"רק מכתב קטן לבית המשפט" - כשהמסמך הטיפולי מקבל תפקיד אחר
אסף פלג
המאמר אינו ייעוץ משפטי ואינו תחליף לייעוץ המתחשב בנסיבות של מקרה מסוים.
נניח מקרה היפותטי, שאינו לקוח מן הפרקטיקה. מטופל בגיר מנהל הליך בבית הדין לעבודה נגד המעסיק שלו, ומבקש מהפסיכולוגית שמטפלת בו מכתב קצר. עורכת הדין שלו כבר הציעה נוסח: "המטופל סובל מדיכאון שנגרם מהתעמרות של הממונה עליו". מבחינתו זו בקשה פשוטה, שהרי המטפלת שמעה ממנו על העבודה פגישה אחר פגישה.
על פניו יש למטפלת שתי אפשרויות: לחתום על הנוסח, או לסרב ולהסביר שזה לא התפקיד שלה. הטענה כאן היא שיש אפשרות שלישית, והיא עדיפה. אפשר לתמוך במטופל בלי לאמץ מסקנה שחורגת מהתשתית המקצועית שבידי המטפלת. מכתב שמועיל למטופל הוא מכתב שהקורא מבין ממנו מה המטפלת יודעת, מאיפה היא יודעת את זה, ואיפה נגמרת ההערכה שלה.
הבעיה בנוסח המוצע
הנוסח המוצע כורך במשפט אחד שלושה דברים שונים. כדי לראות זאת, כדאי לקרוא אותו כמו שיקרא אותו מי שלא היה בחדר. "סובל מדיכאון" היא אמירה אבחנתית, והמטפלת יכולה לעמוד מאחוריה אם ערכה הערכה שמבססת אותה. "התעמרות של הממונה" היא תיאור של אירועים שקרו מחוץ לחדר הטיפול, והמטפלת מכירה אותם מפי המטופל. "שנגרם מ" היא טענה על קשר סיבתי. דיווח, אבחנה וסיבתיות מופיעים באותו משפט, והקורא לא יכול לדעת איזה חלק נשען על מה.
ההבחנה הזאת אמורה להתקיים כבר ברשומה הטיפולית, עוד לפני שיש מכתב. לפי קוד האתיקה, תכלית הרשומה היא לשמור על ההמשכיות המקצועית ולקיים בקרה עליה, והיא משמשת גם ראיה משפטית (הסתדרות הפסיכולוגים בישראל [הפ"י], 2017, סעיף 3.2). מי שכותבת ברשומה "המטופל מתאר התעמרות מצד הממונה" מתעדת את מה שנאמר לה, ואינה קובעת שכך היה. המשלוח לנמען אחר לא משנה את מעמדו של המשפט ולא הופך השערה לעובדה. מה שמשתנה הוא הקורא. שופטת, או עורך דין של הצד שכנגד, לא בהכרח מכירים את מוסכמות הכתיבה הטיפולית, והם עלולים לקרוא בתיעוד קביעה שהכותבת לא התכוונה אליה. לכן מה שהיה מובן מההקשר ברשומה צריך להיכתב במכתב במפורש.
אין להסיק מכך שהטיפול לא עוסק בעובדות, או שההליך המשפטי אדיש לחוויה. מטפלת שוקלת את מה שמסופר לה ומגבשת הבנה של מה שעבר על המטופל, ובית הדין עשוי להתעניין מאוד במצוקה ובנזק הנפשי. אבל ההליך מוסיף שאלות שהטיפול לא נועד להכריע בהן: מה קרה במקום העבודה, מה ידע המעסיק, ומי נושא באחריות. רייכר-עתיר (2017) תיארה את ההבדל כהבדל בין שיח הטיפול, שעניינו האמת הסובייקטיבית של המטופל, לבין שיח המשפט, שנועד לברר תביעה על יסוד ראיות.
[להשלמת הכותב: פסקת מיקום קצרה מול הספרות על הקונפליקט בין התפקיד הטיפולי לתפקיד הפורנזי, ומול הספרות הישראלית, למשל אברהמי (2019). ר' שאלה פתוחה 3.]
נוסח חלופי
אפשר לנסח את המכתב אחרת, למשל כך: "מר י' נמצא בטיפולי בפגישות שבועיות. לדבריו, מצוקתו החלה לאחר שינוי ביחסו של הממונה עליו. בפגישות התרשמתי ממצב רוח ירוד, והוא מדווח על קשיי שינה ועל עיסוק מתמיד באירועים בעבודה. אין ביכולתי לקבוע, על יסוד הטיפול, מה אירע במקום העבודה."
הנוסח הזה ארוך יותר ונחרץ פחות, ואי אפשר להבטיח איזה משקל יינתן לו בהליך. מה שיש בו הוא זיהוי של כל אמירה לפי המקור שלה: מה נמסר מפי המטופל, מה ראתה המטפלת, ומה לא בידיעתה. מי שרוצה לבחון את המכתב יודע על מה לשאול. הנוסח שהוצע למטפלת מציג כידיעה שלה דברים שנמסרו לה. אם תישאל עליהם, היא תצטרך להשיב שאת האירועים עצמם לא ראתה.
אשר לקשר הסיבתי, כתיבת הערכה קלינית בעניין הזה אינה אסורה על מטפלת, אבל היא מותנית בהערכה מבוססת, בתחום כשירותה המקצועית. המכתב צריך להבהיר את גבולות ההערכה ועל מה היא נשענת: מה מסר המטופל, מה נצפה בפגישות ומה לא נבדק. המילה "ייתכן" אינה תחליף לתשתית הזאת. השערה בלי בסיס נשארת בלי בסיס גם כשמנסחים אותה בזהירות.
יש להבחין כאן בין שני דברים שנוטים להתערבב. הראשון הוא קשר סיבתי בין אירועים למצב נפשי. זו שאלה שמומחה יכול לבחון באופן מקצועי, בכלים ובמקורות מידע שנועדו לכך. הקווים המנחים של מועצת הפסיכולוגים (2017), שנכתבו למומחים שמגישים חוות דעת לבית משפט, מתארים בדיקה כזאת: מקורות מידע מגוונים והצלבה ביניהם, הפרדה בין ממצאים עובדתיים למסקנות, וציון גבולות הוודאות.
השני הוא ההכרעה באחריות המשפטית, והיא מסורה לבית המשפט. קוד האתיקה קובע שפסיכולוג שנותן חוות דעת מקצועית לבית משפט יחווה דעתו רק בנושאים המקצועיים, ולא יכלול קביעה בעניין משפטי שנמצא בשיקול דעתו הבלעדי של בית המשפט (הפ"י, 2017, סעיף 9.3). מכתב של מטפלת אינו חוות דעת כזאת, והסעיף אינו חל עליו במישרין. אבל ההיגיון שלו חל כאן בהיקש, ואולי ביתר שאת: אם מומחה שמונה לכך מנוע מלהכריע בשאלה המשפטית, קל וחומר מטפלת שלא נדרשה לבדוק אותה. המילה "התעמרות" בנוסח המוצע קרובה לקביעה כזאת, משום שבהליך עצמו זו כנראה השאלה שבמחלוקת.
סודיות, הסכמה וחיסיון
בקשה למכתב היא לא בקשה להעתק מהרשומה, גם כששתיהן מגיעות יחד. העתק מהרשומה הוא זכות של המטופל לפי חוק זכויות החולה (1996, סעיף 18(א)), ופסיכולוג נמנה עם המטפלים שהחוק חל עליהם. הזכות הזאת לא תלויה בנוחות של המטפלת, והחשש שהרשומה תוגש בהליך אינו סיבה לעכב אותה. החוק מכיר בחריג, והוא נוגע למטופל עצמו: מידע שעלול לגרום נזק חמור לבריאותו או לסכן את חייו. גם אז ההחלטה לא נשארת אצל המטפל לבדו. עליו להודיע עליה מיד לוועדת האתיקה שפועלת לפי החוק, והוועדה רשאית לאשר את ההחלטה, לבטל אותה או לשנות אותה (חוק זכויות החולה, 1996, סעיף 18(ג)–(ד)). תרשומת אישית של המטפלת היא עניין נפרד: היא אינה חלק מהרשומה הרפואית (חוק זכויות החולה, 1996, סעיף 17(א)), ועוד נחזור אליה.
מכתב חדש הוא עניין אחר. למטופל אין זכות לקבל מהמטפלת נוסח, והיא לא נדרשת לאמץ את הנוסח ואת המסקנות שהוא מבקש. האחריות למה שכתוב במסמך היא של מי שחתומה עליו.
גם מסירה של מכתב מדויק כפופה לחובת הסודיות. כאשר המסירה נעשית מכוח הסכמת האדם שעליו המידע, ולא מכוח בסיס אחר בדין, נדרשת הסכמה בכתב (חוק הפסיכולוגים, 1977, סעיף 7). קוד האתיקה מתנה מסירה של רשומה למי שאינו הלקוח בהסכמה מפורשת וחתומה (הפ"י, 2017, סעיף 3.9). חוק זכויות החולה מגביל את המסירה למידה הנדרשת לצורך העניין (1996, סעיף 20(ב)), והקוד מורה לכלול רק את המידע הנדרש למטרת הדיווח (הפ"י, 2017, סעיף 4.3). לכן צריך לברר למי המכתב מיועד, לאיזו מטרה ומה ההיקף שלו, ולא להסתפק בהסכמה כללית. הקוד מורה גם להבהיר מחדש את כללי הסודיות ואת גבולותיהם כשנוצרות נסיבות חדשות (הפ"י, 2017, סעיף 4.2), ובקשה למכתב שיוגש בהליך משפטי היא נסיבה כזאת.
להסכמה יש עוד שני גבולות. הראשון נוגע לאנשים אחרים. חובת הסודיות שבחוק הפסיכולוגים חלה גם על מידע שנוגע לאדם אחר, ולא רק למטופל (1977, סעיף 7(ג)), ולכן ההסכמה של המטופל אינה כשלעצמה היתר לגלות מידע כזה. כאן צריך לדייק, כי הנוסח החלופי שהוצע למעלה מזכיר את הממונה. המשפט "לדבריו, מצוקתו החלה לאחר שינוי ביחסו של הממונה עליו" מוסר את סיפורו של המטופל על עצמו: מה הוא חווה, ולמה הוא מייחס את זה. הוא לא נוקב בשם, לא מתאר את הממונה כאדם ולא קובע דבר על התנהגותו, וכל מה שנאמר בו נאמר מפי המטופל. הגבול עובר במידע על האדם האחר עצמו: פרטים מזהים, דברים שהמטופל סיפר על חייו של אותו אדם, או התרשמות של המטפלת ממנו. אלה לא נכנסים למכתב, גם כשהמטופל חתם על הסכמה, וגם אם עלו בטיפול שוב ושוב.
הגבול השני נוגע לתוכן. ההסכמה אינה משפיעה על טיב המכתב: אמירה שאין לה בסיס לא נעשית מבוססת רק משום שהמטופל הסכים שתימסר. את המסירה עצמה ואת זהות הנמען מתעדים ברשומה (הפ"י, 2017, סעיף 3.12).
לפעמים הפנייה בכלל לא מגיעה מהמטופל. מכתב מעורך דין אינו צו, גם כשהוא מנוסח כדרישה. אם הוא בא מטעם המטופל, בוחנים אותו כמו את הבקשה של המטופל עצמו. אם הוא בא מהצד שכנגד, חובת הסודיות עומדת בעינה כל עוד אין הסכמה או חובה שבדין.
זימון לעדות וצו של בית משפט שונים ממכתב. לא מתעלמים מהם, והקוד מזכיר שמתן עדות לבית המשפט הוא חובה משפטית ואזרחית (הפ"י, 2017, סעיף 9.2). אבל קבלת זימון לא מסירה מאליה כל מגבלה. לצד חובת הסודיות קיים חיסיון ראייתי. סעיף 50 לפקודת הראיות (1971) מעניק חיסיון יחסי ל"פסיכולוג-מומחה", והמונח מטעה. לפי הצו שהותקן מכוח הסעיף, הכוונה לכל מי שרשאי לעסוק בפסיכולוגיה לפי סעיף 2 לחוק הפסיכולוגים, ולא רק לבעלי תואר מומחה (צו הראיות [פסיכולוג מומחה], 1978, סעיף 1). פסיכולוג כזה אינו חייב למסור ראיה על דבר שנוגע לאדם שנזקק לשירותו והגיע אליו תוך עבודתו, אם זה מן הדברים שנמסרים לפסיכולוג בדרך כלל מתוך אמון שיישמרו בסוד. הוראה כמעט זהה קבועה לעובד סוציאלי בסעיף 50א, והחיסיון חל גם בהליכים בבתי הדין לעבודה (פקודת הראיות, 1971, סעיף 52; בג"ץ 1347/18, 2019, חוות דעתו של השופט שטיין, פסקה 1).
החיסיון הזה יחסי: המטופל רשאי לוותר עליו, ובית המשפט רשאי להורות על גילוי אם מצא שהצורך בגילוי לשם עשיית צדק עדיף מהעניין שלא לגלות. את טענת החיסיון מעלים לפני בית המשפט, והוא שמכריע בה. כשהיקף הדרישה לא ברור, מבקשים הבהרה באותו הליך.
אין להסיק מכל זה שמטפלת מנועה מלהעיד על מטופל שלה. הקווים המנחים לפסיכולוגיה משפטית של איגוד הפסיכולוגים האמריקאי הם הנחיות מקצועיות מארצות הברית, ולא דין ישראלי. הם מבחינים בין עדות של מטפל על דיווחי המטופל, מצבו הנפשי, האבחנה, מהלך הטיפול והפרוגנוזה, לבין חוות דעת בשאלות פסיכו-משפטיות, ובהן סיבתיות משפטית (American Psychological Association, 2013, סעיף 4.02.02). ההבחנה הזאת דומה לזו שבין שני נוסחי המכתב.
כשהמטופל הוא התובע: מה צריך לדעת לפני שהמכתב נשלח
בדוגמה שלנו המטופל הוא התובע, והמכתב מיועד להליך שהוא עצמו פתח. בית המשפט העליון דן במצב כזה בבג"ץ 1347/18 פלונית נ' בית הדין הארצי לעבודה (2019). עובדת תבעה את מעסיקה בבית הדין האזורי לעבודה בטענה שסבלה בעבודתה מהטרדות מיניות ומהתעמרות, ושנגרם לה נזק נפשי. לכתב התביעה צירפה חוות דעת של פסיכיאטרית. כראיה לכך שנזקקה לטיפול צירפה גם מכתב קצר מהמכון שבו טופלה, חתום בידי שתי הפסיכולוגיות שטיפלו בה. המכתב אישר שהיא בטיפול שבועי שבו "מתקיים עיבוד של המשבר שחוותה", שהיא משתפת פעולה ושניכרת הטבה (בג"ץ 1347/18, 2019, פסקאות 1 ו-13). זה מכתב מהסוג שהוצע כאן: אישור על הטיפול, בלי אבחנה ובלי קביעה על מה שקרה בעבודה.
מה שקרה אחר כך הוא הלקח. המעסיק ביקש להעמיד את התובעת לבדיקה אצל פסיכיאטר מטעמו, והפסיכיאטר דרש לקבל את רישומי הפסיכולוגיות. לטענתו, בלי הרישומים לא יוכל להתרשם ממנה לאורך זמן, ויש להניח ששיתוף הפעולה שלה איתו יהיה מוגבל. בית הדין האזורי הורה למסור את הרישומים לפסיכיאטר, ובית הדין הארצי דחה בקשת רשות ערעור. שניהם נשענו על הלכות שלפיהן תובע אינו יכול להישמע בטענה שזכותו לפרטיות גוברת על חובתו לחשוף ראיות הנדרשות להגנת הנתבע, ושבפניו עומדת תמיד הברירה למחוק את תביעתו (שם, פסקאות 2 ו-3).
בג"ץ ביטל את ההחלטות. השופט עמית, שהשופט מינץ הצטרף לעמדתו, קבע שבעצם הגשת התביעה יש ויתור מכללא על פרטיות, אבל אין להרחיק לכת ולקבוע שתובע, רק משום שהוא תובע, מאבד כל זכות לחיסיון. [להשלמת הכותב: השופט שטיין החזיק בעמדה עקרונית שונה. יש לתאר אותה במשפט או שניים ולציין את אי-הוודאות שנובעת מהמחלוקת. ר' שאלה פתוחה 1.] כשהתובע הוא שטוען לחיסיון, נקודת הפתיחה של האיזון קרובה יותר לגילוי האמת. אבל זו נקודת הפתיחה ולא נקודת הסיום, ובית המשפט שוקל את עוצמת הרלוונטיות של החומר, את חיוניותו לצד שכנגד ואת קיומן של ראיות חלופיות (שם, פסקאות 11 ו-26). בעניינה של העותרת, חוות הדעת הפסיכיאטרית מטעמה לא נשענה כלל על רישומי הפסיכולוגיות, ולכן לא היה טעם לחשוף אותם דווקא לפסיכיאטר מטעם המעסיק (שם, פסקאות 13 ו-20).
השופט עמית הוסיף שאין לפרוץ בנקל את החיסיון בין מטפל למטופל, בשל החשש לפגיעה ביחסי האמון ולהרתעה מפנייה לטיפול, ושהדברים נכונים במיוחד כשהתביעה נוגעת לפגיעה מינית או להטרדה מינית (שם, פסקאות 19 ו-22). עוד קבע שהתרשומת האישית של המטפל אינה חלק מהרשומה הטיפולית, ואין לדרוש ממנו לחשוף אותה גם כשבית המשפט מסיר את החיסיון (שם, פסקאות 24 ו-25). השופט שטיין ציין בחוות דעתו שהחיסיון חל גם על תרשומות שמתעדות את מחשבות הפסיכולוג על המטופל (שם, חוות דעתו של השופט שטיין, פסקה 8).
שלוש אמירות נוספות בחוות דעתו של השופט עמית נוגעות ישירות למטפלת. הראשונה: מסירת החומר רק לידי המומחה מטעם הצד שכנגד מקהה את הפגיעה אבל לא מבטלת אותה, כי המומחה יהדהד את החומר בחוות דעתו, והיא חשופה לעיני כל (שם, פסקה 23). השנייה: מטפל שנקרא להעיד או להמציא רישומים לפי צו צריך להסב את תשומת לב בית המשפט לחיסיון, ולהמעיט בנזק למטופל במגבלות הצו (שם, פסקה 25). השלישית: המטופלת רשאית לוותר על החיסיון, שהרי הוא לטובתה, אבל יש להישמר מהפעלת לחץ עליה, ואין להסיק לחובתה מכך שלא ויתרה (שם, פסקה 22). השופט עמית גם ביקר את העמדה ה"ניטרלית" שהציג המכון המטפל בדיון. לדבריו, ניתן היה לצפות שפסיכולוג יבקש להגן על סוד השיח, או לפחות יביע עמדה בשאלה אם החשיפה תזיק למטופלת (שם, פסקה 25).
ההחלטות של הערכאות הדיוניות שבאו אחרי בג"ץ 1347/18 מראות איך האיזון הזה עובד בפועל. [להשלמת הכותב: עותקים או קישורים להחלטות. ר' שאלה פתוחה 2.] בתביעות התעמרות בבית הדין לעבודה נדחו דרישות לחשיפת מידע טיפולי. בתביעה אחת הגישה התובעת חוות דעת שקבעה קשר סיבתי בין האירוע בעבודה למצבה הנפשי, והמדינה דרשה שתחתום על ויתור סודיות. בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב (2023) דחה את הדרישה. הוא קבע שמדובר בתביעה לפיצוי בגין התעמרות ולא בתביעה על שיעור נכות, ושהנתבעת לא הניחה תשתית לכך שמסמכים על עברה הרפואי של התובעת יסייעו להגנתה (פסקאות 22 ו-23). בתביעה אחרת ביקשו הנתבעים רק אסמכתה לקיום פגישות, כמו קבלה על תשלום, ובית הדין האזורי לעבודה בתל אביב (2024) דחה גם את זה. לדבריו, אסמכתה לקיום פגישה אצל פסיכולוג אינה מעידה שהפגישה קשורה בהכרח לאירוע הנטען (פסקאות 10 ו-12). בית הדין אומר כאן, מהצד שלו, את מה שהמאמר טוען על המכתב: אישור על טיפול מוכיח טיפול. הוא לא מוכיח מה גרם לו.
בתביעות נזיקין התמונה שונה. בתביעה בגין תאונת דרכים צירפה התובעת לכתב התביעה שני סיכומי טיפול מהפסיכולוג שטיפל בה, והמבטחת ביקשה את מסמכי הבסיס כדי לבדוק אם הסיכומים משקפים אותם. בית המשפט המחוזי בתל אביב (2022) הפעיל את מבחן האיזון של בג"ץ 1347/18 והגיע לתוצאה הפוכה. הרישומים נמצאו חיוניים לשאלה שבמחלוקת, שיעור הנכות הנפשית כתוצאה מהתאונה ולא מאירועי חיים אחרים, ובית המשפט הורה להמציא אותם לעיון המבטחת עצמה (פסקאות 22–23 ו-37–44). הוא הבחין במפורש בין תביעה כזאת לבין תביעה לפי החוק למניעת הטרדה מינית, שבה נדרשת זהירות רבה יותר (פסקה 33). זה המסלול שהמטופל צריך לראות לפניו: המכתב הקצר עלול להיות הפתח לדרישה לתיק כולו.
גם תוכן המכתב נבחן לגופו. בתביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים התעוררה השאלה אילו מסמכים ממכון שבו קיבל התובע טיפול רגשי מותר להציג למומחה הפסיכיאטר שמינה בית המשפט. בית המשפט המחוזי מרכז (2024) התיר מסמכים שכל תוכנם תיאור של תלונות המטופל ורגשותיו במפגשים, עם המלצה להמשך טיפול. מסמך שכלל את הקביעה "מאז תאונת הדרכים ניכרת החמרה רבה במצבו" נפסל, משום שיש בו סממנים של חוות דעת (פסקאות 13 ו-14). ההקשר שם הוא תקנות המומחים בתאונות דרכים, שאוסרות להמציא למומחה חוות דעת רפואית, אבל ההבחנה מוכרת: תיאור של מה שהמטופל מסר ושל מה שנצפה עובר, וקביעה על קשר בין אירוע למצב נפשי נתפסת כחוות דעת.
ולבסוף, המחיר של שמירה על החיסיון. עובד שתבע הכרה בפגיעה נפשית כפגיעה בעבודה הסכים תחילה לגלות את המסמכים מהטיפול אצל הפסיכולוגית שלו, ואחר כך חזר בו. הפסיכולוגית עצמה כתבה לבית הדין שאין מקום להסיר את החיסיון. בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב (2025) לא חייב אותו לוותר על החיסיון, אבל קבע שהנטל להוכיח את הדחק מוטל עליו. משמנע מבית הדין לעיין במה שסיפר לפסיכולוגית בחודשים הרלוונטיים, חלה עליו החזקה שהראיה הייתה פועלת לחובתו. בית הדין הוסיף שאפשר היה לחשוף את הרישומים תוך השחרת קטעים שאינם נוגעים לעבודה (פסקאות 5, 11 ו-28–30). ההחלטה לא עסקה בהטרדה מינית, שבה בג"ץ אסר להסיק לחובת המתלוננת מאי-ויתור, אבל היא מראה מה עלול לקרות במקרה הרגיל.
מטפלים שאינם פסיכולוגים
המאמר נכתב על פסיכולוגית, אבל הבקשה "רק מכתב קטן" מגיעה גם לעובדים סוציאליים, לפסיכיאטרים ולמטפלים אחרים. ההבחנה בין מה שהמטפל יודע למה שהוא מעריך אינה תלויה במקצוע, וכך גם ההקפדה על הסכמה בכתב ועל היקף המסירה, והשיחה עם המטופל לפני שהמכתב יוצא. מה שמשתנה הוא המסגרת החוקית. חוק זכויות החולה חל על כל מי שהוא "מטפל" לפי החוק, ובהם רופאים, פסיכולוגים ובעלי מקצועות שהמנהל הכללי של משרד הבריאות הכיר בהם בהודעה ברשומות, כמו עובדים סוציאליים. "טיפול רפואי" בחוק כולל במפורש טיפול פסיכולוגי (חוק זכויות החולה, 1996, סעיף 2). לכן זכות המטופל להעתק מהרשומה, חובת הסודיות, ההגבלה למידה הנדרשת לצורך העניין והכלל שתרשומת אישית אינה חלק מהרשומה חלים על כל המטפלים האלה (שם, סעיפים 17(א), 18, 19 ו-20).
לעובדים סוציאליים יש חוק משלהם, והוא קרוב מאוד לחוק הפסיכולוגים: חובת סודיות עם חריג של הסכמה בכתב, אחרי שהוסברה משמעותה (חוק העובדים הסוציאליים, 1996, סעיף 8), וזכות עיון שאינה כוללת מידע על אדם אחר ורישומים אישיים של העובד הסוציאלי (שם, סעיף 7(א)). לפי בג"ץ 1347/18, חלק נכבד מדבריו יפה גם לעובד סוציאלי בכובעו כמטפל (2019, פסקאות 17 ו-18). על פסיכיאטרים, שהם רופאים, חלים החיסיון היחסי של רופא בסעיף 49 לפקודת הראיות, שבנוי על אותו איזון, וכללי האתיקה של הרופאים, ולא קוד האתיקה של הפסיכולוגים. למטפלים שאין להם חוק מקצוע, כמו מטפלים באמנויות ופסיכותרפיסטים שאינם פסיכולוגים או עובדים סוציאליים, פקודת הראיות אינה מעניקה חיסיון. חובת הסודיות שלהם נובעת ממקורות אחרים: חוק זכויות החולה אם המקצוע הוכר, חוק הגנת הפרטיות, ההסכם עם המטופל והקוד האתי של האיגוד המקצועי. בג"ץ 1347/18 הזכיר שגם בלי חיסיון סטטוטורי אפשר להגן על רישומי המטפל דרך הזכות לפרטיות (2019, פסקה 15). מה שמשתנה הוא הסעיף שמצטטים.
התנגדויות אפשריות
ההתנגדות הראשונה היא של המטופל: מכתב שלא קובע שום דבר לא עוזר לו. יש בזה ממש. המכתב התחום נותן פחות ממה שהתבקש. אבל הוא נותן את מה שיש למטפלת לתת: אישור על הטיפול, ותיאור של מה שהמטופל מוסר ושל מה שנצפה בפגישות. את שאלת הקשר הסיבתי אפשר להפנות למי שזה התפקיד שלו. הקווים המנחים של מועצת הפסיכולוגים (2017) מתייחסים למצב קרוב, שבו מטופל מבקש מהמטפל שלו להגיש חוות דעת בעניינו לבית המשפט. לפיהם ניתן למסור סיכום טיפול לאיש מקצוע אחר שיכתוב את חוות הדעת, ויש להיזהר מגלישה מסיכום כללי של הטיפול אל השאלות שנדונות בהליך.
ההתנגדות השנייה באה מהכיוון ההפוך. רייכר-עתיר (2017) טוענת שמטפל שחובר לפעולות המשפטיות של המטופל שלו מוותר על השיח הטיפולי, ושקשה מאוד לחזור אליו אחר כך. אחת הדוגמאות שלה היא מטופל שביקש ממטפלת חוות דעת כדי לצרף אותה לתלונה. לפי הקו הזה, אולי עדיף לא לכתוב מכתב בכלל. אבל היא עצמה מדגישה שהפנייה לערכאות היא זכותו המלאה של המטופל, ושגם כשהוא מנהל הליך, התפקיד של המטפל הוא להישאר בשיח הטיפולי ולסייע לו משם. אפשר לטעון שמכתב שמוסר את הידוע ולא מכריע בדבר אינו חבירה למאבק של המטופל. ההכרעה בכך תלויה גם בשיקולים קליניים שאינם בתחומו של מאמר משפטי.
בחזרה למטפלת ולמטופל
נחזור לפסיכולוגית מהדוגמה. על שולחנה נוסח של עורכת דין, ולפניה מטופל שמחכה. יש לה עכשיו שתי שאלות, לא אחת: מה לכתוב, ובאילו תנאים למסור.
מה לכתוב: את מה שהיא יודעת, ליד המקור של כל ידיעה. שהוא בטיפול, מאיזה מועד ובאיזו תדירות. מה הוא מוסר, בלשון של דיווח. מה היא ראתה בפגישות. אבחנה, אם ערכה הערכה שמבססת אותה. ואמירה מפורשת על מה שאינה יכולה לקבוע: מה קרה במקום העבודה. קשר סיבתי אינו אסור, אבל הוא דורש הערכה מבוססת בתחום כשירותה, עם גבולות כתובים. מה שנכתב כך יעמוד בשאלות, כי לכל משפט יש כתובת.
באילו תנאים למסור: הסכמה בכתב שמציינת למי, לאיזו מטרה ובאיזה היקף; רק המידע הנדרש למטרה; בלי מידע על אנשים אחרים מעבר לסיפורו של המטופל על עצמו; ותיעוד המסירה ברשומה. ולפני כל זה, שיחה, משום שבקשה למכתב שיוגש בהליך משפטי היא נסיבה חדשה שמחייבת לחזור לכללי הסודיות.
בשיחה הזאת המטופל צריך לשמוע את מה שעלה מהפסיקה. המכתב ייקרא גם בידי הצד שכנגד, הוא עלול לפתוח דרישה לרשומה כולה, והמטפלת עשויה להישאל עליו. הגשת התביעה מטה את הכף לכיוון הגילוי אבל לא מכריעה אותו, ובתביעות התעמרות והטרדה מינית בתי הדין נזהרים יותר מאשר בתביעות על שיעור נכות. משפט שקובע קשר סיבתי עלול להיתפס כחוות דעת, להיפסל או לגרור דרישה למסמכי הבסיס. סירוב לוותר על החיסיון הוא זכותו, אבל במקרים רבים יש לו מחיר ראייתי. והוא צריך לדעת מה יהיה כתוב במכתב ומה לא. משפט כמו "אני יכולה לכתוב את מה שסיפרת לי ואת מה שראיתי, ואני לא יכולה לקבוע מה קרה בעבודה" לא מטיל ספק בדבריו. הוא מפריד בין האמון שהיא נותנת בו לבין ידיעה על אירועים שלא נכחה בהם.
ואם יגיע אחר כך זימון או צו, היא לא מתעלמת, אבל גם לא ממהרת. היא מעלה את עניין החיסיון בפני בית המשפט, מבקשת לצמצם את החשיפה לנדרש, ותרשומת אישית, אם ניהלה, נשארת בחוץ.
אם המטופל יקבל את ההפרדה הזאת כתמיכה, זו שאלה קלינית, והמטפלת היא שיודעת להעריך אותה. המכתב שהיא תחתום עליו יאמר פחות מהנוסח שהתבקשה לחתום עליו. אבל הוא יהיה שלה, היא תדע להגן על כל שורה בו, וזה, בסופו של דבר, מה שמועיל גם למטופל.
מקורות
הסתדרות הפסיכולוגים בישראל. (2017). קוד האתיקה המקצועית של הפסיכולוגים בישראל. https://www.hebpsy.net/page.asp?id=57
החוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח-1998. https://www.nevo.co.il....00/72507.htm
חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981. https://www.nevo.co.il...law00/71631.htm
חוק העובדים הסוציאליים, התשנ"ו-1996. https://www.nevo.co.il...law00/4380.htm
חוק הפסיכולוגים, התשל"ז-1977. https://www.hebpsy.net/page.asp?id=44
חוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996. https://www.btl.gov.il/...7_000000.pdf
חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975. https://www.nevo.co.il...w00/4554.htm
מועצת הפסיכולוגים. (2017). קוים מנחים ויישומיים לכתיבת חוות דעת פסיכולוגית של מומחה לבית משפט. https://www.hebpsy.net/....asp?id=2412
פקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971. https://www.nevo.co.il...00/98569.htm
צו הראיות (פסיכולוג מומחה), התשל"ח-1978. https://www.nevo.co.il/...00/74966.htm
רייכר-עתיר, ר' (2017, 21 בפברואר). טיפול, חוק ואתיקה: מה קורה בטיפול כשהמטפל חובר למטופל בפניותיו לערכאות החוק והאתיקה המקצועית? פסיכולוגיה עברית. https://www.hebpsy.net/....asp?id=3501
תקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מומחים), התשמ"ז-1986. https://www.nevo.co.il...00/98647.htm
American Psychological Association. (2013). Specialty guidelines for forensic psychology. American Psychologist, 68(1), 7–19. https://doi.org/10.1037/a0029889
פסיקה
בג"ץ 1347/18 פלונית נ' בית הדין הארצי לעבודה (נבו, 23.7.2019). https://www.hebpsy.net/page.asp?id=90
ב"ל (אזורי ת"א) 28021-12-21 יצחקיאן נ' המוסד לביטוח לאומי (נבו, 4.6.2025).
סע"ש (אזורי ת"א) 17652-02-23 נזרי נ' עיריית רמת גן (נבו, 21.9.2024).
סע"ש (אזורי ת"א) 18097-07-22 גור נ' מדינת ישראל (נבו, 24.10.2023).
רע"א (מחוזי ת"א) 61481-11-21 מ.ע נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (נבו, 24.2.2022).
ת"א (מחוזי מרכז) 35053-09-23 פלוני נ' פלוני (נבו, 6.10.2024).
