פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי

"הלא-מודע": פרויד ולאקאן עם ז'אק-אלן מילר

איך תיתכן "מחשבה" שהיא גם "לא מודעת"? שואל היידגר בהתרסה על הטענה המרכזית של פרויד. לאקאן מנסה להסביר איך ייתכנו תכני מחשבה לא מודעים, ומדגיש כי הלא מודע של פרויד הוא הנחה שמקבלת את משמעותה בדיעבד – לאחר הפירוש. מאמר זה נעזר בהוראתו של ז'אק אלן מילר כדי להרחיב וללוות את הערך "הלא מודע" בספר "אוצר המילים של הפסיכואנליזה" מאת לפלאנש ופונטאליס, ולקשרו למושגים כמו "חוק", פנטזמה", "ממשי" ו"סובייקט המונח לידע".

מאמרים | 29/12/2011 | 13,708

תגיות:

 

"הלא-מודע": פרויד ולאקאן עם ז'אק-אלן מילר

לִ(א)ווּי לאקאניאני ל"אוצר המילים של הפסיכואנליזה": חלק 2

מאת מרקו מאואס

 

המאמר הוא חלק מסדרת מאמרים המלווה צעד-צעד מונחים מסוימים מתוך "אוצר המילים של הפסיכואנליזה" מאת ז'אן לפלאנש וזא'ן-ברטרן פונטאליס. לקריאת החלק הראשון והשלישי

 

קראו: נחמה גסר ואפרת אבן צור

 

בספרם "אוצר המילים של הפסיכואנליזה" בערך "הלא-מודע" כותבים לפלאנש ופונטאליס כי "הלא-מודע הפרוידיאני הוא בראש ובראשונה מושג שעלה מן הניסיון של הטיפול האנליטי" (עמ' 381). ובהמשך, באותו עמוד הם נעזרים בציטטות ישירות ממאמרו של פרויד "הערה על הלא-מודע בפסיכואנליזה" (Freud, 1912) וכותבים כי "הטיפול גילה שחיי הנפש 'מלאים במחשבות פעילות, ועם זאת לא-מודעות', וכן ש'הסימפטומים נובעים ממחשבות אלה', והוביל להנחה בדבר קיומן של 'קבוצות נפשיות נפרדות'". הציטוט התייחס ל"חיי הנפש", ובמקור הגרמני של פרויד ניתן לראות שמדובר על חיי הנפש של פציינטים היסטריים. אלה לפי פרויד, מכילים מחשבות שחרף היותן לא מודעות הן פעילוֹת – ובגרמנית: "wirksamen", כלומר יעילות, בעלות אפקט: הסימפטומים.

מדובר אם כן ב"מחשבות יעילות" – יעילות עד כדי גרימת סיפטומים. זהו הדבר אשר הפילוסוף מרטין היידגר (Heidegger, 2006 ]1964]) חשב למגוחך: איך תיתכן "מחשבה" וגם "לא מודעת"? אולם לאקאן לא נרתע מהגיחוך של היידגר ומהפרדוקס שהציב. על מנת להתמודד איתו, לאקאן נעזר לא רק בנקודה שהדגישו לפלאנש ופונטאליס, שהלא-מודע קשור לטיפול, אלא גם בטענה נוספת, מוזרה, שנמצאת אמנם ב"אוצר המילים של הפסיכואנליזה" – אבל בלי הצעה לפתרון. כך כותבים עוד לפלאנש ופונטאליס בערך "הלא-מודע": "הלא-מודע [הוא] "מקום נפשי" ייחודי, שאין לדַמותו למודעוּת נוספת, אלא למערכת בעלת תכנים, מנגנונים, ואולי אף 'אנרגיה' משלה" [ההדגשה לא במקור]. מדוע בוחרים לפלאנש ופונטאליס להשתמש במילה "תכנים"? על מנת להדגיש בדיוק את אותה הנקודה שממנה נבע הגיחוך של היידגר: הייתכנו "תכנים" לא מודעים? ואכן, פרויד, במאמרו "הלא-מודע" (בקטע שמצוטט גם הוא ב"אוצר המילים"), משתמש במילה "Inhalten" (תכנים), ומתאר זאת כהנחה (supposition, או בגרמנית של פרויד - "Annahme") (p. 431), פרויד אף חוזר ומשתמש בשנית במילה זאת, כאשר הוא כותב ש"בתוך הלא-מודע אין אלא תכנים מוטענים בעוצמה קטנה או גדולה." (p. 285).

איך ניגש לאקאן לבעיה הזאת, לגיחוך של היידגר? לאקאן הפתיע את כולם כשטען שהידע של הלא-מודע, ה"תוכן", הוא ממש כפי שפרויד אמר – "מונח". האנליטיקאי, בהקשר זה, הוא ה"סובייקט המונח לידע" – זה שמניחים שהוא "יודע מה זה אומר". אבל דבריו אלה של לאקאן לא היו ברורים ממש, עד שז'אק-אלן מילר לא הסביר אותם, שחור על גבי לבן.

 

הלא-מודע כידע ש"כבר שם"

הלא-מודע כידע שנמצא "כבר שם" הוא הלא-מודע כחוק (Miller, 2004). למשל, הגברת שעל המקרה שלה מספר פרויד (1966 [1915-1917]) ב"הרצאות מבוא לפסיכואנליזה". היא סבלה מסימפטום אובססיבי: כל כמה דקות היא קראה לעוזרת, כאשר היא יושבת ליד השולחן, ולאחר מכן שלחה אותה חזרה לענייניה. כאשר פרויד שמע את הסיפור, הוא ביקש לדעת עוד פרטים, ואף היה בגופו אל מול השולחן שלידו התרחשה החזרה של הסימפטום. היה שם, על השולחן, כתם. הסתבר שבליל הנישואין של הגברת, בעלה החדש לא הצליח לקיים עמה יחסים, למרות שחזר יותר מפעם למיטה שלה. בבוקר, הפציינטית הייתה כל כך במבוכה, שזרקה דיו אדום על הסדינים כדי שיהיה ברור שאכן היה מה שבעצם לא היה. אבל היא עשתה זאת במקום הלא נכון... בסימפטום, הפעילות האובססיבית שלה חזרה כחוק לאותו מקום, ואף לאותה שעה, כאילו חוזרת ומצהירה: "זה היה". הטרגדיה שלה היא שהמשיכה עד אותו הרגע להיות נשואה, מגנה על גבר שעמו לא הייתה לה עד אז קרבה אינטימית.

הלא-מודע במקרה הזה הוא "הלא מודע החוזר", שאפשר כבר לדעת מראש את החוקיות שלו, "איך הוא יחזור". אבל זה רק מדומה, זה "כביכול" חוק. לא נשכח שהלא-מודע הוא תוצאה של ההתנסות האנליטית, של הפירוש. אין לו קיום לפני כן אלא כהנחה. בהתנסות של הטיפול האנליטי, כולל במקרה של הגברת האובססיבית כמובן, הלא-מודע שחוזר הוא תוצאה של הפירוש. זהו פרויד עצמו שמפרש את האקט האובססיבי של הקריאה לעוזרת כחזרה של הניסיון להראות את הכתם על הסדינים. הפירוש השני, זה של הבושה, של החיים שהיא חיה עם בעלה בו בזמן שהיא מסתירה-מראה את האמת, גם הוא תוצאה של הטיפול. לכן לאקאן, במתמה שלו, כותב למעלה את המסמן שמייצג את האנליטיקאי (S), ולמטה את המסמנים של הידע שכביכול "כבר שם", אחרי הפירוש (S1, S2,S3…):

אפשר לראות בחלק התחתון של הנוסחה שהתוצאה היא "ידע מצטבר" (1, 2, 3...); אבל זאת תוצאה "כביכול", אפקט של הטיפול. האנליטיקאי יודע את הידע הזה כביכול, כאילו. הוא נפרד מהידע שנמצא למטה, כי ישנו הקו. הסובייקט S נמצא מתחת לקו, אך מחוץ לסוגריים הכוללים את המסמנים של הידע ש"כבר שם".

 

הלא-מודע-סובייקט: לא-מודע כזמן, זמן של הזדמנות

כך יוצא שהפירוש אינו פירוש של הידע ש"כבר שם", אלא נהפוך הוא, הפירוש נולד מההזדמנות, הוא נמצא בזמן אחר. הפירוש שייך לזמן של קוהלת, פרק ג – הזמן של הרגע הנכון, של ההזדמנות, הזמן המתאים:

לַכֹּל זְמָן; וְעֵת לְכָל־חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם׃ עֵת לָלֶדֶת וְעֵת לָמוּת; עֵת לָטַעַת, וְעֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ׃ עֵת לַהֲרוֹג וְעֵת לִרְפּוֹא, עֵת לִפְרוֹץ וְעֵת לִבְנוֹת׃ עֵת לִבְכּוֹת וְעֵת לִשְׂחוֹק, עֵת סְפוֹד וְעֵת רְקוֹד׃ עֵת לְהַשְׁלִיךְ אֲבָנִים, וְעֵת כְּנוֹס אֲבָנִים; עֵת לַחֲבוֹק, וְעֵת לִרְחֹק מֵחַבֵּק׃ עֵת לְבַקֵּשׁ וְעֵת לְאַבֵּד, עֵת לִשְׁמוֹר וְעֵת לְהַשְׁלִיךְ׃ עֵת לִקְרוֹעַ וְעֵת לִתְפּוֹר, עֵת לַחֲשׁוֹת וְעֵת לְדַבֵּר.

דוגמה מצוינת נמצאת בספר של קרדינר, "האנליזה שלי עם פרויד" (Kardiner, 1977). קרדינר מספר על הפגישה המקדימה עם פרויד, שבה קרדינר מציג לפרויד שרטוט ביוגרפי של עצמו. פרויד מפסיק אותו בשאלה: "ומה קיבלת מהאנליזה שלך עם ד"ר פרינק (Frink)?" קרדינר: "שום דבר". הוא ממשיך עם השרטוט. בסוף, פרויד אמר לו שיש לו אישיות שמעניין מאוד לעבוד עמה, אבל רק בנקודה אחת הוא רוצה להביע תיקון. "אתה אמרת שלא קיבלת שום דבר מהאנליזה עם ד"ר פרינק. אתה אכן קבלת משהו ממנה". "מה קיבלתי?" –שואל קרדינר. "נוירוזה קטנה"–עונה פרויד בקצרה. האנליזה מתחילה בפגישה הבאה.

ז'אק-אלן מילר הבחין, בעקבות לאקאן, בין שני מצבים שונים בלא-מודע. הראשון הוא הלא-מודע כמו באובססיה של אותה גברת, לא-מודע אדון. זהו זמן של החזרה, ובו יש מסמן שמסדר את הידע: "פעילות אובססיבית פירושו של דבר, שידוע מראש שזה יתרחש (Miller, 2004b). באובססיה, האדון (S1) פוקד על הידע (S2):

אבל יש לא-מודע אחר, זה של הפגישה האנליטית. בפגישה האנליטית הלא-מודע הוא מקרי לחלוטין. פרויד המליץ לאנליטיקאים לשים בסוגריים את כל הידע שהם קיבלו מראש, לקבל כל מקרה מתוך עמדה של בורות מוחלטת.

נכתוב עם מילר את הלא-מודע של הפגישה האנליטית, כמו למשל מה שקרה לקרדינר בפגישה הראשונה עם פרויד. אין שם דגש על החזרה; יש מן החדש: "הנוירוזה הקטנה". החדש הזה נפרד מן הפקודה-התשובה של קרדינר לשאלה של פרויד: "שום דבר", כלומר, "הכול כפי שהיה". פרויד אומר לו שאכן יש משהו שנבע מהאנליזה עם ד"ר פרינק.

הקו הכפול מציין שאין כזה דבר מסמן אדון שיהיה אדון של הידע. אי לכך, הידע הזה, ללא אדון, נמצא במקום של האמת. זה מה שמאפשר למילר להבחין בין שני מצבים שונים של הלא-מודע (Miller, ibid):

"אפקט-האמת" של הפירוש הוא בלתי נתן להסקה. לכך מכוונת האמירה של לאקאן, לפיה פירוש שאפשר להבין את האפקטים שלו אין הוא פירוש אנליטי. ההשפעה של אפקט-האמת היא במישור הלוגי גרידא: לאפקט-האמת יש השפעה על ה"חוקיות" של החזרה; מדובר על אפקט, "לכן, החזרה הייתה יכולה להיות אחרת". הבה ניקח את הדוגמה של קרדינר: אם אכן נכון שה"נוירוזה הקטנה" של קרדינר היא תוצאה של האנליזה עם ד"ר פרינק, אז הנוירוזה היא כמין בחירה, כלומר תוצאה סובייקטיבית של מפגש אנליטי. היא איננה דבר גורלי שהסובייקט צריך לקבל כאין ברירה. ואכן, ב"אוצר המילים של הפסיכואנליזה" יש התייחסות למונח הפרוידיאני "בחירה של נוירוזה" (Neurosenwahl). "אוצר המילים" משאיר את הביטוי של פרויד בסימן שאלה:

"אם נסתפק בפן הטרמינולוגי של הסוגיה, נוכל לתהות מדוע השתמש פרויד במונח "בחירה", ואף דבק בו. ברי כי מונח זה אינו מתייחס לתפיסה שכלתנית המניחה כביכול בחירתה של אפשרות אחת מתוך מגוון של אפשרויות שונות הקיימות בצדה; הוא הדין אף לגבי המושג בחירת אובייקט (Objektwahl). אף על פי כן, אין זה עניין של מה בכך כי בתפיסה הטוענת לדטרמיניזם מוחלט קיים מונח המרמז שיש הכרח במעשה של הסובייקט כדי להקנות לשלל הגורמים ההיסטוריים והקונסטיטוציוניים שחושפת הפסיכואנליזה את מובנם ואת כוח ההנעה שלהם." (עמ' 157)

"אוצר המילים" מבטא אם כן הפתעה אל מול ההתעקשות של פרויד שאכן, את הנוירוזה בוחרים. בוחרים נוירוזה – כמו שבוחרים גיאומטריה: 22 מאות אחרי אוקלידס (Euclid) עד שהסתבר שיש גיאומטריות אחרות, שבהן המשפט אקסיומת המקבילים לא מתקיים. לפי הגיאומטריה האוקלידית, אם יוארכו ישרים לא מקבילים מספיק באותו צד, הם ייפגשו". אך מסתבר שהם יכולים גם לא להיפגש. הגאומטריה הלא-אוקלידית הייתה תגלית, אפקט-אמת. בדיעבד, בעקבות התגלית, אפשר לומר: תלוי בגיאומטריה שבוחרים.

                                             

אוקליד ב"אסכולה של אתונה" של ראפאל                                                           אקסיומת המקבילים               

 

ויטגנשטיין, מחקרים פילוסופיים: הפרדוקס

את פעולתו של הלא מודע כחוק ניתן להבין יותר בעזרת הפרדוקס שמציג ויטגנשטיין בספרו "חקירות פילוסופיות" אודות מעקב אחר כלל:1

201. זה היה הפרדוקס שלנו: אין דרך פעולה שיכולה להיקבע על ידי כלל, כי כל דרך פעולה יכולה להיות מותאמת כך שתהיה על פי הכלל. התשובה הייתה: אם כל דבר יכול להיות מותאם בהתאם לכלל, אזי גם אפשר שיהיה מותאם לבוא לקונפליקט איתו. כך לא תהיה כאן לא הסכמה ולא קונפליקט. (Wittgenstein, 1986 [1953], p. 81)

הפילוסוף שאול קריפקה (Kripke) לקח את הפרדוקס של ויטגנשטיין ויישם אותו: "בוא נגיד שעד היום אף פעם לא חיברת מספרים גדולים מ-50. אז בוא נגיד שמבקשים ממך לחבר 68+57. הנטייה ה'טבעית' היא לכתוב : 125. אבל קריפקה אומר: עצור כאן! עד 50, הכלל פועל כפי שהיית רגיל לחשב עד 50, אבל במקרים אחרים, y + x=5" (Miller, 2011). במקרה הזה, ה"כבר שם" הוא החיבור, ה-"+" בפירוש הרגיל. קריפקה מפתיע אותנו, כי הוא אומר לנו – בעקבות ויטגנשטיין – שמה שהיה "כבר שם" הוא בעצם רק כלל, שפירושו יכול באותה מידה להיות אחר. שהפירוש הקודם שלו היה בסיס טוב – עד נקודה מסוימת.

הקורא ישאל את עצמו מה כאן הקשר בין הבחירה בנוירוזה, בין הלא-מודע, לבין הפרדוקס של ויטגנשטיין. נזכור אם כן את המקרה של הגברת האובססיבית, שהייתה אישה צעירה, בת 30: הטראומה של ליל הנישואין הטעינה את המסמן "נישואין" בליבידו – וכך קבעה אותו כנקודה שהיא תמיד חוזרת אליה. הסימפטום האובססיבי שלה היה הכתם שהיא חייבת להראות, פעם ועוד פעם, כדי לשמור על הכבוד של בעלה וכך לכסות על הכשל של הנישואים שלה ש"כבר שם". גם האמירה של פרויד בהתחלת האנליזה של קרדינר, על "נוירוזה קטנה" בדיעבד, מתקשרת לפרדוקס של ויטגנשטיין וקריפקה באופן שנחזור אליו בהמשך. הכלל של הדיבור בפגישה אנליטית, הוא אם כן כלל במובן של ויטגנשטיין: כלל שכל פעם סבור מחדש, כל פעם יש לנחש אותו, לחשב אותו מחדש, מעצם העובדה שבפגישה אנליטית מדברים באסוציאציה חופשית, ללא כלל.

 

הלא-מודע: האם הוא ממשי? האם הוא רק הנחה?

מצד אחד, בעבודה המרכזית שלו, "הלא-מודע" (1968 [1915]), פרויד ממקם כאמור את הלא-מודע כהנחה. מצד שני, כפי שמציין ז'אק-אלן מילר, ה"כבר שם" הוא הבסיס שפרויד נותן לדבר מה ממשי שיש בלא-מודע, ממשי במובן שיש לו תוצאות ממשיות בחיים, בהתנהגות של בני אדם, כמו במקרה של הגברת האובססיבית (Miller, 2004). אותה טראומה שאליה חוזרים ושחוזרת כל הזמן מעידה של הקיבעון של המסמן. קרה משהו בחיים, ויש לאירוע תפקיד: לתת מקום קבוע לליבידו.

המקום המוקצה לליבידו, הן אצל פרויד והן אצל לאקאן, נקרא "פנטזיה", (או "פנטזמה" אצל לאקאן). פרויד מתייחס לפנטזמה-פנטזיה באופן מיוחד. שני מאמרים מרכזיים שלו בנושא הם: "מכים ילד" (2002 [1919]), וההרצאה המפורסמת מס' 23 ב"הרצאות מבוא לפסיכואנליזה" (1966 [1915-1917]). בהרצאה 23 הוא ממקם את "החשיבות של הפנטזיה ביצירת הסימפטום". הוא מסביר כי לפנטזיה-פנטזמה יש מציאות כשלעצמה: "בעולם של הנוירוזה, המציאות הנפשית [psychische Realität] היא המוסמכת". בסוף פרק ה' של "מכים ילד" יש דגש נוסף על הפנטזיה-פנטזמה ביצירת הסימפטומים:

"אנשים הנושאים עמם פנטזיה כזו מפתחים רגישות ועצבנות מיוחדת כלפי אנשים שאותם הם יכולים לשבץ בקבוצת דמויות האב. הם נפגעים מהם בקלות, ומביאים לידי התגשמות את המצב הפנטזיוני, כלומר מצב בו הם מוכים בידי האב, וכתוצאה מכך נגרם להם צער ונזק. לא אתפלא אם פעם יעלה בידנו להוכיח פנטזיה זו כמי שעומדת בבסיס תעתוע אהבת הריב והמדון הפרנואידית." (שם, עמ' 157; ההדגשה שלי, ממ)

"פנטזיה זו" (this one”", ובמקור dieselbe Phantasie), כותב פרויד, עומדת בבסיס סימפטומים מסוימים – אלה של תעתוע אהבת המדון הפרנואידית. הפנטזמה נמצאת אם כן בבסיס הקיבעון, וכן בבסיס יצירת הסימפטומים. היא אכן מעין "כלל" של הדיבור באנליזה, כלומר, כלל של נקודת התכנסות המתייחסת לשאלות "מה זה רוצה", "איך זה מתענג". אולם בעקבות ויטגנשטיין וקריפקה ניתן לומר כי ברגע שמתגלה שמדובר על "פנטזיה זו" – אזי יש גם אחרות, עם סימפטומים אחרים, עם תנאים אחרים. הפנטזמה היא כלל שבאנליזה אפשר לגלותו ככלל, כלומר, כדבר מה שיכול היה להיות אחר.

ב"מכים ילד", מאמר בסיסי בפרקטיקה ובתיאוריה האנליטית, הקושר את מקורות הפרוורסיה עם הנוירוזה והסימפטומים הנוירוטיים, נמצא דגש על הממשי. פרויד כותב: "לא בוודאות פנטזיה מינית, לא פנטזיה סאדיסטית כשלעצמה, ובכל זאת היא החומר שממנו יתהוו שתי פנטזיות אלה מאוחר יותר." (עמ' 151; ההדגשה שלי, ממ). פרויד מיקם שם, באזור של הפנטזיה, את הלא-מודע כממשי, psychische Realität. לאקאן, שהכניס את הממשי כמונח בשדה של הפרקטיקה האנליטית, ניסח את הקשר בין הפנטזמה לממשי באופנים שונים. יש לפחות שלושה (Miller, 2011):

1- הפנטזמה כממשי עבור הסובייקט, כי היא חוזרת תמיד לאותו מקום, וגם כי היא לא עוזבת אותו.

2- הפנטזמה תופסת את המקום של הממשי, במובן שהיא מסתירה אותו על ידי משפט –"מכים ילד", או משפט אחר; בעקבות ההסתרה, מה שנותר גלוי עבור הסובייקט הוא המשמעותי ולא הממשי (כלומר, כל דבר מקבל משמעות פנטזמטית).

3- הפנטזמה כחלון אל הממשי, חלון אישי אשר דרכו יכול הסובייקט להציץ אל מעבר למה שהיה עבורו ממשי אז, עד הרגע שבו הוא "חוצה" את החלון כחלון, כ"כלל". זה יכול להיות רגע של דה-פרסונליזציה, בדומה לרגע שבו קריפקה מתרה בנו שלא נהיה כה בטוחים, שלא כתוב בשום מקום כי ל-68+57 תוצאה קבועה מראש, אפילו אם יש כלל. זהו רק כלל, קונטינגנטי, שיכול להשתנות בכל רגע.

 

ממשי, סמלי, דמיוני: אין זו המשגה, אלא: כתיבה

ב-17 במאי 1976 כתב לאקאן מבוא למהדורה האנגלית של הסמינר ה-11, "ארבעת מושגי היסוד של הפסיכואנליזה (1963-64)" (Lacan, 1978). זהו הטקסט הכתוב האחרון של לאקאן. הנה הפסקאות הראשונות שלו:2

"כאשר אין למרח(ב) של פליט(ת-פה) שום משמעות (או פירוש), אזי אתה בלבד בטוח שאתה בתוך הלא-מודע. אתה יודע.

אבל די בתשומת לב כדי לצאת ממנו. אין ידידות שם, שהלא-מודע הזה יוכל לסבול.

כל מה שנותר לי הוא לומר את האמת. אין בכך, פספסתי אותה. אין אמת שברגע שהיא עוברת דרך תשומת הלב, אינה משקרת.

מה שאינו מונע שתרדוף אחריה."

ז'אק-אלן מילר הקדיש שנה שלמה למשפטים האלה, בקורס שלו בשנת 2006-2007, על ה"הוראה אחרונה-אחרונה" של לאקאן (Miller, 2008). כרקע לכך, הוא מתייחס לדבריו של לאקאן בסמינר "הסינטום" (Le sinthome): "אם מניחים שהתגלית של פרויד היא אמיתית, אז תשובה סימפטומטית שלי היא הממשי", הוא כותב (אצל: Miller, 2005). לאקאן מתייחס ל"ממשי" שלו – המצאה של לאקאן עבור הפסיכואנליזה – כתגובה סימפטומטית ל"אירוע פרויד". פרויד הוא השם של אירוע, ואף של טראומה. "זה במידה שפרויד היבר (articulated) את הלא מודע, שאליו אני מגיב", כותב לאקאן (שם).

"הממשי כתגובה סימפטומטית" מאפשר לז'אק-אלן מילר לקרוא את השורות הראשונות, וגם את ההמשך, של המבוא למהדורה האנגלית של הסמינר 11. מה שמפתיע את מילר הוא המשפט: "אפשר להיות בטוח שאתה בלא-מודע כאשר אין לפליט(ה) משמעות או פירוש": יש כאן פער בין הלא-מודע לבין הפירוש, בניגוד מוחלט למה שהיה קודם אצל לאקאן. עד כאן, S1---S2 הוא הזוג המסמני: S1 הוא המסמן של ההעברה (transference), כלומר המסמן שעמו מגיע הסובייקט לראשונה לאנליזה. ההעברה היא לאדם כלשהו, ו-S2 הוא המסמן של כלשהו, המסמן של האנליטיקאי. S2 הוא גם המסמן של הפירוש. פרויד, כ"בודד", גילה את הלא-מודע באנליזה העצמית שלו, ורק לאחר מכן המציא את הפרקטיקה הפסיכואנליטית בזוג, אנליזנט-אנליטיקאי. כך, דרך ההעברה, נולד המסמן השני: S2.

בטקסט של המבוא למהדורה האנגלית של הסמינר 11, לאקאן כותב על המרחב של פליטת-הפה, "l’espace d’un lapsus", אך מציין זאת גם כ"l’esp d’un laps". בעוד ה-"lapsus" הנה הפליטה, המסמן הסימפטומטי S1, "אפקט של אמת" בדיעבד (כלומר, אחרי הפירוש), ה"laps" היא "פליט...", הסימפטום לפני הפירוש, המצוי ב-"esp", ב"מרח...", כלומר לפני כל היבור למסמן שני, S2. כך, לאקאן מנסה לגשת למסמן הראשון, לפני הפירוש, לפני ההיבור עם המסמן השני:

במאמרו "אנליזה סופית ואינסופית" (2007 [1937]) כותב פרויד כי בתום הטיפול "כמעט תמיד נותרים שרידי תופעות". הממשי בלא-מודע, הוא מה שפרויד כיוון אליו בביטוי "שאריות סימפטומטיות" בהקשר זה. לאור זאת, ז'אק-אלן מילר מציין שלוש המלצות לגבי הפירוש (Miller, 2006), המובילות אל הכיוון של הממשי בפסיכואנליזה – לשם לאקאן מבקש להפנות אותנו, ב"הוראתו האחרונה אחרונה": ראשית, לא לקבוע "פגישה מראש" עם האמת; לשים בהמתנה את הידע שכביכול נמצא, כפי שפרויד המליץ ביחס למקרה: לעולם לא לדעת מראש; שנית, לא לסגת אל מול השארית של החידה. גם אם הפירוש "פותר חידה", בכל מקרה לא מדובר על "פתרון" לכולה. יש שארית. החידה נשארת מרוכזת בשארית, אחרי הפירוש; ולבסוף – לא להסתפק בסוף מדהים. התדהמה היא בהתחלה. בסוף יש "פתרון". סוף מדהים אינו הסוף. במדהים נמצא "הבזק של לראות".

 

 

1. זהו התרגום לעברית של עדנה אולמן מרגלית (ויטגנשטיין, 1994):

"הפרדוקס שלנו היה זה: הכלל אינו יכול לקבוע שום פעולה, שכו ניתן להביא כל אופן פעולה לידי כך שיתאים לכלל. התשובה הייתה: אם כל אופן פעולה יכול להתאים לכלל, אזי כל אופן פעולה יכול גם לסתור אותו. לכן אין כאן לא התאמה ולא סתירה"

 

2. זהו המקור בצרפתית:

 

“Quand l’esp d’un laps, soit puisque je n’écris qu’en français : l’espace d’un lapsus, n’a plus aucune portée de sens (ou interprétation), alors seulement on est sûr qu’on est dans l’inconscient. On le sait, soi.

Mais il suffit que s’y fasse attention pour qu’on en sorte. Pas d’amitié n’est là qui cet inconscient le supporte.

Resterait que je dise une vérité. Ce n’est pas le cas : je la rate. Il n’y a pas de vérité qui, à passer par l’attention, ne mente.

Ce qui n’empêche pas qu’on courre après."

וכך תורגם הקטע לאנגלית:

“When the space of a lapsus no longer carries any meaning (or interpretation) then only is one sure that one is in the unconscious. One knows.

But one is only to be aware of the fact to find oneself outside it. There is no friendship there, in this space that supports this unconscious.

All I can do is to tell the truth. No, that isn’t so--I have missed it. There is no truth that, in passing through awareness, does not lie.

But one runs after it all the same.”

 

 

 

מקורות

ויטגנשטיין, ל' (1994). חקירות פילוסופיות, תרגום: עדנה אולמן מרגלית, הוצאת מאגנס.

לפלאנש, ז'אן ופונטאליס, ז'אן-ברטרן (2011 [1967]). אוצר המילים של הפסיכואנליזה. תרגום: נועם ברוך. תולעת ספרים.

פרויד, ז' (1968 [1915]). "הלא מודע", בתוך: כתבי זיגמונד פרויד, כרך רביעי. הוצאת דביר.

פרויד, ז' (1966 [1915-1917]). "הרצאות מבוא לפסיכואנליזה", בתוך: כתבי זיגמונד פרויד, כרך ראשון: מבוא לפסיכואנליזה. הוצאת דביר.

פרויד, ז' (2007 [1937]), "אנליזה סופית ואינסופית", בתוך: הטיפול הפסיכואנליטי, עם עובד.

פרויד,"מכים ילד". בתוך: מיניות ואהבה, עם עובד, 2002, עמ' 145

ז'אק-אלן מילר, קורס של 15 נובמבר 2006.

Heidegger, M. (2006). Séminaires de Zurich, Entretien 29 /1/1964, Gallimard, Paris. p. 257.

Kardiner, A. (1977). “My analysis with Freud”, Norton, NY, p. 17.

Lacan, J. (1978). ”Preface to the English-Language edition”, “The four fundamental concepts of psychoanalysis”, Translation: Alan Sheridan, Norton, Ny-London, Edited by Jacques-Alan Miller, first American edition.

Miller, J. A. (1994). “Donc”, (1993-94), 19/1/1994, Paidós, Buenos Aires.

Miller, J. A. (2004). “Los usos del lapso”, (1999-2000), 1/12/1999, Paidós, Buenos Aires.

Miller, J. A. (2004b). “Los usos del lapso”, (1999-2000), 1/3/2000, Paidós, Buenos Aires.

Miller, J. A. (2006). 22/11/2006.

Miller, J. A. (2008). L'Orientation lacanienne, "Le tout dernier enseignement de Lacan", leçons des 17/1/2008, 27/3/2008, 23/5/2008 et 30/5/2008 (inédit).

Miller, J. A. (2009). “Sutilezas analíticas", (2008-2009), 21/1/2009.

Miller, J. A. (2011). “Donc”, (1993-94), 12/1/1994, Paidós, Buenos Aires.

Wittgenstein, L. (1986 [1953]). Philosophical Investigations. Translation: G.E.M Anscombe, Blackwell, 1986.

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

מאואס, מ. (2011). "הלא-מודע": פרויד ולאקאן עם ז'אק-אלן מילר. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2709

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אין עדיין תגובות למאמר זה.