הורים של מתמודדי נפש: אתגרים וכלים

הורים של מתמודדי נפש: אתגרים וכלים

חיים עומר

בישראל קיימים יותר מ-350,000 נפגעי נפש מאובחנים¹. גם אם לחלק ניכר מן המתמודדים עצמם מוצע טיפול מסוג זה או אחר, לרוב המכריע של המשפחות אין כל מענה. כשלוקחים בחשבון את התפקיד המרכזי של המשפחות בהחזקת המתמודד, שלא לדבר על סבלם הגדול, ברור שלפנינו משימה אנושית ולאומית מן המדרגה הראשונה. הצורך העצום בסיוע ומיעוט המשאבים הקיימים מדגיש את המשמעות של אמצעים מקוונים שהם נגישים לכל. במאמר הנוכחי אני מציע עקרונות למטפלים, הורים ובני משפחה, ומפנה לקורס מקוון בהנחייתי שעשוי למלא חלק מן החלל הריק שקיים בנושא². הורים רבים דיווחו שצפיה בקורס המקוון הקנתה להם מושגים וכלים יקרי ערך. חלקם אמרו שזאת הפעם הראשונה שהם הרגישו שמבינים את מצוקתם. אחת המטרות שלי בכתיבת מאמר זה היא להגביר את המודעות לאפשרות זו.

מאמר זה מיועד בראש וראשונה להורים ומטפלים, אך הוא רלוונטי לכל מי שנושא באחריות על מתמודד נפש, בין אם מתוך קשר משפחתי או אחריות מקצועית. למען הפישוט אתייחס לכל אלה כ"הורים", אבל הכוונה היא גם לבני משפחה אחרים, פסיכולוגים, עובדים סוציאליים, מחנכים וצוותי מוסדות. לעתים מי שנושא באחריות הם אחאים או ילדים של המתמודדים. הכלים המתוארים יכולים להיות לעזר גם להם. מבחינת קבוצת הגיל, אתייחס למתמודדים מגיל ההתבגרות ועד לשנות הארבעים לחייהם. להתמקדותנו בהורים שתי סיבות עיקריות: א) הורים הם פעמים רבות אלה שנושאים ברוב הנטל של ילדם המתמודד ועל כך מגיע להם עזרה גם לעצמם. עמדתנו היא שסבלם של ההורים איננו פחות ראוי לעזרה והקלה מסבלו של המתמודד. ב) אני משוכנע שאם ההורים לא יחיו טוב יותר, אף ילדם לא יחיה טוב יותר. על כן, העזרה להורים היא לעתים קרובות המפתח לעזרה למתמודד.

הכלים המוצעים להלן פותחו במסגרת גישת הסמכות החדשה. נשאלת השאלה: האם נדרשת סמכות כדי להתמודד עם מתמודד בן 35? הכלל שמנחה אותי הוא: כל עוד קיימת תלות משמעותית, קיים גם הצורך בסמכות. אך הסמכות החדשה, ממנה נגזרים הכלים שאתאר, אינה מבוססת על עמדה של עליונות, דיסטנס, שליטה , או הייררכיה תלולה. להפך, היא מבוססת על אכפתיות, מסירות, נוכחות, שליטה עצמית, ותמיכה סביבתית (עומר, 2008).

להכיר, לקרוא, ללמוד לאקאן
במרכז הלימודים השנה סמינר XIV של ז'אק לאקאן: "הלוגיקה של הפנטזמה" (1967-1966)

מניעת הסלמה

אחד האתגרים החשובים הוא למנוע הסלמה. אינטראקציות מסלימות מאופיינות בעוצמה גוברת (קולניות, איומים, צעקות, אלימות) עד לנקודה של עימות פיזי, נתק או כניעה. שלושת התוצאות הללו מזיקות בצורה חמורה הן למתמודד והן להורים. במחקרים שנעשו על גישתנו, הסלמה ירדה באופן מובהק (Omer, 2021). לצורך פישוט ואמצעי זיכרון לכלים השונים של מניעת הסלמה, הגדרנו 4 "מנטרות", כלומר, משפטים שההורים יכולים לומר לעצמם, כדי לשפר את יכולתם לווסת את רגשותיהם ולשלוט על תגובתם:

1. יש להכות בברזל כשהוא קר

הורים לומדים שלא לנסות ולהפעיל את סמכותם כשהרוחות סוערות, אלא להודיע שהתנהגות הצעיר או הבוגר אינה מקובלת ושהם יחזרו עם תגובתם מאוחר יותר. הם לומדים כיצד להפסיק את האינטראקציה באופן חד-צדדי מבלי לשדר זעם או דחיה. יש חשיבות עליונה לכך שההורים אכן יעמדו במילתם ויחזרו לנושא מאוחר יותר באותו יום, למחרת, או כעבור מספר ימים. הם אומרים לילדם, שהם שקלו את הנושא ומודיעים לו על החלטתם. אם הצעיר או הבוגר לא יודע למה ההורים מתייחסים, ההורים מזכירים לו. בדרך זו הם משיגים מספר יעדים: 1. הורדת הסלמה, 2. חיזוק סמכותם, בכך שהם מראים שיש להם מילה וזיכרון, ו- 3. חוויה של המשכיות בזמן. דבר זה הוא חיוני למתמודד, שהוא לכוד תכופות בחוויה של הווה מאיים. כאשר הורים חוזרים עם תגובתם מאוחר יותר, הם עוזרים למתמודד לצאת מן החוויה של "עכשיו! עכשיו! עכשיו!" לחוויה של "היום, מחר, מחרתיים, בשבוע הבא". בהדרגה המתמודד מפנים את פרספקטיבת הזמן שההורים מקנים לו, כי הוא לומד לצפות לתגובה המעוכבת של ההורים.

2. אינני שולט על ילדי, אלא רק על עצמי

כל הורה מתנסה בכך שהניסיון לשלוט במחשבותיו או רגשותיו של ילדו הוא ניסיון שווא. גם המשאלה לשלוט על התנהגותו מתבררת תכופות כבלתי אפשרית או אף כמזיקה, בין היתר כי ניסיון זה מפעיל ביתר שאת את הצורך של כל ילד או בוגר באוטונומיה. גם אם הורים מצליחים להכריח את ילדם להתנהג כרצונם באמצעות כוח או הפחדה, אין בכך שליטה ממשית, כי ברגע שהצעיר לא נמצא בקרבתם המידית, הוא יעשה כרצונו ולעתים קרובות זה יהיה דווקא ההפך ממה שההורים ביקשו להשיג. לעומת זאת, הורים יכולים בהחלט לשלוט על עצמם טוב יותר מבעבר. שיפור בשליטה העצמית מאפשר להם לדבוק טוב יותר בתפקידם ההורי ובכך להשיג שיפור משמעותי בחיי ילדם. שליטה עצמית יכולה להתבהר כמפתח חשוב להשפעה החיובית של ההורה על ילדו, גם אם הוא בוגר. למשל:

אם יחידנית של מתבגרת עם הפרעת אישיות גבולית ניסתה לשווא למנוע מבתה שתצא בלילות מבלי להודיע לאן או לקבל את הסכמתה. בעזרת יעוץ בגישת הסמכות החדשה היא הבינה שהניסיון לשלוט נכשל כליל. היא הודיעה לבתה: "הבנתי שאני לא יכולה להכריח אותך שלא לצאת בלילות באמצע השבוע. אני לא שולטת עליך, אבל אני שולטת על עצמי. על כן, אם תצאי בלילה ללא רשות, אני אחפש אותך. אני פשוט לא מוכנה לוותר עליך!" היא למדה כיצד לבצע סבב טלפוני יעיל וכיצד למנוע הסלמה ופיצוץ בעקבות כך. רמות ההסלמה ירדו, כמו גם ההיעלמויות של הנערה.

ההשלכות של עיקרון זה הן רחבות ביותר. ירידה בניסיון לשלוט על המתמודד והתמקדות בשליטה עצמית מצמצמות הסלמה ותורמות תרומה מכרעת לכל האמצעים ההוריים שנתאר להלן.

3. לא צריך לנצח, צריך רק להתמיד

עקרון זה מחבר את שני הקודמים ומוסיף עליהם. התמדה, שכוללת את חיזוק היכולת לשאת תסכולים, היא מפתח להורות בונה. העיקרון הנוכחי בא לשחרר את ההורים מן הצורך להביא להכרעה ומן המשאלה להביא לכך שילדם ירכין את ראשו בהכנעה. משאלה זו עלולה להיות הרסנית, בעיקר אצל אותם צעירים, אשר העמדה "אני אמות ולא אכנע!" בוערת בקרבם. למשל:

אביה של נערה בת 16 שביצעה מספר ניסיונות אובדניים וניתקה כל תקשורת חיובית עמו, השתתף בקורס על סמכות החדשה להורים של צעירים אובדניים (עומר וקלומק-ברונשטיין, 2024). בעקבות מפגש שעסק בנושא ההתמדה הוא החליט שכל ערב בשעה 22:00 הוא יביא לבתו תה ועוגיה. בפעם הראשונה בתו צרחה וקיללה אותו. הוא המשיך בשלו. כעבור שבועים הצרחות נעלמו לגמרי. כעבור חודש לא התאפשר לו להגיע בשעה הרגילה עקב אירוע משפחתי. הוא הביא את התה והעוגיה בשעה 23:00. בתו נזפה בו: "אתה מאחר!" לבו עלץ בקרבו, כי בתו ציפתה שהוא יבוא עם התה והעוגיה בשעה הרגילה. לאחר שבוע נוסף, היא חיבקה אותו. זאת היתה תחילת הדרך ליציאה מן הבור העמוק בו היא שהתה מזה שנים.

מבקש.ת לעצמך טיפול?
כאן תוכל.י לשלוח פניה לטיפול ולקבל התייחסויות ממטפלות.ים חברי פסיכולוגיה עברית

4. טעויות הן בלתי נמנעות, אך ניתן לתקנן

פעולות תיקון הן מרכיב מרכזי בגישת הסמכות החדשה. ניתן לקדם פעולות כאלה הן אצל הצעיר והן אצל ההורים. הודאה בטעות ותיקונה הם אמצעי חשוב למיתון הסלמה ושיפור היחסים. הנכונות להודות בטעות ולבצע פעולת תיקון עולה אצל ההורים, כאשר הם מבינים שזה איננו מבטא חולשה, אלא להפך. לעתים, לפני שהורה מגיע להבנה זו, הוא צריך להיווכח שהוא לא עוד חסר אונים, אלא שעקרונות הגישה מקנות לו סמכות לגיטימית ורחבה. פעמים רבות תיקון טעות על ידי הורה מביא בעקבותיו לנכונות לתקן טעות אצל המתמודד.

תמיכה

קיימת הסכמה רחבה, שנדרשת רשת תמיכה משמעותית כדי לאפשר להורים לקדם את האתגרים שמציב צעיר או בוגר פגוע נפש (Duckworth, 2022; Putnam & Martindale, 2021). עם זאת, עצם העובדה שילדם הוא מתמודד נפש, כולאת הורים רבים בתוך בועה בינאישית אטומה. המשפחה נסגרת בתוך עצמה וההורים, כמו המתמודד, מתנתקים ממקורות תמיכה. הגורמים לכך הם רבים: תחושה שפניה לעזרה מבטאת חולשה, פחד מתגובת הילד, תחושה שאין להם תומכים, או שהם מעדיפים שלא להעמיס על אחרים. גישת הסמכות החדשה מציעה תשובות יעילות לסייגים אלה. בדיון עם ההורים יש להציף את ההסתייגויות על פני השטח ולדון עליהן בצורה מכבדת, אך בדרך שמקדמת את הנכונות לפנות לתומכים. להלן כמה דוגמאות להסתייגויות נפוצות והדרך להתייחס אליהם:

1. "אם אני מבקש עזרה, אני מראה חולשה!" – בגישתנו המושג של "חוזק" עובר שינוי מרחיק לכת. אנו עוזרים להורים להשתחרר מתפיסה כוחנית, על פיה להיות חזק פירושו לשלוט על הילד תוך קביעת הייררכיה תלולה. במקום זאת אנו מקדמים חוזק כתולדה של "כתפיים רחבות", מעבר מ"אני" ל"אנחנו", אכפתיות נחושה והתמדה. המשגה זו מאפשרת להורים לגייס עזרה עם תחושה שזה מבטא חוזק ולגיטימיות גם יחד.
2. "אם נספר על הבעיה, ילדנו יגיב בצורה קיצונית!" – התגובות שמעוררות חשש הן מסוגים שונים. למשל, ההורים חוששים שעצם הבושה שהילד יחווה תהיה מזיקה, אולי אף טראומטית. אנו עוזרים להורים להבין, כי לא כל חוויית בושה היא שלילית, גם אם היא לא נעימה. קיימים סוגים של בושה שהם חיוניים להתפתחות ילדם. אנו קוראים לחוויות אלה "בושה בונה". כאשר תומך (למשל, דוד או סבא) פונה למתמודד תוך הבעה של אהבה, אמון ביכולתו, ונכונות לעזור, אך תוך כדי כך מבהיר שההתנהגות הבעייתית חייבת להיפסק, הנער/בוגר חווה בושה, אך באותה עת הוא חווה גם אהבה והערכה. אלה התנאים שמאפשרים חוויה של "בושה בונה". ההורים והתומכים מקבלים הדרכה כיצד לעשות זאת בצורה אופטימלית³. לעתים הפחד ההורי הוא מכך שילדם יגיב באלימות קשה או אף בפגיעה עצמית. כפי שמתואר להלן, אנו מציידים את ההורים בכלים יעילים כדי להגן על עצמם ועל ילדם.
3. "אין לנו תומכים!" – הורים לפעמים אומרים שהם לגמרי בודדים ואין להם למי לפנות. לחילופין, הם אומרים שהם לא רוצים להעמיס על אחרים ושכל אחד טרוד בבעיותיו. אולם, כאשר המטפל שואל אותם על בני המשפחה הרחבה אחד אחד, מסתבר שיש סבא, אבל הוא זקן; יש דודים, אבל הם רחוקים; יש אחים גדולים, אבל הם שקועים בעצמם בבעיות קשות. המטפל מבהיר שהתמיכה המתבקשת יכולה להיות מאוד צנועה ושאפשר גם לעזור מרחוק באמצעות הטלפון או וואטסאפ.

התמיכה העיקרית היא מבני משפחה וחברים קרובים, אם כי ניתן לגייס תמיכה גם מגורמים אחרים, כמו מורים, גופים קהילתיים, והורים אחרים שנמצאים במצב דומה. בתוכניתנו להורים של מתמודדי נפש קבענו יעד של גיוס 4 תומכים חדשים, מעבר לאלה שהיו להורים קודם לכן. הסיבה לכך היא מחקר שקבע שכאשר נער שביצע ניסיון אובדני מוכן למנות 4 אנשים שאליהם הוא מוכן לפנות במקרה והדחף האובדני יתחדש, הסכנה להישנות יורדת באופן מובהק (King et al., 2019). במקרה הנוכחי התוספת של 4 אנשים באה מן ההורים ולא מהמתמודד עצמו. אך נסיוננו מראה שכמעט בכל המקרים אחד או שני תומכים שגויסו על ידי ההורים מצליחים גם להגיע אל המתמודד ולהגיש לו תמיכה בדרכים שונות. כאשר ההורים מקיפים את עצמם במספר תומכים, הם מסוגלים לתפקד טוב יותר מול רוב האתגרים. תומכים הם בעלי השפעה מכרעת במיתון תופעות כמו הסלמה, אלימות, ניצול, סחיטה, אובדנות, שירותים מזיקים, וחידוש פעילות החיובית של המתמודד (למשל, לימודים, עבודה, מעבר למגורים עצמאיים). מחקרים מראים שיפור מובהק בחוויית התמיכה (רגשית ומעשית כאחת) אצל משפחות שטופלו בגישתנו (Omer, 2021).

לא רק לומדים CBT מפתחים חשיבה קלינית
פרונטלי בצפון • מוכר איט"ה • גמול השתלמות • התנסות מעשית, המשגה, ליווי אישי

אלימות, כפיה וניצול

מרבית המשפחות עם ילד מתמודד נפש נתקלות ברמות שונות של אלימות, כפיה או ניצול. האלימות יכולה להיות מופנית כלפי הורים, אחאים או רכוש. היא יכולה להופיע בעקבות הסלמה או בהתפרצות פסיכוטית. לעתים אין אלימות גלויה, אך ישנו מצב של כפיה, בו ההורים מרגישים מחויבים למלא אחר תכתיבים או ציפיות של המתמודד, מחשש מפני תגובותיו או הידרדרות במצבו. לעתים ההורים נתונים במצב של כפיה עצמית, מתוך רחמים ורצון למנוע שילדם יחווה לחץ וחרדה. כפיה עצמית היא לעתים לא פחות חמורה מכפיה חיצונית. ניצול, גם אם לא קוראים לדבר בשמו, הוא גם תופעה שכיחה. לעתים קרובות יש ניצול כספי או צריכה של שירותים נרחבים ובלתי מועילים. הורים נוטים להפחית במשמעות הניצול ואף לנרמל אותו. לעתים נדרשת בדיקה מדוקדקת בעזרת גורם חיצוני, כדי שההורים יודו לעצמם שהם חיים תחת ניצול מחפיר. ניצול פוגע בצורה חמורה לא רק בהורים אלא גם במתמודד עצמו, בין היתר, כי המתמודד נשען על ההורים ולא מפתח את כישוריו. כדי להתמודד בהצלחה עם אלימות, כפיה וניצול, חשוב לקרוא לדברים בשמם. יש לעשות זאת ברגישות, כך שההורים יבינו שבמילים אלה אין פסילה של המתמודד, אלא אפיון הדברים כהווייתם, בצורה שנותנת סיכוי למתמודד ולמשפחה כולה.

גישתנו הוכיחה יכולת לעזור להורים להתנגד ביעילות ולהביא לירידה בולטת של אלימות, כפיה וניצול, כאשר בו בזמן מושגת ירידה בהסלמה. זאת אחת הסגולות הייחודיות של תורת ההתנגדות הלא-אלימה, אשר עומדת בבסיס הסמכות החדשה (עומר, 2004). הורים מפתחים בהדרגה את היכולת והנכונות להתנגד, כאשר הם לומדים למנוע הסלמה, יוצאים מבדידותם, ומבינים שהמעבר להתנגדות יעילה מצדם הוא תקוותו הגדולה של ילדם המתמודד. העובדה שבגישתנו קיימת דרך ברורה יעילה לבטא התנגדות מאפשרת להם להגיע למחויבות פנימית להיאבק באלימות, בכפיה ובניצול. מטפל יכול לקדם את הנכונות ההורית להתנגדות לא אלימה, בכך שהוא מבקש מהם לערוך חשבון נפש לגבי השאלה הבאה: "האם אנו מוכנים להתחייב בפני עצמנו, שלא להיות עוד קורבנות פסיביים ומבודדים של אלימות/כפיה/ניצול?" המטפל מבהיר שההתנגדות היא מכבדת ובלתי מסלימה, ושקיימים כלים פשוטים ויעילים, שהם בהשגת ידם של כל הורה והורה. נקודה חשובה: המחויבות איננה מתייחסת להתנהגות ילדם, אלא רק להתנהגותם הם. הם לא מתחייבים שלא יתקיימו עוד אלימות/כפיה/ניצול, אלא לכך שהם ינקטו בצעדים ויעזרו בתומכים. המחויבות ההורית אינה תלויה בשום דרך בהסמכה או בשיתוף פעולה של המתמודד. נטילת המחויבות העצמית היא לעתים נקודת המפנה בחייהם, בחיי ילדם ובחיי המשפחה כולה. הצעד הפנימי של מחויבות זוכה לגיבוש מוחשי בניסוח ומסירה של "הכרזה" כתובה, שמהווה מעין טקס מעבר בין כל מה שהיה קודם לבין מה שיבוא בהמשך.

הכרזה כוללת מספר מרכיבים: א) ביטוי של אהבה והערכה, ב) הודעת ההורים שהתנהלותם בעבר היתה שגויה ושהם החליטו לשנותה, ג) פירוט נושא ההתנגדות, ד) אמירה מפורשת על החלטתם לקבל תמיכה, ו- ה) ביטוי לכך שהתנגדותם באה מאהבתם ומסירותם. ההורים מקבלים דוגמה שכוללת את כל המרכיבים ומתבקשים לנסח הכרזה משלהם. הורים לפעמים כותבים נוסח מאוד אישי, אך לפעמים משתמשים בדגם שהוצע להם, תוך התאמות קטנות. שני הדברים חיוביים, בתנאי שההורים מרגישים שהם יכולים לעמוד מאחורי כל מרכיבי ההכרזה. עצם ניסוח ההכרזה הופך תכופות לשלב מרכזי בתהליך הטיפולי, שיכול לקחת פגישה או אף מספר פגישות. לדוגמה:

"לרמי, בננו האהוב

אתה אדם מקסים וכשרוני. אתה חבר נהדר ובעל יכולות מרשימות, שעוזרות לך להחזיק מעמד למרות הבעיה הקשה ממנה אתה סובל. אנחנו אוהבים אותך בכל לבנו. עם זאת, הבנו שהדרך בה נהגנו עד כה עם דרישותיך לכסף ושירותים לא עזרה, אלא להפך. החלטנו שלא נכניס עוד כסף לחשבונך בבנק, כי הבנו שאתה משתמש בכסף כדי לקנות סמים ואלקוהול. החלטנו שלא ניתן לך עוד לנהוג באוטו שלנו, כי הבנו שאתה נוהג בצורה מסוכנת ומשתמש באוטו להתפרעויות ליליות. אנחנו נעמוד בפני כל ניסיון שלך לכפות עלינו שירותים באמצעות איומים והתפרצויות. לא נישאר לבד עם בעייתנו, אלא ניעזר בכל אדם שיוכל לתמוך בנו. החלטה זו באה מאהבתנו ומסירותנו. אנחנו לא מוכנים לוותר עליך.

מאבא ואמא האוהבים.

חשוב שההכרזה תתמקד ביעד או שניים בלבד. לעתים קשה להורים להשאיר התנהגויות בעייתיות אחרות מחוץ להכרזה. חשוב שהם יבינו שהמחויבות וההכרזה משפיעות לא רק על התנהגות היעד, אלא על מעמדם ונוכחותם כהורים ובכך על מצבים רבים שלא הוזכרו בהכרזה. אך הניסיון לפרט רשימה ארוכה של יעדים ממוסס את ההכרזה. המטפל עוזר להורים להתכונן להכרזה ולחשוב על קשיים אפשריים במסירתה. למשל, הצעיר יצעק, יקרע את הדף, יגרש אותם מהחדר, או יאיים באלימות. תגובות אלה לא מבטלות את תוקף ההכרזה. הורים מתכוננים להמשיך בקריאה, גם אם ילדם אוטם את אוזניו. אם הוא מונע מהם פיזית להישאר במקום, עליהם לסיים את הטקס באמירה פשוטה: "זה מה שרצינו להודיע לך. יש העתק של ההכרזה שלנו במקרר." היכולת לסיים אינטראקציה בעייתית באופן חד-צדדי, ללא איום או טריקת דלת, היא אחת המיומנויות החשובות להורים של מתמודדים.

תכנית לימודים רשת לאקניאנית
גם השנה יפתח מסלול התנסות קליני המאפשר שילוב בין עבודה קלינית במרפאה לבריאות הנפש לבין למידה תיאורטית

אין לצפות שהתנהגות המתמודד תשתנה בצורה בולטת עקב ההכרזה. לעתים יהיו אף ניסיונות להוכיח להורים שאין להם סיכוי. על ההורים לדבוק בסבלנות והתמדה בחלק שלהם. למשל, לאחר אירוע אלים, ההורים מבקשים משני תומכים ליצור קשר עם המתמודד ולהודיע לו בצורה מכבדת אך חד-משמעית, שהם יפעלו כדי לעזור להורים להתגונן בפני אלימות. פעולות כאלה משנות את "האקולוגיה" של האלימות, כך שהיא מאבדת את התנאים להישרדותה. מחקרינו מראים שעמידה במחויבות מורידה בעיות חמורות של אלימות, כפיה וניצול (Omer, 2021).

שירותים מזיקים

שירותים רבים שהורים מספקים למתמודד מחריפים את הבעיה, במקום לפותרה. למשל: כסף, אינטרנט חופשי מסביב לשעון, "שירותי פרטיות" אשר חושפים את הצעיר לסכנות, הסעות מרובות, ועוד. סוג מיוחד של שירותים מזיקים נקרא "אקומודציה". אלה שינויים שהורים עושים בהתנהגותם, כדי למנוע שילדם יסבול חרדה. לדוגמה, לדבר במקום ילד שסובל מחרדה חברתית, למלא אחר הדרישות של נער כפייתי, ולספק "שירותי הרגעה" (לפעמים עשרות פעמים ביום). לעתים קרובות הורים אינם מודעים לכל השירותים שהם מספקים, בין היתר כי הם מובנים מאליהם. רק כאשר ההורים בודקים את השגרה היומית שלהם בקפדנות, הם מבינים שהיא גדושה בשירותים כאלה.

מחקרים רבים על צעירים ובוגרים עם הפרעות חרדה, כפייתיות, אוטיזם, תלות תובענית והפרעות אכילה מראים, שכאשר הורים מורידים בהדרגה ושיטתיות את השירותים המזיקים, מושגת ירידה מובהקת בסמפטומים ועליה בתפקוד. בד בבד רמת הלחץ ההורי יורדת (Omer, 2021). מחקרים אלה מראים שהכשרה על פי העקרונות של הסמכות החדשה היא קרוב לוודאי היעילה ביותר לצמצום שירותים מזיקים (Omer, 2021)⁴.

העבודה עם הורים על צמצום השירותים המזיקים שהם מספקים כוללת מספר שלבים:

1. דיון שיטתי על הנזקים של השירותים שההורים מספקים.
2. חיפוש וזיהוי מדוקדק של השירותים הספציפיים שקיימים במשפחה.
3. השגת מחויבות הורית לירידה הדרגתית של השירותים.
4. ניסוח הכרזה על הפסקה של שירות מרכזי אחד.
5. עמידה בהפסקה של השירות עליהם ההורים הכריזו, תוך שימוש במיומנויות של מניעת הסלמה וקבלת עזרה מתומכים.
6. מעבר לשירותים נוספים (אחד כל פעם). במרבית המקרים, הקושי העיקרי הוא בשירות הראשון. לאחר מכן גם ההורה וגם המתמודד כבר יודעים ששני הצדדים מסוגלים לעמוד במשימה.

אחד האתגרים החשובים למטפל הוא להשיג שיתוף פעולה בין ההורים. לעתים קרובות מתקיימת תופעה שכינינו "הנדנדה ההורית", שמתבטאת בכך שכאשר הורה אחד מוריד אקומודציה, ההורה השני נוטה להגבירה. כדי לצמצם את הנדנדה ההורית יש צורך לתקף את עמדתם של שני ההורים, אך תוך ציון העובדה שבנדנדה שניהם משיגים את ההפך ממבוקשם. להלן דוגמה למסר מן הסוג הזה:

אבא, אתה מרגיש שילדך זקוק לפגוש את המציאות. לשם כך אתה חייב להפסיק לגונן עליו. בכך אתה מראה את אהבתך ודאגתך כהורה, כי אם זה לא יקרה, ילדך לא יהיה מוכן לחיים. אמא, את מרגישה שילדכם זקוק להבנה וקבלה ושבלעדי זה הוא לא יוכל להרגיש שווה. בכך את מוכיחה שאת אם אוהבת ודואגת. אבל, כשאתה אבא, דוחק את אשתך להפסיק לגונן ולפנק, אשתך חושבת: אז רק אני דואגת להראות לו אהבה וקבלה? המסקנה שלה היא שהיא צריכה להכפיל את מאמציה בכיוון זה ובכך אתה משיג את ההפך ממבוקשך. ואת, אמא, כשאת מנסה לשדל את בעלך שיראה אהבה וקבלה, הוא חושב: אז רק אני דואג לדרישות המציאות? כך הוא מרגיש שאין ברירה אלא להכפיל את דרישותיו. בכך את משיגה את ההפך ממבוקשך. אנחנו נחפש דרכים שבהם תוכלו לתמוך אחד בשני בצורה בונה, במקום לנטרל אחד את השני כפי שקרה בעבר.

במקרים רבים ניסוח כזה מאפשר עבודה רגישה של מיתון הנדנדה ההורית. התופעה לא נעלמת, אך ניתן להשיג שיפור חלקי שמאפשר התקדמות בצמצום השירותים מזיקים.

קול קורא להגשת תקצירים
מערכת 'בינינו' מזמינה אתכם.ן לשלוח תקצירים בני 200 מילים לקראת הגיליון הקרוב.

אובדנות

אובדנות היא עננה שחורה שרובצת על משפחות רבות של מתמודדים. לפעמים כבר היו ניסיונות אובדניים, לפעמים איומים, ולפעמים לא היו ניסיונות או איומים, אך ישנן תופעות כמו דכאון, הסתגרות, ייאוש, פגיעות עצמיות, ואימפולסיביות, שמביאים לחשש מתמשך למשבר אובדני חריף. הנחתנו הבסיסית היא שבכל משבר אובדני קיים רפיון בקשרים שמחברים את המתמודד לזולת או לבני משפחתו. זאת תופעה שכונתה על ידי אבי הסוציולוגיה המודרנית (אמיל דורקהיים) בשם אנומיה. תופעה זו יכולה להתקיים בחברה הרחבה או בתוך הסביבה הקרובה של המתמודד. תשובתנו להתרופפות זו היא העגינה ההורית, דהיינו חיזוק הנוכחות, השליטה העצמית, והתמיכה שההורים חווים ומקנים לילדם. מושג העגינה ההורית מהווה גשר בין תחום סמכות הורית לתורת ההתקשרות (Omer et al., 2013). כל הכלים של הסמכות החדשה בנוים כדי לספק חוויה של עגינה ובכך לחזק את הקשרים שהתרופפו. עקרון זה מתורגם לתוכנית מפורטת ושיטתית, בה ההורים מעבירים לילדם את המסר: "אתה יקר לנו! ניאבק על חייך!" (עומר וקלומק-ברונשטיין, 2024).

לתוכניתנו למניעת אובדנות מספר איפיונים ייחודיים: א) סבלם של ההורים זוכה להתייחסות באותה מידה כמו סבלו של המתמודד האובדני. ב) תוכניתנו מתייחסת הן למקרים של איום אובדני שמושמע בהקשר של עימות עם ההורים (או עם גורם אחר) והן למקרים בהם ניכרות נטיות אובדניות מתוך דכאון או ייאוש, ו- ג) כל האמצעים שבתוכנית מיועדים להעביר מסר של מאבק נגד הדחף האובדני והזמנה להשתייך. שילוב זה של התנגדות נחושה עם תמיכה רחבה מאפיין כל צעד בתוכנית. ברשימה הבאה נפרט את המשימות העיקריות שבתוכנית למניעת אובדנות. יש לציין שלא בכל מקרה יופיעו כל הצעדים, אך מרשימה זו ברור שלהורים יש אופציות רבות כדי להקל על הסכנה, לצלוח את המשבר, לשפר את הקשר ואת מצבו של המתמודד:

1. גיוס ויצירת הברית עם ההורים – ברית איתנה עם ההורים היא משימה חיונית בכל מקרה של משבר אובדני אצל צעירים. במצבים אלה ההורים עומדים בפני אתגרים קשים במיוחד. לעתים הם נדרשים לפעול בדרך שהיא שונה או אף מנוגדת למנהגים שנשמרו בקפידה עד אותה עת, כמו למשל, שמירת הפרטיות כערך מקודש. גישת הסמכות החדשה מצטיינת באמצעים יעילים במיוחד ליצירת ברית טיפולית עם ההורים. מחקרים רבים מראים ששיעור הנשירה של הורים מטיפולים בגישת הסמכות החדשה הוא הנמוך ביותר בכל הספרות המחקרית (Omer, 2021). אמצעים אלה תקפים במיוחד במקרה של משבר אובדני (עומר וקלומק-ברונשטיין, 2024).
2. גיוס תומכים – בעוד שביישומים אחרים של גישתנו, גיוס התומכים הוא לרוב משימה יחסית מאוחרת בתהליך הטיפולי, במקרים של משבר אובדני קיימת עדיפות עליונה לעשות זאת מיד עם תחילת העבודה. הסיבה היא שתומכים משחקים תפקיד מכריע בשילוב של הגנה על המתמודד והתנגדות לנטייה האובדנית. בנוסף, משבר אובדני מספק הזדמנות פז לגיוס מידי של תומכים. דחיית המשימה לשלב מאוחר יותר עלולה לגרום להחמצת ההזדמנות. לעתים קרובות בעבודה על משבר אובדני יש צורך להרחיב את מעגל התומכים גם לגורמים חיצוניים (למשל, גורמי בריאות נפש, בית ספר וקהילה).
3. תמיכה והתנגדות – אחת הסגולות המרכזיות של גישת הסמכות החדשה היא היכולת לתמוך ולהתנגד בעת ובעונה אחת. המסר שמבטא יותר מכל עמדה זו הוא "ניאבק על חייך!" המילה "ניאבק" מבטאת את יסוד ההתנגדות הנחושה, והתוספת "על חייך" מבטאת את יסוד התמיכה. מסר זה הוא הביטוי הטוב ביותר לעמדה שאנו מבקשים לקדם. השילוב של תמיכה והתנגדות בא לביטוי לא רק בעשיית ההורים, אלא גם בעשיית התומכים.
4. נוכחות איתנה תוך מניעת הסלמה – הפיתוח של שליטה עצמית מאפשר להורים להפגין נוכחות ולמנוע הסלמה באותה עת. הורים רבים, שמתוודעים לראשונה לתוכניתנו ליצירת נוכחות החלטית בחיי ילדם, מגיבים בקריאה מבוהלת: "אבל הוא מאיים להתאבד!". כאן הקושי מהווה גם הזדמנות. הפגנה של עמידה הורית איתנה, תוך מניעת הסלמה, הופכת את המשבר האובדני להוכחה שההורים שבו לתפקידם, לעתים לאחר תקופה ארוכה של מחיקה. "שיבת ההורים" כגורם נוכח אך בלתי מסלים היא חוויה מכוננת בכל משפחה שמתמודדת עם משבר אובדני.
5. תיקוף – הצעד הראשון ביצירת מגע עם המתמודד האובדני הוא תיקוף של רגשותיו ושל מצבו הקיומי. אורבך הלך מעבר לכך והדגיש את הצורך לתקף בצורה אמפתית גם את הכוונה האובדנית (Orbach, 2001). אמנם מטרתנו היא לקרוא תיגר על כוונה זו, אך כדי שנוכל לאתגר, קודם כל עלינו להתייצב באופן אמפתי לצד המתמודד. לא משנה כמה הוא מבקש להתנתק מן הסובבים, בליבו פועם הצורך העז שיכירו בסבלו העצום. אם נצליח להעביר לו הכרה זו, יש סיכוי שהוא גם יקשיב לנו בדברים אחרים.
6. הכרזה – ניסוח ההכרזה ומסירתה נועדו לגבש את ההורים וליצור שקיפות מרבית על מאבקם. הכרזה היא פעולה שהיא בהישג ידו של כל הורה והורה. ביצוע ההכרזה נותן להורים תחושה של יכולת שעומדת בקונטרסט עמוק למצבם הקודם. המשפט המרכזי בהכרזה הוא "ניאבק על חייך!" משפט זה ממריץ את ההורים ומשדר איכפתיות, נחישות ואהבה בעת ובעונה אחת.
7. הגברת ההשגחה – השגחה הורית (עומר, 2012) היא קרוב לוודאי הגורם החשוב ביותר במניעת התנהגויות סיכון של צעירים בכל התחומים (Omer, Satran, & Dritter, 2017). במשבר האובדני, למסר "רואים אותך! חושבים עליך!" (שהוא לב ההשגחה ההורית) נודעת חשיבות ייחודית, כי הוא מגביר את תחושת הנוכחות ההורית בחיי המתמודד ומקל על תחושת הבדידות והנטישה. חשיבות יתירה נודעת לכך שההשגחה באובדנות מתבצעת לא רק על ידי ההורים, אלא היא משימה של כל רשת התמיכה. אחד הביטויים הבולטים של השגחה במשבר אובדני חריף הוא המשמר האובדני, אשר פועל גם כאמצעי מניעה וגם כהזמנה להשתייך (עומר וקלומק-ברונשטיין, 2024).
8. פעולות פיוס ותיקון – אחת התרומות הייחודיות של גישתנו בשיפור האינטראקציה בין ההורים והמתמודד היא התוכנית שלנו לצעדי פיוס ותיקון. מטרת פעולות הפיוס והתיקון היא לאחות שברים ולגשר על נתקים. פעולות אלה, בעיקר כשהן מתוקפות ומחוזקות על ידי תומכים, תורמות לשיפור הקשר ולחיזוק תחושת השייכות. המשבר האובדני יוצר תנאים שמגבירים את נכונות ההורים לבצע פעולות כאלה. כך, למשל, הורה שהיה קודם לכן קשוח ואולי אטום כלפי סבלו של הילד יכול להראות פתיחות ורגישות לכאבו.
9. הזמנה להשתייך – אחת הדרכים הבולטות לחזק את קולות החיים בנפשו של ההנער או הבוגר האובדני היא להעביר לו מסרי שייכות והזמנה להרגיש חלק מקבוצה רחבה יותר. במסרים אלה הורים ותומכים יכולים לשתף פעולה בצורה פורייה במיוחד. בתוכניתנו למניעת אובדנות, הורים נחשפים למסרים כאלה ולדרכים יעילות להעבירם (עומר וקלומק-ברונשטיין, 2024).
10. עמידה באיומים – כאמור, גישת הסמכות החדשה מציעה תוכנית אחידה לאובדנות מתוך דכאון וייאוש ולאיומי התאבדות שמושמעים תוך עימות קולני. למשברים אובדניים מסוימים יש אופי של סחיטה רגשית. במצבים אלה על המטפל לשלב את הצורך לגלות רגישות ואמפתיה לסבלו של המתמודד והצורך לחזק את ההורים, כדי שיוכלו לעמוד בפני האיום מבלי להיכנע.
11. פתיחת אופציות חדשות – אחד היתרונות הבולטים של עירוב תומכים הוא שהם יכולים להעלות הצעות ולקיים פעולות שהן לעתים חסומות בפני ההורים. תומכים יכולים לפעול בדרכים יחסית נקיות מן המשבר האובדני, למשל כאשר הנער מבלה תקופה בביתו של דוד או סבא ומשתלב בעבודות הבית, המשרד, בית המלאכה או השדה. תומכים יכולים גם לשוחח עם הנער בצורה שונה מן ההורים ולהציע אופציות שהנער היה דוחה אם הן היו באות מן ההורים.
12. הורדת שירותים מזיקים ואקומודציה – מחקרים רבים מראים שאקומודציה מגבירה חרדה ודיכאון, בעוד שהפחתת האקומודציה מביאה לשיפור בסימפטומים ועלייה ברמת התפקוד של הילד (Omer, 2021). היה ניתן לחשוב שמשבר אובדני איננו זמן מתאים לצמצום אקומודציה, משום שהמתמודד נתון במצוקה קשה והורדת השירותים עלולה להחריף את מצוקתו. אולם, עצם השירותים הבעייתיים מעמיקים את הסכנה האובדנית. כך, כאשר הורים מאפשרים למתמודד לנעול את עצמו בחדרו ולהיות מחובר למחשב מסביב לשעון, הם מנציחים את התנאים שמזינים את הסכנה האובדנית. יתר על כן, המשבר האובדני יוצר הזדמנות, משום שהוא מאפשר ערוב מהיר של תומכים ומקדם אווירה בה ההורים מעיזים לעשות דברים שבזמנים רגילים היו נחשבים כשבירה של טאבו מקודש. הפעולות ההוריות להפסקת השירותים המזיקים עולות בקנה אחד עם המסר "ניאבק על חייך!". כאשר תומכים מהדהדים מסר זה ונותנים לגיטימציה לעמידה ההורית, המסר נשמע חזק שבעתיים. כמה מפעולות החירום שננקטות בשלב הראשון של המשבר האובדני עשויות לספק כר פורה במיוחד לירידה באקומודציה. כך, למשל, עליה ברמת ההשגחה, אשפוז, או תקופה שהמתמודד מבלה אצל קרוב משפחה יוכלים לשמש כזמני מעבר שבעקבותיהם השירותים המזיקים לא חוזרים על כנם.
13. צמצום סכנת ההישנות – שלב הסיום של כל גישה לטיפול באובדנות עוסק במניעת הישנות. עבודה זו מתמקדת בזיהוי סימני אזהרה, בניית תסריטים להתמודדות ואימון חוזר למניעת תגובות בעייתיות. אנו מעודדים את ההורים לחזור למספר מפגשים טיפוליים, אם וכאשר הם ירגישו שמשבר אובדני מתפתח מחדש.

הנחות שבוע הספר באתר הוצאת פראג עד 50% הנחה על כל ספרי ההוצאה (עד 25 לחודש)
בקניה מעל 150 ₪ משלוח חינם

סיכום

האתגרים שתיארתי אינם ממצים את כל הקשיים שפוקדים הורים של מתמודדים, אך הם מאפיינים תחומים קריטיים בהם הורים חווים חוסר אונים ומצוקה, שלעתים אינה נופלת ממצוקת ילדם. יציאת ההורים מן הפסיביות והבדידות היא המפתח להתמודדות מוצלחת. רמת הפירוט של המשימות שתיארנו לעיל איננה מספקת כדי לאפשר את השינוי הנדרש. לשם כך נחוצים מקורות נוספים. הקורס המקוון נועד לעזור לכל מי שמרגיש שיתוף באחריות לגבי מתמודד, הן כאיש משפחה והן מתוקף תפקידו. נשאלת השאלה, האם הורים יכולים ליישם את הכלים המתוארים, ללא הדרכה אישית. הניסיון עם הורים רבים מראה שהם מסוגלים לבצע מספר משימות, גם אם באופן חלקי. למשל, הכלים למיתון הסלמה, הדרכים המוצעות ליציאה מן הבדידות, השימוש בוידיאו לתומכים, חשבון הנפש שיכול להביא את ההורים למחויבות פנימית, כל אלה יכולים לחזק את הנוכחות ההורית ולשנות מצב של קורבנות או פסיביות. בכל התחומים הללו, גם צעדים חלקיים עשויים לקדם את הורים והמתמודד. פעמים רבות, במצב שהוא קבוע ותקוע, התזוזה הראשונה היא הקשה ביותר. לאחר הצלחה ולו חלקית במשימה ראשונה, משפחות רבות נכנסות למסלול של עשייה שהוא שונה ממה שהיה קודם לכן. עם זאת, אין ספק שיש עדיפות בכך שההורים יקבלו גם סיוע מקצועי כדי ללמוד, ליישם ולהפנים את הכלים. במספר ארגונים ועמותות שמספקים שירותים למשפחות של מתמודדים נפתחו קבוצות מונחות, בהן ההורים מבצעים את המשימות שבקורס באופן שיטתי ותוך קבלת תמיכה. הורים ומטפלים שנטלו חלק בסדנאות כאלה מדווחים על חוויות חיובית ביותר. אחת ממטרותיי בכתיבת המאמר הנוכחי היא להנגיש את הקורס לא רק להורים, אלא גם לאנשי מקצוע. מטפלים יכולים לצפות בקורס קודם כל בעצמם, ובכך לקבל מידע מפורט על כל אחת מהמשימות המוצעות. אך לדעתי, ההכשרה הטובה ביותר למטפל בעיקרי הסמכות החדשה היא לעבור על הקורס יחד עם הורה, זוג הורים או קבוצת הורים. מטפלים שמבקשים להעמיק את מיומנותם מעבר לקורס המקוון יוכלו להיעזר בספרים כמו: "עוגן לחיים: מניעת אובדנות בקרב צעירים במשפחה ובקהילה" (עומר וקלומק-ברונשטיין, 2024) ו- "כשהבגרות לא מגיעה: עזרה להורים לילדים בוגרים עם תלות מושרשת בהוריהם" (Dulberger & Omer, 2021).

מבקש.ת לעצמך טיפול?
כאן תוכל.י לשלוח פניה לטיפול ולקבל התייחסויות ממטפלות.ים חברי פסיכולוגיה עברית

הערות

1. נתון זה סופק על ידי העמותה "משפחות בריאות הנפש".
2. קורס מקוון שיטתי להורים ובני משפחה של מתמודדי נפש ניתן למצוא ב - https://www.haimomer-nv...mentally-ill
3. וידיאו קצר שמסביר למטפלים, הורים ותומכים כיצד לדבר עם המתמודד בצורה כנה אך מכבדת ניתן לצפיה בחינם ב https://www.haimomer-nv...mentally-ill .
4. היישום של גישתנו בטווח הרחב של הפרעות חרדה כונה SPACE, ראשי תיבות ל: Supportive Parenting for Anxious Childhood Emotions (Lebowitz & Omer, 2012)

מקורות

עומר, ח. (2004). המאבק באלימות ילדים: התנגדות לא אלימה. הוצאת מודן.

עומר, ח. (2008). הסמכות החדשה: במשפחה, בבית הספר, בקהילה. הוצאת מודן.

עומר, ח. (2012). עולם של פיתויים. הוצאת מודן.

עומר, ח. וקלומק-ברונשטיין, ע. (2024). עוגן לחיים: מניעת אובדנות בקרב צעירים במשפחה ובקהילה. הוצאת אוניברסיטת חיפה ופרדס הוצאה לאור.

Duckworth, K. (Ed.). (2022). You're not Alone: The NAMI Guide to Navigating Mental Health. Zando.

Dulberger, D. & Omer, H. (2021). Non-Emerging Adulthood: Helping Parents of Adult Children with Entrenched Dependence. Cambridge University Press.

King, C. A., Arango, A., Kramer, A. et al. (2019). Association of the Youth-Nominated Support Team Intervention for Suicidal Adolescents with 11- to 14-Year Mortality Outcomes: Secondary Analysis of a Randomized Clinical Trial. JAMA Psychiatry, 76(5), 492–498. https://doi.org/10.1001...ry.2018.4358

Lebowitz, E. R. & Omer, H. (2012). Treating Child and Adolescent Anxiety: A Guide for Caregivers. Wiley.

Omer, H. (2021). Non-Violent Resistance: A New Approach to Violent and Self-Destructive Children (2nd. Ed.). Cambridge University Press.

Omer, H., Satran, S., & Dritter, O. (2017). Vigilant care: An integrative reformulation regarding parental monitoring. Psychological Review, 123, 291-304.

Omer, H., Steinmetz, S., Carthy, T., & Schlippe, A.v. (2013). The anchoring function: Parental authority and the parent-child bond. Family Process, 52(2), 193-206.

Orbach, I. (2001). Therapeutic empathy with the suicidal wish: Principles of therapy with suicidal individuals. American Journal of Psychotherapy, 55(2), 166–184. https://doi.org/10.1176...001.55.2.166

Putnam, N. & Martindale, B. (Eds.) (2021). Open Dialogue for Psychosis: Organizing Mental Health Services to Prioritize Dialogue, Relationship and Meaning. Routledge.