פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×יצירה מאת Adam Hillman
Adam Hillman ©
זכור אותי

מצד שלישי: פסיכותרפיה פסיכואנליטית בהפרעות חברתיות קשות

סקירת הרצאתו של הפסיכואנליטיקאי ניל אלטמן ביום העיון "פסיכותרפיה פסיכואנליטית בהפרעות נפשיות קשות". אלטמן התייחס למושג "השלישי החברתי" שפיתח, והסביר כי סימפטומים שנראים פסיכוטיים יכולים לעתים להתפרש ולקבל משמעות במסגרת הבנת הרקע ההיסטורי או המשפחתי הספציפי של טראומה רחבה.

כתבות שטח | 14/6/2011 | 20,796

תגיות:

 

מצד שלישי: פסיכותרפיה פסיכואנליטית בהפרעות חברתיות קשות

סקירת יום עיון על הפרעות נפשיות קשות

מאת עומר שטרן

 

סקירה על יום העיון "פסיכותרפיה פסיכואנליטית בהפרעות נפשיות קשות" שאורגן על-ידי התכנית לפסיכותרפיה של בית הספר ללימודי המשך ברפואה באוניברסיטת ת"אבשיתוף עם עמותת "לכל נפש". יום העיון התקיים ב-15.5.11 בתל אביב.

 

עושה את דרכי בצעדים מהירים לעבר יום העיון המתקיים באוניברסיטת תל-אביב. נכנס בשער ומאפשר לאיש הביטחון הניצב בו לבדוק את התיק שלי על תכולתו ולחדור מבעד למעטה הפרטיות שלי. פורש את ידי קמעא לצדדים ונותן לו להעביר על גופי את גלאי המתכות. בעודי מתאמץ לסיים את הקירבה האינטימית שנכפתה עליי מהר ככל שניתן, דוחף לידי גבר אחר עיתון שעל העמוד הראשי שלו מרוחה כותרת הזועקת "כוננות נכְבּה" באותיות מאיימות – גדולות ואדומות על רקע שחור. אני הודף את העיתון – ואת הכותרת – ומחיש צעדי לעבר "בית התפוצות", הרי הוא מוזיאון העם היהודי.

בדרכי אני חולף על פני כתובת גרפיטי חצי מחוקה בה רוסס בעברית ובערבית "שייח' מוניס זה כאן!". צעד וחצי, ועוד אחד, ואני נכנס לתוך בית התפוצות. השלט הענק התלוי על הקיר בכניסה מקדם את פניי וקורא לעברי "אתה חלק מהסיפור". אני ממהר ונכנס לתוך אולם "בני ציון" בו עתיד להתחיל יום העיון בעוד דקות מספר. אני מחפש לי מושב שארגיש בו בנוח, ומחליט להתיישב על אחד עליו מצוין כי "נתרם לזכרה של לואיזה שטרן ז"ל מלייפציג שנספתה בשואה".

על אותו המושב ממש ממתינה לי חוברת מושקעת ועבת כרס – כשישים עמודים לערך – המכנסת יחדיו כמעט את כל ההרצאות המתוכננות להמשכו של יום העיון העשיר הזה. מפאת קוצר היריעה אתייחס בסקירה זו באופן כמעט בלעדי להרצאתו של פרופ' ניל אלטמן – אורח הכבוד של היום כולו – שפתחה את המושב הראשון של יום העיון.

אלטמן הוא פסיכואנליטיקאי יהודי ניו-יורקי. בספרו The Analyst in the Inner City: Race, Class and Culture Through a Psychoanalytic Lens, הוא הצליח להזיז את התיאוריה והפרקטיקה הפסיכואנליטית ממשכנה הנעים והנוח של חדר הטיפולים וספת האנליזה, אל עבר אוכלוסיות השוליים של החברה – אוכלוסיות נעדרות ובמובן אחר מודרות מאותו החדר ומאותה הספה ממש. לשם כך אלטמן הסתמך אמנם על הניסיון האישי שצבר במהלך עבודתו היומיומית במרפאות הציבוריות של רובע הברונקס בניו-יורק, אך הצליח לנסח טענה ותיאוריה רחבה בהרבה, שחרגה אף לעבר ניתוח אירועים בספירה הגלובלית שמחוץ לקליניקה.

בספרו זה, לצד ניתוחים בעלי אופי פסיכואנליטי-מרקסיסטי של החברה המודרנית, התייחס אלטמן להיבטים השונים המקבעים בסופו של דבר את הפסיכואנליזה הן כתיאוריה אך במיוחד כפרקטיקה, כאקסקלוסיבית וכאליטיסטית. הוא ביקר את האופן בו הפסיכואנליזה התייחסה לאותם אינידיוידואלים קשיי יום כאל "בלתי ניתנים לאנליזה" וכבעלי אגו חלש מדי; ואת ההתייחסות אל התמקדותם בקשייהם החומריים כאל התנגדות לטיפול. אל מול זאת טען אלטמן כי בדיוק כשם שפסיכותרפיה פסיכואנליטית מבקשת לקדם אצל האינדיווידואל קבלה ואינטגרציה של אותם חלקי עצמי מפוצלים שעברו השלכה, הדחקה והתנכרות, כך גם עלינו לשלב לתוך השדה הפסיכואנליטי אותן אוכלוסיות שבאופן מסורתי נדחקו לשוליים הן בתיאוריה והן בפרקטיקה. זאת הן לשם יצירת פסיכואנליזה אתית יותר, והן לשם בניית חברה בריאה יותר.

בספר חיבר אלטמן בין התיאוריה הפסיכואנליטית לתיאוריה חברתית ביקורתית, וטען כי חלוקות סוציולוגיות על רקע גזעי, מעמדי ותרבותי משפיעות על אופן התפתחותו הנפשית של הסובייקט. זוהי עמדה מבורכת, שכן היא מקרבת את הפסיכואנליזה לציבורים רחבים ובכך גם נאמנה יותר לאספירציות הפרוידיאניות המקוריות, אך זוהי גם עמדה חריגה הבולטת בשונותה על רקע העמדות המקובלות בשדה הפסיכואנליטי.

חריגותו וחריגתו זו של אלטמן ניכרה גם ביום העיון עצמו ונראה היה כי הרצאתו סוטה מן הדיון המתוכנן על פסיכותרפיה פסיכואנליטית בהפרעות נפשיות קשות. אלטמן התייחס אמנם לטיפול בסוג ההפרעות והמטופלים הללו, אך בהרצאתו הייתה תרומה מרעננת שבאה לידי ביטוי ברעיון של "השלישי החברתי" אותו פיתח בספרו ואותו הציג במהלך ההרצאה.

לטענתו של אלטמן, הגיעה העת שנבחן את המטופלים שלנו ואת ההפרעות עימן אנו נפגשים בקליניקה בקונטקסט רחב יותר מזה לו אנו רגילים. לצד היבטים אינטרה-פסיכיים של פנטזיות (one-person psychology) והיבטים אינטר-פסיכיים של אובייקטים ומערכות יחסים אינטרסובייקטיביות (two-person psychology), ציין אלטמן כי אנו מחויבים להתייחס גם לאותו "שלישי חברתי" (three-person psychology): השפעתם של גורמים ומרכיבים היסטוריים, לאומיים, חברתיים ותרבותיים על חיי הנפש של הסובייקט היחיד – כל זאת במובן הפסיכואנליטי של המילה.

באופן כללי קבע אלטמן כי פסיכואנליזה שתטמיע לתוכה את הפרספקטיבה של "השלישי החברתי" תאפשר לנו לבחון את השפעתם של המכניזמים לשליטה חברתית הפועלים למן הרגע בו מתקיימת סטייה וחריגה כלשהי מהנורמה. באופן ספציפי יותר, פרספקטיבה רחבה זו תאפשר לנו גם לבחון את האופן בו פועלת העברה בין-דורית של טראומה, המתבטאת בסופו של דבר בסימפטומים פוסט-טראומטיים בקרב אינדיווידואלים פגיעים ורצפטיביים במיוחד. סימפטומים שהם במקרים מסוימים בעלי מופע גבולי ולעתים אף פסיכוטי.

אלטמן טען כי "פסיכוטיים, ובמיוחד אלו המציגים סימפטומים מוזרים וביזאריים, יתכן שנושאים את השושלת של טראומה בין-דורית, כתוצאה ממלחמה, עבדות, טרור ורצח-עם". תיוגם באמצעות תווית פתולוגית משמש לדבריו להפכם ל'שעירים לעזאזל'. בהסתמכו על מחקריהם של התיאורטיקנים הצרפתיים Davoine ו-Gaudilliere, הוא הסביר כי באמצעות "השלישי החברתי" סימפטומים שנראים כסתומים וחסרי כל פשר יכולים לעתים להתפרש ולקבל משמעות במסגרת הבנת הרקע ההיסטורי או המשפחתי הספציפי של טראומה רחבה הרבה יותר.

אלטמן מודע לכך כי עבור חלק לא מבוטל מהאנליטיקאים ומהמטפלים באוריינטציה פסיכואנליטית, אפילו מרכיבים אינטר-סובייקטיביים נחשבים למרכיבים שאינם אנליטיים – ובטח ובטח שמרכיבים חברתיים-היסטוריים ייחשבו כך. גם כאשר השפעתם של מרכיבים כאלה מקבלת הכרה, העיסוק בהם נתפס כקשור לשדה הסוציולוגיה או למחקר ההיסטורי – או במילים אחרות, "זו איננה פסיכואנליזה". אלטמן מפנה אצבע מאשימה כלפי גישה זאת: לדבריו, לא רק שחשוב לשלב מרכיבים אינטר-סובייקטיבים ותרבותיים-חברתיים לתוך הקליניקה והתיאוריה הפסיכואנליטית, אלא שבמקרים מסוימים בעיות נפשיות ואף סימפטומים פסיכולוגיים הם תוצרים של ההתייחסות האקסקלוסיבית להיבטים אינטרה-פסיכיים ושל ההדרה של אותם היבטים רחבים יותר. במילותיו הוא, "התמקדות אקסקלוסיבית בשדה החד-פרסונלי כמצע לפסיכואנליזה מבטלת את עצמה. לא תיתכן פסיכואנליזה שאיננה מתייחסת לשדה הדו-פרסונלי והתלת-פרסונלי כחלק אינטגראלי ממרחב המחקר שלה".

אלטמן ניסח את ה'שלישי החברתי' – אותה פרספקטיבה חברתית-היסטורית – כאותם כוחות תרבותיים והיסטוריים המעצבים את האינדיווידואליים ואת מערכות היחסים הנרקמות ביניהם. כוחות אלו הינם בעלי אופי 'שקוף', במיוחד עבור אלו השייכים לאותה התרבות ובעלי אותו מטען היסטורי. במובן זה אלטמן דורש מאיתנו כמטפלים להכיר בכך שהתיאוריות מהן אנו נזונים ולאורן אנו מטפלים רחוקות מלהיות "אוביקטיביות" ו"ניטרליות": הן משקפות מערכות ערכים תרבותיות רחבות יותר ומשפיעות בתורן על מה שאנו תופסים כנורמאלי לעומת מה שמוגדר כפתולוגי.

בנקודה זו ראוי לציין כי אלטמן כמובן איננו הראשון לנסח תיאוריה על ההשפעה הסמויה של החברה, סוכניה וחלוקות מעמדיות על האינדיווידואלים המרכיבים אותה. אפשר לנקוב בשורה ארוכה ומכובדת של פילוסופים קונטיננטליים ותיאורטיקנים ביקורתיים שדנו בכך, ושמישל פוקו הוא אולי נציגם הבולט והמוכר ביותר מן ההוגים בני זמננו. כמו כן, אלטמן גם רחוק מלהיות הראשון לשלב מרכיבים בעלי חזות "סוציולוגית" לתוך המרחב הפסיכואנליטי עצמו. אריך פרום – שנמנה עם אסכולת פרנקפורט – היה שם הרבה לפניו. אולם במקרה של אלטמן מדובר באחת הדמויות המרכזיות כיום בזרם ההתייחסותי, ומי שהיה עורך של כתב העת הנחשב "Psychoanalytic Dialogues", ולפיכך זהו משב רענן ורוח גבית לחיבור הנדרש של התיאוריה הפסיכואנליטית עם תיאוריות ביקורתיות עדכניות יותר. תרומתו זו לתיאוריה, ההמשגה והפרקטיקה הפסיכואנליטית היא במובנים רבים לא פחות מרדיקלית.

 

בסופו של יום העיון הגדוש הזה – שהכיל מלבד הרצאתו של אלטמן עוד מספר לא מבוטל של הרצאות ודיונים עשירים עם אנליטיקאים ומטפלים מן השורה הראשונה – אני קם מהמושב לזכרה של אותה אישה שנספתה בשואה ואת שם משפחתה אני נושא. אני יוצא מאולם "בני ציון" וחולף פעם נוספת מתחת לשלט הניצב בכניסה ל"בית התפוצות" הטוען כנגדי כי אני "חלק מהסיפור", וחושב על כך שלאור הרצאתו של אלטמן ניתן היה להחליף את נוסח הכתובת בשלט כך שיקרא: "הסיפור הוא חלק ממך". בעודי מהרהר בכך אני שומע מרחוק כי ברחבי הארץ היו במהלך היום אירועים שונים לציון "יום הנכבה" ובגבול הצפון נהרגו מספר פלסטינים במהלכן של ההפגנות לציון יום זה.

 

 

לסקירה נוספת על יום העיון באתר פסיכולוגיה עברית

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

שטרן, ע. (2011). מצד שלישי: פסיכותרפיה פסיכואנליטית בהפרעות חברתיות קשות. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2614

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

יובל לוייובל לוי9/7/2011

אובדן ארנק? או חור תיאורטי בכיס המטופל. האם ה-'דבק' שכל כך רוצה כותב המאמר, הוא דבק שאינו קיים. האם הוא 'טוען' כי, אין מה לעשות וחולים קשים לא יכולים להתקדם משמעותית עם פסיכותרפיה פסיכואנליטית? פסיכואנליזה? - וההורים שלהם באמת מאבדים ארנק?.

האם טיפול בחולה קשה הוא יומרני (ואולי עולה הרבה כסף)? אולי כדאי להשקיע, כן בסביבה (הקונטקסטואלית) פנימה החוצא ולא הפוך - כלומר שיקום ע'י אנשים מיקצועיים ולא עו'סים בתחילת דרכם? ומיליון עמותות ואירגונים- שברור שנידרש שיפור. אולי לחוקק חוקים, חדשים וחכמים לטובת נכי נפש? וטיפה פחות יומרנות, שמיתוך מיליון מילים תגיע ישועה..

והכי חשוב - אולי תתחילו לבדוק, מה קורה כאשר טיפול נפשי - דופק לאדם את החיים ורק הרס אותם? - להלן רשלנות טיפולית-רפואית?

רועי אלישררועי אלישר19/6/2011

נהניתי לקרוא. סקירה מעניינת ביותר של כיוון חשוב שאכן מוחמץ פעמים רבות בפסיכואנליזה הקלאסית. מעניין שפרויד עסק רבות בנושאים תרבותיים והיסטוריים - אך עד כמה שידוע לי לא השכיל לחבר זאת לפרקטיקה הטיפולית שלו. זו בהחלט גישה שהופכת פסיכוטיות וגבוליות מתיוגים המחריפים את הזרות לתוצאות של אירועי חיים, שהיו יכולים להיות מנת חלקו של כל אחד, ובכך עושים את היחס אליהם לאנושי יותר...

ברכה הדרברכה הדר18/6/2011

הפוליטיקה של הפסיכותרפיה הפסיכואנליטית. אני רוצה להודות לעומר שטרן על הסקירה המקיפה שלו על יום העיון עם פרופ.. אלטמן על טפול בהפרעות קשות. סקירות כאלה עוזרות לנו, אלה שלא היו בימי העיון החשובים והמעניינים, להשאר מעודכנים.
אבל במקרה הזה אני גם שמחה שלא הייתי ביום העיון כי בודאי היה קשה לי לשבת בכסא ולהקשיב לדברים החכמים והחשובים, אבל גם לדעת שהדברים האלה, שנשמעים עכשיו כל-כך חשובים, נאמרו כבר לפני כמה עשורים ע'י פוקס שהרחיב את התפיסה הפסיכואנליטית וייסד את התאוריה של האנליזה הקבוצתית. התפיסה של פוקס אפילו יותר מעמיקה בנושא המקום והחשיבות של החברה והארועים התרבותיים וההיסטוריים בנפש האינדבידואלית.
אבל משום מה האנליזה הקבוצתית לא מצליחה 'לזכות בבחירות' ואינה נכנסת ל'קואליציה' של התפיסות הדומיננטיות היום, וכך אלטמן 'מגלה את אמריקה' ולא יודע, וגם כנראה המאזינים שלו לא יודעים, שכבר גילו אותה.
בעיני האנליטיקאים הקבוצתיים פוקס הקדים את זמנו והניח את היסודות להתפתחות התפיסה ההתייחסותית.
אני כותבת את הדברים האלה כי אני מכירה בחשיבות הגדולה של התפיסה הגרופ-אנליטית וכואבת את העובדה שצטפלים אינדבידואליים, משום מה, לא נפתחים אליה.
ועוד משהו - התפיסה של אלטמן לגבי פסיכוטים שמבטאים טראומה שקרתה בסביבתם גם היא אינה חדשה. אני רוצה להמליץ על ספר שנקרא 'שגעון ויטגנשטיין' שנכתב ע'י פרנסואז דבואן - חוקרת ספרות, דוקטור לסוציולוגיה ופסיכואנליטיקאית שהתמחתה בטיפול בחולים פסיכוטיים, ומלמדת בפריס סמינר שנקרא: 'השיגעון והמרקם החברתי'.
ברכה הדר - פסיכותרפיה פסיכואנליטית ואנליזה קבוצתית.

אילנה לחאילנה לח15/6/2011

כל כך חשוב הקונטקסט!!!. תודה, עומר, על סקירה מעולה, ועל החיבור החשוב כל כך של הישומים של אלטמן למציאות שלנו- על ההקשר למקום, על ההקשר להיסטוריה, ועל ההקשר למציאות הפוליטית שלנו- בה שם האולם בו מתקיימת ההרצאה מקפל בתוכו את הגורמים הנפשיים שמובילים לביטוי של התהליכים הקולקטיביים והאישיים שאנחנו מחפשים להבין בטיפול, ובה האדמה עליה יושב אולם הכנס זוכרת את מי שהיה כאן, וגם זה משפיע על מציאות נפשית. כל אלו גורמים והשפעות עליהם שיש להם משמעות בתוך הטיפול, וטוב שאלטמן מכניס את זה לתוך השיח הטיפולי, וטוב שאתה מחבר את זה לעכשיו, ובעיקר לכאן.

שילי ורדימוןשילי ורדימון15/6/2011

סקירה מצוינת, אמירה חזקה וחשובה. אני חושבת שהצלחת בסקירה זו להביא משהו מהחשיבות הכל כך עמוקה של דבריו של אלטמן שהיה חיוני שיישמע - כמה חשוב שישמע הקול המזכיר לנו שלהיות חלק מהסיפור משמעו שהמציאות החיצונית היא חלק מאתנו, כל העת, ואי אפשר להתיישב בין ארבעה קירות ולנהוג כאילו הדבר לא כך, אי אפשר לנהוג בנפש ובכאביה כאילו זה אחרת, או לנהוג בעצמנו כאילו זה לא כך. דבריו של אלטמן, כפי שאתה מציין, אינם חדשים כלל, אבל למה זה מרגיש כאילו צריך להגיד זאת פעם ועוד פעם ועוד פעם ותמיד זה כאילו נאמר בפעם הראשונה - שהנפש לא יכולה לשאוף לבריאות אם אין עבודה מתמדת גם עם הסביבה בה היא מתקיימת, שאם אין הכרה ויחס מתמיד למציאות בה חיים, אי אפשר להביא שינוי גם בפנים. תודה שהשמעת את הקול הזה.