"הפילוסופית" מאת פטר פרנגה: על חירות, הכרה ופתולוגיה חברתית בעקבות אקסל הונת'
ציפי בן-עמי
בכתיבת הסקירה נעשה שימוש בפרפלקסיטי ובקלוד לצורך שיפור סגנון הכתיבה ועריכה לשונית.
הרומן "הפילוסופית" מאת פטר פרנגה מציג עלילה היסטורית המתרחשת בצרפת של המאה השמונה־עשרה, אך מעבר לממד הספרותי הוא נושא שאלה פילוסופית וחברתית רחבה. מהו טיבה של חברה המאפשרת את הופעתו של סובייקט חופשי, חושב ומבקש הכרה, או חוסמת אותה? קריאה ברומן מנקודת מבטו של אקסל הונת' מאפשרת לבחון אותו לא רק כיצירה על עידן ההשכלה, אלא גם כטקסט הממחיש את הזיקה שבין חירות, ידע, אהבה והכרה לבין האפשרות לקיום חברתי שאינו פתולוגי. הרומן הופך כך לזירה לבחינת התנאים שבהם יחסים בין־אישיים תומכים במימוש העצמי או מדכאים אותו - מרחב חברתי שבו שלילת חירות וידע מייצרת פתולוגיה חברתית במובן ההונת'י. צורות של זלזול, הדרה, פגיעה באוטונומיה והתעלמות משבשות את תהליך גיבוש העצמי ואת האפשרות לחיים חברתיים בריאים ולסובייקטיביות שאינה פגועה. דמויות הרומן מגלמות מאבק על הכרה ועל הזכות להופיע כסובייקט אוטונומי, ובכך הן ממחישות באופן דרמטי את מה שהונת' מתאר תיאורטית: מצב שבו הסדר החברתי חוסם מימוש עצמי, וכשל בהכרה ההדדית הופך לפתולוגיה חברתית.
עלילת הרומן וההקשר ההיסטורי
הרומן מתרחש בפריז של שנת 1747, בלב תקופת ההשכלה, ומתאר את המאבק האינטלקטואלי והחברתי בין רעיונות הנאורות לבין מוסדות הדת והמלוכה. העלילה עוקבת אחר סופי וולנד, צעירה בת שמונה־עשרה המגיעה לפריז מן האזור הכפרי שבו נולדה. כמלצרית בקפה "פרוקופ" שברחוב סן ז'רמן, מקום מפגשם של האנציקלופדיסטים, היא מתוודעת לקבוצת הפילוסופים והמהפכנים הצעירים - דני דידרו, וולטר ורוסו - ולתשוקתם להתנער מעול הכנסייה צרת האופקים ולהביא לצרפת עידן של השכלה ונאורות. סביב שולחנם של השלושה מצטרפת סופי לכתיבת הספר החתרני ביותר של התקופה: האנציקלופדיה.
היא מתאהבת בדידרו ומצטרפת למאבקו להנגשת הידע האנושי באמצעות כתיבת האנציקלופדיה הראשונה - חיבור מדעי־פילוסופי הנתפס כאיום, משום שהוא עשוי לשמש כלי לביקורת פוליטית על הדת ועל השלטון. הרומן מצייר את המפעל האנציקלופדי כמיזם חתרני ונועז, שבו האנציקלופדיסטים מסכנים את חייהם למען חירות המחשבה וחירות האהבה, בעולם שבו רעיונות מסוכנים לא פחות מתשוקות. מפעל זה מאגד את כלל הידע האנושי - מעולם החי, דרך מושגים נשגבים כגון אמונה ואהבה, ועד מלאכות יומיומיות כהכנת משקה השוקולד המושלם - ובכך הוא מאיים על מוקדי הכוח המסורתיים. זאת בתקופה שבה הגישה לידע הייתה נחלת מעטים, שמורה לכנסייה ולאוניברסיטאות שפעלו תחת חסותה. המאבק על פרסום האנציקלופדיה היה גם מאבק פוליטי: ב־1752 אסר הממשל הצרפתי את פרסום שני הכרכים הראשונים בטענה שהם מקדמים התנגדות לדת וחתרנות, אך דידרו ועמיתיו המשיכו לפרסם בחשאי ובדרכים עקיפות.
באמצעות סיפור האהבה בין סופי לדידרו משרטט פרנגה את התקופה ההיסטורית באופן מוחשי וסוחף, ומציג את הנאורות לא רק כתנועה אינטלקטואלית אלא גם כמאבק על זכותו של האדם לחשוב, לאהוב ולחיות כאדם חופשי. הרומן מתאר את מצבן של נשים בתקופת ההשכלה ככפיפות מבנית למנגנוני סמכות גבריים, דתיים וחברתיים, המעצבים את גבולות הסובייקטיביות שלהן ואת אפשרותן לפעול בעולם. דמותה של סופי, המבקשת להשתתף בעולם הרעיונות, האהבה והחירות, עומדת בניגוד חריף לגורלה של אמה מדליין, שנפגעת מן הסדר הדתי־חברתי, נשפטת ומוּצאת להורג באשמת כישוף, סטייה ואי־ציות לנורמות הקהילה. באמצעות שתי הדמויות הללו מציג הרומן עולם שבו נשיות עצמאית נתפסת כחריגה מאיימת: האישה אינה זוכה להכרה כסובייקט אוטונומי, אלא נבחנת לפי נאמנותה לציפיות מוסריות ודתיות המגבילות את חירותה. במובן זה, הרומן אינו רק סיפור היסטורי על עידן הנאורות, אלא גם עדות ספרותית למבנה חברתי פתולוגי, שבו ההדרה וההשפלה של נשים משמשות אמצעי לשימור הסדר הקיים.
סופי מגיעה גם לארמון ורסאי, לחצרה של מאדאם דה פומפדור, מאהבתו של המלך לואי החמישה־עשר ותומכת נלהבת של המפעל האנציקלופדי. כך חוצה המיזם גבולות חברתיים ופוליטיים, וסופי - צעירה כפרית נבונה ונחושה - מוצאת את עצמה בלב המהפכה האינטלקטואלית של תקופתה. היא מבינה שהאנציקלופדיה אינה רק ספר, אלא כלי במאבקה האישי על זכותה לחירות, לאהבה ולאושר.
מקריאה זו של הרומן עולה שהפגיעה בנשים אינה מתמצית באירועי העלילה עצמם, אלא משקפת מבנה חברתי רחב יותר של שלילה, השתקה והדרה. כאן נעשה מושג ההכרה של אקסל הונת' רלוונטי במיוחד. אם הסובייקט מתעצב בתוך יחסים של הכרה הדדית, כפיפותן של סופי ומדליין לסמכות דתית וחברתית ממחישה שהיעדר הכרה אינו רק עוול מוסרי. הוא מצב פתולוגי המערער את אפשרותן של נשים להתקיים כסובייקטים מלאים. מכאן אפשר לעבור לדיון בהונת' כמי שמאפשר להבין כיצד מבנים חברתיים מייצרים סבל, השפלה ופגיעה באפשרות לחיים אנושיים שאינם מעוותים.
קריאה בסיפורה של סופי בראי משנתו של הונת': הכרה, זלזול ופתולוגיה חברתית
אקסל הונת', מן ההוגים המרכזיים בדור השלישי של אסכולת פרנקפורט, פיתח תיאוריה ביקורתית המבוססת על ההנחה כי זהות אנושית אינה מתגבשת בבידוד, אלא בתוך מערכות של הכרה הדדית. בניגוד לגישות סוציולוגיות המדגישות בעיקר שליטה כלכלית, רציונליות מערכתית או מבנים מוסדיים, הונת' מציב במרכז את החוויה הבין־סובייקטיבית של ההכרה כתנאי יסודי להתפתחותו התקינה של העצמי. ההכרה (Anerkennung) היא אצלו פעולה בעלת מבנה נורמטיבי־מוסרי, ולא רק תיאור פסיכולוגי או חברתי. כשאני "מכיר" באחר, איני רק קולט את קיומו הפיזי (זיהוי קוגניטיבי), אלא מבצע פעולה המקנה לו מעמד: אני מאשר שהוא סובייקט בעל תוקף מוסרי, ושלנוכחותו יש "עומק" מחייב. הכרה כזו "מגבילה" את הסובייקט המכיר, קרי דורשת ממנו איפוק וריסון של דחפים ספונטניים כלפי האחר.
לטענת הונת', האדם זקוק להכרה בשלושה מישורים משלימים: אהבה (יחסים פרטיים, אינטימיים), זכות (הכרה משפטית־אזרחית) וסולידריות (הכרה בתרומה הייחודית לחברה). כשאחד המישורים הללו נפגע, נוצר סבל שאינו רק נפשי או מוסרי, אלא גם חברתי במהותו. הונת' מבסס טענה זו גם על מחקריו של דניאל סטרן, שהראה כי התפתחות התינוק בשנת חייו הראשונה מתרחשת כתהליך שבו הדמות המטפלת והפעוט מווסתים הדדית ביטויי רגש ותשומת לב. מבעים ראשוניים אלה - חיוביים או שליליים - הופכים לסמל לאופני התגובה שהפעוט זוכה להם מן הדמות המטפלת, ובבגרות הם מתעצבים כדרך למתן הכרה לנוכחות הזולת. הונת' טוען שבני אדם מפתחים את זהותם מתוך חוויה של הכרה חברתית, ששלילתה מלווה בתחושה של איום באובדן האישיות. הכרה זו מבוססת על תכונות מובנות ועל התנסותו ההיסטורית של הסובייקט עם דמויות מטפלות מתחילת חייו, המאפשרות לתינוק להפוך ליצור חברתי. ההתייחסות הסימבולית מאשרת, באמצעות דרכי תקשורת הדדיות ומקובלות, את הנראות החברתית של האדם ואת נכונותו להתנהגות שוחרת טוב כלפי האחר.
חוויה זו של מתן הכרה משפיעה גם על ההתפתחות המבנית של החברה: ציפיות נורמטיביות המתפתחות אצל סובייקטים בתהליך החיברות מתבטאות באופן סמוי וגלוי ביחסי הגומלין החברתיים. אי־התממשותן הופכת למקור של תביעות מוסריות המכוונות אל מעבר לצורות שליטה ממוסדות. מכאן שנדרשים תנאים חברתיים־מבניים המכוננים צורות תקשורת המספקות הכרה במידה הנחוצה להגשמת המשימות הכרוכות ביצירת זהות. היעדר הכרה, זלזול או השפלה אינם אפוא רק כשלים ביחסים בין־אישיים, אלא ביטויים של פתולוגיה חברתית - עיוות במבנה החיים המשותפים עצמו.
התיאוריה הביקורתית של הונת' מכוונת בכך אל מצבי עוול חברתי המתרחשים ביחסים אנושיים במציאות היומיומית, והנובעים מייצוגים נפשיים־חברתיים שהתקבעו ויוצרים פגם מוסרי בתנאי הארגון החברתי העכשווי. בכך היא מבקשת להעניק לנפגעים כוח להשמיע את קולם במרחב הציבורי ולהעיד על חוויית העוול המוסרי, הנובעת מפגיעה בציפייתם לקבל הכרה בערך ובכבוד שהם ראויים להם ביחסים הבין־אישיים. הונת' מתמקד בקבוצות חברתיות המכונות "בלתי נראים" - אנשים הנחווים כשקופים, שאחרים מביטים "דרכם", ושאינם זוכים להכרה ציבורית בתוקפם החברתי. אי־נראות זו מתבטאת בהתעלמות משפילה, בהתנכרות או בשלילת צורות הבעה מוסכמות המאששות את מעמדו החברתי של האדם - לעומת "הנראים", בני הקבוצה השלטת, הזוכים להכרה מאליה וללגיטימציה חברתית. במובן זה, הזלזול ואי־ההכרה אינם רק עוול בין־אישי, אלא מבנה חברתי המייצר פגיעה מוסרית וסבל נפשי.
הרומן "הפילוסופית" מראה כיצד הכנסייה והסדר הפוליטי מגבילים חופש מחשבה ומציבים חסמים בפני סובייקטים המבקשים להביע עמדה או לאהוב באופן חופשי. גם היחסים האינטימיים הופכים לזירה של מאבק חברתי, משום שהחברה קובעת אילו רגשות, מחשבות ופעולות נחשבים לגיטימיים. הרומן מסתיים בווידויו של מסייה דה מלזרב, העומד להיות מוּצא להורג כמגן על המלוכה וכמי שקשר קשר נגד חירותו של העם הצרפתי. ברגעיו האחרונים הוא מתוודה בפני סופי שגרם למותה של אמה. כשסופי, נוכח כל אלה, אומרת שנדמה לה שזוהי תקופה אפלה, הוא משיב לה במילים המסכמות את רוח הספר כולו: "הניצוץ הקטן ביותר של הנאורות תמיד מאיר באור בהיר יותר מהירח האפל של האמונות התפלות... זוהי עבודה סיזיפית, משימה חדשה המתחדשת כל העת, שכל דור חייב להמשיך ולבצע, כל דור בדרכו הוא... רק כל עוד האנשים מאמינים בעתיד טוב יותר, מלא תקווה ואהבה, יש להם סיבה לחיות" (עמ' 403).
בין נראות למחיקה: תנודתיות משטרי ההכרה ברומן
במונחים הונת'יים, הרומן אינו מציג חלוקה יציבה ופשוטה בין "נראים" ל"בלתי נראים", אלא חושף את תנודתיותם של משטרי ההכרה. מדליין, אמה של סופי, מגלמת מצב קיצוני של אי־נראות חברתית: אישה כפרית שאינה זוכה להכרה בתוקפה המוסרי והחברתי, ושחריגתה מן הנורמות הדתיות מתפרשת כסטייה המצדיקה נידוי, השפלה ואף הוצאה להורג. אולם גם האנציקלופדיסטים אינם "נראים" במובן מלא ויציב; אף שהם גברים משכילים ובעלי הון תרבותי, הם נתפסים בעיני הכנסייה והמלוכה כמערערים על הסדר הקיים, ולכן חשופים לצנזורה, לחשד ולרדיפה. מכאן שהרומן מצביע על חברה שבה ההכרה אינה ניתנת לאדם מכוח אנושיותו או ערכו העצמי, אלא מוענקת ונשללת בהתאם למיקומו המשתנה בתוך יחסי שליטה. תחילה נרדפים מי שמערערים על סמכות הכנסייה והמלוכה, ובהמשך עשוי אותו היגיון רודפני להתהפך כלפי תומכי המלוכה עצמם. כך נחשפת הפתולוגיה החברתית לא רק כהדרה של קבוצה מסוימת, אלא כמבנה שבו ההכרה נעשית מותנית, פוליטית והפכפכה - כלי מיון, שליטה ורדיפה, במקום בסיס ליחסים בין־סובייקטיביים.
סופי ניצבת במרחב ביניים זה של נראות מותנית. מצד אחד, כאישה כפרית, היא שייכת למעגלים חברתיים שקל להפוך את בניהם לשקופים, מושתקים או חשודים. מצד אחר, הצטרפותה למפעל האנציקלופדי ויחסיה עם דידרו מעניקים לה אפשרות חלקית של נראות והכרה שלא היו זמינות לאמה, ואף תקווה לביסוס מעמדה באמצעות בנה. אולם גם הכרה זו אינה עצמאית או מובטחת: היא תלויה בגבר, במפעל אינטלקטואלי נרדף ובהקשר פוליטי משתנה. סיפורה של סופי מחדד אפוא את הטענה ההונת'ית שחברה פתולוגית היא חברה שבה ההכרה אינה תנאי הדדי לקיום אנושי, אלא משאב הנתון בידי מוקדי כוח, המעניקים ושוללים אותו לפי צורכי הסדר הפוליטי. בכך מאפשר הרומן לבחון לא רק את הפתולוגיה החברתית עצמה, אלא גם את תנאי המעבר ממנה: מה נדרש כדי שאדם יוכר כסובייקט בעל ערך, שלא בתלות ביחסי השליטה המשתנים סביבו.
נדבך זה מאפשר להרחיב את הקריאה ההונת'ית אל מעבר לרומן עצמו. הפתולוגיה החברתית המתוארת בו אינה מתמצית ברדיפתה של קבוצה אחת או בהשתקת קול מסוים, אלא במבנה תנודתי שבו ההכרה באדם תלויה במיקומו בתוך יחסי כוח משתנים. כאשר אדם או קבוצה מוכרים רק כל עוד הם מזוהים עם הסדר השולט, וכל חריגה ממנו מסמנת אותם כחשודים, כמסוכנים או כבלתי לגיטימיים, ההכרה חדלה להיות תנאי מוסרי לקיום בין־סובייקטיבי והופכת למנגנון פוליטי המכליל ומדיר. במובן זה, חילופי המקומות בין רודפים לנרדפים אינם מתקנים את הפתולוגיה, אלא עלולים לשמר אותה בצורתה ההפוכה: מי שהיה בלתי נראה עשוי לתבוע לעצמו נראות באמצעות מחיקתו של האחר.
סיכום: מהרומן ההיסטורי אל ההווה
מכאן נפתחת אפשרות לקרוא גם את המציאות הישראלית העכשווית במונחים הונת'יים, בלי לצמצמה לעמדה פוליטית אחת. חברה שסועה, שבה קבוצות שונות חוות את עצמן כמודרות, מושתקות, מאוימות או בלתי נראות, מעמידה בסכנה את עצם תנאי ההכרה ההדדית. במצב כזה ההכרה אינה ניתנת לאדם מכוח אנושיותו, אזרחותו או ערכו המוסרי, אלא נעשית מותנית בהשתייכות למחנה, בנאמנות פוליטית או בהתאמה לזהות קולקטיבית מסוימת. זוהי פתולוגיה חברתית במובן עמוק - לא רק משום שיש בה פגיעה בקבוצה זו או אחרת, אלא משום שהיא הופכת את עצם הנראות החברתית למשאב הניתן לחלוקה, לשלילה או להפקעה. אין בכך כדי לטעון שכל הקבוצות נפגעות באותו אופן או באותה מידה, אלא כדי להצביע על מנגנון חברתי מסוכן: כאשר ההכרה נעשית מותנית בכוח, כל שינוי ביחסי הכוח עלול לייצר מחדש "בלתי נראים".
לכן המשימה הסיזיפית שעליה מדבר הרומן - זו שכל דור נדרש לשוב ולבצע - היא גם כינון מרחב חברתי שבו ההכרה אינה ניתנת כפרס למי שנמצא בצד הנכון של יחסי הכוח, אלא נשמרת כתנאי יסודי לחיים משותפים. תרומתו של הרומן אינה רק בהצגת מאבקה של סופי להכרה, אלא גם בתזכורת שכל חברה - גם זו הרואה את עצמה נאורה ודמוקרטית - עלולה לשוב ולייצר "בלתי נראים". זאת, כל עוד אינה בוחנת מחדש את יחסי ההכרה שבתוכה ואת התנאים ההופכים את ההכרה מתנאי הדדי לקיום אנושי לאמצעי שליטה פוליטי.
מקורות
Honneth, A., The Struggle for Recognition: The Moral Grammar of Social Conflicts, Cambridge: Polity Press, 1995 [1992].
הונת', א', זלזול ומתן הכרה: לקראת תיאוריה ביקורתית חדשה, תרגום: איה ברויר, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2008, עמ' 70.
הונת', א', זלזול ומתן הכרה: לקראת תיאוריה ביקורתית חדשה, תרגום: איה ברויר, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2008, עמ' 46–55.
פרנגה, פ' (2009). הפילוסופית (י' סימון, מתרגמת). ידיעות ספרים. (המקור פורסם ב-2003)
