונוירו־פיזיולוגיה / שמעון מרום

בספרו של שמעון מרום, פסיכואנליזה ונוירו-פיזיולוגיה, שבה ומאמצת הפיזיולוגיה עמדה מסורתית וצנועה ביחס לשאלת הנפש, מבקשת כיוון, מתבוננת ותוהה מה יכולה היא ללמוד מהפסיכואנליזה. הדיאלוג מתקיים במרחב שבין התיאוריה הפסיכולוגית של יחסי אובייקט לבין נוירופיזיולוגיה המפרשת את התארגנות המוח כתוצר של תבניות יחסים בשנות החיים הראשונות.

מתפרסם מ 14/2/2018 | 572 צפיות

תגיות: | |

פסיכואנליזה ונוירו־פיזיולוגיה

שמעון מרום

פסיכואנליזה ונוירו־פיזיולוגיה

מקום לדיאלוג

רסלינג

 

קשה שלא לחוש אי־נחת מאופייה האָ־סימטרי של מערכת היחסים הנוכחית בין פסיכולוגיית המעמקים וחקר המוח, הקלות שבה "מוסברים" מושגים נפשיים מופשטים במונחים ביולוגיים קונקרטיים והעמדה המתגוננת (לעתים נמנעת, לעתים נכנעת ולעתים תוקפנית) של הפסיכולוגיה האקדמית. מהשיח נעדר קולה של פיזיולוגיה אשר עֵרה למגבלותיה ולאוטונומיה האינטלקטואלית של התיאוריה הפסיכולוגית.
בספרו של שמעון מרום, פסיכואנליזה ונוירו-פיזיולוגיה, שבה ומאמצת הפיזיולוגיה עמדה מסורתית וצנועה ביחס לשאלת הנפש, מבקשת כיוון, מתבוננת ותוהה מה יכולה היא ללמוד מהפסיכואנליזה. הדיאלוג מתקיים במרחב שבין התיאוריה הפסיכולוגית של יחסי אובייקט לבין נוירופיזיולוגיה המפרשת את התארגנות המוח כתוצר של תבניות יחסים בשנות החיים הראשונות.
הטון אישי, בהלימה לעמדתו ההתייחסותית של המחבר; הימנעות מודעת מעיסוק בתיאוריות פילוסופיות שומרת את הספר קרוב לחומרי הגלם, מאפשרת מגע תוך כדי שימוש בטיעונים וממצאים מתחומי האבולוציה, הפסיכולוגיה, הפיזיולוגיה והאנטומיה, כמו גם תוך כדי הישענות על טקסטים המשקפים את ההיסטוריה המשותפת של עולמות תוכן אלה. הספר נחתם בנימה אידיאולוגית־רומנטית, בקוראו למידה של צניעות במגעינו העדינים עם הנושאים החשובים כל כך לכל אחת ואחד מאתנו – גוף ונפש.

 

שמעון מרום הוא פרופסור לפיזיולוגיה וביופיזיקה; מופקד הקתדרה למדעים על שם פרל זיידן בפקולטה לרפואה של הטכניון.

 

לפניכם פרק מתוך הספר באדיבות המחבר וההוצאה לאור:


פסיכואנליזה ונוירו־פיזיולוגיה

מקום לדיאלוג

הקדמה

מסה זו החלה כמכתב לפסיכולוגית קלינית מנוסה, דינמית בגישתה; כך הכשרתה וכך תפיסת עולמה. תחושת אי־נחת מאופי הדיאלוג העכשווי בין מדע המוח לבין הפסיכולוגיה הובילה אותה לבקש ולהבין יותר – לא ממצא ביולוגי זה או אחר, אלא את השורשים המזינים את גישת הנוירופיזיולוגיה לפסיכולוגיית המעמקים. במהלך השיטוט בתהום הפעורה שבין הפיזיולוגיה לפסיכולוגיה ולימוד ההיסטוריה של מערכת היחסים האפשרית־בלתי אפשרית ביניהן, התרחב המכתב למסה שיועדה לעיניהם של פסיכולוגים בעלי זיקה תיאורטית ופיזיולוגים המגלים עניין בפסיכולוגיה דינמית: הזמנה למקום שבו הנוירופיזיולוגיה שבה ומאמצת את גישתה המסורתית הצנועה כלפי סוגיות הנפש ומכירה באוטונומיה האינטלקטואלית של השיח הפסיכולוגי; הזמנה לדיאלוג שבו תיאוריה נוירופיזיולוגית נגזרת מתיאוריה פסיכולוגית. הנחת המוצא הנה שמשמעותם התיאורטית של ממצאים נוירופיזיולוגיים ונוירואנטומיים, להבדיל מהשלכותיהם היישומיות, טמונה בפרשנותם לאור תיאוריה פסיכולוגית. מדיאלוג כזה, שבו הפסיכולוגיה מספקת מסגרת תיאורטית לנוירופיזיולוגיה, אפשר ששתי הדיסציפלינות תצאנה נשכרות: הנוירופיזיולוגיה עשויה למצוא בו דבר שכה חסר לה בעת הזו – הגדרת אילוצים לניסוח שאלות תיאורטיות משמעותיות; הפסיכולוגיה עשויה לצאת נשכרת מעצם הצורך לחדד וללטש את מושגיה רבי הפנים כדי לאפשר דיאלוג. מכל מקום, וכפי שקורה מפעם לפעם בעקבות מגע נכון בין דיסציפלינות, הדיאלוג עשוי להעשיר את מגוון המטפורות הזמין הן לפיזיולוגיה והן לפסיכולוגיה במרחבי השיח שלהן.

בפרק הראשון מובא סיפור המפגש שהתקיים באמריקה בשנת 1909 בין פרויד לג'יימס, סיפור שבאמצעותו מוגדרות מטרותיו של החיבור. בפרק השני ובפרק השלישי מוסברים אילוצים מדעיים כלליים שבהם פיזיולוג השוקל לשאול דרכי התבוננות ומבנים תיאורטיים מן הפסיכולוגיה בכלל ומפסיכולוגיית המעמקים בפרט, חייב להתחשב. בשני הפרקים הללו מתוארות כמה התפתחויות בתחום הנוירופיזיולוגיה, תוך ניתוח ביקורתי של הנטייה להתאמה נאיבית בין מושגי פסיכולוגיית המעמקים ובין פעילות מוחית. הדיון נשען על תובנות העולות מחקר היחסים בין רמות ארגון שונות בפיזיקה ובמדעי החיים, כמו גם מעיון בהיסטוריה של היחסים בין הפסיכולוגיה לנוירופיזיולוגיה. מתובנות אלו נגזר שבניגוד לתפיסה הרווחת, הפסיכולוגיה היא זו שאמורה להנחות את הנוירופיזיולוגיה בניסוח שאלות משמעותיות, והנוירופיזיולוגיה יכולה לתרום לתיאוריה הפסיכולוגית אך מעט, אם בכלל. הפרק הרביעי משרטט את קווי המתאר של פסיכולוגיית המעמקים שעִמה בחרתי לקיים דיאלוג: ארגון החוויה כתהליך היסטורי פרטי, ארגון הבא לידי ביטוי בהתפתחות אובייקטים פסיכולוגיים פנימיים המתייחסים זה לזה ולסביבתם הדינמית. מושגים פסיכולוגיים ומובאות מטקסטים מכוננים בתיאוריית יחסי אובייקט – מעבר להבדלים בין אסכולות פסיכואנליטיות – מתוארים דרך עיניו של פיזיולוג, ומפורשים באופן המקדם את מיפויים אל הנוירופיזיולוגיה והנוירואנטומיה.

אף על פי שהבחירה לקיים דיאלוג עם התיאוריה הפסיכולוגית של אובייקטים פנימיים ויחסי אובייקטים פנימיים משקפת העדפה אישית, קשה שלא לחוש עד כמה מהדהדת שפתה העשירה של תיאוריית יחסי אובייקט את שפתם של נוירופיזיולוגים בעלי עניין בחקר ההתפתחות והדינמיקה של ייצוגים עצביים. זאת ועוד, חקר ההתפתחות והדינמיקה של ייצוגים ניזון משורשים היסטוריים המשותפים לשני התחומים, פסיכולוגיה ונוירופיזיולוגיה. ואולי חשוב מכול, לשיעור שהתיאוריה הפסיכולוגית מלמדת אותנו על האופי ההתייחסותי של אובייקטים יש השלכות מרחיקות לכת על האופן שבו נוירופיזיולוגים מנסחים יעדי מחקר, כמו גם על גבולות הפרשנות של ממצאים פיזיולוגיים המוגבלים מעצם טבעם לתהליכים המתרחשים בתוך גופו של הפרט, היחיד.

הדיאלוג עצמו מגולם בפרק החמישי, הארוך בפרקי מסה זו, שבו מתוארות הנוירואנטומיה והנוירופיזיולוגיה לאורם של מושגים העומדים בבסיס התיאוריה הפסיכולוגית. הפרק מציע גישה למחקר נוירופיזיולוגי הניזונה מיסודות פסיכולוגיית המעמקים. הדברים מנוסחים, ככל האפשר, בצורה נגישה לקוראים בעלי רקע בפסיכולוגיה וגם לקוראים בעלי רקע בנוירופיזיולוגיה. הפיזיולוגיה והאנטומיה מתוארות ברמה מופשטת באמצעות קונספט בן מאה שנים כמעט – ״מערכת עצבים מושגית״ – המועלה מהאוב ומוצג באור חדש לשם ניתוח התפתחות אובייקטים פיזיולוגיים והדינמיקה ביניהם. מושגים הנגזרים מהתיאוריה הפסיכולוגית (מרחב פנימי, אי־נחת, שבירת סימטריה, אינטראקציה בין אובייקטים התייחסותיים, הסתגלות ועוד) נידונים בהרחבה בהקשרם הפיזיולוגי. הפרק מצביע על הצורך לפתח תרבות של פיזיולוגיה התייחסותית, ובכך מהדהד את אסכולת הביולוגיה ההתייחסותית של ניקולאס רָשֶבְסקי ורוברט רוֹזֵן, המתמקדת בארגון של מערכות מְצוּמָדוֹת, מעבר למימושן החומרי. בפרק זה מובאים טיעונים מתחומי האבולוציה, הפסיכולוגיה, הנוירופיזיולוגיה והאנטומיה, ונעשה שימוש בטקסטים המשקפים את ההיסטוריה המשותפת של תחומים אלה. הקריאה בטקסטים ה״ישנים״ הללו מלמדת שיעור בענווה; בכל פעם שחשבתי שמסעי בתהום הפעורה שבין הפסיכולוגיה לפיזיולוגיה מוביל לרעיון מקורי – לנווה מדבר תיאורטי קטן משלי – גיליתי שהמקום נכבש וטופח לפני הרבה עשרות (לעתים מאות) שנים על ידי הוגים, פסיכולוגים ומדענים, מייסדי הדיסציפלינות. הפרק השישי חותם את החיבור בנימה אידיאולוגית־רומנטית וקורא למידה של צניעות במגעינו העדינים עם הנושאים החשובים כל כך לכל אחת ואחד מעִמָנו – גוף ונפש.

עוד כמה מילים שעשויות לעזור ולמקם את החיבור הנוכחי ביחס לנקודות מבט אחרות: הטקסט איננו תיאור של פילוסופיית תודעה־מוח, או של הפילוסופיה של הפסיכואנליזה או השפה; תיאורים כאלו אפשר למצוא בספרים רבים שפורסמו במאה השנים האחרונות על ידי כותבים בולטים ומתאימים ממני למשימה. קיבלתי החלטה מודעת להישמר מפני הפילוסופיה והמטפיזיקה הפורמליות. תחת זאת, החיבור מציג את הדברים כפי שהם נראים מבעד לעיניו של נוירופיזיולוג המבקש להגדיר את מושא מחקרו ולפרש ממצאיו לאורן של תובנות תיאורטיות מתחום הפסיכולוגיה. הגישה והרעיונות המבוטאים בטקסט אינם משקפים בהכרח זרם מרכזי בחקר המוח, אך לא יהא מופרך לחשוב שהם מייצגים רבים (גם אם שקטים, מבחינת יחסי הציבור) מקרב הנוירופיזיולוגים.

סוגיית הרדוקציוניזם, מושג טעון שהגדרתו רופפת למדי, היא נושא מרכזי בכל דיון על קשרי הגומלין בין הפסיכולוגיה למדעים. הטקסט נוקט עמדה ביקורתית כלפי מיפוי נאיבי של מושגים פסיכולוגיים לפעילות מוחית זו או אחרת. אבל תהיה זו טעות לקרוא את החיבור כביקורת כלפי כל ניסיון רדוקטיבי שהוא למפות מושגים שונים מרמות ארגון שונות; התובנות האינטלקטואליות היפות ביותר שיש למדע להציע הן תולדה של מיפויים מהסוג הזה. יש מה ללמוד מדיאלוג פתוח בין תחומי הידע השונים – תהיינה אשר תהיינה רמות הארגון הרלוונטיות – כל עוד נקפיד לכבד את ייחודיותו של כל תחום. הדרך לעשות זאת נכון כרוכה בהַפְשָׁטוֹת מהסוג המוצע בחיבור שלפניכם.

 

פרק 1

דיאלוג אבוד

בסתיו 1909 בעיר ווּסְטֶר שבניו אינגלנד, גווע דיאלוג בין שני הוגים בעודו באיבו. האחד הוא ויליאם ג'יימס, אז כמעט בן 70, פיזיולוג, רופא, פסיכולוג ופילוסוף נודע. בתצלום ישן מאותה תקופה נראה גבר צנום וזקוף, שעיניו חמות אך חודרות וזקנו מאפיר וסתור. כאמפיריציסט עד עמקי נשמתו, ג׳יימס לא נרתע מהתנסות גם בחוויות שעל גבול הבּיזאריּות בבקשו לתאר תופעות בשפה ״עובדתית שאינה ניתנת לצמצום״. ג'יימס היה הוגה בעל רוח משוחררת שלדידו ״העקביות כשלעצמה [...] לא נתפסה כמעלה״, כותב רוברט ריצ׳רדסון, מחבר הביוגרפיה המקיפה על גדול הפילוסופים שהצמיחה אמריקה; ״ההתחבטות הייתה [...] טבעו השני. ראשו היה פתוח כמעט לכל חוויה שהיא, עד כדי כך שהיה נכון לשנות את דעתו שוב ושוב באשר לכל היבט בחייו, מתכנון קריירה ועד לספר שקרא לאחרונה״. ג'יימס כתב טקסטים רבים בפסיכולוגיה. הבולט שבהם הוא ספרו עקרונות הפסיכולוגיה (1890). זהו אמנם לא ספר הלימוד הראשון של הדיסציפלינה (ספרים מאת בֵּיין וסְפֶּנסֶר למשל יצאו לאור לפניו), אך העקרונות של ג'יימס נותר רלוונטי עד ימינו. הספר מציג ניתוח שיטתי של מגוון התנהגויות אנושיות, החל בהרגלים, אינסטינקטים ותפיסה, וכלה בתופעות מורכבות כגון אסוציאציה, מחשבה, מודעות, רגשות והיפנוזה. תרומתו של ג'יימס לפילוסופיה נחשבת ייחודית, בעיקר מכיוון שהדגיש את המנגנונים הפסיכולוגיים העומדים בבסיס מושגי מפתח בהגות הפילוסופית. כאחד ממייסדי הפרגמטיזם, מסגרת מחשבתית יפהפייה שעוּוְתה והפכה חבוטה עם השנים, האמין ג'יימס באדיקות שאמת אינה תג המוצמד לאובייקט או מזוהה עמו, אלא משא ומתן מתמשך עם הנצפה, תהליך שיש בו זיקה חזקה לדינמיקה התייחסותית ולפסיכולוגיית המעמקים, כפי שיתברר בפרקים הבאים. ״בפִרְיָם תכירו אותם, לא בשורשם״ הייתה אחת האימרות האהובות על ג'יימס, וגרסאות שונות שלה מצויות במקומות רבים בכתביו.

האחר היה זיגמונד פרויד. כפי שמעידות כמה תמונות שצולמו בווסטר באותם ימים, פרויד (בן 53 שנים) נראה מבוגר יחסית לגילו. זקנו הלבן גזוז למשעי, פניו עוטות הבעה מרירה משהו, והוא שעון על מקל הליכה, כפוף קמעה. בימים ההם כבר נודעו רעיונותיו של פרויד בעולם הפסיכולוגיה האקדמית, ואף שספגו ביקורת, השפעתם על השיח הייתה ניכרת. פרויד הוזמן לווסטר על ידי סטנלי הוֹל, נשיא אוניברסיטת קלארק, פסיכולוג אמריקני משפיע, מחנך, ידיד ותיק ויריב של ג'יימס לעת מצוא. הול הזמין את פרויד לפרוש בפני האמריקנים את יסודות התיאוריה הפסיכואנליטית בסדרת הרצאות לרגל יובל העשרים לאוניברסיטה. פרויד היסס, אך בסופו של דבר נעתר להזמנה ובאוגוסט הפליג מאירופה לאמריקה על סיפון ה״ג'ורג' וושינגטון״. למסע הצטרפו שניים מתלמידיו, קרל יונג מציריך (שהוזמן אף הוא לכינוס) ושנדור פֶרֶנצי מבודפשט. במסע זה נטמן ככל הנראה זרע הפורענות שהוביל לקרע ביחסים שבין פרויד ליונג. השלושה הגיעו לניו יורק בסופו של חודש אוגוסט, ולאחר כמה ימים נסעו ברכבת לווסטר.

ספרו של פלוגל על ההיסטוריה של הפסיכולוגיה נכתב בשנות ה־30 של המאה הקודמת ומיטיב לתאר את האווירה בעולם הפסיכולוגיה האקדמית באמריקה ואת יחסה לאסכולה האירופית (הגרמנית בעיקרה), בתקופה שבה הגיע פרויד אל הכינוס באוניברסיטת קלארק:

העלייה המהירה של הפסיכולוגיה האמריקאית היא, ללא ספק, אחד המאורעות המדעיים הבולטים ביותר שחלו בעשרים השנים האחרונות של המאה התשע־עשרה [...] אולם אמריקה, בהכניסה את הפסיכולוגיה לתוך שעריה, שינתה במידה ניכרת את העמדה הגרמנית. הקווים העיקריים של שינוי זה נתבלטו ברורות מעצם תחילתו. ניתן לסכמם בקיצור נמרץ בשלושה סעיפים: א) התעניינות הרבה יותר גדולה בנקודת ההשקפה התולדתית (הגנטית); ב) התמעטות האמון בהסתכלות פנימית (אינטרוספקציה); ג) הדגשת ההבדלים האינדיווידואליים, לעומת התכונות הכלליות של נפש האדם.

נקל לראות שמשלושת הסעיפים הללו נבטו הפסיכולוגיה הביולוגיסטית, הביהביוריזם, והמבחנים הפסיכולוגיים שפרחו במאה ה־20 באמריקה.

בשבוע הכינוס לנו פרויד ויונג בבית המארח הול, נשיא האוניברסיטה. ג׳יימס הגיע לווסטר רק לקראת סוף הכינוס, ביום חמישי בערב, 9 בספטמבר, ״כדי לתהות על קנקנו של פרויד״. עצם הופעתו של ג׳יימס, אחד האינטלקטואלים המכובדים באמריקה, אמר הכרה בחשיבות האפשרית של הפסיכואנליזה. ג׳יימס לן גם הוא בביתו של הול, יחד עם פרויד ויונג, ותכנן לשוב לבוסטון ברכבת הערב שלמחרת.

הדעת נותנת שפרויד היה להוט להרשים את ג'יימס; אולי זו הסיבה שבגינה שינה את נושא הרצאתו המתוכננת ליום שישי, שבה חזר על חלקים נרחבים של ההרצאה שנשא ביום הקודם על חלומות, על פליטות פה ועל התנהגות מקרית. בהרצאתו שטח את הרעיון שלפיו פרשנות של חלומות והתנהגויות מקריות לכאורה היא ״דרך המלך להכרת הלא־מודע״. פרויד טען ששורשי תסמיניהם של רוב מטופליו ניזונים מרשמים שטבעו בהם חוויות חייהם המיניים המוקדמים: ״בכל המקרים [מצטיירת תמונה של] [...] משאלות ילדות מודחקות הממשיכות לספק חומרי בעירה להיווצרותם של תסמינים [...] [ו]כמעט ללא יוצא מן הכלל נושאות משאלות הילדות הללו אופי מיני״. ג׳יימס היה שם והאזין לדברים שנשא פרויד בפני קהל אמריקני שהוא (פרויד) כּינה ״מתחסד״.

ביקורו של ג׳יימס בווסטר נמשך, כאמור, יממה אחת בלבד וסביר להניח שלפרויד ולג׳יימס לא היו הזדמנויות רבות להיפגש בארבע עיניים. על כן בערב שבת, על פי הזמנה, הצטרף פרויד לג׳יימס ויחדיו פסעו מהלך שניים וחצי הקילומטרים שהפרידו בין ביתו של הול לתחנת הרכבת של ווסטר, שם נפרדו דרכיהם לעד: ג'יימס מת כשנה לאחר הפגישה.

לבו של ג׳יימס לא עמד במסע הקצר אל תחנת הרכבת. מספר פרויד: ״לפתע הוא [ג׳יימס] נעצר, הושיט לי את התיק שנשא וביקש ממני להתקדם. הוא אמר שישיג אותי מיד כשיחלוף התקף התעוקה שאחז בחזהו״. קשה שלא להרהר בסמליות האירוע הנוגע ללב ובכישלונו של המאמץ הכן של שני האישים הדגולים הללו להבין זה את זה במגבלות המרחב והזמן (שני קילומטרים וחצי; אולי שעה אחת של שיחה). ג׳יימס אמנם הכיר בערך הטמון ברעיונותיו של פרויד; במכתב שמיען לאחד מעמיתיו הביע תקווה שפרויד ותלמידיו ״יפתחו עד תום את רעיונותיהם, כך שנוכל כולנו לגלות מה טיבם. הם לבטח יצליחו לשפוך אור על טבע האדם; אך עליי להודות שבאופן אישי התרשמתי שמדובר באדם אחוז רעיונות מקובעים. ובאשר לי, איני יכול ליישם את תיאוריות החלומות שלו, וברור לגמרי ש׳סימבוליזם׳ היא שיטה מסוכנת ביותר״. במכתב אחר הוא כותב: ״חוששני כי פרויד, עם תיאוריית החלומות שלו, איננו אלא הוזה״. מדובר במילים קשות במיוחד לנוכח העובדה שנבעו מעטו של אדם כה פתוח, משוחרר ועמוק. למרבה הפלא, פרויד (שהיה מתעד אובססיבי) מעולם לא העלה על הכתב – ככל שהשגתי מגעת – את מחשבותיו על מה שג׳יימס אמר לו (או לא אמר לו) בדרך לתחנת הרכבת. הדבר מפליא במיוחד מכיוון שבאותם ימים היה ג׳יימס המלומד המזוהה ביותר עם יסודות הפסיכולוגיה האקדמית באמריקה. כל שידוע לנו הוא שפרויד שב לאירופה בתחושה ש״אמריקה היא טעות; טעות עצומה אמנם, אבל עדיין טעות״, ועסוק היה בהשפעות הטראומטיות של נסיעתו על מערכת העיכול, ובאופן די מוזר טען שכתב ידו ״הידרדר מאז הנסיעה לאמריקה״. אף לא מילה אחת על תוכן שיחתו עם ג׳יימס, שאת אישורו לבטח ביקש.

כישלון הדיאלוג בין אבי התיאוריה המניצה, שהשתוקק לתימוכין מדעיים, לבין ג׳יימס שהקדיש את חייו לחיבור שיטתי ומוצק לכאורה בין אנטומיה לפיזיולוגיה, לפסיכולוגיה ולפילוסופיה, מאכזב אך אולי לא לגמרי מפתיע. היה זה ג׳יימס שכתב שמדענים הנכנעים לפיתוי של קבלת האפשרי כאמיתי מייצגים את ״דרכה של האמונה, ולא את דרכו של המדע״. היה זה ג׳יימס שנשען על תרבות הפיזיולוגיה, דיסציפלינה עתיקת יומין, וטען ש״התעלמות מנתונים היא הדרך הקלה והיותר שכיחה להגיע לאחדות רעיונית״ וש״תיאורטיקנים נוטים בדרך כלל לפישוט־יתר של החומרים שבהם הם עוסקים״. ג׳יימס אמנם דחה בפסקנות את האמונה שלפיה ״מדע הפסיכולוגיה חייב להיות מושתת על פיזיולוגיה״, והתנגד בתוקף למטריאליזם ברוטלי, אך האמין ש״הבנה עמוקה של העקרונות המארגנים את אופני החשיבה שלנו מחייבת התייחסות לפיזיולוגיה של המוח, שכן רק כך יעלה בידינו להצביע על סיבתיות כלשהי״. הדיאלוג בין ג׳יימס לפרויד הפגיש אדם המוכן לחקור כל כיוון שהוא, אך מוגבל על ידי צרכיו לתאר תופעות ב״שפה עובדתית שאינה ניתנת לצמצום״, עם אחֵר שמחשבתו גמישה בכל הנוגע לעובדות, אך מוגבל על ידי נטייתו לפרש תופעות דרך הפריזמה של הפסיכואנליזה כפי שנהגתה במוחו הוא.

דרכן של פסיכולוגיית המעמקים והפיזיולוגיה נפרדה. התנועה הפסיכואנליטית, אולי הענף היחיד בפסיכולוגיה המעז להעלות השערות בנוגע לזרמי העומק המניעים את חיי הנפש ולקונפליקטים העומדים בבסיסם, הרחיקה עצמה מסוגיות הנוגעות לחומר, הדירה רגליה מעיסוק במסד הפיזיקלי והתמקדה בפיתוח מסגרת מושגית מופשטת. וכמה טוב שכך; הנוכל לדמיין טקסטים עשירים ומעשירים, כדוגמת אלו של קליין או פיירברן, עוברים בחינה של אנשי מדע דקדקנים וּפוֹרְמָלִיסְטִים? אך בה בעת רחקה התנועה מענפים אחרים בפסיכולוגיה האקדמית, ענפים שבחרו בנתיב בטוח יותר מהבחינה המדעית והתמקדו בהיבטים מדידים של התנהגות האדם. ענפים אחרים אלה (למשל חקר התפיסה, הלמידה, הזיכרון, סיווג גירויים וקבלת החלטות) דאגו לייצב עצמם בעמדה נוחה יותר לְדיאלוג עם הדיסציפלינות המדעיות בכלל ועם הדיסציפלינה הפיזיולוגית בפרט. אותה ״פסיכולוגיה מדעית״ ניסתה לבדל את עצמה בכל דרך מהשפה המעורפלת לכאורה של הפסיכואנליזה. הפיזיולוגיה, מצדה, הגבילה את עניינה עד לאחרונה לעיסוק בחומר ודחקה את חקר חיי הנפש והתודעה אל השוליים. ככל שהתקיים דיאלוג בין פיזיולוגיה לפסיכולוגיה, הוא היה מוגבל לאותם ענפים של ״פסיכולוגיה מדעית״ העוסקים בהתנהגות בת־מדידה. רק בחזית (קריטית) אחת – באזורי המגע עם הפרקטיקה הרפואית – נוצר חיכוך בין פיזיולוגיה יישומית לבין פסיכואנליזה; אולי המפורסם שבחיכוכים הללו הוא המקרה של אוֹשֶרוֹף נגד צֶ׳סְטְנָט לוֹדְג׳. אך חיכוכים אלה שככו כשהפסיכואנליטיקאים סרו מדרכם של רופאים בעלי נטייה ביולוגית ונסוגו מזירת העימות.

בעשר או עשרים השנים האחרונות אנו עדים לשינוי ביחסים בין פסיכולוגיית המעמקים לפיזיולוגיה. עולם המדע במפנה המאה מעודד גישה בין־תחומית לחקר תופעות טבע. על רקע אווירה זו, ההיצע המרשים של טכנולוגיות מודרניות המאפשרות מניפולציות ומדידות של פעילויות מוחיות, הוביל לניסיונות חידוש הקשר בין נוירופיזיולוגיה לפסיכואנליזה. הפיזיקאי הנודע ארנסט מאך (1916-1838) התייחס לתופעה שבה תחומי מחקר שונים שהתפתחו במקביל לאורך שנים באים מדי פעם במגע זה עם זה מתוך תקווה שהחיבור ביניהם ישפוך אור על עובדות חשובות שטרם נחשפו. במקרים כאלה אנו נוטים לחשוב שאחד התחומים ייבלע באחר. ואולם, אומר מאך:

בחלוף פרק זמן קצר ומלא תקווה, תקופה של הערכת־יתר למשמעות היחסים האמורים להסביר הכול, מגיעה תקופה של התפכחות מאשליה, ושני תחומי המחקר נפרדים שוב, כל אחד מהם פונה להגשמת מטרותיו הייחודיות, מנסח לעצמו מחדש שאלותיו הוא, ומיישם את שיטותיו הוא. אך המפגש הזמני מותיר בשני התחומים עקבות בל יימחו [...] מערכת היחסים הקצרצרה מחוללת שינוי בכל אחד מתחומי המחקר הנפרדים, מבהירה אותם ומרחיבה את השדה שבו אפשר ליישם אותם מעבר לייעודם המקורי.

הנוירופיזיולוגיה והפסיכואנליזה הן בעיצומה של מערכת יחסים כזו. קשה לאמוד כעת עד כמה רחוקים אנו מתקופת ההתפכחות מאשליה. קשה שבעתיים לנבא טיבן של ״עקבות בל יימחו״ שעליהן מדבר ארנסט מאך, בין שמדובר בעקבות של מושגים פסיכואנליטיים בתוך עולם הנוירופיזיולוגיה ובין שמדובר במושגים נוירופיזיולוגיים בתוך העולם האנליטי. ולמרות הקושי הנובע מהיעדר פרספקטיבה שרק זמן יכול להקנות, בחיבור זה אני מבקש לדון באתגרים שמציבה בפנינו מערכת יחסים שמתנהלת על סִפָּן של טעויות קטגוריות הנובעות מערבוב של אמות מידה (סקאלות) ומושגים מעולמות תוכן שונים. יש לנו נטייה לאבד רגישות לטעויות קטגוריות מסוג זה – שאינן מתקבלות על הדעת בתוך דיסציפלינה מדעית מבוססת – כאשר אנו מדלגים בין דיסציפלינות; על אחת כמה וכמה כשמדובר בדילוג אל עולם הפסיכולוגיה, הדיסציפלינה "המותרת".

בעקבות ההערה מאירת העיניים של ארנסט מאך, אפשר לדמיין עד כמה נחוץ פרויקט שבו פסיכולוגים מנסים לזהות את עקבותיהם של שינויים אפשריים בתיאוריה הפסיכואנליטית, שינויים ששורשיהם נטועים בגישות מדעיות מודרניות למורכבות ולארגון מערכות דינמיות, או בממצאים נוירופיזיולוגיים. אולם פניה של המסה הנוכחית לכיוון ההפוך: מטרתה לזהות את עקבותיהם של שינויים שפסיכולוגיית המעמקים עשויה לחולל בתוך הנוירופיזיולוגיה; שינויים שישרדו את ההתפכחות מהאשליה שלפיה הפסיכולוגיה תיבלע בתוך פיזיולוגיה שבכוחה להסביר הכול. לשם כך, יש להציג את הדיאלוג בן מאה השנים בין פיזיולוגיה לבין פסיכולוגיית המעמקים באופן שיעזור להבין מה יכולות שתי הדיסציפלינות הללו, וחשוב מכך מה הן אינן יכולות, למפות האחת אל האחרת. בעודו מכיר בחוסר היכולת לצמצם את השיח של פסיכולוגיית המעמקים למושגים פיזיולוגיים גרידא, צריך הדיאלוג להיפרד מהילת האומניפוטנטיות השולטת היום במחקר הפיזיולוגי. חשוב שנעשה זאת כדי להגן על הפיזיולוגיה עצמה מפני פנייה למטריאליזם עיוור כשהיא עוסקת בסוגיות העדינות של תהליכים נפשיים. חובה עלינו – לטובתה של הנוירופיזיולוגיה – לשמור על האוטונומיה האינטלקטואלית של שיח פסיכולוגיית המעמקים מפני השפעותיו של רדוקציוניזם נאיבי, שעל ידי הצבעה על מנגנון ביולוגי ויחסים סיבתיים ריקים מתוכן, חותר למַסְמֵס מושגים של עולם הנפש.

אנו נושאים את תסמיני הכישלון הסימבולי של פגישת ג׳יימס ופרויד ב־1909, גם אם הם נדמים לעתים מסולפים באופן פרדוקסלי. זו העת להשיב את הכבוד ההדדי בין הדיסציפלינות על כנו ולקיים דיאלוג במרחב נכון, ללא התנשאות וללא שום כוונה שהדיסציפלינות יתעלמו זו מזו במשך מאה שנים נוספות. לדיאלוג המושתת על כבוד הדדי בין פסיכולוגיית המעמקים לבין הפיזיולוגיה מוזמנים פסיכולוגים בעלי נטייה תיאורטית ופיזיולוגים המעוניינים ללמוד מתובנותיה של פסיכולוגיית המעמקים ומוטרדים מן הבִּיולוֹגיזְם הפשטני המאפיין את המגמות העכשוויות. בדיאלוג כזה יש לבחון באורח ביקורתי נקודות מגע פוטנציאליות במרחב מופשט שמתקיים בין שתי הדיסציפלינות, להשתמש במושגים באופן המקדם שיחה, ולהתמקד בהיבטים גֶנֶריים של פסיכולוגיית המעמקים ושל נוירופיזיולוגיה, במרכיבים האלמנטריים שהם המסד של שני התחומים הללו. על הפיזיולוגים השותפים לדיאלוג כזה מוטלת חובה להימנע מניתוח של מבנים אנטומיים ודינמיקה עצבית במונחים של מיקום זה או אחר במוח, או באמצעות מקבילה תאית או גנטית להתנהגות מסוימת; חשוב להימנע מלעשות כך לא כדי לחסוך מפסיכולוגים את ייסורי הכניסה לנבכי הפרטים הפיזיולוגיים, אלא משום שעצם הגישה הממקמת (מִיקוּמִיוּת, לוקליזציה), במובנה הרחב, הרסנית לדיאלוג בין פסיכולוגיית המעמקים לבין הפיזיולוגיה.

אני נמנה עם המאמינים שבאופן עקרוני איננו יכולים למפות בצורה ישירה בין מושגי השיח הפסיכואנליטי למושגי השיח הנוירופיזיולוגי; ואף על פי כן, אני סבור שבאמצעות הפשטה נכונה של השיח אפשר לחשוף אזורים בכל דיסציפלינה שדרכם יכול להתקיים דיאלוג משמעותי. אחרי ככלות הכול, לשתי הדיסציפלינות היסטוריה משותפת של עניין בהתפתחות ובאדפטציה התייחסותית ופונקציונלית של ייצוגים הפְּרוּשִׂים על פני צירים נרחבים של מקום וזמן; בדרכים שבהן הייצוגים הללו (אמנם של אובייקטים שונים מאוד זה מזה) נוצרים, מתפתחים, פועלים זה על זה, מתפצלים ומתמזגים; יש להן היסטוריה משותפת של בלבול בנוגע לשאלה מה נקבע מראש ומה יכול להתפתח לאורך חייו של האדם, מה פיזיקלי וגשמי ומה אינו תלוי במבנה. כשבוחנים ממרחק מתאים סוגיות אלו וסוגיות דומות, ואת הקשרים ביניהן, נוצר מקום לדיאלוג; נוצרת במה שעליה הן פסיכולוגיית המעמקים והן הנוירופיזיולוגיה יכולות לנסות להבין זו את זו באמת, ואולי חשוב יותר – להגדיר את גבולותיהן ואת ייחודן.

 

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.