פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי

פסיכואנליזה ותרבות: בין הגלוי לסמוי - המיתוס של אדיפוס

הפסיכואנליזה החלה את דרכה כשיטה המיועדת לטפל בכמה תסמונות נפשיות מוגדרות, אך בתוך זמן קצר היא נתנה את דעתה גם על ביטויים נפשיים בספרות ובתרבות. היסודות התיאורטיים שלה, ובעיקר תסביך אדיפוס, יצרו נקודת מבט חדשה לפענוח ולהסבר של תחומי דעת רבים ובהם ספרות, סוציולוגיה, מדעי החברה, דת ועוד. שום שיטה טיפולית אחרת, נפשית או רפואית, לא יצרה רושם כה מקיף ונרחב על התרבות, ולא התיימרה להסביר את ההיסטוריה שלה כמו הפסיכואנליזה בתקופת פרויד. מאז חל פיחות במעמדה של הפסיכואנליזה כמי שתורמת לתרבות נקודת מבט ייחודית ומקיפה החורגת מנושאי המקצוע. לפיכך מתבקש לבחון מה קרה לתפיסה זו ולנסות ליצור מחדש את הזיקות שבין המציאות הנפשית לבין המציאות ההיסטורית-תרבותית בהקשרה הרחב ביותר. הפרק הראשון עוסק במיתוס של אדיפוס ומציע לו פרשנות חדשה, שלפיה הנושא המרכזי בו איננו גילוי העריות – כפי שסבר פרויד – אלא שינוי מבני ועמוק ברמה התוך-נפשית וברמת התרבות.

מאמרים | 28/7/2015 | 6,269

תגיות:

 

פסיכואנליזה ותרבות: בין הגלוי לסמוי - המיתוס של אדיפוס

מאת יואב יגאל

 

לכל חלקי הסדרה: "פסיכואנליזה ותרבות - בין הגלוי לסמוי"

 

הפסיכואנליזה הציגה את עצמה לעולם כתפיסה מקיפה של הארגון הנפשי והדינמיקות הפועלות בו, כשהיא מעגנת תפיסה זו ברעיון של תסביך אדיפוס. התסביך מתפקד בפסיכואנליזה גם כגרעין תיאורטי וגם כסיפור העומד במאפייני אחדות העלילה של התיאטרון הקלסי: הזירה היא התא המשפחתי, הזמן הוא הילדות, והמוטיב המניע את העלילה הוא המיניות בכלל והמיניות הילדית בפרט. הסיפור מתנהל במקביל בכמה מישורים: פנטסטי (בפנטזיה של הילד), מציאותי (הסצנה הראשונית, הרומן המשפחתי), והיסטורי-תרבותי (רצח האב הקדמון, שהדיו מתגלגלים עד ההווה).

בדיעבד, ולאחר קצת יותר ממאה שנים, ההיסטוריה מלמדת שהתפיסה הראשונית של הפסיכואנליזה שימשה נקודת מוצא לגישות ולאסכולות רבות. אלו שינו פרטים רבים בתפיסה עצמה, וכמעט שלא השאירו דבר מהגרעין התיאורטי-סיפורי שלה. עם זאת, אחת האמיתות של התפיסה הראשונית, ששרדה את כל התמורות, מציעה אפשרות לבחון מחדש את מה שקרה לפסיכואנליזה בכלים של עצמה. עיקרה של אמיתה זו הוא, שבבסיס התכנים והדינמיקות הגלויים מסתתרים אחרים, סמויים יותר. משמעותה המעשית של אמיתה זו היא, שמרגע שהגרעין התיאורטי-סיפורי של הפסיכואנליזה נחשף, הוא הפך להיות מעין "סיפור כיסוי" אפשרי לרבדים אחרים, סמויים יותר.

מטרת הסדרה הנוכחית היא לחזור ולבחון מחדש את הגרעין התיאורטי-סיפורי של הפסיכואנליזה, ולחשוף אילו נושאים, תכנים ודינמיקות עשויים להסתתר בבסיס (או בתוך) סיפור הגרעין הגלוי שלה. הבדיקה מחדש תתחיל במקום שבו נוצר הגרעין, דהיינו הקישור שעשה פרויד בין נושאים שעלו מהקליניקה ומהאנליזה העצמית שלו, לבין מיתוס קדום שנלקח מתרבות יוון – המיתוס של אדיפוס. בפרקים הבאים ייבחנו התסביך האדיפלי והסיפור המשפחתי, הסיפור ההיסטורי-תרבותי, המיניות, שאלת האחריות, ועוד. כולם יידונו מנקודת מבט כפולה, המביאה בחשבון את המישור התוך-נפשי ואת המישור התרבותי.

 

אחת מתובנות היסוד של הפסיכואנליזה היא שאת הגלוי, הנגיש והקרוב לפני השטח (התנהגויות, מחשבות, עמדות, אמונות וכדומה) אפשר להסביר באמצעות תכנים וכוחות עמוקים ורחוקים יותר במרחב ובזמן. במרחב הנפשי – כי מקורם בשכבות עמוקות יותר של הנפש, ובזמן – כי מקורם בעברו הרחוק של היחיד, בילדותו המוקדמת. כיוון שהתרבות היא תוצר של הנפש האנושית, ניתן להניח שאותה תובנה חלה גם על הניסיון להסביר את התכנים והכוחות הפועלים בה: את הנגיש והקרוב יותר לפני השטח (צורות שלטון, מנהגים, מסורות, דפוסים חברתיים, מוסדות, שיטות כלכליות וכדומה) אפשר להסביר על בסיס פעולה של כוחות עמוקים, רחוקים וסמויים יותר. תובנה כפולה זו עמדה בבסיס התורה של פרויד, מייסד הפסיכואנליזה. לתפיסתו, שתי התשתיות – הנפשית והתרבותית – מורכבות מאותו דפוס דינמי, שהוא כינה 'תסביך אדיפוס'.        

לפי פרויד, המונח 'תסביך אדיפוס' בא לסמן דפוס פעילות המורכב מהמשאלה של הילד לשמר לעצמו את האם ולהרחיק את האב, המתחרה מבחינתו על בלעדיות הקשר שלו איתה. במישור התוך-נפשי, על הילד להסתיר משאלה זו אפילו מפני עצמו, משום שהיא מפחידה אותו ומנוגדת להערצתו את האב (Freud, 1910). את הכוחות העומדים בבסיס הדינמיקות של התרבות הסביר פרויד ברצח אב קדמון ממשי על ידי בניו (פרויד, 2013). הרצח הוביל ליצירת דפוסי שלטון אחרים, יציבים פחות ונוטים להשתנות, לרגשות אשמה העוברים מדור לדור ועוד. אלא שלקונפליקט האדיפלי אין מקום של ממש בגישות העכשוויות המרכיבות את השדה הפסיכואנליטי (למעט האסכולה שמקורה בלאקאן). כך יוצא שמושג זה, שהיווה עד לפני כמה עשרות שנים את הגרעין הבלתי מעורער של הפסיכואנליזה – ואולי המזוהה ביותר עימה – כמעט נעלם מהשיח שלה. הדרמתיות של הופעתו, השנים שבהן כיכב בשמי הפסיכואנליזה, דעיכתו והתפוגגותו, כל אלה די בהם כדי לנסות לבחון מחדש את מקורותיו של הרעיון האדיפלי, את תפקידו בשיח הפסיכואנליטי והתרבותי, את הנסיבות שהובילו לקריסתו ונושאים נוספים.  

את הדיון בשאלות התרבות והנפש אתחיל בניסיון לפרש מחדש את המיתוס של אדיפוס ואת התסביך בשם זה. סיפורו של אדיפוס יצר עבור פרויד את הקישור בין הפסיכואנליזה כיצירה תרבותית עכשווית המתמקדת בנפש היחיד לבין פן קבוצתי רחוק ועתיק בהיסטוריה של התרבות. באופן כזה הסיפור משמש נקודת מוצא לדיון בשלושה מישורים: התרבות, הפסיכואנליזה והנפש האנושית.

היקף המחקר וההגות בנושאים אלה הוא עצום בהיקפו ומאופיין בריבוי נקודות מבט המציעות דרכים שונות לארגן מידע זה. כיוון שקיים קושי של ממש לתמצת את הידע הקיים באופן שיביא תועלת כלשהי, בחרתי ללכת בדרך הפוכה: לנסות לזהות את היסודות הנמצאים בתשתית שלושת המישורים ואת נוכחותם ומשקלם היחסי בעיצוב המציאות העכשווית. על בסיס יסודות אלה ניתן יהיה במידת הצורך להעריך מחדש היבטים שונים של הידע הקיים.  

הפרק הנוכחי עוסק בפירוש מחודש של המיתוס, ואילו הפרק הבא יתמקד בפירוש מחודש של התסביך. כפי שיתברר בהמשך, התובנות המתבקשות מהפרשנות של שני הפרקים יוצרות תשתית דינמית שונה מזו שיצר פרויד. עליה ניתן יהיה לבחון מזוויות חדשות שאלות ישנות ונושאים רבים הקשורים לתרבות, לפסיכואנליזה ולנפש האנושית. בתוך כך אפשר יהיה גם להעריך עד כמה מוצדק הסטטוס המרכזי שיש עדיין לתסביך האדיפלי בגרסה הלאקאניאנית שלו.

אדיפוס: המיתוס ופשרו

האנליזה העצמית של פרויד הובילה אותו להרהר בכך ש'מקור כוחו של הסיפור על אדיפוס המלך ויכולתו לרגש אותנו לאורך מאות שנים, היא העובדה שכל אחד מכיר בתוך עצמו את הדחפים הפועלים באדיפוס' (Masson, 1985). תובנה זו מופיעה במכתב לידידו ויליאם פליס כחודש לאחר נטישת התיאוריה הסדוקטיבית. מכאן ואילך תפסה תובנה זו יותר ויותר מקום בכל העבודות החשובות שלו: 'פשר החלומות', 'שלוש מסות על המיניות', 'הנס הקטן' ועוד. עם זאת, נדרשו לפרויד עוד כ-13 שנה עד שהמשיג תובנה זו, העניק לה שם והציב אותה ביסוד התיאוריה החדשה שלו, 'תסביך אדיפוס', כתולדה עיקרית של פעולת דחפים מיניים ותוקפניים ילדותיים (Freud, 1910).

יש להניח שהאסוציאציה של פרויד מ-1897 הייתה בעקבות המחזה הידוע של סופוקלס מהמאה ה-5 לפנה"ס ולא בעקבות המיתוסים שעליהם התבסס המחזה, שהיו הרבה פחות ידועים אז. המחזה של סופוקלס על אדיפוס המלך היה מוכר לקהל המשכיל האירופי, ולצד מחזות נוספים מיוון העתיקה הוצג על במות פריז, וינה וערים נוספות. הוא הראשון בטרילוגיה שמספרת את עלילתו הטרגית של אדיפוס ובני משפחתו והנאמן ביותר למיתוס. הוא מתאר את נסיבות הולדתו, את ההתמודדות עם הספינקס ואת הגשמת הנבואה/קללה שרדפה אותו;המחזה השני עוסק בנדודיו של אדיפוס עם בנותיו לאחר גירושו מתבי, בהתיישבותו ובמותו בקולון;ואילו המחזה השלישי עוסק במאבקה של אנטיגונה, בתו/אחותו של אדיפוס, להביא את אחד מאחיה לקבורה לאחר שנהרג במאבק על הירושה. הטרילוגיה של סופוקלס היא מהעלילות המורכבות ביותר שנכתבו ביוון העתיקה, והיא עמוסה בעלילות משנה ובמוטיבים רבים. מה שידוע על המיתוסים שעליהם מבוסס המחזה מצומצם ומרוכז הרבה יותר: ניסיונו הכושל של אדיפוס לברוח מגורלו והתמודדותו עם חידת הספינקס.

הרעיון האדיפלי הוא הכללה והמשגה של מקרה אחד שנלקח מתוך אנליזה עצמית. מה יכול להיות חסר תוקף וסובייקטיבי יותר מזה? במקביל יש לזכור, שלרעיון האדיפלי היה תפקיד מרכזי גם בתיאוריה של הפסיכואנליזה וגם בעוצמת נוכחותו בתודעה הציבורית. אם במהלך השנים נוצר פיחות של ממש בערכו התיאורטי של הרעיון – מה זה אומר על התוקף שלו ועל אמינותה של הפסיכואנליזה בכלל? 

את הערך המכליל של הרעיון קיבל פרויד ממחזה שנשען על מיתוס. האם גם לטרילוגיה יש להתייחס כאל מיתוס? או שמא רק לחלקיו שנשענים על מיתוס שקדם לו? הטיעון העיקרי של פרויד לערך הנפשי של הסיפור נעוץ בכוחו להמשיך ולרגש דורות רבים לאחר שנוצר. אך בפועל, מה שנשמר והמשיך לרגש היה המחזה של סופוקלס על כל חלקיו. פרויד בחר ממנו והבליט רק את סיפורו של אדיפוס עד לגירושו מתבי, ואפילו מתוך קטע זה הוא השמיט פרטים רבים כגון ההתמודדות עם הספינקס. אם המיתוס/מחזה הוא בסיס להכללה, האם מותר להשמיט ממנו פרטים? חלק מההתקפות על מעמד-העל של התסביך האדיפלי הגיעו בדיוק מכיוון זה. כך למשל הבליט הפסיכואנליטיקאי וילפרד ביון את משמעות פתרון חידת הספינקס לתיאוריה הפסיכואנליטית והציב אותו ליד תסביך אדיפוס (ביון, 2012). ואילו ג'ודית באטלר הדגישה את מאבקה של אנטיגונה והציבה אותו כמשקל נגד לתסביך אדיפוס (באטלר, 2004).       

תקציר העלילה

המחזה של סופוקלס נשען על חומרים מיתיים, שזמנם אינו ידוע, ויש להניח שהוא טווה סביבם מוטיבים ונושאים שהעסיקו את בני זמנו. פרויד צדק בכך שמבחן הזמן הוא אינדיקציה חשובה לכך שהנושאים שסופוקלס עסק בהם מהדהדים גם נושאים שהעסיקו דורות רבים אחריו. עם זאת, עצם העמידה במבחן הזמן אינה מעידה על משמעות הנושאים עצמם ועל השאלה אם ניתן לייחס משמעות דומה לחומרים המיתיים, שעליהם מבוסס המחזה, ולמוטיבים שמופיעים רק במחזות עצמם. בחרתי לבחון מחדש את הנושאים המרכזיים המרכיבים את המיתוס, ורק בהמשך להתייחס לאלה המופיעים בטרילוגיה של סופוקלס. 

ידועות כמה גרסאות למיתוס על אדיפוס, שההבדלים ביניהן אינם גדולים. באחת מהן האורקל מזהיר את ליוס מלך תבי, שאם ייוולד לו בן, הוא יהרוג אותו ויישא את אמו לאישה. כאשר נולד ליוקסטה ולליוס בן, הם מחליטים להרוג אותו. ליוס פוגע ברגלו (השם אדיפוס משמעו 'הפגוע ברגלו') ומצווה על הרועה שלו לנטוש אותו למוות. הרועה מרחם עליו ומוסר אותו לרועה של מלך ומלכת קורינתוס חשוכי הילדים. אלה מגדלים אותו כבנם לכל דבר. אדיפוס אינו שקט (הגיעו אליו שמועות בנוגע למוצאו) ומתייעץ עם האורקל, ושם נאמר לו שהוא מועד להרוג את אביו ולהתחתן עם אמו. כדי להימלט מגורלו, עוזב אדיפוס הצעיר את הממלכה שבה גדל. בדרכו הוא נקלע לעימות עם קבוצת אנשים על זכות מעבר, בלי לדעת שזו שיירה של אביו האמיתי מלך תבי. הוא הורג שישה מהם, בין היתר את אביו, וממשיך בדרכו לתבי.

באותו זמן ספינקס ענק, המורכב מגוף של אריה, כנפיים של ציפור ופנים של אישה, הטיל מצור על העיר וגבה מאזרחי תבי קורבנות רבים. הוא הציג חידה לתושבי העיר וקבע שרק מי שיפתור אותה יביא להסרת המצור. חידת הספינקס היא: "מיהו היצור שבבוקר הולך על ארבע, בצהריים הולך על שתיים ובערב הולך על שלוש?". אדיפוס פותר את החידה: האדם. בהיותו תינוק הוא זוחל על ארבע, בבגרותו הוא הולך על שתיים, ובזקנתו הוא נעזר במקל, כלומר הולך על שלוש. כפרס הוא נמשח למלך תבי ונושא את המלכה האלמנה לאשתו ובכך מוגשמת הנבואה במלואה.

לאחר כמה שנים של שגשוג, שבמהלכן נולדים לזוג המלכותי שתי בנות ושני בנים, פורצת מגפה בעיר. בהנחה שהמגפה היא עונש על חטא כלשהו, מצווה אדיפוס לאתר את האשם. על פי אחת הגרסאות עלילת הסיפור מסתיימת כאן. יוקסטה שולחת יד בנפשה1 ואדיפוס מנקר את עיניו ויוצא לגלות. יחד עם שתי בנותיו הוא נודד מעיר לעיר עד הגיעם לחורשת האומנידות שבכפר קולונוס סמוך לאתונה. שם מת אדיפוס כאיש קדוש המיטיב עם העיר, שבאדמתה טמונות עצמותיו.

דפוסי מאבק

נשים לרגע בסוגריים כמה מהנושאים שהמיתוס עוסק בהם, כגון גילוי עריות, אמו של אדיפוס, הנבואה ועונשה, הספינקס ועוד. לצורך הדיון נתמקד בנושא שנמצא במרכז עלילת המיתוס – האיום שבן יביא למות האב ויירש את מקומו. בדומה לפירוש חלומות, ההנחה הנמצאת בבסיס חקר המיתוסים היא, שהם מכילים תכנים סמויים כלשהם, שיש לחלצם מהתכנים הגלויים. במציאות של העת העתיקה, רצח של בנים בידי אבות ורצח של אבות בידי בנים היו ממשיים, גלויים ונפוצים, ולכן לא מצדיקים יצירת מיתוסים ביחס אליהם. כדי לפרש את עלילת הסיפור הגלוי של רצח אב יש למקם אותו בהקשר רחב יותר: דפוסים של חילופי מנהיגות ושלטון בקרב המין האנושי והקשר שלהם לדפוסים מקבילים בעולם החי.

בקרב בעלי חיים, הדפוס של גירוש/עזיבת צאצאים בוגרים את הלהקה ו'חזרתם' כדי להילחם (לעתים עד מוות) על המנהיגות, הריגת גורים שאינם שלהם, בעלות על הנקבות ומתן עדיפות להמשכיות הגנים של עצמם, הוא דפוס מוכר ושכיח. ה'חזרה' איננה בהכרח של אותם בוגרים צעירים אלא של אחרים שגורשו או עזבו להקות אחרות. מה שחשוב לענייננו הוא העיקרון שלפיו זכר צעיר, שגדל בלהקה המורכבת מזכרים בוגרים, נקבות וגורים צעירים, עוזב אותה, מתקיים במשך זמן מה לבדו, או בחברת זכרים צעירים נוספים, וחוזר לחיי להקה בעלת מבנה דומה כדי להביס את המנהיג המזדקן ולתפוס את מקומו.

בקווים כלליים זהו גם סיפורו של אדיפוס: הוא גורש מ'הלהקה' שבה נולד, גדל באחרת, עזב אותה, נדד לבדו, הרג את מנהיג להקתו המקורית, תפס בה את השלטון ואיתו גם את הזכות להקים שושלת משלו עם הנקבה הבכירה של אותה להקה. מתבקשת כאן השאלה מדוע דפוסי קיום שנפוצים בלהקות של בעלי חיים אחרים, כגון הריגה או סילוק בכוח של מנהיג הלהקה, נתפסים אצל המין האנושי כמעשים לא מוסריים שדינם עונש? מי מכתיב את חוקי המותר והאסור של דרכי תפיסת השלטון, ובמה האתיקה שלהם 'נעלה' על זו של בעלי חיים אחרים? ההיגיון האבולוציוני העומד בבסיס דפוסי החלפת השלטון בלהקות של בעלי חיים הוא פשוט וחד: החזק או המוצלח יותר, שיוכיח את כישוריו בעימות ישיר עם מנהיג הלהקה, הוא זה שינהיג את הלהקה.2 האם המין האנושי הצליח ליצור היגיון מוצלח או מוסרי יותר?

אולי לא ניתן למצוא תשובות לשאלות אלו במיתוס על אדיפוס, אבל אנליזה שלו מנקודת מבט זו יכולה לעזור לנו להעריך מהם הנושאים הגדולים והסמויים יותר שאיתם הוא מתמודד. כדי שנוכל להשוות בין דפוסי החלפת שלטון אצל בעלי חיים לבין אלה של בני אדם, יש לבחון את הכוחות הפועלים בעלילה מנקודת מבט של הארגון הנפשי: במה שונה הנפש האנושית מזו של בעלי חיים אחרים. בעבודות הראשונות שלו יצר פרויד הבחנה בין תהליכי חשיבה ראשוניים לתהליכי חשיבה שניוניים, ובכך התחיל לשרטט את ההבחנה בין ארגון נפשי של בעלי חיים (לפחות הגבוהים שבהם) לארגון נפשי אנושי. הראשוני מוצג אצלו כמשותף לנו ולבעלי חיים אחרים, והשניוני הוא ייחודי לאדם. המודל של שני תהליכי החשיבה הוא כללי ומעורפל מכדי שנסתמך עליו כאן. די אם נאמר, שהכוחות המזוהים עם התהליך הראשוני הם דחפים ויצרים המווסתים על ידי מנגנונים אינסטינקטואליים, על ידי תפיסה תחושתית וחושית של המציאות הסובבת (מסוכן, אכיל וכדומה) ועל ידי כוחות טבע חיצוניים (עונות השנה, יום-לילה וכדומה). לעומת זאת התהליכים השניוניים מוגדרים כ'גבוהים' יותר, מופיעים מאוחר יותר גם בסולם הופעת המינים באבולוציה וגם בהתפתחות הנפשית של הילד, ומזוהים עם השפה, עם יכולת תכנון, עם עכבה של התנהגויות באמצעות שיקול דעת וכדומה.

האנליזה מחדש של המיתוס הולכת בעקבות פרויד רק ברמת העיקרון. הוא הציב את הכוחות הפועלים בעלילה ככוחות תוך-נפשיים: דחפים מיניים ותוקפנים ילדותיים מול איסורים ופחד מעונשו של האב (תסביך הסירוס). האנליזה שתוצע להלן מעתיקה גם היא את הכוחות הפועלים בעלילה לרמה תוך-נפשית, אך באופן שונה: הנפש האנושית מורכבת מרמות ארגון שונות, חלקן משותפות לנו ולבעלי חיים וחלקן ייחודיות לאדם.       

הכוחות הפועלים במיתוס במסגרת הארגון התוך-נפשי

הכוחות והדמויות הפועלים במיתוס על אדיפוס מתקיימים ברמות שונות של מוחשיות: מלכים, בני מלכים, דמויות אנוש אחרות, מפלצת שחציה חיה וחציה אדם, והגורל, או כוחות דומים לו, שאינם מוחשיים כלל ופועלים כביכול מחוץ לטווח החושי-תפיסתי. הנחת העבודה של האנליזה היא, שדמויות אנושיות (מלכים ואנשים אחרים) מייצגות את רמות הארגון הגבוהות יותר בנפש (השניוניות), ואילו הכוחות חסרי הצורה (הגורל או אלה המדברים באמצעות האורקל) מייצגים רמות ארגון ראשוניות וסמויות יותר. הספינקס מייצג רמת אמצע, כזו שנמצאת במגע גם עם הרמות הראשוניות וגם עם הרמות השניוניות, מושפעת מהן ומשפיעה עליהן. הצבה זו מעתיקה את הדרמה המתרחשת במיתוס לאזור התוך-נפשי. היא מייצגת את אחד המאבקים המורכבים ביותר שהתרחשו ומתרחשים במציאות הפנימית – מאבק על הדומיננטיות בין הרמות הראשוניות לשניוניות. צורת הסתכלות זו על הדינמיקות הפועלות בנפש אינה חדשה ויש לה תקדימים בעבודות של פרויד, יונג וממשיכיהם. כך למשל בעבודות של יונג ותלמידיו, סמלי יסוד וארכיטיפים מייצגים כוחות נפשיים ראשוניים אינסטינקטואליים המזוהים עם האלים. עם זאת, משום מה קשה לאתר עבודות שפירשו את המיתוס של אדיפוס בהתאמה להבחנות אלו.    

הצבת הכוחות הפועלים במיתוס במסגרת תוך-נפשית מאפשרת להציע פרשנות הבוחנת את המיתוס מנקודת מבט שונה: כמאבק בין דפוסי התמודדות שונים על מנהיגות, שלטון ודרכי תפיסתו והחלפתו. מנקודת מבט זו, המיתוס של אדיפוס מתאר ומייצג שני תהליכים מקבילים סמויים: האחד במישור התוך-נפשי והאחר במישור התרבות. בפרק הנוכחי אתמקד בעיקר במישור של התרבות, ואילו בפרק הבא אציג גם את המישור התוך-נפשי.  

אנליזה במישור התרבות

כעונש על חטא או כגזרת גורל, מלך תבי ליוס מוזהר שהילד שייוולד לו יהרוג אותו, ייקח לאישה את אשתו(אמו) ויתפוס את מקומו כשליט הממלכה. פירוש: הכוחות הראשוניים (דחפים אינסטינקטואליים) מאיימים להכתיב דפוס של המשכיות ותפיסת שלטון הדומים לאלו המתקיימים בלהקות של בעלי חיים (כזכור, במציאות של העת העתיקה איומים מסוג זה היו ממשיים מאוד). צורת ההתגוננות של ליוס היא  לפגוע ולסמן את התינוק (הפגיעה ברגל) ולצוות על זניחתו בפסגת הר קייתרון. פירוש: משמעות הפגיעה ברגל איננה לגמרי ברורה. ייתכן שהיא מכוונת למטבע הלשון 'שלא יעמוד על רגליו', כלומר לפגוע ביכולתו להיות עצמאי. בהקשר זה הצו להשאיר אותו לגורלו על הר, אין משמעו בהכרח לצוות על מותו הפיזי, אלא על סוג של הזנחה נפשית.3

מאנליזה של מעשיות עם למדנו, שהגירוש ליער (ולמקומות אחרים מחוץ לבית) הוא סוג של הרחקה רגשית ולאו דווקא פיזית. בהקשר של מעשיות עם, הדמויות הלכאורה שונות – האם הטובה המתה והאם החורגת הרעה, או האם הטובה והמכשפה הרעה – הן אותה דמות בפוזיציות שונות. כך אפשר לפרש את נסיבות גדילתו של אדיפוס בשתי צורות: לפי פרשנות אחת הוא אכן ניצל וגדל במשפחת מלוכה אחרת, ואילו לפי פרשנות אחרת זו אותה משפחה שמתייחסת אליו באמבוויולנטיות: כאל ילד אהוב שיש לדאוג לו, אך גם כאיום שיש לפחד ולהיזהר ממנו. לפחות בשלב זה של האנליזה אין לשתי אפשרויות הפירוש השפעה של ממש על המשמעות הכוללת של המיתוס.

בהתבגרותו אדיפוס איננו שקט ביחס לנסיבות גדילתו. בדומה לאביו גם הוא מוזהר על ידי האורקל שגורלו להרוג את אביו, לשאת את אמו ולתפוס את מקומו בשלטון. בניסיונו להיאבק בגורל הוא בוחר להתרחק מהמשפחה שגידלה אותו, אך ההתרחקות אינה עוזרת, ובלא יודעין הוא מתעמת עם אביו הביולוגי והורג אותו. יוצא שגם האב וגם הבן מנסים כל אחד בדרכו להיאבק בגורל ללא הצלחה של ממש. פירוש: במציאות הקיום של בעלי החיים, משמעות המונח 'גורל' היא שוות ערך לכוחם של דחפים, אינסטינקטים וכוחות טבע המנהלים את חייהם. אלה כוחות שאין לבעלי החיים יכולת לכוונם, להתנגד להם או לשלוט בהם; הם מכתיבים את 'גורלם' ואת מהלכי הקיום שלהם. מול כוחות אלה עומד כוח אחר, ייחודי למין האנושי. בשלב זה אנו יודעים שהוא סוג של מודעות ביחס לעוצמת הכוחות הראשוניים (הגורל), שהאב והבן נכשלו בניסיון להיאבק בהם ולהתנגד למהלכים שהם מכתיבים.

הסצנה הבאה במיתוס מתחילה להבהיר את אופי הכוחות הפועלים: הספינקס מייצג שילוב של כוחות ראשוניים ומשניים (הוא מורכב מגוף חיה ומפני אדם), אך הכוחות הראשוניים דומיננטיים: הוא הורג וטורף בני אדם. מולו מתמודד אדיפוס, שמייצג כאן את צורות הפעולה של הרמות השניוניות הגבוהות: הוא פותר חידה (פעולה שכלית מובהקת), שמשמעותה מודעות לייחודיות ולמובחנות של המין האנושי ממינים אחרים. בשונה מאופן ההתמודדות הכוחני של התהליכים הראשוניים, אופי המאבק כאן שונה ונדרשים לו כישורים אחרים: ידע, פיקחות, שיקול דעת וכדומה. הצלחתם של התהליכים השניוניים להתמודד עם הראשוניים מסמנת מפנה חשוב ומכריע בתולדות האדם ובתולדות התרבות בכלל: העברת הדומיננטיות מהכוחות הראשוניים לתפקודים הנפשיים הגבוהים, שיש לה גם ביטוי במיתוס. הצלחתו של אדיפוס כמושל תבי מסמנת ומייצגת את כושרם של התפקודים הגבוהים לנהל את ה'להקות' האנושיות.

מכאן ואילך, כל האירועים שמתרחשים בהמשך עלילת המיתוס (והמחזות של סופוקלס), כבר מבליטים היבטים שונים של דומיננטיות של התהליכים השניוניים: החיפוש אחר מקור החטא, שמחולל את המגפה בתבי (חיפוש מתוך מודעות לכך שיש סיבות מחוללות), המודעות של אדיפוס לכך שהוא הגורם המחולל, העונש שהוא גוזר על עצמו וכן הלאה. את המושג המארגן של מכלול הכוחות הפועלים על בעלי חיים אפשר לכנות 'חוק ביולגי'. מושג זה מקיף דחפים, יצרים, אינסטינקטים, כוחות טבע ועוד. לעומת החוק הביולוגי, המסדיר ומכתיב את מהלך החיים של כל צורות החיים, נוצר חוק אחר, שאפשר לכנותו 'חוק אנושי'. הוא שמסדיר, מארגן ומכוון את מכלול הפעולות האנושיות. הוא מהווה מסגרת לפעילות האנושית וגם מנגנון שבורר וקובע מה ייכנס אליה ומה לא.

לא ברור איך ומתי איבד המין האנושי רבים מהמנגנונים המווסתים ומארגנים את אורחות החיים וההתנהגות של מינים אחרים. דרווין משער שבתקופות קדומות נוהגי החיים של הפראים היו שונים מאוד מאלה המוכרים לנו וקרובים יותר לאלה של בעלי חיים; בשונה מהפראים בני ימינו, הם נשלטו יותר על ידי האינסטינקטים ופחות על ידי שיקול הדעת וההיגיון (Darwin, 1871). עובדה היא שבמהלך האבולוציה נשאר המין האנושי עם דחפים ויצרים דומים לאלה של מינים אחרים, אך לעומת זאת הוא איבד חלק גדול מהמנגנונים שוויסתו ותיעלו אותם. 'החוק האנושי' נוצר כדי לתת מענה לחוסר איזון מסוכן והרסני זה, ואמור לתפוס את מקומם של האינסטינקטים שאבדו.    

החוק האנושי נוצר מתוך החוק הביולוגי, אך אינו רואה את עצמו כפוף לו ויכול לפעול גם כנגדו או באי-הסכמה איתו. דומיננטיות שלו משמעה שהוא פועל לעכבת דחפים ויצרים, עומד מאחורי סדרי פעולה שונים מאלה של האינסטינקטים, מתחשב בלוח הזמנים של כוחות הטבע אך אינו כפוף להם, ועוד. למשל, על פי החוק הביולוגי אין איסור ואין עונש על רצח אב ועל הזדווגות עם האם. אמנם החוק הביולוגי פועל כדי למנוע אפשרות של גילוי עריות, אך יצורים ש'חוטאים' בכך אינם נענשים, אלא לכל היותר צאצאיהם עלולים להיוולד לא כשירים למאבקי הקיום. החוק האנושי, מנימוקיו שלו, אוסר ומעניש גם על רצח אב וגם על הזדווגות עם האם. העונש אינו מגיע רק מצד אוכפי החוק, אלא גם מצד העובר על החוק עצמו בצורת ייסורי מצפון, רגשות אשמה, חרטה וכדומה. אדיפוס מעניש את עצמו על חטאו, אף על פי שעשה כל שביכולתו כדי למנוע אותו, ומה שעשה, עשה בלא יודעין. אלה הם רק חלק מהמגוון העצום של דרכים ואמצעי ביטוי של החוק האנושי. במובן זה החוק הפורמלי, הכתוב והלא כתוב (נוהגים, מוסכמות וכדומה), הוא רק רכיב אחד מני רבים של החוק האנושי, הכולל את כל מה שמבחין את ההתנהלות האנושית מזו הנגזרת מהחוק הביולוגי (החזק הוא השליט, המחוקק וכו'). חשוב לציין שדומיננטיות אין משמעותה שהחוק הביולוגי אינו ממשיך לפעול בנפש האנושית ולהיות בה כוח משמעותי, שבנסיבות מסוימות יכול אף להכתיב את ההתנהגות האנושית. שיתופי פעולה ועימותים בין שתי קבוצות חוקים אלה הם חלק מהקיום הנפשי האנושי, ומלווים את האדם לאורך כל חייו ולאורך ההיסטוריה של המין האנושי בכלל. בקנה מידה אחר ובניואנסים שאין אפשרות לדון בהם כאן, אפשר לראות בהתפתחות הנפשית של ילדים את כל שלבי המעבר בין שתי קבוצות החוקים: מדומיננטיות מוחלטת של החוק הביולוגי בינקות ובילדות המוקדמת, דרך מעבר הדרגתי לדומיננטיות של החוק האנושי בילדות המאוחרת ובהתבגרות, ועד דומיננטיות מקיפה יותר של חוק זה בבגרות.4

מנקודת מבט זו המיתוס של אדיפוס מייצג נקודת מפנה מרכזית בתולדות התרבות האנושית: העתקת הדומיננטיות של החוק הביולוגי לחוק האנושי, הן ברמה התוך-נפשית והן ברמת החברה והתרבות. על רקע זה בולטת הייחודיות והשונות של מיתוס זה ממיתוסים אחרים. ככלל, המיתוסים מדגישים את עליונותם המוחלטת של האלים על בני האדם. היוהרה והניסיון להידמות לאלים נחשבו ביוון העתיקה לחטא חמור ביותר – אל להם לבני תמותה להעלות על דעתם שיש בכוחם להתעלות לדרגתם. מתוך כך שבחיבור זה מזוהים האלים עם התהליכים הראשוניים ועם החוק הביולוגי, מתבקש להניח שאת המסר העיקרי של המיתוסים יש לפרש בהדגשת הדומיננטיות של תהליכים ראשוניים לעומת תהליכים שניוניים והחוק האנושי.

כמו גיבורים אנושיים במיתוסים רבים אחרים, גם אדיפוס לא היה יכול להתחמק מגורלו, אך הוא התמודד עם הכוחות הראשוניים בשתי דרכים שונות: בפתרון חידת הספינקס, ובלקיחת אחריות על כישלונו לנצח את הגורל. על כך זכה להערכתם של כוחות אלה, ובמחזה של סופוקלס הוא מת כקדוש וכמי שהאלים אספו אותו אליהם. בתקופה שבה תרבות יוון העתיקה החלה להתערער ולהתפורר, השוו את עצמם שליטיה לאלים, ואפשר שהמיתוס על אדיפוס מסמן גם את קצו של נרטיב מיוחד זה. מזה אלפי שנים שמיתוסים אינם נוצרים יותר, משום שהכוחות שהם סיפרו עליהם שוב אינם נתפסים מעבר להשגת אנוש.

השאלה הבאה המתבקשת כאן היא מדוע דווקא מוטיבים של עימות בין בן לאביו והתחברות של הבן לאמו נבחרו כדי לייצג מהלך כה בסיסי, שמקיף עוד מוטיבים רבים אחרים? האם ייתכן שפרויד צדק בטענתו, שהדינמיקות האדיפליות הן הגרעין שממנו צמחה התרבות ולכן גם גרעין החוק האנושי? עיקר הדיון בשאלה זו ייעשה בפרק הבא. כאן אתייחס רק למשמעות מוטיב זה במיתוס בהקשר למציאות הקיום של העת העתיקה.

המיתוס על אדיפוס בראי תרבות יוון העתיקה

המחזרים הרבים שצבאו שנים ארוכות על ביתה של המלכה פנלופי, אשתו של אודיסיאוס הנעדר, מתוך תקווה שתבחר באחד מהם לבעלה, מעידים על סוג של חוק אנושי שהיה מקובל בזמנים ההם. אם המלך מת, לא די בכך שמישהו אחר יוכתר למלך הבא, הוא צריך גם לזכות בהסכמת המלכה האלמנה ולשאת אותה לאישה. אף שבתרבות היוונית מעמד האישה לא היה גבוה בהרבה מזה של עבד, המלוכה נתפסה כספֶרה אחרת, שחלים עליה חוקים אחרים. כדי להשלים את הכתרתו למלך החדש של תבי, היה על אדיפוס לשאת את אלמנת המלך הקודם, מפני שהמנהג היה מובנה בתרבות יוון העתיקה וכנראה לא רק בה. המלכות נתפסה כספֶרה בפני עצמה, משום שהמלכים בעת ההיא היו גם המחוקקים (או לפחות המוציאים לפועל של חוקים שמקורם מיוחס לאלים). כזכור, ההתייחסות כאן אל האלים היא כאל ייצוגים של התהליכים הראשוניים (דחפים, יצרים וכדומה). מתבקש לכן להעריך שהספֶרה של המלכים והשליטים התנהלה יותר על פי החוק הביולוגי (חוקי הלהקה) מאשר על פי החוק האנושי.

מציאות תרבותית זו עדיין אין בה כדי לתת מענה שלם למשמעות תפקידו של גילוי העריות במיתוס, אך היא מאפשרת למקם אותו כחריג במסגרת שבה אקט של המשחת מלך לא הושלם, אלא אם נשא לאישה את המלכה המכהנת. יש להניח, שאפילו במציאות הפרוורטית של העת העתיקה, מצב שבו מועמד למלך נושא את אמו לאישה כדי לזכות במלוכה נתפס כחריג ואינו מתקבל על הדעת. ייתכן שבדרך זו יוצר המיתוס הבחנה חדה בין החוק הביולוגי לחוק האנושי: מה שאולי לא רצוי אך אפשרי "שם", אסור באופן מוחלט "כאן". כך או כך, נראה שהמוטיב של גילוי עריות הוא משני ותולדה של נסיבות יותר מאשר פשע של תשוקה.

ספק אם הייתה קבוצת אנשים, שהתנהלה קרוב יותר לחוק הביולוגי (או לגרסה מעוותת שלו), מקבוצת השליטים והמלכים של העת העתיקה. כמעט כל פרוורסיה הייתה אפשרית שם, ונמצא צידוק לכל דרך שאפשר להעלות על הדעת כדי לסלק את השלטון או לחסל איומים עליו. גם מהיכרות שטחית עם כרוניקת התככים, מאבקי הכוח ומגוון הפרוורסיות שהיו שכיחים בחצרות השליטים בכל התרבויות העתיקות, ניתן להתרשם שספק אם הייתה שם קונסטלציה כלשהי שלא התרחשה במציאות של אז: מלכים רדפו והרגו את בניהם, אסרו ורצחו את נשותיהם, מלכות שיסו את ילדיהן באבותיהם/בעליהם או הרעילו אותם, אחים ואחיות קיימו יחסי אישות, ועוד ועוד. מחזות רבים מהתקופה ההיא עוסקים בנושאים אלה, ואף לא אחד מהם קיבל מעמד של דפוס נפשי אוניברסלי כמו אדיפוס. כאשר נשאל אלכסנדר הגדול על ערש מותו מי יהיה היורש שלו, הוא ענה 'החזק ביותר' = תמצית החוק הביולוגי. המאבק על ירושת אלכסנדר נפרש על פני עשרים שנה, קרע את האימפריה שהוא בנה לגזרים, עלה בקורבנות רבים ובאובדן נכסים ורכוש בסדרי גודל עצומים. במציאות של העת העתיקה, דוגמאות מעין אלה לחילופי שלטון או לתפיסתו בכוח היו שכיחות מאוד. הצורך ביצירת אלטרנטיבות הרסניות פחות היה עניין ממשי, קיומי ומוחשי מאוד. במהלך ההיסטוריה האנושית נוצרו דפוסים רבים של חילופי שלטון, ואת כולם יש לעגן בהקשר לחוק האנושי וכאלטרנטיבה לדפוסים שמקורם בחוק הביולוגי. עם זאת, ההיסטוריה מלמדת, שהמאבק נגד מאפיינים שמקורם בחוק הביולוגי אף פעם לא נגמר. בכל הזמנים ובכל התרבויות האליטות השליטות נוטות לפעול על פי קודים מעוותים של החוק הביולוגי יותר מכל רובד אחר של האוכלוסייה (למעט אולי אלה שפועלים מחוץ לחוק המוסכם באותה תרבות, כמו ארגוני פשע).5

כסיפור המכונן של העתקת הדומיננטיות מהחוק הביולוגי לחוק האנושי, המיתוס על אדיפוס שופט בחומרה את הכניעה לדחפים וליצרים המיניים והתוקפניים, ושולל את הלגיטימיות של אופני תפיסת השלטון, כפי שהם מתקיימים בלהקות של מינים רבים. אמנם המיתוס מסמן את אחד המעברים החשובים והמכוננים בהיסטוריה של הנפש האנושית והתרבות שכוננה, אך ספק אם אפשר לייחס למעבר זה את מה שפרויד ראה בו – הגרעין שממנו התחילה וצמחה התרבות האנושית.

בפרק הבא אנסה לבחון כיצד ומדוע מיתוס, ששיקף שלב מעבר חשוב במישור התוך-נפשי ובהיסטוריה של התרבות האנושית, חוזר וממלא תפקיד חשוב בנסיבות היסטוריות ותוך-נפשיות שונות.     

 

 

מקורות

 

באטלר, ג' (2004). טענת אנטיגונה. תל אביב: רסלינג.

ביון ו"ר ( 2012). סזורה. תל אביב: תולעת ספרים.

לוי-שטראוס, ק' (2004). מיתולוגיות ב': מדבש לאפר. תל אביב: נמרוד.

פרויד, ז' (2013). טוטם וטאבו. תל אביב: רסלינג.

Darwin, C. [1871], 2004. Decent of Man and Selection in Relation to Sex, New York: Barnes & Noble.

Freud, S. (1910). A Special Type of Choice of Object made by Men, S.E. Vol. xi, 163-176.

Masson, J.M. (1985). The complete Letters of Sigmund Freud to Wilhelm Fliess 1887-1904, Belknap Press, Massachusetts, L. 5.10.97., P. 270-3.  

Masson, J.M. (1985a)  L. 2.5.97, P. 239.   

 Masson, J.M. (1985b) L. 31.5.97. + Draft M, P. 249-52.          

 

 

 1 על פי גרסה אחרת יוקסטה מגלה את זהותו של אדיפוס כבר בליל הכלולות על פי הצלקות שעל רגליו.

 2 בהקשר הביולוגי-אבולוציוני, המונח 'חזק' אין משמעותו בהכרח רק חזק מבחינה פיזית, אלא גם נחוש, תוקפני, ערמומי, צבעוני, חרוץ, קולני וכדומה. למעשה, כל תכונה או יכולת שאפשר להראות באמצעותה יתרון יכולה לסמן את הזכר כ'חזק', כלומר כראוי להעדפה מצד הנקבות וכשיר להעמיד צאצאים.

 3 לוי-שטראוס מציין שאת מוטיב הצליעה ניתן למצוא במיתוסים ובטקסים רבים בכל רחבי העולם (לוי-שטראוס, 2004).

 4 ההבחנה  שנעשתה בפרק זה בין החוק הביולוגי לחוק האנושי היא ראשונית בלבד. בפרקים הבאים אחזור לדון בה מכיוונים אחרים.

 5 ביטויים התנהגותיים אנושיים המעידים על דומיננטיות של החוק הביולוגי יהיו בדרך כלל עיוות של ביטויו אצל בעלי חיים אחרים. הדיון בסיבות לכך ייעשה בפרקים הבאים.

 

                                                                       

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

יגאל, י. (2015). פסיכואנליזה ותרבות: בין הגלוי לסמוי - המיתוס של אדיפוס. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3315

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

מיכל כהןמיכל כהן9/8/2015

מחכה בסקרנות ובעניין לפרקים הבאים..

דר רוני אלפנדריד"ר רוני אלפנדרי5/8/2015

מאמר מלמד. נהנתי לקרוא את המאמר. אני מחכה להמשך הסדרה. התבוננות מעמיקה ומהפכנ ית במיתוס המכונן של הפסיכואנליזה תוך כדי שימוש במתודה העיקרית שלה , חקר הלא מודע והגלוי. המאמר מצליח לשלב תובנות פילוסופיות ובין תרבותיות בצורה מאד משכנעת. אהבתי במיוחד את כך שמה שמוצג כמהפכני הוא למעשה קריאה מחודשת במיתוס בהקשרים שפרויד עצמו לא היה מספיק ער להם. לכן לטעמי הקריאה של ד'ר יגאל מוסיפה נדבך חשוב ביותר להבנת הנפש האנושית ואולי אפילו פותחת דרך חדשה. ההסתמכות על תגליותיו של דרווין מאד חשובה. את המאמר הזה צריך ללמד בבתי הספר לפסיכותרפיה.רוני