פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי

פסיכולוגיה ופסיכותרפיה - מחוזות ידע וחוויה,ללא מבחן התוצאה

מאמרים | 26/8/2006 | 12,734

הטיפול נועד לתקן את המעוות ולמנות את החסרון, יותר מאשר להסיר את העיוות ולחשוף את המודחק. דוד קיטרון קובע כי יכולתנו לרפא את נפש האדם, כפסיכותרפיסטים, אינה מדידה.
מאמר זה מבוסס על מאמרו של דוד קיטרון בשם "נפש האדם אינה ניתנת למדידה" מתוך גיליון מספר 34 של המגזין "ארץ אחרת"

פסיכולוגיה ופסיכותרפיה - מחוזות ידע וחוויה,ללא מבחן התוצאה

דוד קיטרון

  

כדי להשיב לשאלה בה נתבקשתי לדון, בדבר מדידותה של הפסיכותרפיה, אזכיר בראש וראשונה שעיסוקה של הפסיכותרפיה הוא בסבל והמינוח "פאציינט" נגזר מהשורש 'סבל' בלטינית. מושג הסבל הינו מושג סובייקטיבי, שאינו ניתן לכימות ולמדידה. בדומה לגישתו של הבודהיזם מאמינה גם הפסיכותרפיה שהסבל קיים, שלסבל ישנה סיבה ושניתן - על ידי מציאתה של הסיבה- להביא את הסבל לקצו. אמנם הדרך להשגתה של תוצאה רצויה זו בעזרת טיפול פסיכותרפויטי אינה זהה למתודה הבודהיסטית, אך גם היא איננה מדעית, מדויקת או מדידה. נוסף על כך, גם הפסיכותרפיה, כמו 'דרך האמצע' של הבודהיזם, מבקשת למצוא את המסלול אל הטוב במגוון ממדי חיים ויכולה הייתה, מבחינה זו, לאמץ את שמונת עקרונות 'השביל הנעלה' של הבודהיזם: נקודת מבט נכונה, חשיבה נכונה, דיבור נכון, ריכוז נכון, פעולה נכונה, דרך חיים נכונה, מאמץ נכון וחוכמה נכונה.

וכי ניתן למדוד השגתם של כל אלה או של מקצתם?

פרויד בזמנו, - כיציר של תקופה מודרניסטית-פוזיטיביסטית (שלהי המאה התשע-עשרה ותחילת המאה העשרים) - רצה בכל מאודו לפתח את הפסיכואנליזה כמדע ולהקנות לה הכרה ומעמד כמדע. לשיטתו, בדימוי אותו שאל מליאונרדו דה וינצ'י, משולה את העבודה הפסיכואנליטית לפיסול, הנעשה בדרך של גילוף (PER VIA DI LEVARE) - גריעה או הסרה), ולא לציור, הנעשה בדרך של הוספה (PER VIA DI PORRE) .הגילוף משמעו עבודה מדויקת, החושפת את קווי המתאר של הפסל. במובן המטפורי עושה זאת הפסיכואנליזה על ידי הסרת עיוותי ההשלכות, הפנטזיות, וההדחקות. על מישור דומה המשיל פרויד את עבודת המטפל האנליטי גם לעבודת הארכיאולוג, המסיר את השכבות המסתירות וחושף את השכבות הקדומות יותר, דהינו מגלה את הנסתר והחבוי, או לחילופין את האמת הבסיסית והראשונית.

לא כך הם פני הדברים היום, בתקופתנו הפוסט-מודרניסטית, שאינה מקדשת יותר ערכים מוחלטים, פוזיטיבסטים ואוביקטיביים. כיום אנו נוטים מבחינה אונתולוגית, לראות את הפסיכואנליזה יותר כמחוז אפיסטמולוגי (REGION EPISTEMOLOGIQUE), כהגדרת מישל פוקו – מחוז של ידע אשר במהלך הזמן התפתח ורכש את האוביקטים , את המתודולוגיה ואת מגוון המודלים התיאורטיים שלו.
בהתאם גם נמצא גשה שונה לחלוטין בתיאוריות פסיכואליטיות עכשוויות , בין אם נתייחס לתאורית העצמי של קוהוט ולדמויות מפתח כויניקוט ובאלינט, היכולים להיחשב כמקדימיו ובין אם נתייחס לתאוריות התיחסותיות ואינטר-סוביקטיביות ,כפי שהוצגו על ידי סטיבן מיטשל ואחרים. תאוריות אלה תתיחסנה לטיפול, אם נחזור לדימוי, דווקא כמו לציור, הבא להוסיף יותר מאשר לגלף. במלים אחרות, הטיפול נתפס עתה כבא לתקן את המעוות ולמנות את החסרון יותר מאשר להסיר את המעוות ולחשוף את המודחק . הפסיכותרפיה על פי הגשות הללו, נתפסת כמתן מענה לצרכים וחוסרים . מדובר במענה אמפתי לחוייתו הסובייקטיבית של המטופל, במסגרת של מפגש בין- אישי.

זאת ועוד, לתפישה זו השלכות אידיאולוגיות עמוקות ואף מהפכניות: הגילוף פרשני איננו יותר המטרה, המסתייעת באינטראקציה הטיפולית ככלי. אלא להפך- האינטראקציה הטיפולית היא המאפשרת החזקה(ויניקוט), הכלה(ביון), הבנה אמפטית(קוהוט), כלן חוויות מתקנות ומרפאות, שהפרוש אינו אלא מכשיר המסייע בעדן.

תפישה שכזו בהכרח גם אינה מקדשת כלל וכלל אובייקטיביות מדעית ואינה תרה אחר מציאות אובייקטיבית, מדידה ומדויקת . במדת מה ניתן אף לומר שנהפוך הוא, בראש מעיניה דוקא עמדה סובייקטיבית, מעורבת ואמפתית. עמדה זו נמדדת אך ורק ברגישותה ותרה אחר האמת הסובייקטיבית והתשובות הסובייקטיביות עבור כל מטופל ומטופל, באופן שמשתנה אף מנקודת זמן אחת לשניה. משמעות הדבר במישור המטא-תיאורטי היא ניתוקו של כל ניסיון לקשור בין פסיכולוגיה לבין תצפיות אוביקטיביות , אקספרימנטליות ומדידות, כפי שניסו לעשות פסיכולוגים התנהגותים כמו ווטסון בתחילת המאה העשרים. לעומת זאת, ובחזרה לפסיכואנליזה, קוהוט הדגיש שלא ניתן לצפות בעולם הפנימי בעזרת איברי החושים שלנו: שכן, מחשבות, משאלות, רגשות ופנטזיות אינם נגישים לחושי השמיעה, הריח או המישוש. אין להם קיום במרחב הפיזיקלי אלא רק קיום נפשי. בהתאם אנו יכולים לצפות בהתרחשותם בזמן נתון לא בדרך של אקסטרוספקציה (תצפית חיצונית) אלא רק בדרך של אינטרוספקציה(התבוננות פנימית) - כשמדובר בעצמנו, ובדרך של אמפתיה - אותה קוהוט מגדיר כאינטרוספקטציה שילוחית או מתווכת - כשמדובר באחרים. כלומר, בעוד שניתן להתייחס לתופעות פיזיקליות כשהמכשיר המרכזי בשיטות התצפית הוא החושים שלנו, הרי שבמקרים של תופעות פסיכולוגיות המכשירים העיקריים הנם האינטרוספקציה והאמפתיה.

לפני שנחזור להשלכות ראיה מטא-תיאורטית זו נפנה עתה להיבט אחר של העמדה הסובייקטיבית, הנוגע להתיחסותנו למושג העצמי ולשאלת היותו יחיד או מרובה :
לא ניתן להתייחס יותר, כבעבר, לחשיפתה של אמת אחת ויחידה, מגובשת ומזוקקת של הפרט ( או של המטופל), אם איננו מאמינים יותר כי קיים עצמי אמיתי, אחד ויחיד, סופי ומוחלט. גישות עכשוויות נוטות להאמין בקיומם של מצבי עצמי שמשתנים לאורך זמן, שהנם תלויי נסיבות חיים, שלבים ותהליכים תוך אישים ובין אישים. מכאן שלא ניתן להגדיר וכל שכן למדוד, זהות עצמית מסוימת. העצמי בפני עצמו הופך למושג יחסי, משתנה, בלתי רציף, ורב מופעי. ככזה מטרת הטיפול לאפשר לו להתבטא ברבדיו ומופעיו השונים ולאו דווקא, כפי שניסח זאת ויניקוט, לאפשר את צמיחתו ויציאתו לאור של העצמי האמיתי האחד והיחיד, החבוי מאחורי מחסה ומסתור של העצמי הכוזב.
ובאשר להשלכות העקרוניות של ההיבט הראשון, מן הראוי להזכיר שכבר ב- 1954 הזהיר רוי שייפר מפני הפכים והמוקשים בהם אסור למאבחן הפסיכולוגי להיכשל.כשלים אלה כוללים את העמדה האוטוקרטית- סמכותית ורודנית, העמדה האורוקולרית-נבואית ויודעת כל והעמדה המלאכית-כל יכולה ומיטיבה. אזהרה זו רלוונטית למגבלותיה של הפסיכולוגיה כמדע מדויק בכלל, כפי שהדבר מתבטא בעובדה שיכולת ההסבר שלה עולה לאין ערוך על יכולת הניבוי.זאת לאור כל אותם משתנים בלתי צפויים ובלתי ניתנים לבקרה מדעית הכרוכים בנפש האדם ובחייו הבין אישים.

משתמע מכל זאת שמבחינה אונתולוגית הפסיכולוגיה פועלת בהכרח על פי עקרון אי הוודאות אותו טבע הפיזיקאי הייזנברג - אותה תפישה בסיסית של תורת הקוואנטים, הקובעת גם שהצופה משפיע על הנצפה(על תוצאות התצפית)..קוהוט הסיק מכך את עקרון הייחסיות הדיאגנוסטית וטען שאף האבחנה של המטופל – מידת החומרה של הפרעתו- הינה יחסית ותלויה ביכולתו של המטפל העומד מולו להבנה אמפטית שלו.

נוכל גם להפליג למחוזות פילוסופיים שונים לגמרי ולשאול ממושגיהם של מרטין בובר ושל עמנואל לוינס. אז נציע שהמפגש הטיפולי הינו בהכרח מפגש "אני -אתה". דהיינו מפגש מעורב, מפגש שהפרט נושא בו באחריות אתית להכרה מכוננת של זולתו. בתור שכזה בוודאי שאין הוא יכול להיות בגדר מפגש "אני-לז" מרוחק יותר הניתן לבקרה של כלי מדידה מדויקים.

המסקנה המתבקשת מכל זאת היא שרק עמדה של פתיחות ושל קירבה מצד שני המשתתפים במפגש הטיפולי - המטפל והמטופל כאחד - ונכונות של שניהם למאמץ, באווירה של אמון הדדי ועל תשתית של אמונה בשינוי, מאפשרת טיפול אמיתי ופורה.. הפרקטיקה הפסיכותרפויטית צריכה לנבוע מהמקורות האותנטיים של העצמי של המטפל, המנחה אותו במאמציו לעזור למטופל להגיע למימוש העצמי שלו. רק המטופל יכול לדעת באמת מהי תוצאת הטיפול. מבחינתו של המטפל, העדות המוכחת ביותר להצלחה הינה דווקא המטופל שלא שב, כאותה היונה מתיבת נוח שמצאה קרקע בטוחה ולעולם לא שבה יותר.
אם כך, אין ולא יכול שיהיה בידינו מעקב מסודר, שיטתי ומהימן אחר התוצרים של עבודתנו .

ובכלל, אם לחזור לתחילת המאמר,כיצד נוכל למדוד הצלחה בהשגתה של מטרה המוגדרת כעזרה לאנשים לסבול פחות, להיות באופן יחסי מאושרים יותר ולמצוא משמעות אותנטית לחייהם. כיצד נוכל למדוד את השינוי ברגשות , בחוויות, בפנטיות של המטופלים? כיצד נמדוד את אי השימוש לרעה בתלות הנוצרת, את סיומו של הטיפול בזמן המתאים ובדרך השלמה והמעובדת ביותר? ומה בדבר הדרישות המוסריות והאתיות מהמטפל- כיצד נעריך ונמדוד סיפוק לא נאות של צרכינו שלנו (חוץ ממצבים ברורים ובוטים כמו ניצול מיני וקבלת טובות הנאה),ואת מדות הסבלנות, היושרה, הרצון הטוב; את העמדה לא שיפוטית או את הכבוד למטופל?

לנוכח כל חוסר הוודאות וחוסר המדידות הללו כלנו זקוקים לאמונה.
המטופלים זקוקים כמובן לאמונה שאפשר לעזור להם ולהפחית את סבלם.
כמטפלים אנו זקוקים לאמונה בעצמנו, בתהליך, בלא ידוע. האמונה היא זו המאירה את דרכינו במשכים ארוכים של חשיכה ושל אי ידיעה במפגש עם המטופל ועולמו הפנימי. אקט האמונה, כפי שניסח זאת וילפרד ביון, משמעו הכרה בקיומם של אמת ומציאות אולטימטיביים גם אם לא ניתן להגדיר אותן באופן אובייקטיבי ולפרוט אותן לפרוטות מוחשיות ומדידות . ביסוד אקט האמונה עומד גורם לא מדיד נוסף – אינטואיציה, שוב כלי טיפולי השייך לשדה הפסיכולוגי ולא לשדה המדעים המדויקים.

גם מיקל אייגן (אשר ראיון עמו פורסם בגיליון אחר של כתב העת) נותן מקום רב למימד הרוחני ואף המיסטי שבפסיכולוגיה ולאמונה. הוא מציע אתיקה של רגישות, של מפגש, בניגוד לאתיקה של הישגיות ושאיפה להצטינות הנמדדת על פי ציון ועל פי דרוג. הרגישות אינה ניתנת למדידה ולהערכה מן החוץ ומבוססת על עמדה פנימית של היענות כבחירה של הפרט. לולא האתיקה של האמונה והאתיקה של הרגישות היינו נותרים עם אתיקה הישגית שכל עיקריה מושתתים על רציונליות וריאל-פוליטיק ומחושבים עד תום. הסכנה שבאתיקה כזו מתגלמת באדם ה'נורמופת' – הסובל מנורמליות יתרה ושהתנהלותו מכניסטית, משמימה ונעדרת נשמה. על כך כבר אמר ויניקוט: "דלים אנחנו אם איננו אלא שפויים".

לסיום, תמיד יהיה מן המסתורין בנפש האדם. זאת נוכל לקבוע גם מבלי לזלזל בידע הקיים ובגילויים החדשים והמרתקים הנחקרים במדעי הנפש השונים, כולל תחום הידע החדש יחסית של הנוירו-פסיכואנליזה. שום הבנה אותה נרכוש לגבי אדם כלשהו אינה מבטיחה את ישימותה המלאה והמדויקת לגבי אדם אחר, או אף לגבי אותו אדם בזמן ובהקשר אחר.
מכאן שהבנתנו כפסיכולוגים הנה מוגבלת. מכאן גם שיכולתנו כפסיכותרפיסטים איננה מדידה וכך גם הצלחתנו , פשוט משום שמטופלינו הנם בני אדם ונפשם של בני האדם אינה ניתנת למדידה. כך הוא וטוב שכך.

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

קיטרון, ד. (2006). פסיכולוגיה ופסיכותרפיה - מחוזות ידע וחוויה,ללא מבחן התוצאה. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=945

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

גילעד מלכהגילעד מלכה11/7/2008

התירגום לא ממש מדויק. המשפט המקורי הוא: we are poor indeed if we are only sane"שאומר בעצם שאדם שהוא נורמלי לחלוטין הוא אכן דל.לגבי ההקשר בו נאמר המשפט אני לא יודע יותר מדי אבל זה ממש משפט חזק.מאמר מעניין ומעורר השראה.

נעם ישראלינעם ישראלי25/2/2008

מספר שאלות. ראשית תודה על מאמר מאוד מעניין שכתוב יפה.
שהעלה מספר שאלות
אם זו עמדתך שפסיכותרפיה אינה ניתנת לכימות מדוע ללמוד כל כך הרבה סטטיסטיקה? והאם יש צורך בפסיכודיקנוסטיקה? אם כן מהו?
והאם משתמע מעמדתך שפסיכותרפיה צריכה לעבור לפקולטות של מדעי הרוח?
שוב תודה
נעם ישראלי

יחזקאליחזקאל1/10/2006

אמפתיה. כמטופל, נתקלתי הרבה באמפתיה מצד המטפל אך לצערי הרב, לא זה מה שעוזר לי בטיפול עצמו. די להשתמש במושגים ולהשתמש בהם- דעתי היא כפי שיונג גרס: "טפל חייב להמציא לשון טיפול חדשה לכל מטופל ומטופל מה שחשוב זהו תהליך העבודה "

ידעאל סטפקידעאל סטפק30/9/2006

פרשנות ואמפטיה. לטעמי , טיפול נכון נשען על איזון דינמי בין פרשנות לאמפטיה הנגזר ממצבו של המטופל במהלך הטיפול.האמנות והכשרון של המטפל הוא למצוא בכל רגע נתון את האיזון הזה.המטופל יגיב בדרך כלל לסטיות חדות מאיזון זה ובמובן זה הוא משמש "ככלי מדידה " מסוים.

צחי כהןצחי כהן29/9/2006

אם. הייתי יודע שאתה מעוניין לקרוא הייתי מוריד את הדוונלונד ל 0 שלא יעלה לך גרוש. מה רצת?
טוב. הורדתי ל0
כך כל אחד יכול לעשות דוונלוד החינם.
גמר חתימה טובה,
צחי

אלוןאלון21/9/2006

כל הכבוד!!. במסע שעברתי מפיסיקה דרך ביולוגיה אל הפסיכולוגיה , אני מאוד מתחבר אל הנסיונות למצוא קשרים ורעיונות בין תחומי הידע השונים
אני רץ לקרוא את המאמר שלך

צחי כהןצחי כהן17/9/2006

תגובה. אני גא לומר כי אני כותב קווים תיאורטיים חדשים המבוססים ברובם על מכניקת הקוונטים בעיקר, בוהר ומבחינת פסיכואנליזה- לאקאן וקליין, ואני מוצא קשר בין אונטולוגיה-אפיסטמולוגיה, ורואה בגישה זו פוזיטיביסטית מובהקת. אתה מוזמן לקרוא psychoanalysis and quantum physics חפש בגוגל zachi cohen
זוהי גישה ראדיקאלית העוסקת בזמן-חוסר זמן
מרחב-חוסר מרחב
קונסטרוקטיביזם-דהקונסטרוקטיביזם
ברור כי חשוב הקיום עצמו אבל באנליזה חשובה האמת, ולפי קאנט האמת רק ניתנת באמצעות המדידה.
שנה טובה
צחי

גלעדגלעד13/9/2006

אותיות מוגדשות. משום מה חלק מהכתוב למעלה יצא באותיות מודגשות. לא התכוונתי שזה יקרה, ואני לא יודע איך זה קרה. נא להתעלם מכך.

לילי12/9/2006

שאלה. מאיין המקור למשפט של ויניקוט "דלים אנחנו אם איננו אלא שפויים"?

גלעדגלעד12/9/2006

מאמר מעניין אבל [ל"ת].
נהניתי מאוד לקרוא את המאמר. אבל נשארתי עם הרגשה של חסר. כאילו דוד מצא צידוק מאוד מעמיק ומקיף לדרך הקלה. זו הדרך הקלה משום שהיא נמנעת מלהתעקש למצוא בכל זאת דרכים למדוד. למה זה חשוב? דוד בעצמו מציין כמה סיבות לכך שזה חשוב בפסקה המתחילה עם המילים "ובכלל, אם לחזור לתחילת...".

במלים שלי המדידה חשובה כדי:
א.      למידה: לעזור למטפלים לדעת אם הם מצליחים או שאולי עליהם לשנות משהו בגישה הטיפולית שלהם ביחס למטופל מסוים. מדידה היא כלי למידה המספק משוב ומאפשר גדילה והתפתחות הן למטפל והן למטופל.
ב.       סווג שיטות: לנסות למצוא את השיטה האופטימאלית לסוגי בעיות או תלונות מסוימים.
ג.        אתיקה: לבקר לפקח ולאתר מטפלים בעיתיים שלא עוזרים למטופליהם באופן מספק, ואולי אף גרוע מכך, פוגעים ו/או מנצלים אותם.
ד.       להאיר: עוד בעניין הלמידה, לאתר מטפלים מצליחים במיוחד ולנסות ללמוד מהם את סוד הצלחתם.
 
יש גם איזו סתירה מובלעת במאמר בכל זאת. דוד הרי מודה בעצמו שהוא מאמין בקיומם של אמת ומציאות אולטימטיביים. אלא שהם אינם ניתנים למדידה? לפי דעתי, אם הם קיימים אז הם ניתנים למדידה, גם אם באופן חלקי ולא מושלם.
במקום למדוד דוד מסתפק בכך שהמטופל לא חוזר, כך שזה איזה מדד להצלחה. או שהוא מסתפק באמונה של המטפל בעצמו ובתהליך. ישנם מטפלים נוראיים שפגעו מאוד במטופליהם, וזאת בלי לפגוע באמונתם הרבה. אני לא רוצה להזכיר שמות, אבל הם מראים שהאמונה איננה מספקת, סליחה. נדרש משהו נוסף שיהיה בו תימוכין יותר אובייקטיבי, והניסיון המר של המטופלים והמטופלות של אנשים כאלה מוכיח זאת. 
ולגבי הטענה ש "רק המטופל יכול לדעת באמת מהי תוצאת הטיפול": אני מסכים שזה קריטריון מאוד חשוב, ואולי הכי חשוב, אבל לא תמיד מספק. כולנו יודעים שאנשים לפעמים מאמינים לנביאי שקר ולגורואים בגרוש. לדידם הטיפול מצליח, אבל אם תשאל אותם בטווח יותר ארוך של זמן, אולי תגלה משהו אחר. במיוחד אם הם הצליחו להתגבר ולהתפתח למרות הטיפול ולא בזכות הטיפול, או אולי בזכות טיפול אחר. הערכות עצמיות הן בעיתיות ולכן לא ניתן לסמוך עליהן בתחומי מחקר יותר אובייקטיביים. ובדרך ההפוכה, ועדות אתיקה צריכות להתמודד לפעמים עם מילה כנגד מילה, של מטופל ומטפל. לפי הקריטריון הזה המטופל תמיד צודק, ולפיכך אין עוד צורך בועדות אתיקה. 
אני מסכים שזה נושא מאוד מורכב אבל לא הייתי מציע לבחור בדרך הקלה, למרות שאין לי פתרונות לשלוף מן האצבע. לפי דעתי האתגר של מדידה הוא אתגר חשוב.
 

אני גם רוצה להגיב על הביקורת הכעוסה של ליאור שקראתי כאן. אני חייב להגיד שאני קצת מבולבל. מצד אחד אתה פוסל את המאמר ומצד שני אתה אומר דברים שדי מתיישבים אם מה שכתוב בו. אתייחס לכל אחת מהערותיך:

אתה מתפרץ לדלת פתוחה. זה בדיוק מה שכתוב במאמר ואני מצטט: "רק המטופל יכול לדעת באמת מהי תוצאת הטיפול". תקרא.
לא מצאתי שכתוב במאמר שמטרת הפסיכותרפיה היא לרפא את נפש האדם. אולי רק חיפשת הזדמנות לדבר על כך אז דחפת את זה. אני מצאתי במאמר את הציטוט הבא: "..מטרה המוגדרת כעזרה לאנשים לסבול פחות, להיות באופן יחסי מאושרים יותר.. "
שוב עניין הריפוי. איפה מצאת במאמר שאסור לפעמים גם פתרונות מעשיים ועצות?
איפה מצאת במאמר את הטענה שלסבל יש סיבה? אני לא יודע אם דוד היה טוען אחרת, אבל אתה מניח שהוא טוען זאת בלי לתת לו את הזכות בכלל לטעות את הטענה לפני שאתה יוצא כנגדה.

ולגבי הסיכום שלך, איפה מצאת במאמר את הטענה שהקשר בין הליך טיפולי לתוצאה טיפולית מסוימת אינו קיים. לפי הבנתי דוד מאמין שיש קשר כזה, אלא שהוא טוען שהקשר הזה אינו ניתן למדידה.
לסיכום שלי הייתי מציע לך לקרוא במאמר ביתר קשב את הפסקה המתחילה במילים: "ובאשר להשלכות העקרוניות.. ". לי העמדה שלך נראית קצת "אוטוקרטית- סמכותית ורודנית.. האורוקולרית-נבואית ויודעת כל... " . אולי אני טועה.

תודה על הקריאה
 
 

מוטי רימורמוטי רימור7/9/2006

קשרים אינם מדידים אלא נחווים [ל"ת]. גישתך יפה מאד ומתאימה ביותר להבנת הקשרים בין בני אדם. קשרים בינינו אינם פועלים לפי סיבתיות מכנית של גורם ונגרם. סיבתיות מכנית טובה לעולם הדומם. קשרים בין בני אדם הם מצבי קיום (משהו - כמטפורה - כמו שדה חשמלי בפיסיקה). ביחסי אנוש קיימת סיבתיות מסוג אחר, סיבתיות של תכלית, מטרה ומשמעות. מצבי קיום כאלה הם סוג של חוויה. יש להם משמעות, אך הם לא נמדדים.
כמו שמשמעות של מילה אינה מובנת לפי אורך המילה, אלה מהתוכן, כך גם משמעות הקשר היא פרוש ותוכן. לכן המצב הטיפולי הוא בלתי מדיד. הוא נחווה.
מבחן התוצאה מתאים - אולי - למנהל עסקים, וגם שם  הוא אינו בלעדי. אם אנו ניישם את מבחן התוצאה ליחסי אנוש - וניתן לעשות זאת, וזה קל מאד לעשות זאת, ולצערי הרבה מאנשי מקצוע הפסיכולוגיה עושים זאת וטובעים בים המדידות ה"אובייקטיביות" - אנו מאבדים את הייחודיות של המקצוע הטיפולי ונופלים לפח הפוזיטיביזם הלוגי שאפילו פיסיקת החלקיקים מתנערת ממנו.
גישת בובר היא דוגמה טובה לאי מדידה ביחסי אנוש, וכך גם הפסיכולוגיה ההומניסטית מבית מדרשם של מסלו, רוג'רס, מאי ורבים אחרים. למזלנו, הנטיה האחרונה של הפסיכולוגיה החיובית (שהחל אותה סליגמן בזמנו) עולה על גל זה ונקווה שגל זה ימשיך ויפרח. 
להתמקדות במשמעות הקיום, יותר מאשר במדידתו, יש השלכות חברתיות רציניות מאד שיכולות אף להגיע לשינוי פרדיגמה מדעית. כך שיש לקחת ברצינות רבה את הכיוון שמאמר זה מתווה.
נהניתי לקרוא ותודה.  

צביאל רופאצביאל רופא3/9/2006

מבט סובייקטיבי של מטופל. אני טופלתי במשך יותר מעשר שנים רצופות. לדעתי, התוצאה הכי מרשימה של הטיפול הייתה בכך שללא ספק עברתי מקבוצת סיכון גבוהה (יחסית) ללקות בהתקף של מחלתי האפקטיבית לקבוצת סיכון הנמוכה באופן משמעותי מקודמתה.
אפשר לראות בכך התקדמות והתפתחות על ציר מסויים קרי שיפור ואפשר לראות בכך קפיצת מדרגה של ממש קרי ריפוי אמיתי.
מבחינתי, עד עתה (כמה שנים אחרי תום הטיפול) ניתנו לי חיים חדשים, ללא חרדות יומיומיות, ללא התקפים אפקטיביים.
ולהזכירך ליאור, כתבת כך: "ההנחה שמטרת הפסיכותרפיה היא לרפא את נפש האדם גם היא שנויה במחלוקת". אז אולי בעניין זה, כמו גם בכמה עניינים חשובים אחרים(!) יש לפחות לשמוע (אם לא לתת ממש להחליט) מה יש למטופל להגיד על תוצאות הטיפול שעבר עליו?
 

צביאל רופאצביאל רופא3/9/2006

פסיכותרפיה: גם סיכון לעצם החיים. תמי, כתבת כך: "ואם מדובר בטיפול דינאמי קוהוטיאני, למשל, צריך להגיד למטופל מראש שמדובר בטיפול ארוך טווח, שמעודד תחושות של תלות במטפל ויכול להביא למצבי רגרסייה, עם סיכון מסויים לתיפקוד."
ואני מוסיף: לא רק סיכון מסויים לתיפקוד, אלא סיכון לחיים עצמם.
והגיע הזמן להתחיל לדבר על זה !
 

תמי גנדלמןתמי גנדלמן2/9/2006

ליאור, אהבתי את דבריך. ובעיקר התחברתי עם התחושה שלעיתים הפסיכותרפיה הופכת להיות תיאורטית מדי וחסרה את הקשר למציאות. אם לא ניתן למדוד תוצאותיו של טיפול נפשי, אולי הטיפול לא מספיק מוצלח?
בעיני זה מאד פשוט. אדם בא לטיפול, צריך להגדיר איתו את מטרות הטיפול ואת הציפיות שלו מהמטפל והטיפול. אחר כך צריך לבדוק האם למטפל יש את הכלים לעזור לו. המטפל צריך לבנות יחד עם המטופל תוכנית פעולה הכוללת הגדרת מטרות, טווח זמן, ולא לשכוח את הסיכונים של שיטת הטיפול המדוברת, בהתייחס לידע המקצועי הקיים.
למשל, אם המטפל הוא פסיכיאטר ומציע טיפול תרופתי למטופל, יש לציין בפניו לא רק את הפעילות החיובית של התרופה אלא גם את תופעות הלוואי. ואם מדובר בטיפול דינאמי קוהוטיאני, למשל, צריך להגיד למטופל מראש שמדובר בטיפול ארוך טווח, שמעודד תחושות של תלות במטפל ויכול להביא למצבי רגרסייה, עם סיכון מסויים לתיפקוד.
חשוב שהמטופל ידע לקראת מה הוא הולך.
וחשוב לבדוק את עצמינו כל הזמן, כמטפלים, אם אנחנו מצליחים לעזור למטופל או נתקעים בהתהליך אינטרוספקטיבי ארוך ומייגע, המביא לחיטוט פנימי שאינו עוזר בחיי היום יום, אלא אם כן המטופל עצמו הוא פסיכולוג שלומד פסיכואנליזה.
שבוע טוב,
תמי.

ליאורליאור2/9/2006

מגמתי ומאוד מאוד לא מדוייק. מצד אחד בתור מטפל מאוד מפתה להסכים עם הכתוב במאמר. סה"כ זה הפיתרון המושלם לצורך לתת דין וחשבון בכל צורה שהיא. הכי פשוט לאמר שלא ניתן למדוד את הסבל האנושי ומזה לגזור את שאר ההנחות שבמאמר.
אבל ישנם מספר בעיות:
1) קודם כל את הסבל האנוןשי אולי לא ניתן למדוד אבל את תוצאותיו של הטיפול הפסיכותרפי ניתן ללמוד. מה לעשות המטופלים שלנו הם אנשים אינטיליגנטים ויכולים לספר לנו האם המפגשים עם המטפל/ת עזרו להם או לא. יותר מזה הם הרבה פעמים גם אומרים מה בדיוק עזר ומה לא. בתור אדם שקורא לסוביקטיביות ומעריץ אותה אולי היה כדאי שכותב המאמר גם ייתיחס לסובייקטיביות של מטופליו.
2) ההנחה שמטרת הפסיכותרפיה היא לרפא את נפש האדם גם היא שנויה במחלוקת. ישנם זרמים שלמים שבכלל מתכחשים למילה ריפוי והקשר שלו לטיפול פסיכולוגי. והאם המטרה היא הנפש גם בכך חלוקים הדעות. ריפוי נפשי הוא המטרה של הפסיכואנליזה ושל גישות הומניסטיות אבל זה לחלוטין לא המטרה של גישות אחרות. למשל אפשר לדבר על הקלה בסבל, על שיפור דרכי התמודדות, על מציאת פתרונות יותר יעילים או להעשיר את סיפור החיים. לרפא את הנפש זה אילן גדול להיתלות בו ואני אישית לא בטוח שיש עליו יותר מידי פירות.
3) האינטרוספקציה והאמפתיה הם רק חלק מהכלים. האינטרוספקציה כשלעצמה מוגבלת ביותר מבחינת היעילות הטיפולית וכאמור היא מנת חלקם של גישות מסוימות בלבד. האמפתיה מתאימה כמובן לכל סוג טיפול ואף פעם לא מזיק להעזר בה. אבל אמפתיה זה גם להענות לצורכי המטופל שלמשל מבקש לפעמים פתרונות מעשיים ועצות ולא מעניין אותו כהוא זה חקירה אינטרוספקטיבית. איפה בדיוק האמפתיה כאשר מטופל אינו רוצה לדבר על עברו ואנחנו כופים את זה עליו בהבטיחנו הבטחת שוא של ריפוי הנפש.
4) ההנחה שלסבל יש סיבה היא הנחה שאינה מקובלת ע"י גישות פוסט מודרניות. עצם הטענה הזאת בעצם מוכיחה שפסיכואנליזה אינטר סוביקטיבית והתייחסותית הם למעשה עדיין פסיכותרפיות מודרניות. גישות פוסט מודרניות או ליתר דיוק פוסט סטרוקטורליות מתכחשות לכל הרעיון הלינארי של סיבה ומסובב ולכן מוותרות מראש על כל מאמץ להגיע לסיבה. מי שקצת מתעניין יותר מוזמן לקרוא על גישות נרטיביות או על גישות ממוקדות פיתרון על מנת להחכים יותר.
לסיכום הכותב מצליח בעיקר להדגיש את הטענה שהפסיכואנליזה בגלגולה הנוכחי הפכה בעיקר לפילוסופיה טהורה והקשר הטיפולי שלה הולך ומתנתק. חבל רק שהוא משווה פסיכותרפיה לפסיכואנליזה כפי שרבים אוהבים לעשות בארץ. מעניין כמה פעמים בפגישתו הראשונה עם מטופלים ישב כותב המאמר ואמר להם שהקשר בין הליך טיפולי לתוצאה טיפולית מסויימת אינו קיים. אני אישית מוכן לקחת הימור בנושא...

ריצ'רדריצ'רד27/8/2006

בגלל זה הפסיכולוגיה נראית ככה. שהכל לא מדיד ואין דבר מוחלט..

יניב פרידמןיניב פרידמן27/8/2006

נכון אבל.... בתור משהו עם מעט מאוד ניסיון טיפולי (סיימתי תואר שני קליני), ברור לי כי מחד הניסיון לתחום את נפש האדם לתוך סד מדעי-אמפריציסטי הוא פתטי. אם הצלחת לכלוא משהו הוי ידוע שלא את נפש האדם כלאת כי אם התבניות אותם הבאת עמך למחקר.
מאידך גיסא, כשאנו באים לדבר על טיפול לא ניתן לומר שברמה כוללנית אין מה למדוד. חלק ניכר מהטיפולים עוסק בבעיות התמודדות בין עם ברמה הקונרטית של פוביות, חרדות וכדומה ובין אם ברמה מוכללת יותר של התמודדות עם משברי זוגיות וכד'. לא כל הטיפולים מגמתם ליצור מסע אל הנפש והבנייה מחודשת של כל ההתמקמות מול החיים, או גיבוש זהות וכו'. כשאנו עוסקים בקשיים שאינם אמורפיים הרי שהערכת התרומה הטיפולית הינה בתחום הסובייקטיבי הנושק לאובייקטיבי, עד כמה התפקוד במקומות שהיו פגועים חזרו לאיתנם וכדומה. כך שיש בהסרה האידאולוגית של כל אפשרות להתבוננות מהצד על התהליך הטיפולי, משהו בעייתי שמשרת אולי את חוסר הרצון של הגורמים המטפלים לעמת את עצמם עם היעילות של מה שיש להם להציע.

צחי כהןצחי כהן27/8/2006

מאמר נחמד. מדידה- לא יודע? בתואר ראשון כל הזמו טוחנים לך את השכל והדגש הוא על שיטות מחקר. ומהי מדידה קוונטית לדוגמה- הכל שם באלאגן אחד לא פתיר- ראה פרדוקס EPR. סחטיין- סוף סוף סובייקטיביסט. אבל דע לך כי האישיות או הנפש נעה על מיכלול של - אי מדידה-מדידה של ביטויי שפה.
http://en.wikipedi...radox