לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
שכחת את הסיסמה? הקלידו אימייל ולחצו כאן אני מסכימ.ה להצטרף לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים ומידע שיווקי
זכור אותי
שאגת האב: אבהות טרייה בצל מילואים מתמשך וסבבים חוזריםשאגת האב: אבהות טרייה בצל מילואים מתמשך וסבבים חוזרים

שאגת האב: אבהות טרייה בצל מילואים מתמשך וסבבים חוזרים

מאמרים | 22/12/2026 | 6

המאמר בוחן את האתגר שחווים גברים הנתונים בו-זמנית במעברים החוזרים בין המילואים לחיים האזרחיים ובמעבר להורות טרייה המשך

שאגת האב: אבהות טרייה בצל מילואים מתמשך וסבבים חוזרים

גדעון איגרא

 

במהלך כתיבת המאמר נעשה שימוש בכלי בינה מלאכותית Claude לעריכה לשונית.

[הערת חיסיון/הסכמת המשתתפים - להשלים]

 

"המלחמה תפסה אותי לא מוכן, עמדתי מול מה שנראה קטן"
עמיר לב, "הכל כאן" (2009)

 

מבוא

ערב. משפחה צעירה. האב חוזר מהעבודה, שאליה הוא מנסה להשתלב מחדש אחרי היעדרות בת חודשיים בשל סבב המילואים האחרון. הוא מנסה לארגן את הבית, מחלק הוראות, "מתחרפן" שהילדים לא עומדים בזמנים. פרשנותו למצב, כפי שיתאר אותה אחר כך בקבוצה ("אני הכי מעריך את אשתי, אבל כשאני לא בבית הכול התרופף"), רק מעצימה את ה"חרפון". בת הזוג בולמת אותו במשפט חד ומדויק, שמסגיר משהו מהסערה שלה: "תרגע! הם לא חיילים שלך". הרגע הזה דוחס בתוכו מנעד של פערים בין החזית לבית, בין מציאויות ובין זהויות. לעיתים הפער גדול כל כך, עד שאבקש לכנותו קרע, ועליו אבקש לספר במאמר זה.

התמונה הזו אינה יחידה. מאז פרוץ המלחמה באוקטובר 2023 גויסו מאות אלפי משרתי מילואים, רבים מהם אבות לילדים צעירים, לשירות ממושך וחוזר. בשונה מצבא הקבע, שעליו נשענת מרבית הספרות הבין-לאומית, מדובר באזרחים הנשלפים מן השגרה המשפחתית ושבים אליה שוב ושוב. מחקר אורך ישראלי מחודשיה הראשונים של המלחמה מצא כי בתחילת התקופה דיווחו אימהות שבני זוגן גויסו למילואים על שחיקה הורית גבוהה יותר ועל יותר קשיים רגשיים והתנהגותיים אצל ילדיהן. עם זאת, גיוס בן הזוג נקשר לקשיי הילדים רק כשהשחיקה ההורית של האם הייתה גבוהה, ולאורך זמן עלתה השחיקה דווקא אצל אימהות שבני זוגן לא גויסו (Keleynikov et al., 2026). השפעת ההיעדרות על הילדים תלויה, אם כן, במצבו של ההורה שנותר בבית. גברים אלה נתונים בשני מעברים בו-זמנית: המעברים החוזרים בין המילואים לחיים האזרחיים, והמעבר להורות טרייה. מהו האתגר שהם חווים כשהשניים מצטלבים?


- פרסומת -

טענתי היא שהקושי אינו משבר חזרה חד-פעמי אלא קרע חוזר בין זהות הלוחם לזהות האב. לקרע זה רבדים תפקודיים, של חזרה לשגרה ולתפקידים, אך גם רבדים קיומיים הנוגעים בתחושת משמעות ובערך עצמי, ובאחרונים יתמקד המאמר. כפי שעלה בקבוצות, הקרע שב בכל סבב ועלול להעמיק, וחלקי הנפש ההוריים שבזהות האב נעשים נגישים מעט פחות. נוכחותו כאב נעשית שקופה יותר: הוא נוכח בבית, אך לא ממש נתפס בעיני בני ביתו כדמות הורית מלאה. כפי שלמדתי בשדה, יכול מרחב קבוצתי לפעול ככוח-נגד: לא בהבטחה לאחות את הקרע, אלא בזימון מבט מכונן שתחתיו בורא האב הטרי את אבהותו ולוקח עליה בעלות.

מאמר זה הוא מאמר רפלקטיבי מבוסס פרקטיקה, והוא נשען על שני מקורות ידע. הראשון הוא ההתנסות בתוכנית "אב נולד" של ויצו, תוכנית קבוצתית קצרת מועד לאבות טריים מכוחות הביטחון, החוזרים משירות ממושך ומתקשים להשתלב מחדש במשפחה. התוכנית פועלת על פי מודל שפיתח ד"ר יאיר אפטר. במהלך כשנה וחצי פעלו במסגרתה עשרים קבוצות ברחבי הארץ, חלקן פרונטליות וחלקן בזום, בהתאם למצב הביטחוני ולעיתים תחת אש. את המתרחש בקבוצות הכרתי דרך הנחיה, צוות משותף ותיעוד, והתמונה המובאת כאן משקפת דפוסים שחזרו בהן. לצד אלה ליוויתי גברים וחיילים במסגרות קבוצתיות נוספות. המקור השני הוא עיון בספרות מקצועית עדכנית.

התמקדותי באבהות הטרייה נשענת בעיקר על ההנחה שזהות הורית בהתהוות חשופה לקרע יותר מזהות מגובשת, ולצידה על חשיבותו של הקשר בין הורה לילד בגיל הרך (Driscoll & Pianta, 2011). הווינייטות שלהלן אינן נתונים אלא אילוסטרציות, ותרומתן בהמחשה ולא בהוכחה. הציטוטים והתיאורים הוסוו, ופרטים מזהים שונו או הורכבו ממספר משתתפים. הדברים מובאים בהסכמת המשתתפים ובאישור ויצו.

 

המציאות המעברית: ההיעדרות והקרע הזהותי

החזרה הביתה אינה "חזרה אוטומטית לשגרה" אלא תהליך של ארגון מחדש, המציב דרישות יוצרות דחק לפני כל בני המשפחה (Lester et al., 2016). המעבר החד מסביבה צבאית נוקשה ודרוכה אל המרחב הגמיש של הבית פוגע בעקרון הרציפות: ברצף התפקודי, הבין-אישי וההיסטורי של המשפחה (עומר ואלון, 1994).

בבסיס הקרע עומד איום על הזהות. לפי תיאוריית הזהות, העצמי מורכב מכמה זהויות-תפקיד (אב, בן זוג, עובד, לוחם), ובמהלך השירות הזהות הצבאית נעשית בולטת במיוחד, שכן היא כרוכה במשימות ברורות, בתחושת נחיצות ובמשוב מיידי (Stryker & Burke, 2000). עם החזרה פוגש האב מערכת משפחתית שהמשיכה להתפתח בלעדיו, וחווה פער בין זהותו הרצויה כאב לבין האופן שבו הוא מתפקד בפועל. לעיתים הקרע לובש ביטוי מוחשי: גברים רבים נושאים שם צבאי (לרוב שם המשפחה, מוטעם מלעיל), השונה מכינויָם בבית, כאילו לכל זהות שם משלה.

התיאוריה נותנת שם לקרע, אך את מה שנגע באבות עצמם יותר מכול פגשתי דווקא בחדר. כשהצעתי לקרוא לקרע "קונפליקט בין נאמנויות" (למי אני נאמן: לבית הלאומי או לבית הפרטי?), נשמעה לא פעם אנחת רווחה. השאלה הזו, שאין לה תשובה נקייה, לוכדת את הקרע במונחי נאמנות ולא רק במונחי זהות. אב אחד ניסח זאת בפשטות: "אני צריך לבחור את מי אני מאכזב עכשיו". הסכמנו, בחצי חיוך, שלפחות ננסה לגוון את המאוכזבים.

השירות מארגן מחדש את איכויות הנפש, הקוגניטיביות, הפיזיות והרגשיות. הוא מעצים דריכות, החלטיות וניתוק רגשי בשירות התפקוד, ודוחק לשוליים, לעיתים הרחק מהישג יד, את החיבור, הרכות, הזמינות והקשב למה שמתרחש בין אנשים. אפשר לדמות זאת למתג בנפש, הנע בין חיבור לניתוק. הניתוק הוא מיומנות שרבים מאיתנו, הגברים, מאומנים בה במיוחד, והיא חיונית בשדה הקרב. אלא שביחסים דווקא החיבור, אל עצמי ואל האחר, מאפשר לדברים לקרות, והורדת המתג חזרה אינה פעולה פשוטה.

האיכויות שנדחקות אינן שרירותיות. זירת פעולתן היא האינטימיות והיחסים, ומסורתית הן נתפסות כפחות "גבריות". לכן החזרה אליהן כרוכה בחסם כפול: הורדת המתג וחציית קו מגדרי. המלחמה החריפה זאת. היא כפתה על זוגות רבים דיכוטומיה מגדרית שלא בהכרח התאימה להם: הנשים נדחקו אל הבית, והגברים החוצה, אל משימות הביטחון. וכאן נפגש אתגר אחד במשנהו. גם המעבר להורות מאורגן לא מעט סביב חלוקה מגדרית: הקִרבה המוקדמת של האם אל העובר שברחמה, הקושי של האב לקחת חלק משמעותי מלכתחילה, ותופעת שמירת הסף (gatekeeping). שמירת סף היא דינמיקה, לא תמיד מודעת, שבה בת הזוג מגבילה את מעורבות האב ודוחקת אותו משדות משמעותיים של ההורות (Sarkadi, 2014; Watkins et al., 2024). שני הכוחות פועלים באותו כיוון: הם דוחקים את האב ממרחב היחסים בדיוק ברגע שההורות מבקשת שייכנס אליו.


- פרסומת -

בקבוצות של התוכנית חזר הקרע ועלה, בכל פעם בלבוש אחר. "גם בשק שינה היינו חלק ממשהו גדול", אמר אחד, ומיד השלים בחיוך מריר: "ופה אני מתעסק בקקי ופיפי". הוא עמד מול "מה שנראה קטן" לאור המלחמה, במילותיו של עמיר לב, ומתוכו דיבר רעב קיומי למשמעות יותר מגעגוע לקרב. רעב כזה עלול להוביל לדיכאון ולתחושה של היעדר ערך עצמי. כשישבנו מולו, הקבוצה ואני, ניסיתי להחזיק את שני הקצוות: בצבא המשמעות זמינה מן המוכן, מתוחזקת בידי מערכת צבאית וחברתית שלמה, ואילו בבית צריך להשקיע מאמץ כדי לגלות אותה או ליצור אותה. מן הקקי, מן הפיפי, מן הלילה שבו מישהו קם להחליף. גם שם, אמרתי, נכתב משהו עמוק, מתעצבים בני אדם והיחסים ביניהם.

הקרע אינו נשאר בפנים, ומבטם של הסובבים עלול להעמיק אותו. בקבוצות עלתה תמונה של בתים רבים שאחרי מצוקה ראשונית מצאו סטטוס קוו חדש בהיעדר האב, ובמובן מסוים "התגברו" על היעדרו. דומני שהשיח הציבורי, שהכתיר את הגבר כאריה בחוץ ואת בת זוגו כלביאה ששמרה על הבית, נשא הוקרה כנה, אך בה בעת הידק חלוקה דיכוטומית שקיבעה את התפקידים והקשתה על התזוזה ביניהם. האב מצא את עצמו מעוטר בחוץ ומיותר בפנים, וכך, באופן עגום, דווקא מערכת שהגיבה היטב מבחינה תפקודית הותירה אותו שקוף בעיני הסובבים אותו.

ההיעלמות הזו נתמכת גם מבנית. אבות מתארים את עצמם כ"נוכחים אך בלתי נראים" בשירותי הבריאות הסב-לידתיים (Hodgson et al., 2021), ובשירותי בריאות הילד מתייחסים אליהם לעיתים כאל מלווים ולא כאל הורים בזכות עצמם (Sarkadi, 2014). לעיתים הם נדחקים החוצה גם בשל שמירת הסף מצד בת הזוג (Watkins et al., 2024). לכך מצטרפות נורמות גבריות המצפות מהאב להסתיר מצוקה ומעצימות את הסטיגמה סביב פנייה לעזרה (Britt et al., 2007; Green et al., 2010).

בקבוצה שמעתי כיצד ההיעלמות הופכת לוויתור. משתתף דיבר על הקושי לפגוש שוב את החיים האזרחיים, על הוויכוחים סביב מה שנראה לו "זוטות", ועל ההנחה ש"זר לא יבין את זה". ומהנחה זו קצרה הדרך אל "אז אין אפילו טעם לנסות". הוא שקע פנימה, והקבוצה ראתה אותו שוקע. דווקא שם, כפי שאתאר בהמשך, ממתין כוחה של הקבוצה.

האופי המחזורי של השירות מעצים את הפגיעה. מחקר מקרה שנשען על תפיסותיהן של בנות זוג תיאר כיצד סבב בודד נתפס אצל ילדים צעירים כ"נסיעת עבודה", ואילו הצטברות סבבים חוזרים נקשרה להתרחקות רגשית של האב גם כשהוא נוכח פיזית בבית (McKinzie, 2022). בכל אחת מהקבוצות היו משתתפים שקיבלו צווי גיוס תוך כדי המפגשים. יש שנשמו לרווחה ("בתכלס שם יותר קל, אני מחכה לזה"), ויש שהתכווצו באשמה: "הילדה שלי חזרה לישון עם אמא ולהרטיב... בעבודה כבר עושים לי פרצופים". הסבב הבא כבר ישב איתנו בחדר הרבה לפני שהתחיל.

וכך נוצרת לולאה שקטה. ככל שפוחתות הציפיות מהגבר, פוחת המבט עליו כהורה במלוא מובן המילה, ונשחקת זהותו כאב, שכן זהות שאינה זוכה לאימות מאבדת ממשקלה (Stryker & Burke, 2000). וככל שנשחקת הזהות, הוא נוכח פחות, ויש בו פחות חלקים שאפשר לראות. את הלולאה מניעים כוחות גדולים ממנו. כוחות חברתיים: הצבא כמערכת שיודעת בדיוק להלל את הלוחם, וחברה שרואה את החייל אך לא את האב שבתוכו. וכוחות הישרדותיים: דפוסי התגובה שנצרבו בקרב, הדריכות המתמדת, וגוף ש"ממשיך לחיות את הקרב גם בבית" (להד, 2026).

 

המענה: להיראות דרך מבט הקבוצה

אם הכוחות המנשלים עוצמתיים ומרובדים, הקבוצה היא כוח-נגד קטן אך עיקש. איני מבקש לתאר כאן את מלוא המודל של ד"ר אפטר, אלא את מה שאני מזהה כליבו: המבט שהקבוצה מעניקה, ומה שהוא מאפשר לאב.

אבקש להבין את המתאפשר בקבוצה לאור מושג ה-mattering (Rosenberg & McCullough, 1981; Elliott et al., 2004; Flett, 2022). המושג מתאר את התחושה שאני משמעותי לאחרים, שאני נראה, נשמע וחשוב, והוא נשען על "הערכות משתקפות", כלומר על מה שאני סבור שאחרים חושבים עליי. יש לו שלושה רכיבים: תשומת לב (אחרים מבחינים בי ומפנים אליי קשב), חשיבות (אכפת להם ממני) והישענות (הם נשענים עליי). רוזנברג ומקאלוק ראו בתשומת הלב את הרכיב המרכזי, ובו, ברכיב הנִרְאוּת, אני מתמקד כאן.

שני מאפיינים של המושג חשובים לטענתי: הוא תלוי הקשר, והוא ניתן לבנייה מחדש. כאן הוא נפגש עם תיאוריית הזהות, שלפיה זהות-תפקיד מתקיימת דרך אימות. היא מתחזקת כשאדם מוצא במבט האחר אישור לזהות שהוא נושא, ומאבדת ממשקלה בהיעדר אימות (Stryker & Burke, 2000). האבות שפגשתי חשו משמעותיים מאוד בזירה הצבאית והרבה פחות בין כותלי הבית: המבט החיצוני על הלוחם שבהם בנה משמעות, והיעדר המבט על האב שבהם מוסס אותה.


- פרסומת -

כאן נעוץ ייחודה של הקבוצה, במה שמבט של מטפל יחיד מתקשה להעניק. משום שה-mattering נשען על הערכות משתקפות, משקלו קשור לאופן שבו נתפסת מערכת היחסים. תגובה רגשית, אמפתית ומאששת מקבוצת השווים חודרת הגנות באופן שונה מהכרה של מטפל יחיד, בהתאם להעדפה המתועדת של לוחמים ששבו מלחימה לתמיכה מאנשים בעלי ניסיון דומה (Verey & Smith, 2012). בקבוצה כל שיתוף נענה, וכל משתף מוצא קול שמזדהה. אחד תמצת זאת: "פה אני יודע שכולם, גם בלי מילים, שותפים לדבר הזה, לעולם המקביל הזה". זהו כוחה של האוניברסליות (יאלום ולשץ, 2006): הגילוי שאחרים נושאים את אותו משא מפחית בושה ובדידות.

יתרה מזו, בזוגיות הטיפולית ההישענות חד-כיוונית, ואילו בקבוצה היא הדדית, והאב מגלה שגם עליו נשענים ושגם הוא חשוב לאחרים. וכשהמשתתפים מתחילים לחוש זה את כאבו ושמחתו של זה, נבנית "הרחבת אגו" (ego extension), מושג שטבע רוזנברג (כמובא אצל Flett, 2022): תגובותיי הרגשיות מתחילות לשאת משקל עבור האחר, ושלו עבורי. זו נראות הדדית, שנולדת בזירת היחסים. הקבוצה אינה "מתקנת" את האב ואינה משיבה לו את מה שאבד. היא הקהל שתחת מבטו יכול גבר שהוא גם לוחם וגם אב טרי להיעשות נראה.

מבט השווים מאפשר, ראשית, להיראות בפגיעות. משתתף שסיפר על ההתרחקות בזוגיות ועל התחושה ש"הדברים עוברים לידי כאילו אני לא חלק מהם", פגש בחדר משתתף אחר שאמר שכך בדיוק הרגיש זמן רב, ושרק טיפול שינה זאת. מן ההדהוד הזה עלתה אפשרות ביניים מציאותית: לא לשתף את הכול ולא עם כל אחד, אבל כן לשתף מישהו במשהו, מתוך אחריות על עצמנו ועל היחסים שלנו עם אחרים. כך הקבוצה עוקפת את חסמי הנורמות הגבריות המסורתיות ומרחיבה אותן, בלי לבטלן.

כשנבנה אמון והחסמים מתרככים, מתקיימים לפעמים רגעים של חסד. בתרגיל כתיבת מכתב לחבר, מעקף שמאפשר לפנות אל עצמנו ברוך שקשה לכוון ישירות, כתב משתתף לחברו שהוא אוהב אותו, שהתפרצויות הזעם הן פועל יוצא של מה שעברו, וכמה הוא מעריך אותו ונותן בו אמון. הוא הקריא בקול. אחדים מאיתנו דמעו, ובחדר שרתה קדושה. החמלה שהופנתה אל החבר חזרה, בלי ששם לב, אל עצמו, בנוכחות עדים.

המבט מאפשר, שנית, להיראות כאב. במפגש אחד עלתה השאלה "איזה אבא היה לי?". אבות טריים נעדרים לא פעם מודל דורי ומבקשים להיות הורים שונים מאבותיהם (Hodgson et al., 2021). האב שלנו הוא לרוב נקודת ההתייחסות המשמעותית ביותר לאבהותנו, ובקבוצה ביקשנו להביא למודעות ולבחירה את דמות האב שהמשתתפים בוראים מתוך עצמם. דרך התבוננות חומלת באבות שעשו כמיטב יכולתם וידיעתם, נפרס לעיתים גשר של חמלה גם כלפי אבהותם של המשתתפים עצמם.

כאן פועל גם מה שאני מכנה "השער האבהי": גברים רבים לא יפנו לעזרה למען עצמם, אך יפנו למען ילדם. "אני פה בגלל שאשתי אמרה בבירור שככה היא לא תמשיך", אמר משתתף, והוסיף: "אני לא האבא שהתכוונתי להיות. אין לי כוח, אין לי חשק, אני רק רוצה לסיים את המשימות". הזהות האבהית, ולעיתים בת הזוג בשמה, פתחה את הדלת שהזהות הגברית נעלה.

מבעד לשער הזה הקבוצה מכשירה מחדש את האיכויות היחסיות שנדחקו, ומשיבה להן מעמד של כוח. כשאב מגלה ששיתוף, בקשת עזרה והישענות על אחר הם ביטוי של אחריות ולא היפוכה של הגבריות, נפתחת לו דרך. "חלק מלהיות אבא הוא לקחת אחריות", אני אומר להם, "אם יש לך קושי ואתה מישיר אליו מבט ולא נשאר לבד, זו אחריות". במקביל הקבוצה מתרגמת את כוחות השירות, אחריות, התמדה, מנהיגות ועבודת צוות, לצורות של נוכחות הורית, ואת הרעות שהתגבשה בשדה הקרב אנו מבקשים לתרגם גם לשדה היום-יום.

המבט מאפשר, שלישית, לצבור משאבים. לפי תיאוריית שימור המשאבים (COR), השירות מדלדל משאבים כמו זמן, אנרגיה, ויסות ותחושת מסוגלות, ומזין "מערבולת אובדן" שבה מחסור אחד גורר את הבא (Hobfoll, 1989; Hobfoll et al., 2018). הקבוצה פועלת בכיוון ההפוך: היא אינה משיבה את מה שאבד, אך בונה משאב חדש. החמלה, העצמית וההדדית, והיחסים הנרקמים בין המשתתפים נעשים בעצמם מקור כוח, ומהם מתחילה ספירלת רווח, איטית מן האובדן אך ממשית, שבה כל שיתוף וכל הישענות מוסיפים נדבך. גם מחקרי ה-mattering מצביעים על כך שתחושת המשמעותיות פועלת ככוח חוסן הממתן את המסלול מלחץ למצוקה (Dixon & Robinson Kurpius, 2008; Flett, 2022).


- פרסומת -

בסיום אחד המחזורים ביקש משתתף לתת למפגש כותרת. הוא כתב: "שאגת האב". לא שקט שהושג היה שם, אלא קול שנמצא: אב שממקומו השקוף נעשה, ולו לרגע, נראה ונשמע.

 

הפער: גבולות הטיעון, צרכים וכיוונים להמשך

לצד האפשרויות שנפתחות בקבוצה, ראוי לשרטט את גבולות הטיעון ואת הצרכים שנותרו ללא מענה. ראשית, הטענה עצמה מחייבת הסתייגות. המעבר בין סבבי המילואים והחיפוש אחר משמעות שבעקבותיהם אינם בהכרח שליליים, גם אם הם עשויים להיות משבריים. ההיעדרות הכפויה עלולה להפר הסכם לא כתוב בין בני הזוג, אך היא עשויה גם להלום אותו. ראיתי גברים שחשו שהרוויחו מן הקרע ושחלוקת התפקידים הברורה התאימה להם. גם ההאטה בכניסה לתפקיד האבהי, שרבים חווים כחוסר אונים וכאובדן כיוון, עשויה לשאת יתרון: היא מאפשרת לאב לשוב אל התפקיד מתוך כוונה ולא להיטלטל אליו. עליי גם להודות שמבטי עשוי להיות נגוע בהנחות ליברליות על הורות ועל חלוקת תפקידים שוויונית, שלא כל זוג שותף להן.

שנית, מציאות הסבבים החוזרים כמעט לא נחקרה. מרבית הספרות עוסקת בצבא קבע, וההכללה ממנה אל המילואימניק הישראלי, האזרח הנשלף שוב ושוב, אינה מדויקת. גם מושג ה-mattering, שעליו נשענתי, נחקר בעיקר בקרב מתבגרים וצעירים בצפון אמריקה ולא בקרב אבות או משרתי מילואים, ויישומו כאן הוא הרחבה שיש להחזיק בזהירות. שלישית, המבט כאן ממוקד באב, ואילו ההשפעה על בנות הזוג ועל היחידה ההורית כמכלול טרם זכתה לתשומת לב מספקת (Keleynikov et al., 2026). גם ייחודיות מקומו של האב הישראלי חסרה בספרות.

רביעית, למרחב הקבוצתי עצמו יש גבולות. האוניברסליות כפולת פנים: כשאב חסר תקווה נחשף למצוקת חבריו, החשיפה עלולה לאשש נרטיב שלילי לא פחות משהיא מקילה. במפגש שבו שיתף אחד המשתתפים מראות שחוזרים אליו, ואחרים בעקבותיו שיתפו אירועים קשים שנחשפו אליהם, נדרשה מן המנחה יד זהירה כדי שההדהוד יהפוך לעוגן משותף ולא למערבולת. מכאן כמה כיוונים להמשך: מחקר ייעודי על המילואימניק-האב ועל היחידה ההורית; פיתוח מדדים לחוויית האב בהקשר זה; והכשרת מנחים-עמיתים, כך שקבוצות תהיינה ערוכות להפעלה מיידית עם גל החוזרים הבא.

 

סיכום

ביקשתי לטעון שהקושי של אבות טריים בשירות מילואים מתמשך הוא קרע חוזר בין זהות הלוחם לזהות האב, קרע שמותיר את האב שקוף בביתו, ושמרחב קבוצתי יכול לפעול ככוח-נגד. הקבוצה אינה מתיימרת לאחות את הקרע. היא מזמנת מבט שתחתיו האב יכול להיעשות נראה, ודרכו לכונן מחדש את זהותו ההורית.

[הצעת עריכה, לאישור הכותב:] למטפלים העובדים עם אבות משרתי מילואים עולות מכך כמה הכוונות. ראשית, כדאי לראות בקושי קרע זהותי השב בכל סבב, ולא רק משבר חזרה תפקודי. שנית, מבט של קבוצת שווים מעניק את מה שמבט טיפולי יחיד מתקשה להעניק, ולכן ראוי לשקול שילוב של מסגרת קבוצתית. שלישית, הזהות האבהית יכולה לשמש שער לפנייה לעזרה, בייחוד כשהשיתוף ובקשת העזרה מוגדרים כאחריות. ולבסוף, ההדהוד בקבוצה כפול פנים ומחייב הנחיה זהירה.

החיבור בין אבהות, מילואים והצורך להיראות טרם נדון בהרחבה, למיטב ידיעתי, ואותו ניסיתי להציג כאן. האבות שפגשתי זקוקים יותר מכול לכך שיראו אותם ואת צורכיהם. עצם קיומו של המרחב לאורך שנה וחצי, גם תחת אש, מלמד שמענה גמיש יכול להישאר נוכח גם כשהמציאות אינה יציבה. מענה כזה רואה את האב לא רק כלוחם שחוזר הביתה, אלא כאדם וכהורה הנדרש לבנות מחדש את מקומו במשפחה. זה לא שם, כתב עמיר לב; הכל כאן.

 

אודות

גדעון (גידי) איגרא, עובד סוציאלי (MSW), פסיכותרפיסט בגישת האקומי ומנחה קבוצות מוסמך, איש טיפול וחינוך. מנחה קבוצות בתוכנית "אב נולד" של ויצו. אבא ומילואימניק, שתי הזהויות שמתוכן נכתב מאמר זה.

המרחב המקצועי שמתוכו נכתב המאמר נבנה בזכות עשייה משותפת. ד"ר יאיר אפטר פיתח את המודל שעליו נשענת התוכנית. טלי ויסמן גנץ, עובדת סוציאלית קלינית ופסיכותרפיסטית, מנהלת תחום מניעת אלימות במשפחה, פיתוח הדרכה והכשרות באגף לקידום מעמד האישה בוויצו, יזמה ופיתחה את הרעיון והובילה את התנעת התוכנית, את העשייה המקצועית ואת פיתוח השותפויות. בוויצו התפתח המענה כחלק מתפיסה רחבה של עשייה למען משפחות, גברים ואבות, ובתקופת המלחמה גם באמצעות מענים ייעודיים לגברים, ובהם קו סיוע לגברים בצל המלחמה. קרן קווים לשינוי הייתה שותפה בתמיכה במיזם ובהתפתחותו.

 

מקורות

יאלום, א', ולשץ, מ' (2006). טיפול קבוצתי: תיאוריה ומעשה. כנרת זמורה-ביתן.

להד, מ' (2026). ימי ראשון עם אורי על המרפסת: שיחות עם מילואימניק שמחפש את הדרך חזרה הביתה ולעצמו. מרכז משאבים.

עומר, ח', ואלון, נ' (1994). עקרון הרציפות: גישה מאוחדת לאסון וטראומה. פסיכולוגיה: עיתון ישראלי למדע, למחקר ולפרקטיקה, ד'(1), 20-28.


- פרסומת -

Britt, T. W., Greene-Shortridge, T. M., & Castro, C. A. (2007). The stigma of mental health problems in the military. Military Medicine, 172(2), 157-161.

Dixon, S. K., & Robinson Kurpius, S. E. (2008). Depression and college stress among university undergraduates: Do mattering and self-esteem make a difference? Journal of College Student Development, 49(5), 412-424.

Driscoll, K., & Pianta, R. C. (2011). Mothers’ and fathers’ perceptions of conflict and closeness in parent-child relationships during early childhood. Journal of Early Childhood and Infant Psychology, 7, 1-24.

Elliott, G. C., Kao, S., & Grant, A.-M. (2004). Mattering: Empirical validation of a social-psychological concept. Self and Identity, 3(4), 339-354.

Flett, G. L. (2022). An introduction, review, and conceptual analysis of mattering as an essential construct and an essential way of life. Journal of Psychoeducational Assessment, 40(1), 3-36.

Green, G., Emslie, C., O’Neill, D., Hunt, K., & Walker, S. (2010). Exploring the ambiguities of masculinity in accounts of emotional distress in the military among young ex-servicemen. Social Science & Medicine, 71(8), 1480-1488.

Hobfoll, S. E. (1989). Conservation of resources: A new attempt at conceptualizing stress. American Psychologist, 44(3), 513-524.

Hobfoll, S. E., Halbesleben, J., Neveu, J.-P., & Westman, M. (2018). Conservation of resources in the organizational context. Annual Review of Organizational Psychology and Organizational Behavior, 5, 103-128.

Hodgson, S., Painter, J., Kilby, L., & Hirst, J. (2021). The experiences of first-time fathers in perinatal services: Present but invisible. Healthcare, 9(2), 161.

Keleynikov, M., Lassri, D., Benatov, J., Cohen, N., & Gadassi-Polack, R. (2026). Associations over time between wartime deployment, parental burnout and child adjustment. Psychiatry Research, 358, 116943. https://doi.org/10.1016....2026.116943

Lester, P., Aralis, H., Sinclair, M., Kiff, C., Lee, K. H., Mustillo, S., & MacDermid Wadsworth, S. M. (2016). The impact of deployment on parental, family and child adjustment in military families. Child Psychiatry & Human Development, 47(6), 938-949.

McKinzie, O., Jr. (2022). The impact of reintegration on families of reserve and National Guard combat veterans returning from war: Findings and clinical implications [Doctoral dissertation, Virginia Tech].

Rosenberg, M., & McCullough, B. C. (1981). Mattering: Inferred significance and mental health among adolescents. Research in Community Mental Health, 2, 163-182.

Sarkadi, A. (2014). The invisible father: How can child healthcare services help fathers to feel less alienated? Acta Paediatrica, 103(3), 234-235.

Stryker, S., & Burke, P. J. (2000). The past, present, and future of an identity theory. Social Psychology Quarterly, 63(4), 284-297.

Verey, A., & Smith, P. K. (2012). Post-combat adjustment: Understanding transition. Journal of Aggression, Conflict and Peace Research, 4(4), 226-236.

Watkins, A. E., El Zerbi, C., McGovern, R., & Rankin, J. (2024). Exploration of fathers’ mental health and well-being concerns during the transition to fatherhood, and paternal perinatal support: Scoping review. BMJ Open, 14(11), e078386.

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא: משפחה, מלחמה וטרור, צבא, טיפול קבוצתי, אבהות
ד"ר אייל אברהם
ד"ר אייל אברהם
פסיכולוג
תל אביב והסביבה
גדי ורשבה
גדי ורשבה
עובד סוציאלי
כפר סבא והסביבה
מאיה לנגר
מאיה לנגר
פסיכולוגית
תל אביב והסביבה, כפר סבא והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)
ד"ר אורלי ליכט וייניש
ד"ר אורלי ליכט וייניש
יועצת חינוכית
תל אביב והסביבה, שרון ושומרון, אונליין (טיפול מרחוק)
גלעד כליפא
גלעד כליפא
מוסמך (M.A) בטיפול באמצעות אמנויות
באר שבע והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק), מצפה רמון והסביבה
תמר רז
תמר רז
פסיכולוגית
אונליין (טיפול מרחוק), נצרת והסביבה, יקנעם והסביבה

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.