"יוצאים בשאלה" – אוכלוסיית טיפול ייחודית
יורם שפירא
תהליך ה"יציאה בשאלה" איננו בעיקרו מהלך שכלתני-קוגניטיבי מודע. במהותו מדובר בתוצר תהליך נפשי-רגשי משתרשר, הנפרש על פני שלבי התפתחות שונים שראשיתם לעתים מוקדמת מאד, ושיאו במעשה ה"יציאה" הקונקרטית, על פי רוב בשלב ההתבגרות והבגרות המוקדמת. בניתוח תהליך ה"יציאה" יש מקום להציב במרכז היבטים שונים שקשורים לגדילה ולהתפתחות האישיות, בדגש על הקשר עם הדמויות ההוריות.
דיון באוכלוסיית ה"יוצאים בשאלה" או בחלקיה, מעלה מייד את סוגיית ההגדרה המתבקשת: במי המדובר? האם הכוונה לדתיים לשעבר (דתל"שים), ביטוי המיוחס ליוצאי המגזר הדתי-לאומי ששינו תפיסתם האמונית לכיוון חילוני? או שמא הכוונה לחרדים לשעבר שזלגו אל מחוץ לגבולות המגזר? שימוש בקריטריון עמותת "הלל" המטפלת ב"יוצאים בשאלה" (להלן: ה"יוצא/ת") הוא ייחוס מסייע. תפיסת הארגון מציבה תנאי-סף להצטרפות: כל מי שהתחנך/ה במסגרות חינוך חרדיות, כמאפיין זהות מרכזי.
בדיון שלפנינו נתמקד בפלח הפונים לטיפול נפשי מקרב חברי "הלל". מטרתנו היא לקדם הכרת מאפייני אוכלוסייה זו ולאתר צרכיה הטיפוליים. נציע זווית הסתכלות להבנת ההקשרים הנפשיים-רגשיים שניתן לזהות בתהליך ה"יציאה בשאלה"1.
בכדי להימנע מראייה סטראוטיפית המשקפת אמונות, עמדות רווחות ו"פולקלור" ציבורי ביחס לקבוצה מרובת גוונים זו, חשוב לאמץ המשגות מתאימות שישמשו קני מידה להבנת תופעות פסיכו-סוציאליות מרכזיות, הבאות לידי ביטוי בטיפול. הישענות על הבנות פסיכו-דינאמיות ונגזרותיהן, מסייעת לאיתור המקורות ולמיפוי ראשוני של הקשיים הנפשיים המביאים את ה"יוצאים" לפנות לטיפול. בדיוננו
ננסה לקשור בין שלבי התפתחות של הפרט ואירועים משפיעים בחוויית ה"יוצא/ת", לקשיים רגשיים המתניעים את מהלך ה"יציאה בשאלה" וגם מגיעים כאג'נדה לחדר הטיפול. מקום מרכזי בתהליך מיוחס ליחסי הורה-ילד.
עמותת "הלל" נוסדה ב-1991 ומתן טיפול נפשי ל"יוצאים" החל כבר בסמוך לתאריך זה. מאחר והטיפול מבוסס על פעילות התנדבותית של אנשי מקצוע הלוקחים על עצמם מספר מטופלים מצומצם, והיות ופעילות קבוצות ההדרכה למטפלים עודנה חלקית בלבד, לא נאגר עד כה צבר עשיר כמותית של ניסיון קליני מתועד, היכול לתמוך באופן מובהק בהשערות ומסקנות טיפוליות. הנאמר בהמשך הוא בגדר הערכות והתרשמויות התחלתיות, שבסיסן הקליני מוגבל (כ- 40 מקרים העונים על הקריטריון הנ"ל שטופלו ישירות על ידי הכותב, או שהובאו כסוגיות לדיון בקבוצת הדרכה). אין בדברים התייחסות ספציפית למקרים פרטניים, או שימוש בחומר שנלקח ישירות מפגישות טיפוליות אישיות, אלא ניסיון לבנות "פרופיל מצרפי" מייצג ראשוני.
לעיתים נעשים ניסיונות להכניס את תופעת ה"יציאה בשאלה" להקשר של תופעות סוציו-תרבותיות המוכרות בהקשר של הגירה. במסגרת ניסיונות אלה עולה נטייה להשוות חווית ה"יוצא" לזו של המהגר, ולהשתמש בפרדיגמה דומה להבנתן (Engelman et al., 2020;; ענבר ואח', 2025). מבלי להרחיב את היריעה הדיסציפלינארית, ראוי לציין את התנאים הייחודיים למציאות הישראלית והשלכתם על השימוש בדימוי זה. היחסים בין שני חלקי האוכלוסייה, החרדית מחד והחילונית מאידך, הם מורכבים ואמביוולנטיים. התרבות, ההתנהלות והעמדות הבסיסיות של החברה ה"קולטת", נתפסים כאיום על עצם קיומה של קהילת המקור. במקביל קיימת אינטראקציה מתמשכת וקשרי תלות ואף תנועה דו-סיטרית של נוטשים ומצטרפים בין שתי האוכלוסיות, שאולי נכון יותר להגדירן כמרכיבות "חברה מקוטבת עם חיבורים סימביוטיים".
תת-המערכת החרדית משולבת ברמות והיבטים שונים וניזונה מתמיכת והגנת חלקי המערכת האחרים ברמה הלאומית, תוך כדי שהיא מאתגרת תדיר את סמכות "רשויות הממלכה". קשרי הגומלין המתמשכים, ההשפעה ההדדית רבת הפנים, התלות הכלכלית-פוליטית והמתח המובנה בראיית השני כאיום קיומי על שלמות, רווחת ועתיד הקהילה, קושרים וצובעים את היחסים בין האוכלוסיות. כל אלה מחלחלים כמובן גם לרמת הפרט – ל"יוצאים", למטפלים והמלווים בעמותות התמיכה, לבני משפחה, לחברה הסובבת ולצופים מן הצד.
בחיפוש אחר קווים משותפים המייחדים את כלל אוכלוסיית ה"יוצאים", יש להביא בחשבון את הגיוון הרב שברקעה. חלקם מגיע ממרכזים חרדיים גדולים (ירושלים, בני ברק, ביתר עלית, מודיעין עלית, אלעד, בית שמש), לעומת אלו שגדלו ביישובי פריפריה, ואחרים שהגיעו משכונות עם מרכיב אוכלוסייה חרדי בערים חילוניות מבוססות. נתוני מיקום כאלה מצביעים חלקית על מידת הבידוד וההסתגרות הקהילתית, או על מגע והיכרות עם סביבה לא חרדית.
גורמי גיוון משפיעים אחרים נוגעים ל"וותק האמוני" של ה"יוצא": האם הוא צאצא להורים חרדיים מקהילות חסידיות/ליטאיות שורשיות, או עם שיוך חרדי ספרדי? האם הוא "חרדי מודרני" או שמא ילד ממשפחה של "חוזרים בתשובה" ("בעלי תשובה" במינוח החרדי), שלהוריו רקע חילוני (קטגוריה מובחנת בקהלה החרדית). על הפרופילים האישיים של ה"יוצאים" משפיע גם המוצא העדתי של הוריהם, אשכנזים או מזרחיים לגווניהם, כולל ילדי זוגות מעורבים עם התייחסות מוטית (מזדהה, בקונפליקט, או מתעמתת) כלפי כל אחד מההורים, המעצבת את תחושת השתייכותם העדתית בראייתם העצמית2.
למרות השונות בין תת-הקבוצות המרכיבות את אוכלוסיית ה"יוצאים", ניתן להבחין בדפוסים ומגמות משותפים, המצדיקים את ראייתה כבעלת מאפיינים קבוצתיים.
מאפיינים מגזריים כפרופיל זהותי
עולם המצוות התורני-אמוני מסדיר הלכתית כל היבט קיומי. הקודים האתיים והתרבותיים הנגזרים מנחים את ההתנהלות, ולצד תנאי הרקע הסוציו-כלכליים, מעצבים ומשאירים חותם על תהליכים נפשיים ורגשיים להם חשוף הפרט.
ניתן להעריך, למשל, שקיימות פגיעות נפשיות הנובעות מחסך בנוכחות הורית מתאימה, לנוכח שיעורה של האוכלוסייה הנזקקת לאספקה הורית כזו במשפחות מרובות ילדים, החוות רמת חיים נמוכה (למרות שינויים המסתמנים בפרמטרים אלה). הדבר בא לידי ביטוי, לדוגמא, בדפוסי העברת אחריות הורית לילדים הגדולים כלפי אחיהם הצעירים יותר, במידה כזו או אחרת. דפוס זה מקל על ההורה בטווח הקצר, אך שולל חוויות ילדות מ"ילדים הוריים", ומספק לאחים הקטנים חוויה תחליפית חסרה.
כשהבסיס התורני-הלכתי, המדריך את התנהגות הפרט, מייצג 'אני עליון' נוקשה, מחמיר ומעניש, המגביל את התנסות האדם הצעיר בתחומים רבים, מצטמצם המרווח לתרגול וביטוי נפרדות ואינדיבידואציה, שהם תנאים הכרחיים להתפתחות תקינה ולמיצוי מלא יותר של יכולות אישיות. המבנה המשפחתי הפטריארכלי עם דומיננטיות דמות האב המוביל את סדר היום (גם אם איננו בהכרח המפרנס העיקרי), משכפל בהקשר המשפחתי סוג של דגם רבני בזעיר אנפין. להערכתי, ההתנהלות הזאת מחזקת את רגשות ההערצה והיראה ביחסי הורה-ילד, המאפילים על ואולי חוסמים רגשות קרבה ואינטימיות אמפטית, ומחדדים תחושות ריחוק ומעורבות מוגבלת של ההורה בחיי הילד. ריחוק רגשי מדמויות הפנמה מרכזיות בשלבי גדילה וגיבוש זהות, בנוסף להעברת פונקציות הוריות גם ל"מסגרות שליח" (PROXIES) ישיבתיות, פנימייתיות וחוץ ביתיות הרווחות במגזר, מגבירה תחושת ריחוק בין דורי ולעיתים מייצרת חווית פרידה משברית המתרחשת, בהיבט ההתפתחותי, בטרם עת.
תנאי חיים פיזיים של צפיפות דיור, חוברים למגמה שלא לחשוף "חומר" מביך או שערורייתי ב"רשות הרבים", או לעיני המערכת המקבילה הצופייה של רשויות הרווחה הממלכתיות. מציאות זו מקלה על תפוצת תופעות של גילוי עריות ופגיעות מיניות בתוך המשפחה, עם תוצרי הלוואי הנפשיים הקשים הנגרמים בעטיין, ואתן גם תחושות חוסר מוגנות וניכור הורי.
מחקרם של לוריא, ילון ולוי-בלז (2025) על טראומה מינית בקרב חברי "הלל", מעלה שמתוך 724 נשאלים בגילאי 19-54 (מהם 47.9% נשים), 34.8% דווחו על חווית טראומה מינית שחוו מסביבתם הקרובה, ו20.7% ציינו שהפוגע היה חבר משפחה. עורכי המחקר מעלים את ההשערה שפגיעות מיניות בתוך הקהילה החרדית, הוו גורם דוחף ל"יציאה", מה שיכול להסביר, לדעתם, את השיעור הגבוה של הפגיעות המיניות המדווחות בקרב אוכלוסיית ה"יוצאים".
מספר מחקרים מגבים את ההנחה שקיים קשר בין שינויים במערכת האמונות, לבין טראומה נפשית שקדמה להם. שינוי אמוני הקורה אצל הפרט ומלווה בפגיעות נפשיות וסימפטומים פסיכיאטריים, יכול להגרם מאירוע טראומטי שמקורו האפשרי בהתנסויות מטווח שונות גדול (Falsetti et al., 2003), אולם באופן מודגש, לאחר חוויה של טראומה מינית (Ben-Ezra et al., 2010). מחקר שנעשה בארה"ב בקרב נשים בגיל קולג', נוצריות ברובן, העלה שאלה שחוו אונס, הושפעו משמעותית יותר ביחס לעמדותיהן הדתיות מנשים שעברו טראומות מסוגים אחרים (Piggott & Anderson, 2023).
הפגיעות הנפשיות הניתנות לזיהוי אצל "יוצאים" שפנו לטיפול, מתרחשות במנעד רחב של חוויות גדילה מעצבות. אלה מייצגות היבטים המשפיעים על בניית דימוי עצמי חיובי וקומפטנטי, כמו חסך בליווי הורי של תיקוף ערך והתפעלות; מינון חסר במתן מקום ייחודי המעודד אוטונומיה ואינדיבידואציה לילד, הבניית 'אני עליון' נוקשה ומחמיר המונחה הלכתית; העדפה (או אפלייה) מגדרית, וכאמור, שכיחות תופעות של פגיעות מיניות אינססטואליות בתוך המרחב המשפחתי.
ראוי לציין שגם אם רקע של פגיעה מינית הוא מחולל חשוב של קשיים נפשיים, רוב ה"יוצאים" לא חוו פגיעה כזו במהלך גדילתם. מאידך ה"יציאה" עצמה, גם ללא הנסיבות החמורות של פגיעה מינית, מהווה אירוע מטלטל שבכוחו להניע משבר משפחתי, המערב יחסי הורים וילדים וקשרי אחאים, ומשפיע בצורה ניכרת על מצבו הנפשי של ה"יוצא/ת". גם אם הגורמים לתהליך המוביל ל"יציאה" קשים למעקב, אין ספק שמשבר ה"יציאה" מהווה מאיץ בפני עצמו להתפתחות קשיים נפשיים נוספים.
כאמור, ניתן להצביע על מאפיינים משותפים בקרב ה"יוצאים", שמצדיקים את ראייתם ככאלה שמרכיבים קבוצת השתייכות מובחנת.
עקרון מארגן מרכזי בעולם החרדי הוא היותו עולם פטריארכלי-גברי בכל היבטיו. ההפרדה המגדרית במערכת החינוך, שכוללת את בידול התכנים הלימודיים במסלולי הלימוד של הבנים ושל הבנות ומפנה כלפיהן דרישות דתיות ולימודיות מופחתות, מעמידה את הבת החרדית במקום נחות יותר. נראה שההעדפות הללו שבבסיס תפיסת העולם החרדית משפיעות גם על ניתוב ההשקעות הליבידינאליות ההוריות: החברה החרדית מייחסת חשיבות רבה יותר לאוריינות תורנית, מעריכה את התפקידים שמאיישים גברים ומפגינה הערכת חסר להישגי הבנות.
המודעות לאפליה המגדרית מתעוררת כבר בשלב התפתחותי מוקדם, בטרם הבשלתה לחשיבה בוגרת ולהצפתה כמחאה ופגיעה רגשית בצורה ישירה וסמויה במפגש הטיפולי. היא מתחילה כהתנסות חווייתית אצל ילדות חרדיות בגיל צעיר, התנסות שאותה מיטיבה לתאר דוידמן (Davidman, 2015)3. זהו מפנה המתרחש בצומת הגדילה של סף שלב החביון וטרום ההתבגרות של הבנות, בטווח שבין גיל 6 ל-8 שנים. עד לגיל 6 ילדות מורשות להצטרף לאבותיהן לתפילת שבת בבית הכנסת, ולשהות במרחב 'עזרת הגברים' (ה"היכל"), בו מתרחשת הפעילות הדתית הטכסית המשמעותית. בגיל 7-8 הן כבר מתרכזות בעזרת הנשים ליד אמותיהן וחוברות אליהן גם בהכנות השבת בבית (Ibid, pp. 30-31).
אפשר לראות בכך את ניצני ההסללה המגדרית לתפקיד הנשים כמגדלות הילדים והאחראיות לקיום משק בית יהודי-הלכתי. לגבי חלק מה"יוצאות" המטופלות, אלו הם זרעי תחושת ההדרה והאפליה ביחס למיקום המשני שניתן להן במרחב החיים החרדי, כולל העדפה משפחתית של אחאים-בנים. הפגיעות הרגשיות המצטברות, נחשפות בחדר הטיפול, בין היתר, דרך אג'נדות שמשקפות אי-נחת והתקוממות כלפי אי השוויון המגדרי, ניסיון לאזנו ולהיפרד מדפוס ריצוי הגבר ומקבלת מרכזיותו. ביטויים למאבקי מגדר מרומזים גם בהתמקמויות חדשות בהתנסויות מיניות. מאפייני מגזר אלה חוברים לתחושות אוניברסליות מהמאגר הנפשי הנשי של משאלות פאליות ו"קנאת פין", ומציבים אותן כחומר מניע בתהליך ה"יציאה בשאלה".
לדפוסי לבוש, הופעה חיצונית ומופע גופני קשר הדוק לתפיסות והנחיות אמוניות בנושאי צניעות וריסון יצרי והם חשובים כמגדירי זהות והשתייכות קבוצתית. כל שינוי בהם מצביע על תמורה זהותית ותזוזה בהשתייכות הקולקטיבית לטובת סממני זהות חדשים. ה"יוצא/ת" עסוק/ה במאפייני זהות מהפרק שלפני ה"יציאה" בנסיון להעלמתם או התאמתם. בכך נכללים פרטי לבוש, פאות וזקנים, כיסויי ראש ותסרוקות ובלא מעט מקרים שינוי שמות פרטיים ואף שמות משפחת המוצא. כל אלה מבטאים התרחקות מקבוצת ההשתייכות המקורית.
תחומים נוספים צובעים באופן מובהק את גווני הזהות המגזרית. אי שירות צבאי כערוץ שילוב מרכזי, תורם לפערים התרבותיים בין המגזרים הלאומיים, ההופכים חלק מסממני הזהות הסקטוריאלית הייחודית. הדבר מתבטא גם בחסכים תרבותיים-לשוניים (אי הכרת מילים לועזיות, עגות חילוניות).
יציאה בשאלה כנפרדות ואינדיבידואציה
את התזוזה האמונית של ה"יוצא/ת" ניתן לראות מהזווית הרגשית-נפשית כחתירה לאינדיבידואציה, לאוטונומיה ולביסוס זהות נפרדת מול דמויות הסמכות ההוריות, מה שמוגדר על ידי "יוצאים" כשאיפה לחופש ועצמאות.
השאלה מדוע דווקא בן או בת מסויים/ת יצא/ה בשאלה, היא חמקמקה. האם המעשה מצביע על בריאות וחוסן נפשי של אישיות יזמית ופעלתנית לעומת בני משפחה אחרים שאינם כאלה? האם, ברוח מודלים פסיכולוגיים מוכרים, ה"יוצא" הוא הילד הפגוע, "החולה המזוהה", או ה"שעיר לעזאזל" במשפחתו? סביר שכל האפשרויות ברות תוקף, וזיהוי סימני חיזוי מקדימים - הוא חוכמת בדיעבד. יש לציין שפעמים רבות ה"יוצא" שבטיפולנו אינו היחיד מבין האחאים במשפחתו שעבר חווית "יציאה", עובדה הרומזת למקומם של ההורים בתהליך.
מהיכרותי את החומרים הקליניים הנוגעים ל"יוצאים" שמגיעים לטיפול, ניתן לומר שבמקרים רבים קדם לצעד מצב של פגיעה נפשית נקודתית (אירוע מכונן), או מצטברת. בין יוצא אחד לאחר עשויים להתגלות הבדלים רבים, אולם, - כמעט בכל סיפור אישי ניתן לזהות את מיקום שורשי הפגיעה במישור יחסי הורים – ילדים, וזהו המצב גם אם ה"יוצא/ת" מגדירים את ההחלטה במונחים אינטלקטואליים, כפרי של חשיבה רציונלית מודעת. למעשה, הפגיעה הרגשית סוללת את הדרך לתגובה של דחייה עד שלילת הסמכות ההורית, ייצוגיה וסמליה4. ניתן לראות במעשה ה"יציאה" מחאה מול דמויות מתנכרות, מוחלשות או בנוכחות דלה, שלא העניקו תחושת הגנה, תמיכה ואספקה הורית רגשית הולמת וזירה מתאימה לביטוי עצמי. מהיבט זה, ההתרחקות שבמעשה ה"יציאה" נועדה להשיג דרגת אוטונומיה ולרכוש תחושת שליטה, שלא ניתן היה להשיגן בשיווי המשקל המשפחתי הקיים.
הדימוי הרווח של התרחשות נתק מוחלט בעקבות ה"פרישה" בין ה"יוצא" לבין משפחת המוצא, נראה כגורף ולא מדוייק, הוא נתון לשינויים, כולל מידת והנכונות ההורית לשמור על קשר. לעיתים הפרידה היא חלקית ונשמרת תקשורת בין ה"יוצא" לנציג משפחה הממאן להתנתק, כך שנשמר חבל טבור דקיק שמחבר בין ה"יוצא" לבין משפחתו, לעיתים באופן חשאי. כזה הוא מקרה של מטופל שהמשיך להניח תפילין בנוכחות תכופה של אמו המאזינה לטכס ממרחק רב, בטלפון הנייד שלה.
מצד ה"יוצאים", במקביל להתרחקות מבסיס הבית, יכולה לבוא לידי ביטוי נטייה או בחירה לשמר מרכיבים של מורשת זהותית בתחומי תרבות, מסורת ופולקלור ואפילו של עקרונות אמוניים משותפים, על ידי העברתם לזירות "אחאים" קולקטיביות. זאת ניתן לראות בקיום "קבלת שבת", התכנסויות בערבי ששי וחגים, וכל "פעילות אחאים" משותפת המייצגת הפנמות הוריות. החזרה היזומה למרחבי הגעגוע ולזיכרונות ילדות לא רחוקים, מתבצעת הפעם מבחירה חופשית של ה"יוצא", בסמוך לסבב האינדיבידואציה המביא אותו/ה לזהותו החדשה והמתגבשת. בכך, היא מחזקת חווית רכישת חופש החלטה ואוטונומיה. קבוצת ה"אחאים" נשארת בעלת חשיבות מרכזית ל"יוצאים" וממשיכה להיות מקור תחליפי לתיחזוק תחושת הזהות, השייכות וההמשכיות.
קשיים הוריים במתן מרחב להגדרה עצמית וחופש בחירה אישי, בולטים בהקשר של אינדיבידואציית הזהות המינית, בעיקר מבחינת ההתייחסות לנטיות מגדריות להט"ביות. חיפוש זהות מגדרית ואופנויות התקשרות זוגית העונות להעדפות הפרט אך מתנגשות הלכתית, מלכדות עמדות הוריות מסתייגות עם אי קבלה קהילתית, על בסיס התפיסה האמונית-אידיאולוגית המשותפת. ביטוי מוכר לניסיונות הבלימה המופעלים כנגד מגמות אלה הם "טיפולי ההמרה" להומוסקסואלים, והניסיון להחזרה למוטב של ה"סוטים" מציוויים הלכתיים. עמדות אלה נחוות על ידי בעל/ת הנטייה המינית כהפרעה לנפרדות ואינדיבידואציה וכשלילת חופש בחירה לגיטימי. בהקשרים אלה ה"יציאה" הופכת להיות אפשרות עיקרית למימוש נפרדות וגיבוש זהות אינדיבידואלית.
יציאה בשאלה ופרידה
יש המדווחים על תחילת תהליך ה"יציאה" שלהם כמתרחש כבר סביב הבר-מצווה. אחרים מציינים את גיל ההתבגרות או הבגרות המוקדמת כפרק הזמן בו החל תהליך זה. על פי הסקר שערכו לוריא,ילון ולוי-בלז, (2025) במדגם גדול מקרב חברי "הלל", הגיל הממוצע של עזיבת הקהילה החרדית היה 20.32 שנים. הרוב המכריע של היוצאים (83.4 אחוזים) דווח על משך תהליך יציאה שארך בין מספר שבועות ל-2-3 שנים.
נתונים אלה, לצד חומר קליני, עוזרים למקם באופן גס את האירוע המתמשך של ה"יציאה" על הציר ההתפתחותי של הפרט. בהיבט זה הוא מקביל, חופף, או מתרחש בטווח הזמן של מה שנחשב כשלב "האינדיבידואציה השנייה" (Blos, 1967), דהיינו, במהלך שלב ההתבגרות, עם גלישה לשנות הבגרות הראשונות. הקבלה זו מזמינה השוואה בין "יציאה בשאלה", לבין פרידה התפתחותית רגילה הנחווית על ידי המתבגר/ת ה"ממוצע", העובר/ת את סבב האינדיבידואציה השנייה שלו/שלה.
עבודה עם "יוצאים" הפונים לטיפול נפשי בבגרותם מחזקת את ההבנה שהתקיים סבב ראשון - בו חווה הפרט, כילד, התייחסויות הוריות שהובילו לתחושות ניכור וריחוק, פגעו בו רגשית והותירו חותם על עולמו הנפשי. אלה יכולות ללבוש צורת משברים נקודתיים או אירועים בעלי השפעה מצטברת, כמו פטירה או חולי של דמות הורית; לידת אח/ות עם מום מולד (ולעיתים קרובות הוצאתו מהבית), עם ההשלכות על מצבם הרגשי של ההורים ובעטיו על האחאים ובייחוד על הילד/ה ה"בא/ה בתור"; דרך פגיעות מיניות, אי שמירת גבולות, אלימות פיזית או מילולית, חוויות דחיה, אפליה, אי-הגנה והכלה וחסך בהיבטי תשומה הורית רגשית אחרת. כל אלה מהווים מצע נפשי נוח להתנעת מהלך ה"יציאה". בשלבי ההמשך של התהליך, חווית ה"יוצא/ת" מעניקה מקום מרכזי להתרחשות הפרידה בין הילד להוריו. זהו המשבר השניוני המאוחר יותר, המרכזי והגלוי לעין אשר צובע את שלב האינדיבידואציה השנייה.
במהלך היציאה נחווית התערערות ואף קריסה של מבנה ה'אני עליון', שכן נדחות תפיסות עולם, נורמות, ועיקרי אמונה בסיסיים. מהחומר הקליני שנצבר ניתן להתרשם שמתרחש תהליך של משיכת ההשקעה הליבידינלית מההורה (תהליך DECATHEXIS), השונה מזה שקורה בשלב ההתבגרות הרגיל. בתהליך האוניברסלי, היעד ההתפתחותי הוא פינוי מקום להתקשרות אינטימית חוץ-משפחתית, על ידי התקת ההשקעה הליבידינלית מההורה לדמות חדשה. מהלך זה מתרחש, בדרך כלל, ללא דחיית המסד הערכי-נורמטיבי הבין-דורי. לעומת זאת, התרחקות ה"יוצאים" מהדמויות ההוריות היא משברית כמעט בהגדרתה, שכן היא מפירה רצף המשכיות בין-דורית ומעלה תחושות דחייה והתנערות ממנעד רחב של סמלים, ערכי יסוד וייצוגים מוסכמים. התגובה ההורית והסביבתית (קהילתית) ל"יציאה", נושאת גוון של שלילת לגיטימציה ואי קבלה. מהיבט זה "יציאה בשאלה" היא בבחינת פרידה שלא עובדה, המותירה משקעים תוקפניים כבושים ורגשות קונפליקטואליים, המייצרים תגובת דכדוך ודכאון הדומים (אף כי אולי פחותים בחומרתם) לתגובה מלנכולית לאבל ופרידה.
הדמיון האפשרי בין משקעי "יציאה" לתגובה מלנכולית לאבדן, טמון בכך שגם באירוע המבטא משבר אמוני בין-דורי, יכול להתרחש היפוך רגשות הנובע מהקונפליקט הנגרם מכעס ותוקפנות כלפי הדמות ש"היוצא" (כדברי פרויד על המלנכולי) – "אוהב, אהב, או היה אמור לאהוב" (Freud, S., 1957, Vol. 14, p. 248). זאת בשל חווית יחס מתעלם, מזניח או מאכזב שאפיינו את הקשר לפני או בעקבות המשבר, ושהיה בהם איום של סכנת אובדן האובייקט. בשני המקרים הפתרון ההגנתי שהופעל ע"י הפניית התוקפנות מהאובייקט כלפי פנים, נוטה לייצר סימפטומים דיכאוניים.
דוידמן Davidman, 2015)), שראיינה ארבעים "יוצאים" ו"יוצאות" מקהילות חרדיות-חסידיות בארה"ב, מציינת ש-18 מביניהם (45 אחוזים) דווחו על התמודדות עם דיכאון. בעבודתה, היא הסתייעה גם בתצפית הפסיכיאטרית של קרמר (Kramer, 1993) שהתרשם ש"יוצאים" שנפגעו בילדותם גילו נטייה רבה יותר מאחרים שנפגעו, לדיכאון בגיל ההתבגרות ולאחריו. אצל דוידמן אין התייחסות מפורשת למשבר הפרידה הורה-ילד, שהוא, להערכתי, גורם מרכזי מחולל דכאון בתהליך ה"יציאה".
קשה להפריז בחשיבות עקבות משבר הפרידה על תהליך ה"יציאה", שכן מדובר בתהליך שמעצים קשיים רגשיים (ראה פרידה בין-דורית ופרידה אמונית, בהמשך). את מקומה המרכזי של חווית הפרידה מההורים בעולמו הנפשי של ה"יוצא" יש לייחס לפחות לשני היבטים. הראשון נוגע לעיתוי ההתפתחותי של ההתרחשות, שהוא פרק ה"אינדיבידואציה השנייה". בתקופה זו ההישג ההתפתחותי הוא הבשלת זהותו של המתבגר וביסוס הנפרדות שלו. "פרידת היוצא/ת" נוגעת במרכיבי יסוד של ה'אני עליון' ומערערת תהליכים של גיבוש דימוי עצמי המשכי ויציב ואתו סימון הגבולות הזהותיים הברורים שלו.
גורם מכריע נוסף הפועל במהלך עימות הפרידה, הוא עליית תכנים ואָפקטים ארכאיים מהמאגר של צמתי התפתחות ינקותיים וילדיים. מבחינה התפתחותית, כאשר תורגלה ונחוותה התרחקות מההורה לשם השגת נפרדות ואוטונומיה בילדות המוקדמת ולאחריה, עלו חרדות קיומיות הקשורות לאפשרות פגיעה והרס האובייקט (ההורה) החיוני לקיום, לפגיעה בקשר אתו ולאבדן אהבתו, כולל תגובתו המענישה. כפי שהבהירה קליין (2003, pp. 95-221), הסכנות והחרדות המוקדמות מאיימות להתעורר שוב כשמופיע זרז כמו סצינת אובדן או פרידה.
במהלכי פרידה או התרחקות לצורך גדילה ונפרדות, עולים אפקטים מערערים כמו אשמה, כעס, תוקפנות, עצב, דכאון ופחד מאי-הישרדות. התיאוריה הפסיכואנליטית מספקת שפע התייחסויות, החל מצמתי שנת החיים הראשונה ועד להתבגרות, לקשר שבין נפרדות, פרידה ואבדן לכעס, תוקפנות ודכאון (Mitchell, 1986; Segal, 1988; Mahler et al., 2018; Freud, S., 1953; Blos, 1967; Freud, A., 1958; קליין 2003, אוגדן 2003(.
מטבע הדברים, בהתנגשות הערכית-אמונית הבין-דורית המאפיינת את ה"יציאה", עולות תחושות אינטנסיביות גם אצל ההורה, הנוטה להרגיש פגוע, כושל בגידול וחינוך ילדו, או נבגד וננטש על ידו. תגובת הנגד ההורית מחריפה את משבריות הפרידה ומתבטאת לא אחת בתוקפנות, כעס, הדרה, התרחקות וחוסר סלחנות. לדוגמה, במקרה אחד מטופל שיתף בכך, שבעקבות תהליך "יציאתו" הוריו הוציאו נגדו צו הרחקה מבית המשפחה.
צבר החסכים האופייני ל"יוצא/ת", משלב שני סוגים של השפעות – מצד אחד התהליך התוך נפשי ומצד שני נתוני הרקע הסוציו-תרבותי המגזרי. כל חוויה של אי התאמה, שונות או תלישות ביחס לחברה הכללית מתלווה להיבט הרגשי בפרידה שבין ההורה לילד. אובדן התמיכה המשפחתית והדחייה הקהילתית, במקביל לקריסת מרכיבי 'אני עליון', מייצרים במשולב תחושת ריק הורי ואבדן דרך, ומצמצמים את המקורות הפנימיים והסביבתיים העומדים לרשות ה"יוצא" בהתמקמותו החדשה. כך נעשה מסע ה"יציאה" למשבר של ממש.
מי שהתנסה בעבודה טיפולית עם ניצולי שואה שהיו ילדים בעת התרחשותה (CHILD SURVIVORS) ועברו פרידות מהוריהם, וגם עם "יוצאים בשאלה", ימצא דמיון במספר היבטים בין שתי האוכלוסיות. הדמיון נובע מחוויה של פרידה משברית ולא מעובדת בגיל צעיר, המותירה משקעים אמביוולנטיים כלפי ההורה, וכורכת כעס ותוקפנות לצד געגוע, עצב ודכדוך. אצל שתי הקבוצות קורית התחברות "אחאית" חזקה עם השותפים לחוויה. ההתייחסות ה"אחאית" מעצימה תחושת יכולת ויזמות ללא גיבוי הורי. הרגשת השותפות הנוצרת מהחוויה הקשה המחברת, מעניקה במידת מה את רשת הבטחון הדרושה לעיבוד התחושות הקונפליקטואליות כלפי ההורה, מבלי להרגיש בודד או חריג במערכה.
יציאה בשאלה – נטישת הגנה מרכזית?
בתהליך השינויים המשוערים במערך ה'אני עליון' המתחוללים בתהליך של "יציאה בשאלה", חשוב להזכיר מנגנון הגנה הממלא תפקיד מרכזי עבור אנשים הדבקים באמונה דתית.
בהתייחסויותיו לתפקידיה הפסיכולוגיים של הדת, הציע פרויד פרשנות הרואה בה גם מכלול הסדרה והגנה במישור הנפשי, דרך הצגה של הדמיון הרב בין נוירוזה כפייתית לבין קיום קפדני של מצוות דתיות. בשני המקרים טכסים וריטואלים (Ritual) מהווים הגנה על האני מדרישות הדחפים, על ידי מניעתם או ביטולם (Undoing). פרויד עמד על קווי הדמיון שבין טכסים נוירוטיים ו"פעולות קדושות של ריטואל דתי", בקפדנות שבהן הן מקויימות לפרטיהן ובייסורי המצפון מאי קיומן (Freud, S., The Standard Ed., Vol. 9, 1959; Vol. 10, 1955; Vol. 11, 1957; Vol. 20, 1959; Vol. 21, 1961).
בהסתכלותו, הנוירוזה הכפייתית מהווה גרוטסקה או עוות מגוחך, תוצר של דת פרטית. בבסיס ההפרעה, הדחקת דחף אינסטינקטואלי שמרכיבו מיני. הפעולות הטכסיות-כפייתיות מתארגנות כהגנה מפני הפיתוי היצרי וכנגד הדבר הרע שצפוי לקרות בגללו. התפתחות הדת מתבססת גם היא על דיכוי ושלילת דחפים, שנועדו לסיפוק עצמי, באופן שמסכן את הקולקטיב החברתי. הדחף למימוש יצרי גורם לתחושת אשמה, לייסורי מצפון וחרדה מענישה אלוהית, והחטא מצמיח גם פעילות דתית של ענישה עצמית, בקשת מחילה וחרטה.
קווי הדמיון הביאו אותו למסקנה שהנוירוזה הכפייתית היא המקבילה הפתולוגית של יצירת דת, וכאמור, מהווה דת פרטית. לעומתה הדת היא נוירוזה כפייתית כלל אנושית (אוניברסלית). הדמיון הרב ביותר בין השתיים נמצא בצורך לדחות את הדחף ולמנוע את סיפוקו. בדומה לאובססיות הנוירוטיות של הילדות, גם את מקורות הדת ניתן למצוא בתסביך האדיפלי וביחסים כלפי האב.
פרויד הסביר כי הדת מספקת הגנה למאמיניה כנגד חולי נוירוטי, שכן שהיא מסירה את התסביך ההורי שעליו נשען רגש האשמה. תהליך זה, ככל הנראה, מתאפשר דרך העברת התסביך ההורי למישור היחסים שבין המאמין לאל, בתוך מסגרת הדת הממוסדת וחוקיה, "בעוד שהלא מאמין צריך להתמודד עם הבעיה בכוחות עצמו" (Freud, S., 1957, The Standard Ed., Vol. 11, p. 123).
עמדתו של פרויד כלפי הדת, הרואה בה נוירוזה קולקטיבית, משכה אליו ביקורת על החמצתו היבטים חיוביים ומיטיבים שלה. (ראה מתקפתו של יונג על פרויד בעניין זה, כמצוטט בספרה של נצר 2024, ע' 41). גם הסקת המסקנות הישירה, המקישה מהרמה הנוירוטית-אישית לקולקטיבית-דתית, פחות מקובלת כיום.
בכדי לתקף את ההשערה בדבר ההיבט ההגנתי של הטכסים והריטואלים הדתיים עבור ה"יוצא/ת", יש לעמוד על יחסם לפרקטיקות אלה גם לאחר עזיבתם את בסיסם האמוני. מהחומר הקליני ניתן ללמוד שמספר משמעותי של מטופלים מקרב ה"יוצאים" ממשיך לקיים באופן חלקי, לפי בחירתו האישית, מצוות דתיות שונות: הנחת תפילין, קיום כללי כשרות מסויימים, צום ביום כיפור, היבטי שמירת שבת ולעיתים כיבוד הלכות נידה וטהרה. ברוב המקרים הפרקטיקה הנבחרת לשימור עונה על קריטריון של הגדרת טכס. מאחר ו"יציאה" כרוכה בשינוי אמוני בסיסי, תופעה של המשך שמירה חלקית של מצוות ואיסורים עשויה להעיד על כך שההקפדה ממלאת צרכים נפשיים ולא אמוניים, כמו התמרת המשאלה לקשר עם הבית, שימור ייצוגים הוריים סמליים ושמירה על הגנות.
יש מקום לתהות אם עזיבת הדת אכן כרוכה באובדן מנגנון הגנה שהיה מרכזי בשלב הדתי הפעיל; ייתכן שמאמינים אדוקים שנטשו את ה"נוירוזה האוניברסלית", (הדת) על מנגנוניה וטכסיה, יחושו פגיעים יותר במצב החדש, הפחות מוסדר בחוויתם.
מיניות ואינטימיות
ההתרחקות או ההתנערות של ה"יוצא" מהבסיס האמוני-הלכתי שלו עלולה לאתגר במידה רבה את מערך ה'אני עליון' שנבנה במהלך חייו עד ל"יציאתו". במקרים רבים מצטמצמת תחושת האיום הנשקף מעינה הבוחנת של סמכות-העל המענישה, עכבות וחסמים נחלשים ודפוסי התנהלות משתנים. ההתנהגות המינית היא תחום מרכזי בו עשויים להופיע אותות השינוי הזה.
בחוויות וההתנסויות המיניות של "יוצאים" שהדיהן מגיעים לחדר הטיפול, כלולות תופעות של מתירנות, התנסות ב"חוויות קצה" ומימוש החופש שנרכש באופן מיידי תוך פריצת גבולות בולטת. מדובר בפרקטיקות מיניות הכוללות התאגדויות בשלשות ורביעיות דו-מיניות, חילופי זוגות, פוליאמוריה, התנסויות בחוויות מיניות סדו-מזוכיסטיות ו-BDSM. באופן שטחי ניתן לפרשן כתגובת נגד לקודים המחמירים ולאיסורים בתחום המגע המיני שהיו נהוגים קודם ל"יציאה", וכרצון לפצות על התנסויות יצריות שנשללו.
ברובד המיידי, ניתן לזהות בהתנהלות הזו ביטוי לעצמאות ולמרד בקודים המחמירים, אך מעבר לכך ניתן, להערכתי, לראות בדפוסים אלה הידהוד צרכים לא מודעים ביחסי הורים-ילדים, בדגש על חסכים רגשיים וחוויות פגיעה שנותרו לא מעובדים וקונפליקטואליים. כלומר, דפוס מיני מהסוג הזה מסווה בדרך כלל ביטוי תוקפני ישיר, מעין "סגירת חשבון" עקיפה ולא מודעת עם דמויות הוריות. בכך יכולים להיכלל הענשת דמויות משפחתיות גבריות על פגיעות מיניות או אלימות, או ביטויי זעם על השקעה רגשית הורית בחסך, גם על דמויות נשיות מאכזבות שלא הגנו על ילדיהן ולא גילו רגישות לסבלם (כמו במקרים של פגיעה אינססטואלית, העלמת עיין או שותפות פסיבית עם המחולל). הביטוי לחוויות הרגשיות האלו יכול להיות הפעלה של תחושות קנאה ופגיעה בזוגיות השותפים לאירוע, תסכול משאלות של הפרטנר או הפרטנרית לבלעדיות הקשר וכן התמקמות בעמדה של "קשה להשגה". מובן, שחלק גדול מההתמקמויות האלו לא נועדו רק להענשת ההורה אלא גם לחיזוק הדימוי העצמי – רצון להצטיייר כמחוזר/ת ועתיר/ת כיבושים.
בקרב ה"יוצאים", ישנה נטייה רווחת להיקלע לדפוסי קשר שאינם קרובים ומחייבים מדי. מדובר, למעשה, במעין מנגנון ויסות והסדרה ליחסי אובייקט חבולים שנתפסים כמאיימים. כך, למשל, בחירה בזוגיות פתוחה וריבוי קשרים מיניים בהסכמה, יכולים להצביע על קיומם של קשיי אמפטיה, עכבות בהתקשרות בין-אישית וחרדה מפני אינטימיות קרובה, יציבה ומחייבת. אין זה מפתיע שאצל אינדיבידואלים הנמצאים עדיין בתהליך של גיבוש זהות "חדשה", שאינה מבוססת דיה באופן שמעניק תחושת בטחון בתוך גבולות אני/עצמי מוגדרים, עולה חשש מקרבה אינטימית רגשית וחרדה מ"היבלעות" או היטמעות על ידי השותף האחר, זה שגבולותיו ברורים וזהותו מגובשת.
גם מסגור קשר בפוזיציות "שולט-נשלט" בתחום ה-BDSM עלול לבטא קושי לקיים חיבור בינאישי בוגר. כאן כללי המשחק קובעים את גבולות הקשר ואת "מרחק הקרבה". לגבי מי שחוו פגיעה מינית או גילויי תוקפנות במשפחה, קשר מסוג זה מאפשר, שלא במודע, להשיג מספר יעדים רגשיים בו-זמנית. במובלע, מתרחשת חזרה על מעמד הפגיעה, חוויה שיכולה לתרום לתחושת שליטה טובה יותר ולשיקום של הטראומה, במקום חוסר האונים וחוסר הישע שנחוו במקור. השחזור מעלה מחדש גם את חווית הקרבה ואת הקשר הייחודי שהתקיים עם הדמות המשפחתית המעורבת, גם אם היו בו עיוותים רבים. ככלל, התנועה בין שני התפקידים (שולט-נשלט), מאפשרת להפוך את ההתנסות על פיה ולהרגיש מועצם/ת, ובו בזמן להחזיק בשני הקצוות של החוויה הרגשית הקונפליקטואלית. במקרים רבים, בחירה במשבצת שמנוגדת לחווית הפגיעה הראשונית (למשל, עמדת תוקפן לעומת עמדת קורבן, המתאפשרת במסגרת כללי ה-BDSM) יכולה להתפרש גם כדוגמה לשימוש הגנתי במנגנון היפוך, או תצורת תגובה (Reaction-Formation),לסילוק רגשות קשים שהתעוררו בהתרחשות המקור..
במילים אחרות – מעבר להשגת תיגמול וסיפוק יצריים-חושיים אוניברסליים, עולם האינטראקציות המיניות בקרב מטופלים "יוצאים", מרמז על פגיעות עבר ונושא בחלקו אופי של ביטוי בפעולה (ACTING OUT) של משקעי פגיעה מינית או תוקפנית בילדות. מדובר, במקרים רבים, בניסיונות ספונטניים של המנגנונים הנפשיים לעבד את המשקעים הללו.
קשיים ביחסי אובייקט ובחירת בן/בת זוג
הקמת קשר אינטימי בוגר, אמפטי, שוויוני, אשר מכיר בקיומו של האחר ומצליח להכיל קונפליקטים מבלי לפרק את המסגרת הזוגית, היא תוצאה של תמרון מורכב ביותר. היכולות שבאות לידי ביטוי בתהליך זה נבנות בהדרגה דרך התפתחות תקינה של הפרט מינקותו, עם דגש על התקדמות הנפרדות והאינדיבידואציה. ליווי הורי מכיל, מתקף ואמפטי, הנוכח במשברי פרידה בשלבי הגדילה ומאפשר לתרגל אוטונומיה ללא חודרנות יתר, מבסס אצל הפרט דימוי עצמי כשיר וחיובי, רצוי ובעל תחושת ערך. זהו מצב -שמפחית את החשש מהיבלעות או השתלטות על ידי האחר(ת), מתלותיות ומאובדן הישגים זהותיים - סכנות הטמונות בקרבה אינטימית ובחלוקת מרחב מחיה בין-אישי משותף.
מובן כי הישג התפתחותי כזה מושפע מהיכולות ההוריות ומאופן ההתנהלות ההורי. קשיים נפשיים או פתולוגיות של ההורה כמו חרדה, דיכאון, קשיי פרידה, תלות יתר או ניכור, הם גורמים משפיעים. ככלל, תפקוד הורי זוגי תנודתי ומשברי, מחליש דמויות הפנמה שאיתן ניתן להזדהות ולא מציע דגם תקין לחיקוי. מצב עניינים זה מטולטל פעם נוספת בעקבות ה"יציאה", היוצרת חווית כאוס פנימי ומצריכה בנייה מחדש של הגדרות זהותיות. אנשים צעירים שלא הצליחו לבסס את זהותם וגבולות עצמי ברורים, או שנושאים איתם פגיעות בדימוי העצמי או חסכים באספקה רגשית הורית מתאימה, עלולים לבטא זאת בשלבים שונים של בניית קשר.
לגבי רוב ה"יוצאים", עזיבת המגזר כרוכה בשינוי מהותי של הכללים והמניעים לבחירת בן או בת זוג. הקריטריונים המגזריים הם סוציו-כלכליים ואמוניים בעיקרם ונותנים משקל רב לשיקולי העדפה הוריים (מעמד וייחוס משפחתי, אוריינות תורנית, יכולת כספית ומצב בריאותי), ונבדקים ומתווכים על ידי הליך שידוך במסע היכרות קצר ומהיר. לעומת זאת, לאחר ה"יציאה" הקריטריונים הם רגשיים נפשיים וקשורים למשיכה (קרי – פסיכולוגיים), ומבטאים את העדפות הפרט וטעמו האינדיבידואלי, על בסיס אינטראקציה בין-אישית ישירה.
בעוד שהישגי אינדיבידואציה הם מרכיב מפתח ביכולת התקשרות אצל שני המינים, בחירות נשיות מגיבות לעיתים קרובות לאופי הפטרנליסטי ולדפוסי ההדרה והאפלייה המגזרית שנחוו בטרם ה"יציאה". מוטיבים פמיניסטיים ושאיפה לשוויון הזדמנויות ממוקמים גבוה באג'נדה הנשית. הקביעה, שבין ה"יוצאות" בולטת נוכחות של מי שחוו פגיעה, קושי בזהות מינית ותפקוד משפחתי (הורי) לקוי (ענבר ואחרים, 2025), תורמת להבנת קיומו של יחס חשדני כלפי גברים, כולל הופעה של אופציות הורות וזוגיות ללא נוכחות גברית (אמהות חד-הוריות; זוגיות חד מינית).
מעיון בתולדות מטופלים "יוצאים" (אנמנזה) וקשירתם -לאופן בחירתם והתנהלותם הזוגית, ניתן להציע שלושה אבות טיפוס מייצגים שמדגימים את הקשר בין הפגיעה המקורית (ההתפתחותית) לבין אופני יצירת הקשר בבגרות. לצורך הדיון נכנה אותם ה"מעצב", ה"מתקף" וה"נמנע מקונפליקט":
"המעצב"
עוסק בעיצוב וב"חינוך" השותפה, כך שתתאים למשאלות וליכולות הבין-אישיות המוגבלות של הגבר, על רקע קושי לקבל את קיומה של בת הזוג כישות נפרדת ואוטונומית בעלת צרכים ומאוויים משלה, ותחושת סכנה של "היבלעות" על ידה. כלומר, מרכיבי השליטה והתנהלות כוחנית הם מרכזיים ומשמשים כהגנה מפני פלישה לתוך גבולות אני/עצמי לא מגובשים וחדירים. סוג ה"זוגיות" הזה מתבטא גם בחדר הטיפול, כשהתגובות האופייניות ביחס להתערבויות המטפל/ת הן הדיפה ונטייה להתנצחות. אלה מעידים, להערכתי, על איום קיומי שהמטופל מרגיש ביחס לשלמות זהותו: הוא מרגיש צורך לסמן את גבולותיו, לנוכח סכנת היטמעות על ידי אחר דומיננטי.
"המתקף"
המתקף מגיע לשלב הבגרות עם חסכים בולטים בדימוי העצמי, כשהוא סובל מתחושת חוסר ערך וספק ביחס למידת הקומפטנטיות שלו. תחושת השווי לא נקבעת כאן על ידי חוויות הצלחה מופנמות ויציבות הנובעות ממקור אוטונומי פנימי (אגו-סינטוני) מבוסס תיקוף הורי, אלא תלויה באופן מכריע בתגובות הסביבה ובמידת הערכתה, ובהתפעלותה מסממנים הישגיים חיצוניים.
דפוס החסך הילדי מתבטא גם בחדר הטיפול, בצורך לספק חוויות הצלחה (בד"כ חומריות, ניתנות למדידה ולכימות) מתוך המשאלה להרשים ולקבל אישור המטפל/ת. זהו הד לחסך התיקוף הינקותי-ילדי שלא ניתן בשעתו במידה מספקת על ידי ההורה. בסינדרום הזה האישה הנבחרת להיות בת זוג נהפכת לאחד מסממני ההצלחה/כשלון שאמור לעורר בסובבים התפעלות. ההתייחסות המחפיצה הזאת, המדגישה מאפיינים חיצוניים/מוחצנים, מעידה על היעדר יכולת לבסס קשר בין-אישי בריא.
הנמנע מקונפליקט
זהו פרופיל נוסף שמתאפיין בזהות לא מגובשת. גם כאן הנרטיב הביוגרפי יכול להיות דומה – גדילה בצילו של הורה חרדתי, מוצף רגשית, או סובל מאפיזודות דיכאוניות וקשיים אָפקטיביים. במקרים מסוג זה ההורה מתקשה להיות מושקע רגשית בילדו ואינו מסוגל לבסס אצלו תחושת כשירות וערך ודימוי עצמי חיובי ויציב.
חסכים ביחס לצורך בתיקוף ובהתפעלות ועיכוב בתהליך האינדיבידואציה ובניית הזהות (גם הגרעינית וגם החדשה, זו שמופיעה עם ה"יציאה"), מובילים לפחד לאבד ניצני זהות שנרכשו. גברים רבים עשויים לחוש שאין להם יכולת להגן על האוטונומיה ועל הייחודיות שלהם בתוך מרחב אינטימי משותף, במפגש עם בת זוג המקרינה תדמית אישיותית מגובשת ובשלה. מטופל עם אפיון כזה עלול לחשוש ממגורים משותפים שישימו קץ להעדפות ולצרכים האינדיבידואליים שלו, המבטאים את זהותו הלובשת צורה. חווית ה"פלישה" למרחב המחיה הפיזי, היא תמונת מראה לתחושת החדירות וחוסר מוגנות גבולות העצמי. מטופל מסוג זה, הנלחם על הגדרת עצמיותו הייחודית, עשוי להביע רצון גלוי בבת זוג חלשה ולא מאיימת, רצוי תלותית, שלא תסכן ותאתגר את תהליך גיבוש זהותו.
בכל שלושת המקרים (מעצב, מתקף ונמנע קונפליקט), המטופל יבטא את משאלתו-רצונו למידה מסוימת של התייחסות דירקטיבית-תידרוכית מצד המטפל. כאמור, לעמדה רווחת זו יש שורש בדגם הרבני ושל דומיננטיות אבי המשפחה, המופנם במגזר. הציפייה ל"פוסק" סמכותי, המחזיק בידע "נכון" ובקודים הנוגעים להתנהגות מתאימה שתפקידו להנחות ולכוון, מותקת על המטפל. המשאלה הזאת עלולה להיחוות כהפעלה של ממש בעבור המטפל, כמי שמתבקש לנקוט עמדה אקטיבית ומעורבת, שתמלא את החלל בחוויה הנפשית- של "הורה עם נוכחות מועטה".
פרידה בין-דורית ופרידה אמונית
בתחקיר הדוקו-ריאליטי "סליחה על השאלה" ("כאן 11", עונה 3, פרק 12, "יוצאים בשאלה" 19.10.2020), נשאלו 7 "יוצאים", בהם 4 נשים ו-3 גברים גילאי 25-40, שאלות זהות על חוויתם לגבי התהליך שעברו. השאלות שנוסחו ברגישות ובפשטות תוך מיקוד בסוגיות מפתח, יצרו מסמך תיעודי שתכניו הם ציוני דרך במסלול ה"יציאה". בה בעת, העדויות המובאות תומכות בנקודות מרכזיות שעלו במאמר זה (ההתנסות הרגשית-נפשית אשר מקדימה ומתניעה את תזוזת ה"יציאה"; מרכזיות הפרידה המשברית מההורים; המפולת הערכית-אמונית המותירה ללא הגנות מתרחיש קטסטרופלי עתידי; וחשיבות "קבוצת האחאים" למהלכי הפוסט-פרידה).
הצעד הסמלי הפותח והמשמעותי במסע, יוחס לחילול השבת, מהלך שנחשב ל"דבר הכי מהותי אצל יוצאים בשאלה" (הציטוטים שלהלן לקוחים מהמשדר). המשתתפים הזכירו שני היבטים שהיו הדרמטיים בעיניהם: הדלקת אור ונסיעה בשבת, שתוארו כמעשים קיצוניים, "אין דבר יותר אסור מזה". אמנם מדובר במעשים סמליים שמבטאים את מהות ה"יציאה" (הארת החשכה, תנועה למחוזות חדשים חוץ מגזריים) אך הם מאיימים ביותר בשלב ראשון.
הטלטלה במערך ה'אני עליון' וקריסתם של הקודים המוכרים מעלות חרדה בלתי נסבלת: "חיכיתי למשהו רע שיקרה"; "חיכיתי ל'מות יומת'"; "הייתי בחרדה עצומה"; "אין מילים שיכולות לתאר את הפחד לעשות את הדבר הזה". החלשות מערכת הניווט הערכית או היעלמותה גורמת לתחושת אבדן דרך ומהדהדת חרדת פרידה ממעמקי שלב התפתחותי "ארכאי": "הכל התמוטט לי"; "הבנתי שאני לא יודעת מי אני"; "מרגישה אבודה"; ו-"אין לי במה לאחוז".
במרכז החוויה הרגשית ניצב המשבר המשפחתי, בעיקר הפגיעה בקשר עם ההורים, שביטאו תגובות פגועות ופוגעות: מחוות אבלות של "קריעה", אמירות על העדפת מות הבן/הבת בתאונה על פני נטישה של ערכי הדת, וכן ענישה בניתוק קשר ולחצים להפרד מבן זוג חילוני. במקרים רבים תגובות כעס וענישה נוטות להתמתן כך שהנתק אינו מוחלט, אך דפוס הקשר משתנה, ברוח התבטאות של אחת המרואיינות: "קשה לקרוא לזה קשר". "יוצא" אחר שיתף: "זה כמו להיות יתום, אבל לא באמת. אין לי דרך לדבר אתם".
הדיבור בתכנית על הצורך בהשלמת הפרידה הצביע על חלקיותה, כפי שהעידו המשתתפים: "לא התקיים דיבור"; "הקושי הגדול ביציאה – להגיד לא להורים, לאכזב אותם". הניתוק, חלקי או מלא, תואר כ"פצע, כאב שתמיד שם, זה לא עובר"; "שובר לב, איך אפשר לעשות כך להורים"; "לא חשבתי שיהיה עד כדי כך נתק ושעד כדי כך יכאב". נחיצותה של פרידה שלא עובדה ושלא הגיעה להשלמה, נשמעה בדברי "יוצאת" שייחלה לפרידה כלשהי מהוריה המבוגרים, אפילו על ערש דווי.
מזווית הראייה המוצעת כאן, אין לפרש את השינוי במעמדו של אלוהים בעיני ה"יוצא" כפרי דיון פנימי דיאלקטי-אינטלקטואלי בעיקרו. השינוי בשיח עם אלוהים ובהתייחסות כלפיו, הוא חלק בלתי נפרד ממהלכי הפרידה (והנפרדות) למול ההורים. כפי שהעידה מרואיינת על סדר הדברים בחוויתה: "זה התחיל ממקום רגשי ואז זה הגיע לשאלות באמונה".
בהקשר ה"יציאה", הישות האלוהית מהווה ייצוג של העמדות הערכיות ושל הנוכחות ההורית הסמכותית. השינוי ביחסי הגומלין הורה-ילד, ההתרחקות של היוצא ומשיכת ההשקעה הרגשית שלו מהדמויות המשפחתיות המשמעותיות, משתקפים במקביל בשינוי המהותי במעמדו של הקב"ה לגביו. כשם שזעקת מתבודדי היערות הנשמעת ב"אוי טאטע", מחברת בין הגעגוע האישי-משפחתי עם המימד האמוני-רעיוני, כך אבא וקב"ה כרוכים יחדיו כמכלול הייצוג הסמכותי ההורי. אותו "הוא" שמייצג את שניהם הוא זה שקובע את הכללים, אליו וביחס ליכולת הענישה שלו נתונים היראה והפחד כפי שהבהיר פרויד: "הפסיכואנליזה לימדה אותנו על הקשר האינטימי בין קומפלקס האב והאמונה באלוהים; היא הראתה לנו שהאל האישי הוא, פסיכולוגית, בעצם אב נעלה" (Freud, S., 1910, The Standard ed., Vol. 11, pp. 123-4).
מעבר להבדלים אחרים בין הורה לבין אלוהים, הקב"ה הוא המרכיב בייצוג המשולב שממנו אפשר להיפרד חד צדדית, בתחושת שליטה וביתר קלות מהפרידה הבין דורית האנושית, שנשארת חלקית ומשברית, וגם טעונה רגשות של פגיעה הדדית, כעס, תוקפנות ואשמה שלא הגיעו לידי עיבוד והשלמה. הסכסוך עם ההורה, שבסיסו בצורך רגשי שתוסכל או לא סופק בשלב ינקות, ילדות או התבגרות (ולאו דווקא בפגיעה נקודתית טראומטית), מתרחב לעיתים קרובות לתגובה נפשית-רגשית מאתגרת עד מתריסה, המערבת גם טיעונים שכלתניים כלפי אלוהים, ציווייו, תורתו, סמכותו ועצם קיומו. תימוכין אפשר למצוא בתגובות המרואיינים לשאלה "האם את/ה מדבר/ת עם אלוהים?", שנענתה: "משהו שם נשבר לגמרי"; "אין את החיבור הזה (כמקודם)"; "נפרדתי ממנו לפני 17 שנה וזה נגמר, הוא לא קיים"; "אני לא מדבר אתו אף פעם, פשוט לא".
העברות "יוצאים" כסמני כוון טיפולי
אמנם ההעברה וההעברה הנגדית הן תוצר של יחסי הגומלין בין מטופל למטפל ובכך ייחודיים לדיאדה שבחדר הטיפול, אך בתכני ההעברה של "יוצאים" ניתן לזהות עקבות מאפיינים מגזריים.
רגשות שעולים אצל המטפל/ת כהעברות נגד בתגובה לתכנים, הופעה, תוצרים והפעלות לא מודעות של המטופל דרך תהליכים בין-אישיים השלכתיים, משקפים צרכים וחסכים, משאלות וקונפליקטים מוטי-מגזר, ששורשיהם ברקע הסוציו-תרבותי והאמוני החרדי. הם גם מסמנים כיוונים לעבודה התרפויטית עם ה"יוצאים".
כפי שהוזכר לעיל, בחלק מהתייחסויות המטופלים ניכרות הפנמות של מתן מעמד מוביל לדמות הרבנית, למשל במשאלה להתערבויות מטפל בעלות אופי הדרכתי-דירקטיבי, כמי שמחזיק לכאורה בידע או ב"שולחן ערוך" אלטרנטיבי (חילוני) של ההתנהלות הנכונה. כך, על ידי מנגנון התקה displacement)), המטפל הלא חרדי ממוקם על הכסא הרבני המוכר והמופנם בעולמו של המטופל, בתפקיד פוסק ומנחה. היענות יתר למשאלה כזו עלולה לעמוד בדרכו של תהליך חשוב: קבלת אחריות אישית ופיתוח נפרדות ואינדיבידואציה אצל המטופל.
חלק מהמטפלים מגיב, שלא מדעת, להפעלה הסמויה של חסך "ההורה עם הנוכחות המועטה" בחוויית ה"יוצא", כלומר בהישאבות לעמדות של דאגה "כמו-הורית" לא מידתית (אפשר שהדבר קשור גם לכך שמטפלי "הלל" הם מתנדבים המונעים אישית אל עבר עמדת ההעברה ההורית התחליפית הזאת). התעניינות הדוקה מצד המטפל יכולה לעלות כתגובה לריבוי תביעות ילדיות לא מסופקות, שהופנו כלפי הורים שהתפרסו בהשקעה רגשית דקיקה על פני מספר צאצאים גדול. כלומר, המטפל יכול להידחק לעמדה שבה הוא מפגין תיקוף והתפעלות יתרים כלפי מטופלים שקיבלו אותם במשורה ובמינון דל.
במקרים מסוימים, המטפל עלול ליצור בריתות עם המטופל/ת כנגד דמויות משמעותיות בעברם, שעוררו כעס ותסכול. במצב זה, החוויה של דחיית ההורה מופקדת אצל המטפל כך שהמטופל אינו חווה אותה בעצמו, או לחילופין חווה אותה בעוצמה רבה שלא מאפשרת עלייה של רגשות אחרים (למשל, געגוע להורה). ההבחנה בקיומה של ההעברה הנגדית הזאת, שמתאפיינת בהזדהות השלכתית עוצמתית, מאפשרת להחזיר את הרגשות הללו לעיבוד בתהליך הטיפולי.
מובן, שבמקרים אחרים באות לידי ביטוי גם העברה והעברה נגדית בעלות מטען שלילי יותר. מטופלים "יוצאים" עשויים להיתפס כ"לא מתחשבים" בעיני המטפלים שלהם, על רקע אקטים של ביטוי בפעולה (acting out), כמו ביטולים ברגע האחרון, איחורים ובקשות תכופות לשינוי זמני המפגש. ברוב המקרים יש להבין אקטים אלה לא כהתנגדויות לטיפול, אלא כקושי בהתקשרות ובהתחייבות מתמשכת וכן כקהות לצרכי האחר. העברה כזו הנוגעת ביחסי האובייקט, מאפשרת לאתר את מקום הימצאו ההתפתחותי שאליו הגיע המטופל, על כל החסכים וההישגים שבו. כל התנגדות כזו מלמדת על מידת יכולתו או אי-יכולתו להתקשרות, לפרידה ולאמפטיה. בחלק מהמקרים הפגיעה המרומזת יכולה להיווצר כבר בשלב ינקותי-ילדי מוקדם של רכישת קביעות האובייקט.
עמדות של עליונות גברית המבוטאות על ידי מטופלים גברים בשאלות של מיקום ומעמד מגדרי, מעוררות תגובות מטפל של הזדהות עם המגדר הנשי. בכיוון דומה, רגישות פמיניסטית אצל מטופלות פגועות על רקע אי-שוויון התייחסות והזדמנויות, נוטה להפעיל עמדה מעצימת נשים בהיבטי אסרטיביות ותפיסת מקום.
במישור המשא ומתן בין מטופלות למטפלים, שמתקיים באופן מודע ולא מודע בחדר הטיפול, מתרחשת גם בדיקת גבולות והטענה יצרית-ליבידנאלית, אשר יכולה ללבוש צורה פתיינית ולאתגר את הטיפול. מופעי לבוש נשי פרובוקטיבי מהווים שדרים לגבי המיקום היצרי העכשווי כך שניתן לבחון דרכם את תגובת הסביבה לעמדות הנוכחיות. בחלק מהמקרים, מופעים אלה מהדהדים חוויות פגיעה מינית שהתרחשה בחוג המשפחתי ובסביבתו. היבטי הלבוש הם ביטוי לשאלות של זהות והשתייכות ולחיפוש נתיב כניסה למערכת ערכים חדשה, כלומר להפגנת אינדיבידואציה (ואם זו לא הושגה עדיין – לפחות הצגת ייחודיות אינדיבידואלית) ומחאה. ביגוד לא מותאם מצביע בפועל גם על חוסר בקיאות בשלב התנסות טרם הפנמה של נורמות לבוש חוץ מגזריות.
טיפול קבוצתי מציע זירה יעילה לבירור ועיבוד העברות "יוצאים", שכן הוא מעודד ביטוי אינטנסיבי שלהן בדינמיקה המדמה משפחה, הורים ואחאים. המשתתפים הם "אחאים" השותפים לחוויית ה"יציאה" והמנחים מהווים דמויות השלכה הוריות כחלק מכך שהם מפרשים את ההעברה הקבוצתית. מתכונת הטיפול הקבוצתי יכולה להיתרם מהרצון הקיים להתחברות "אחאים" לשם תיחזוק מורשת "יוצאים" ועיבוד סוגיות רגשיות משותפות המעסיקות אותם. בזירה זו יהיה מתאים להעמיד במרכז העבודה הטיפולית את סוגיות הפרידה והאובדן, כמו גם שאלות זהות, שייכות ונפרדות.
אובייקט השלכה מרכזי עבור ה"יוצא" היא עמותת התמיכה גופא, כייצוג תחליפי הממלא את חלל "הריק ההורי" שנחווה במהלך גדילתו. כלל השירותים, אשר לכאורה הם לוגיסטיים במהותם, וכן הליווי האנושי לסוגיו והסיוע בתחומים שונים הניתן ל"יוצאים", מהווים תחליף דמוי הורי לאספקה רגשית שנותרה בחסך, או שהתדלדלה בעקבות תהליך ה"יציאה". כך מאפשרות מסגרות כדוגמת "הלל" התקה של מיקור צרכים קיומיים, זהותיים, בדגש על הצורך באספקה הורית רגשית, מדמויות משפחתיות שהתרחקו במהלך משבר הפרידה (וגם לפניו), אל עמותות התמיכה. כלומר, היחסים הטיפוליים והיחסים עם העמותה לא רק נותנים מענה לצרכים המתעוררים בשלבי ה"יציאה" ובעקבותיה, אלא מפצים באופן סמוי גם על כשלים וחסכים מוקדמים בהרבה, של אספקה הורית רגשית בתקופת טרום ה"יציאה".
הערות לסיכום
נתוני עמותת "הלל" וההתנסות הקלינית-טיפולית במסגרתה, מחזקים את ההבנה שהחברה החרדית, דרך מאפייניה היחודיים, מייצרת מצבי מצוקה וקשיים רגשיים טיפוסיים אצל חלק מבניה ובנותיה. מקצתו של ציבור זה, מוצא את דרכו לערוץ ה"יציאה בשאלה", תופעה שמעצם הגדרתה ייחודית לחברי המגזר החרדי. נתח משמעותי מה"יוצאים" פונה לסיוע רגשי לאחר פרישתו מקהילת המקור, בין היתר במסגרת האפשרות לקבל טיפול נפשי נגיש ומוזל במסגרת העמותה. העבודה עם מטופלים מקרב ה"יוצאים" מספקת אשנב הצצה למתרחש בשדה יחסי הורים-ילדים בקהילה החרדית, שבדרך כלל אינה מסבירה פנים להתעניינות של גורמים שמחוץ למגזר.
המטרה העיקרית בדיוננו נועדה להרחיב את הבנת המימד הנפשי בתהליך ה"יציאה בשאלה": מקורותיו, השפעתו על ה"יוצא/ת" והאתגרים הטיפוליים שהוא מציב. בניסיון לשרטט את מאפייני אוכלוסיית ה"יוצאים" הפונים לטיפול, התייחסנו גם לתחומי ונושאי טיפול מתבקשים, הנגזרים מדפוסים קבוצתיים משותפים ותופסים מקום בולט בחוויה האישית. כמסגרת מארגנת להסתכלותנו ומתוך תפיסת מרכזיותם, הצענו ובחרנו להתמקד בהיבטים התפתחותיים-נפשיים בהתנסותו של האינדיבידואל ה"יוצא".
על אף השונות הקיימת בקרב אוכלוסיית ה"יוצאים בשאלה", דפוסי החברה החרדית ממנה הם באים הם משותפים, דבר שמצדיק התבוננות בהם כקבוצה. בין הדפוסים האלו של החברה החרדית ניתן למנות את בסיסה הדתי-אמוני הברור, את התנהלות הפרט שמונחית על ידי ההלכה, המשפחה והקהילה, את תפיסות היסוד הערכיות, את הרקע וההדגשים החינוכיים והתרבותיים המגזריים, ואת האוריינטציה הגברית-פטרנליסטית בקיבוע תפקידים מגדריים.
בראייתי, התייחסות ל"יציאה בשאלה" כאל סוגייה דתית-אמונית בעיקרה, לא יורדת לשורשי התופעה. זירת ההתרחשות מצויה בעולם המושגי הנפשי-פסיכולוגי. מזווית זו ה"יציאה" היא שלב ותוצר תהליך התפתחותי של הפרט בסביבתו החרדית, והניסיון להבינה מוביל להתמקדות בהיבטי יחסי הגומלין הורה-ילד. למרות עדויות "יוצאים", תהליך ה"יציאה בשאלה" הוא בעיקרו כלל לא מהלך שכלתני-קוגניטיבי מודע. במהותו מדובר בתוצר תהליך נפשי-רגשי משתרשר, הנפרש על פני שלבי התפתחות שונים שראשיתם לעתים מוקדמת מאד, ושיאו במעשה ה"יציאה" הקונקרטית, על פי רוב בשלב ההתבגרות והבגרות המוקדמת.
בתהליך ה"יציאה" של מי שהגיעו לטיפול, ניתן להבחין בדפוס דו-שלבי. בשלב הראשון, שניתן לכנותו שלב הכנת הקרקע, נוצרים המאיצים (או TRIGGERS) מתקופת הילדות והנעורים, לעיתים מאירוע נקודתי משפיע ולעיתים מתהליך מצטבר המייצר פגיעה נפשית. בשלב זה הפגיעות האופייניות מתבטאות בחסכים ובכשלים בנוכחות או באספקה הורית רגשית מתאימה (בטווח תחומים רחב: החל מהצורך בהגנה והכלה ועד הצורך בתיקוף ובהתפעלות). הקשיים הרגשיים המסתמנים מהווים כר צמיחה לשלב השני, שהוא שלב תחילת התנועה לקראת ה"יציאה" ומימושה.
האירוע המרכזי בשלב השני, שאותו אפשר לתאר כ"מכונן", הוא אירוע הפרידה מההורים. "פרידת היוצא/ת", כשם שבחרנו להגדירה, מתאפיינת בהיותה משברית, חלקית, ושונה ממהלך ההתבגרות המצופה. במקרים רבים היא נשארת בלתי פתורה (לא מעובדת) וקונפליקטואלית, מחייה חרדות ילדות ארכאיות, ומותירה משקעים קשים במושגי בריאות הנפש ובמנעד קשיים רגשיים שכדאי לטפל בהם. במונחי כרונולוגיה התפתחותית, עיקר תהליך היציאה/פרידה ממוקם בשלבי ההתבגרות או ה"אינדיבידואציה השנייה". מהלך זה חותר להשלמת תהליכי והשגת יעדי נפרדות, אינדיבידואציה, זהות והשתייכות שהשתבשו, או שלא התאפשרו.
הקונפליקט הבין-דורי וההתחשבנות הלא מודעת עם דמויות הוריות מהדהדים לאחר ה"יציאה" גם בשינוי הדפוסים בתחום המיני, ההופך, בין השאר, לזירת ביטוי בפעולה של משקעי פגיעה מינית ואלימות בתקופת הילדות. מרחב זה מספק הזדמנות לפיצוי על חסכי תיקוף והתפעלות ולעיבוד ספונטני של הפגיעה, אך גם לשיחזור פתולוגי של חווית אינטימיות פוגענית מצד דמות קרובה.
ויתור על סדר יום וריטואלים דתיים תורם להתרופפות מנגנון הגנה מרכזי. נטישה של תשתית ערכית-נורמטיבית רחבה והימצאות בעיצומו של מהלך לגיבוש גבולות עצמי וזהות "חדשה", עם הישגים חלקיים בתחום הנפרדות והאינדיבידואציה, מקשים על התקשרות זוגית הדדית יציבה.
בחלק מהעברות ה"יוצאים" וכן בהעברות הנגד העולות אל פני השטח, ניתן להבחין בטביעת האצבע המגזרית. בין אלה אפשר למנות את הענקת המיקום הסמכותי-פטרנליסטי למטפל; הפעלה של המטפל לנקיטת עמדה אקטיבית המלווה בדאגה, תיקוף והתפעלות, על רקע חווית נוכחות רגשית הורית מועטה; מיקום של המטפל/ת כאובייקט לגילויי פתיינות ובדיקת גבולות שמהדהדים קיום רקע של פגיעות מיניות ופריצת גבולות משפחתיים, ועוד. נושאים אלה תופסים נפח גדול מסך ההעברות, עד שניתן להרהר בדבר קיומה של "העברה מגזרית" המיוצגת בקבוצה זו.
גם את החלק הארגוני-מוסדי הנוגע לפעילות עמותות התמיכה ולהסתייעות בהן, יש להבין במונחים התפתחותיים. גופים אלה ממלאים חלקית את הריק ההורי שנוצר ופעילותם מפצה על הכשל באספקה רגשית החיונית לגדילה תקינה.
כפי שניתן להסיק מהנאמר, אוכלוסיית ה"יוצאים" הפונים לטיפול מאפשרת היכרות עם דמותו של ה"יוצא בשאלה" בכלל. מאחר וכלל ה"יוצאים" עובר את חווית "פרידת היוצא", המשפיעה באופן מהותי על מצבם הרגשי, לעמותות התמיכה תפקיד אפשרי חשוב בייזום והצעת מענים לקשיים רגשיים גם עבור אלה שלא מבקשים טיפול נפשי באופן ישיר. טיפול בחלק שנפגע רגשית חיוני לתהליך השיקום והשילוב של ה"יוצא/ת" בחברה הכללית. השקעה בחסכים שהם נטולי קונפליקט (conflict free) כדוגמת לימודי ליבה, פערים חינוכיים וכישורים מקצועיים-תעסוקתיים, היא הכרחית, אך יש לשלבה בעבודה הטיפולית כדי לשקם את היכולות הרגשיות וההתפתחות האישית שנחבלו או נחסמו. זאת גם בשל חשיבותן המכרעת לפרט בפני עצמן, וגם כי ריפויין עשוי לייעל את המאמץ המושקע בחסכים נטולי הקונפליקט.
הערות
- מצטרפים חדשים ל"הלל" ב-2015 – 2025: 2025 - 927; 2024 – 786; 2023 – 776; 2022 – 483; 2021 – 431; 2020 – 459; 2019 – 338; 2018 – 279; 2017 – 212; 2016 – 217; 2015 – 161. מטופלים פעילים (מספרים מצטברים) בכל שנה: 2025 – 547; 2024 – 570; 2023 – 529; 2022 – 332. נתונים באדיבות עמותת "הלל".
- חומר רקע רב-תחומי עשיר הנוגע לאוכלוסיית ה"יוצאים בשאלה" ניתן למצוא במחקרו מתווה הדרך של הורוביץ (2018), בפרסום מכון ברוקדייל "הגירה ללא דרכון" (2025) ובסקרים תקופתיים שמוציאה מחלקת המחקר בעמותת "יוצאים לשינוי".
- חוויות ילדות דומות של הדרה מ'עזרת הגברים', מתוארות בעדויות נשים דתיות מזרמים לא חרדיים, המובאות במאמרה של רוחמה וייס (2026).
- במחקרו מ-2018 מציע הורוביץ סווג תת-קבוצת "יוצאים", אותה הוא מכנה "יוצאים אסטרטגיים", שצעדם נעשה מתוך שיקול דעת ותכנון, אך אין פירוט הרקע שקדם להחלטתם.
מקורות
אוגדן, ת. (2003). מצע הנפש. יחסי אובייקט והדיאלוג הפסיכואנליטי. תולעת ספרים.
הורוביץ, נ. (2018). יציאה בשאלה: סיכון, סיכוי ומדיניות חברתית. עמותת יוצאים לשינוי.
וייס, ר. טראומה מכוננת של קיפוח ועלבון. 'טקס' גירוש הילדות המתבגרות מ’עזרת גברים' ל'עזרת נשים' ויחסו לתסמונת הטראומה הדתית (RTS). פסיכולוגיה עברית 21.1.2026.
נצר, ר. (2024). קרל גוסטב יונג. הלא-מודע הקולקטיבי והמיתולוגיה הגרמנית בצל הנאציזם. כרמל.
ענבר, ע., לוי-זוהר, א., לף, י. (2025). הגירה ללא דרכון. צעירים וצעירות יוצאי החברה החרדית: מיפוי צרכים והמלצות לפיתוח מענים. מכון מאיירס ג'וינט ברוקדייל.
קליין, מ. (2003). כתבים נבחרים. (כרך א'). תולעת ספרים.
תחקיר דוקו-ריאליטי. סליחה על השאלה. (19.10.2020). "כאן 11", עונה 3, פרק 12, "יוצאים בשאלה".
Ben-Ezra, M., Palgi, Y., Sternberg, D., Berkley, D., Eldar, H., Glidai, Y., Moshe, L., & Shrira, A. (2010). Losing my religion: A preliminary study of changes in belief pattern after sexual assault. Traumatology, 16(2), 7-13. https://doi.org/10.1177/1534765609358465.
Blos, P. (1967). Second individuation process of adolescence. Psychoanalytic Study of the Child, Vol. 22, 162-186.
Davidman, L. (2015). Becoming Un-Orthodox. Stories of Ex-Hasidic Jews. Oxford University Press.
Engelman, J., Milstein, G., Schonfeld, I.S., & Grubbs, J.B. (2020). Leaving a covenantal religion: Orthodox Jewish disaffiliation from an immigration psychology perspective. Mental Health, Religion and Culture, 23(2), 153-172. https://doi.org/10.1080...2020.1744547.
Falsetti, S.A., Resick, P.A., & Davis, J.L. (2003). Changes in religious beliefs following trauma. Journal of Traumatic Stress. 16(4), 391-398. https://doi.org/10.1023/A:1024422220163.
Freud, A. (1958). Adolescence. Psychoanalytic Study of the Child. Vol. 13, 255-276.
Freud, S. (1953). The standard edition of the complete works of Sigmund Freud. Vol. IV. The Hogarth Press and the Institute of Psycho-Analysis.
Freud, S. (1955). The standard edition of the complete works of Sigmund Freud, Vol. X. The Hogarth Press and the Institute of Psycho-Analysis.
Freud, S. (1957). The standard edition of the complete works of Sigmund Freud, Vol. XI. The Hogarth Press and the Institute of Psycho-Analysis.
Freud, S. (1957). The standard edition of the complete works of Sigmund Freud, Vol. XIV. The Hogarth Press and the Institute of Psycho-Analysis.
Freud, S., (1959). The standard edition of the complete works of Sigmund Freud, Vol. XX. The Hogarth Press and the Institute of Psycho-Analysis.
Freud, S., (1961). The standard edition of the complete works of Sigmund Freud, Vol. XXI. The Hogarth Press and the Institute of Psycho-Analysis.
Kramer, P.D. (1993). Listening to Prozac. Viking Press.
Lurie, I., Shachar, Y. & Levi-Belz, Y. (2025). Sexual Trauma and Mental Distress among Former Ultra-Orthodox Jewish Individuals. Journal of Trauma and Dissociation. DOI:10.1080/15299732.2025.2507901.
Mahler, M.S., Pine, F., & Bergman, A. (2018). The Psychological Birth of the Human Infant. Routledge, Taylor & Francis Group.
Mitchell, S. (Ed.) (1986). The Selected Melanie Klein. A Peregrine Book, Penguin Books.
Piggott,D.M. & Anderson, R.E. (2023). Religion after rape: Changes in faith and hindered acknowledgment. Journal of Interpersonal Violence. 38(3-4), 3883-3905. https://doi.org/10.1177...605221109913.
Segal, H. (1988). Introduction to the Work of Melanie Klein. Karnac Books and the Institute of Psycho-Analysis.
