במקום חיבוק – מפלט בדמיון: טראומה מוקדמת וחלימה בהקיץ משבשת
אלי זומר
הפרק החמישי מתוך הספר 'שבויים בדמיון: כשחלימה בהקיץ משתלטת על החיים' מאת אלי זומר שראה אור בפרדס הוצאה לאור
בין הורה נפקד לאביר מדומיין: היקשרוּת וחלימה בהקיץ
אחד הדברים המבלבלים ביותר בעבודה עם המתמודדים עם MD הוא הפער בין היקף הפנטזיה, עומקה ומשכה ובין עוצמת הפגיעה שנדמה שאמורה להסביר אותה. אני פוגש בקליניקה אנשים שמבלים שעות ביום בתוך תסריטים עשירים ומורכבים עד כדי כך שחייהם האמיתיים נראים כמעט משניים. ובכל זאת, כשאני מברר על היסטוריה של טראומה, לעיתים קרובות התשובה היא — לא. אין היסטוריה של אובדן דרמטי, אסונות קיצוניים או התעללות. ולמרות זאת — הם שם. שקועים, מנותקים, בוראים לעצמם מציאויות מקבילות, מאוהבים בדמויות דמיוניות, מנהלים "חיים סודיים" בו בזמן שמתרחשים החיים החיצוניים שלהם.
איך זה ייתכן?
האם די בכך שהפנטזיה נעימה, מספקת, צבעונית ודרמטית יותר מהמציאות כדי להבין מדוע אדם בוגר יעדיף לחיות בה? האם מדובר בהתמכרות מהנה נטו, או שקיים שם משהו עמוק הרבה יותר — שורש פסיכולוגי, אולי התפתחותי, שמושך את הנפש אל עבר הפנטזיה שוב ושוב גם כאשר היא פוגעת באיכות החיים? מדוע דווקא אנשים מסוימים, ולא אחרים, מפתחים את הדפוס הזה, וכיצד ניתן לעזור להם להיחלץ ממנו בלי לשלול את המקום היצירתי והייחודי שתופס הדמיון בזהותם?
שאלות אלו אינן רק תיאורטיות. הן נמצאות בלב הבלבול של המתמודדים, של משפחותיהם ושל אנשי הטיפול שמנסים להבין, ולפעמים גם לבלום, את הסחף הדמיוני שמאפיין MD. "כאן לא מדובר רק בחולמנות," אומרים לי בני שיחי, "אלא ממש בחיים כפולים, שבהם העולם הפנימי שלנו משתלט על התודעה, על הזמן, וגם גם על המוטיבציה לחיות במציאות." ולכן, ההבנה מה גורם לתופעה הזו היא השלב הראשון בהבנה כיצד אפשר לטפל בה.
בשנים האחרונות המחקר על MD עבר תפנית: ממשהו שנתפס כקוריוז אזוטרי, הוא הפך לזירה של חקירה נפשית מעמיקה. החלו להצטבר מאות נתונים, ומתוכם הולך ובולט משתנה מעניין — סגנון ההיקשרוּת — כגורם פסיכולוגי עקבי ומשמעותי ביותר. זהו אותו סגנון רגשי עמוק שנוצר אצל כל אדם בילדותו, בהתאם לאופן שבו התקשר לדמויות המטפל הראשונות בחייו: האם חש ביטחון ואמון? או אולי חוסר עקביות, אדישות או פחד?
הפרק הזה עוסק בקשר שבין סגנונות היקשרוּת ובין MD. זהו פרק מיוחד, מפני שהוא מציע מסגרת הבנה שמצליחה להכיל גם את המקרים המובהקים של מתמודדים עם טראומות ילדות וגם את אותם מקרים חמקמקים יותר, שבהם אין טראומה גלויה, אך בהחלט יש בדידות, אי־ביטחון רגשי או דפוסי קשר ראשוניים לא מספקים.
תיאוריית ההיקשרות מאפשרת לנו להבין כיצד החלימה בהקיץ עלולה להפוך לציר חיים מרכזי גם בהיעדר טראומה בילדות. דרכה נוכל לזהות את ההתבטאות הייחודית של כל אחד מארבעת סגנונות ההיקשרות — בטוח, חרד, נמנע ובלתי מאורגן, בפנטזיות של המתמודדים עם MD. תיאוריית ההיקשרות מאפשרת לנו לנתח כיצד כל סגנון מכתיב תמה, תפקיד רגשי ודינמיקה שונה בתוך עולמות הדמיון. נוכל לפגוש מטופלים אמיצים שדרך סיפורם — ניתן להבין איך קווים דקים של כאב או חסך הופכים עם השנים לקווי עלילה.
ולבסוף — נוכל גם לשאול: אם סגנון ההיקשרות הוא המפתח לכניסה לעולם הדמיון המשבש, האם הוא גם יכול להיות המפתח ליציאה ממנו? התשובה, כפי שנראה בהמשך, נוגעת בלב התקווה הטיפולית: שכן כאשר נוצר קשר טיפולי בטוח, כזה שמאפשר תיקון עמוק של דפוסים מוקדמים, ייתכן שגם השער לעולם הפנטזיה יוכל להיסגר מעצמו — לא כגזֵרה אלא כבחירה.
הפרק עוסק ביסודות הקשר בינינו ובין הורינו, בינינו ובין עצמנו, ובינינו ובין עולמות הדמיון שנבראים כדי לשרוד. מה גורם לכך שחלק מהאנשים מפתחים גרסה משבשת, פתולוגית, לחלימה בהקיץ משתקעת? אחד המפתחות המרכזיים בחיפוש אחר התשובה טמון באופן שבו אנשים לומדים ליצור קשרים רגשיים בילדות. תיאוריית ההיקשרות גורסת שהתנסויות עם דמויות המטפל הראשונות )לרוב ההורים) מעצבות "מודל עבודה פנימי" שלפיו ילדים מבינים מהם אהבה, ביטחון וקשר. ילדים שזוכים לחום ולזמינות יפתחו ככל הנראה סגנון היקשרות בטוח, ויגדלו בידיעה שיש על מי לסמוך. אבל אם הטיפול בילד היה לא עקבי, מפחיד או אפילו קר — ייתכן שהוא יפתח היקשרות לא בטוחה: למשל היקשרות חרֵדה (שבה הילד חושש מנטישה, ומבקש שוב ושוב אישור לאהבה), נמנעת (שבה הילד לומד לא לבטא צורך בקרבה כי חווה דחייה) או בלתי מאורגנת/אמביוולנטית (שבה הילד מבולבל ומפוחד כי הדמות המטפלת מגוננת ומאיימת בו זמנית). סגנונות ההיקשרות האלה אינם רק תוויות תיאורטיות. הם משפיעים עמוקות על דרכי ההתמודדות של האדם בבגרותו. בהמשך הפרק אתעמק בסגנונות ההיקשרות ואאיר אותם בתיאורי מקרה.
כאשר הצרכים הרגשיים העמוקים ביותר לקשר, להגנה ולקבלה אינם נענים כראוי בילדות, עולה הצורך לחפש נחמה בדרכים חלופיות. עבור חלק מהאנשים, עולמות הפנטזיה של MD מספקים באופן זמני את מה שחסר במציאות — תחושת קשר, שליטה באירועים או ערך עצמי. בפרק זה נבחן כיצד דפוסי הקשר הייחודיים שכל אדם נושא מילדותו יכולים להסביר מדוע MD מתפתחת אצל אנשים מסוימים.
אירועי חיים קשים בילדות — כמו התעללות פיזית או מינית, אלימות במשפחה, הזנחה קיצונית, אובדן הורה או כל חוויה מטלטלת ומתמשכת — מערערים את יכולתו של ילד לפתח תחושת ביטחון בסיסית בעולם. מחקרי אורך על ילדים שעברו טראומות מראים שיעורים גבוהים מאוד של היקשרוּת בלתי בטוחה ומבולבלת בקרבם. לא מפתיע אפוא שטרגדיות ילדות כאלו מצויות ברקע של רבים מהפונים לטיפול ב-MD. מחקר שדה הונגרי בהובלת אלכסנדרה שאנדור מצא ששיעור סוגי הטראומה בילדות, ביניהם פגיעה רגשית, פיזית או מינית, היה גבוה באופן מובהק בקרב אנשים עם MD בהשוואה לנבדקים ללא MD. החוקרים הדגימו באמצעות ניתוח מודל סטטיסטי שנטייה דיסוציאטיבית מתווכת בין טראומת ילדות ובין MD. כלומר, ילד שעבר טראומה נוטה לפתח מנגנוני ניתוק כדרך לשרוד רגשית, ואלה עלולים בהמשך החיים להתגבש לדפוס כרוני של חלימה בהקיץ כפייתית ומשבשת. במילים אחרות, ה-MD משמש כמין גרסה בוגרת של יכולת הילד לנתק את מחשבותיו מגופו ומסביבתו בזמן כאב, אלא שכעת, בבגרות, הניתוק קורה באופן יזום בזמן השתקעות בחלימה בהקיץ.
לפני שאמשיך בדיון התיאורטי על השפעתן של טראומות ילדות על MD אציג חלק מתשתית המחקר שעליה מתבססים רעיונותיי.
מה קובעים מחקרים על היקשרוּת ו-MD?
מחקרים עדכניים אכן תומכים בקשר ההדוק בין סגנונות היקשרות ובין הנטייה לפתח MD. במיוחד בולטות בשנים האחרונות ארבע עבודות מחקר המראות, כל אחת בדרכה, כיצד דפוסי ההיקשרות בילדות משליכים על עולם הפנטזיה של המתמודדים עם MD.
מחקר נוסף של קבוצת חוקרי ה-MD ההונגרית השווה, באמצעות שאלונים מתוּקפים, בין אנשים עם MD ובין נבדקים עם חלימה בהקיץ נורמטיבית. התוצאות העלו הבדל חד בסגנונות ההיקשרות בין הקבוצות: המתמודדים עם MD אופיינו בסגנון היקשרות לא בטוח מסוג אמביוולנטי־ מפוחד המאופיין בשילוב של חרדה והימנעות (דפוס היקשרות המזכיר סגנון בלתי מאורגן או חרדתי־נמנע), בעוד שהמשתתפים ללא MD הציגו ברובם סגנון היקשרות בטוח ועצמאי. בה בעת נחשף פער משמעותי ביכולת הוויסות הרגשי של הנבדקים: המתמודדים עם MD דיווחו על קשיי ויסות רגשי חמורים בהרבה. ממצאים אלה מדגישים שני היבטים מרכזיים: ראשית, אנשים המפתחים MD נושאים איתם מטען של היקשרות בלתי בטוחה (בפרט דפוס חרד/מפוחד) שסביר להניח כי הוא נובע מחוויות מוקדמות של חוסר יציבות או של פחד במערכת היחסים הראשונית. שנית, הנטייה לחלום בהקיץ באופן כפייתי קשורה בקושי להתמודד עם רגשות עזים במציאות, אולי משום שהפנטזיה שימשה עבורם כפיצוי וכמפלט מחוויות רגשיות מציפות בילדות. החוקרים עצמם מציינים כי ממצאיהם מבליטים את תפקידן האפשרי של חוויות היקשרות מוקדמות בהתפתחות MD. מחקר אחר של קבוצת חוקרים איטלקיים בהובלת אנטוניו קוֹנְסְטַנְזוֹ בחן את ההשפעה של סגנונות היקשרות על התנהגויות בריחה לעולמות וירטואליים, תוך התמקדות במדיה חברתית. כאן בולט במיוחד תפקידו של ה-MD כמתווך: החוקרים מצאו כי MD היא חוליה מקשרת בין סגנון היקשרות לא־בטוחה, במיוחד היקשרות חרֵדה והיקשרות מפוחדת/בלתי מאורגנת, ובין שימוש בעייתי ברשתות חברתיות. אנשים חרדים או מפוחדים בהיקשרותם נטו יותר לשקוע ב-MD, וחלימה בהקיץ משבשת זו תרמה לשימוש יתר במדיה חברתית ולהתמכרות אליה. גם ההסבר של קבוצת חוקרים זו לממצאיהם מחזק את ההכרה שעבור אנשים עם MD , החלימה בהקיץ היא מפלט נפשי המאפשר להתרחק ממצוקה ומתסכול במערכות היחסים שלהם. בתוך עולם החלום בהקיץ הם יכולים לדמיין את עצמם נאהבים, מוצלחים וחזקים, וכך להימנע (זמנית) מהתמודדות עם פחד.
- דחייה או בדידות. המדיה החברתית מצידה הופכת להמשך ישיר של הפנטזיה — מרחב שבו ניתן להציג לראווה "עצמי אידיאלי" ולקבל אישור מהסביבה, ללא סיכון של דחייה אמיתית. מחקר זה ממחיש כיצד דפוס היקשרות לא בטוח עלול להוביל אדם גם לחלימה בהקיץ מוגזמת וגם להתנהגויות בריחה נוספות, כחלק ממעגל התמודדות בלתי מיטבי.
- קבוצת חוקרים איטלקית אחרת בהובלת ראשל מָרִיָאנִי פרסמה מחקר ששילב גישה ייחודית: נוסף על שאלוני היקשרות ו-MD התבקשו המשתתפים לכתוב תיאור קצר של אחד מהתסריטים האופייניים בחלימה בהקיץ שלהם. המטרה הייתה לבחון בצד נתונים מספריים גם את תוכן הנרטיב של הפנטזיות, ולהצליב את הממצאים עם סגנון ההיקשרות. התוצאות הראו שבקבוצת ה-MD יש שכיחות גבוהה יותר של סגנונות היקשרות חרדתיים ומפוחדים לעומת קבוצת הביקורת. המתמודדים עם MD נטו לקבל גם ציונים גבוהים יותר במדדי חרדת נטישה וחוסר ביטחון בקשר. החוקרים שיערו שבמקרים רבים עשויה החלימה בהקיץ להיות ניסיון לווסת רגשות של דחייה ושל נטישה באמצעות פנטזיות שבהן המתמודד אינו ננטש לעולם. עוד נמצא שבתיאורים הכתובים של תוכני החלימה בהקיץ ב-MD השתמשו המתמודדים בדפוסים לשוניים של ריחוק רגשי: למשל שימוש רב יותר בגוף ראשון ביחס לגוף שלישי ("אני" מול "הם") או שימוש מופחת במילים רגשיות חיוביות. החוקרים הסיקו שמתמודדי MD משתמשים בפנטזיה כמרחב של עיבוד רגשי עקיף, כסוג של הגנה אינטלקטואלית ודיסוציאטיבית, שבה הרגש הכואב אינו מבוטא ישירות אלא דרך סיפור חיצוני. בסיכום, גם כאן עולה התמונה ש-MD היא תהליך הנובע מקשיים ביחסים ובוויסות עצמי שנזרעו כבר בשלבי החיים המוקדמים.
- מחקר של קבוצת חוקרים איטלקית שלישית בהובלת מִיקוֹל גֶ'מִינְיָאנִי בחן בוגרים צעירים והתמקד בקשר בין היקשרות בלתי מאורגנת, או לא פתורה (unresolved/disorganized attachment ) המאופיינת לרוב בחוויות טראומה או אובדן בילדות, ובין MD ותסמינים נפשיים נלווים. הממצאים מרתקים: החוקרים זיהו כי אצל בעלי היקשרות בלתי פתורה משמשת ה- MD גורם מתווך משמעותי בהתפתחות תסמיני חרדה והפרעה טורדנית־כפייתית (OCD). במילים אחרות, חוויות מוקדמות של היקשרות טראומטית שלא עובדה עלולות להוביל את האדם להשתמש בחלימה בהקיץ כדרך להתמודדות. אך מכיוון שחלימה בהקיץ איננה אמצעי יעיל לעיבוד טראומה, נוצר גשר בין אותם פצעים רגשיים מוקדמים ובין הופעת תסמינים של חרדה או של OCD בבגרות.
מכל כיוון שנבחן, נראה שהיקשרות לא בטוחה היא מצע כמעט קבוע בהתפתחות של MD. בין אם מדובר בהיקשרות חרדה־אמביוולנטית, בהיקשרות נמנעת־מפוחדת, או בהיקשרות בלתי מאורגנת עקב טראומה — המכנה המשותף הוא חוויה מוקדמת של חוסר ביטחון בקשר. האדם למד בילדות שקרבת יתר עשויה להביא לכאב, שדמויות משמעותיות אינן צפויות או אינן שם בשבילו באופן עקבי, ולכן בבגרותו הוא מוצא מפלט בעולם פנימי שבו הוא שולט בכל הדמויות ובכל התסריטים. חשוב להדגיש: הקשר בין היקשרות ל-MD אינו גזרת גורל חד־ערכית. אף ששיעור ניכר מהמתמודדים עם MD מגיעים מרקע של היקשרות לא בטוחה, לא כל מי שההיקשרות שלו אינה בטוחה יפתח MD. אומנם הבנת התופעה דרך עדשת ההיקשרות מספקת הסבר עמוק לסיבותיה, אבל היא גם פותחת פתח לכיוונים חדשים בטיפול, כפי שנראה בהמשך הפרק.
נתוני המחקר מראים אפוא שטראומה לא חייבת להיות "סנסציונית" כדי להשפיע. הזנחה רגשית כרונית, מצב שבו לילד לא היו די חום, אמפתיה והתכווננות מצד הוריו, עלול ליצור פצע היקשרות עמוק לא פחות. ילדים שהרגישו בלתי נראים בבית, שגדלו בתחושה שאסור להם לבטא רגשות כי ייענשו או יתעלמו מהם, או שחוו דחייה עקבית — עשויים לפתח מנגנוני חלימה בהקיץ כדי לשרוד. הילד הבודד יכול להמציא חברים דמיוניים שינחמו אותו; הנערה שאף אחד לא שם לב אליה מדמיינת עולם שבו היא נסיכה נערצת; הנער שאבא שלו לעג לו מדמיין עתיד שבו הוא כוכב־על נערץ. אף שההזנחה הרגשית היא סוג של טראומה פחות מוחשית, היא מתמשכת ומזיקה, ועלולה להוביל להיקשרות חרדה או להיקשרות נמנעת, ובשני המקרים זהו מצע להתפתחות של התמודדות באמצעות נסיקה אל עולמות הדמיון.
הורים, ילדות ו-MD: כיצד הסביבה המוקדמת מעצבת את הדמיון
איכות ההיקשרות היא תוצר של מערכת יחסים. לכן כדי להבין טוב יותר את מקורות ה-MD עלינו לשאול: אילו יחסים קדמו לו? מחקר ההיקשרות מצביע בעיקר על יחסי הורה־ילד, אך מובן שגם לסביבת בית הספר, לחברים ולתרבות יש השפעה. נתחיל בהורים: ילדות בחיק הורה חם, יציב ורגיש לצרכים מגביר מאוד את הסיכוי לסגנון היקשרות בטוח. לעומת זאת, הורים הסובלים מהפרעה נפשית לא מטופלת או מהתמכרות, או כאלה שנמצאים בעצמם במצבי חיים מכבידים כמו עוני קיצוני או אלימות זוגית, יתקשו פעמים רבות לספק לילדם תחושת ביטחון. הורים חרדתיים או נמנעים עלולים "להוריש" לילדיהם את אותו סגנון: אמא חרדה שמגוננת מדי ואז נעלמת רגשית תלמד את ילדה להיקשר תוך חרדה; אבא קר ועסוק ילמד את ילדו להימנע מרגש. בהתאם, אצל אנשים עם MD נמצא הרבה פעמים היסטוריה בין־דורית של היקשרות לא בטוחה. במחקר של ג'מיניאני למשל, הוזכרה תרומה שונה של האם והאב למצבו הנפשי של ילדם: ייתכן שבית שלא הייתה בו אלימות של ממש, אך האם בו לא טיפחה את הילד ולא הפגינה כלפיו חום, יוביל ילד לחפש נחמה בעצמו, במחשבותיו ובדמיונו; ובית שבו האב לא היה זמין רגשית כשהילד פחד או היה עצוב, עלול להותיר בילד חרדתיות ודכדוך כבושים. בבגרות עלולים אותם רגשות לא פתורים להתבטא דרך MD . כלומר, הקשר עם ההורים כאילו ממשיך להשפיע ממרחק הזמן באמצעות מנגנונים כמו MD שהילד שגדל לאדם פיתח כדי להתמודד.
גם חוויות חברתיות בילדות עשויות לתרום. ילד שהיה מבודד חברתית, שחווה בריונות בבית הספר או סבל מדחייה מתמשכת מצד בני גילו, נמצא בסיכון לפתח חיי דמיון מפצים שבהם הוא נהנה מחברת חבר אידיאלי או מהשתייכות לקבוצה. אם בבית אין מבוגר רגיש שיעזור לילד להתמודד עם הפגיעה הזו, עלולה החלימה בהקיץ להפוך להרגל הכרחי כדי לשאת את היום־יום. מחוץ למשפחה, אין ספק שגם תרבות טכנולוגית יכולה להשפיע: ילדים ובני נוער בימינו נחשפים מגיל צעיר מאוד לעולמות מדיה עשירים במחשבים ובטלפונים החכמים שלהם: סרטים, משחקי מחשב, רשתות חברתיות, המעצימים ומזינים את הדמיון. עבור ילד עם יכולת לחלימה בהקיץ משתקעת, שכבר מתקשה חברתית או שביתו לא מספק לו חום, המציאות הווירטואלית הזמינה בכל מסך היא כר פורה להתמכרות הן למדיה והן לחלימה בהקיץ. במובן זה, התקופה המודרנית מאפשרת בריחה לפנטזיה יותר מאי־פעם, וזאת בדיוק הסיבה שבגללה חוקרים כמו קונסטנזו ואחרים לומדים כיצד MD והיקשרות משפיעים גם על התנהגויות כמו שימוש היתר באינטרנט.
סגנונות היקשרות וחלימה בהקיץ: דפוסים נפשיים ודפוסי פנטזיה
כדי להמחיש כיצד סגנונות ההיקשרות השונים מתגלמים בתופעת ה-MD נבחן כל אחד מארבעת הסגנונות המרכזיים בצירוף תיאור מקרה קליני בדוי המבוסס על דמויות טיפוליות אמיתיות. דרך הסיפורים האישיים הללו נראה כיצד העבר מפעפע לתוך עולם הפנטזיה של ההווה, באופן ייחודי לכל דפוס היקשרות.
היקשרות בטוחה – חלימה בהקיץ כמנגנון יצירתי ולא כמפלט
סגנון בטוח מתפתח כשהילד חווה טיפול הורי עקבי, חם וזמין רגשית. הודות לכך הוא גדל בתחושת אמון בסיסית בעצמו ובאחרים. אנשים שחוו היקשרות בטוחה יודעים לבקש עזרה בעת מצוקה, מסוגלים להרגיע את עצמם בשעת הצורך, ומרגישים בנוח גם בקרבה לאחרים וגם בעצמאות. בהקשר של MD , סביר שסגנון בטוח מגן מפני פיתוח חלימה בהקיץ משבשת: הצורך לברוח מן המציאות קטן יותר כאשר המציאות נתפסת כמקום בטוח ותומך. אם אדם בטוח מגלה בכל זאת נטייה לחלום בהקיץ שעות על גבי שעות, ייתכן שמשהו השתנה בסביבתו: למשל היחשפות לטראומה מאוחרת או לגורמי לחץ אחרים, שהחלישו באופן זמני את ביטחונו. לרוב, בעלי סגנון בטוח יצליחו לרתום כוחות התמודדות בריאים כדי למנוע מהפנטזיה לצאת משליטה.
ט', בת 40 , היא אמא לשניים ועובדת הייטק מצליחה. בילדותה נהנתה מקשר חם עם הוריה — אמה הייתה "בסיס בטוח" שהרבתה להקשיב לה ולחבק אותה, ואביה עודד אותה להתמודד ולהאמין בעצמה. ט' מתארת שתמיד אהבה לחלום בהקיץ: כבר כילדה היו לה חברים דמיוניים והיא הייתה ממציאה סיפורים מומחזים בראשה לפני השינה. כבוגרת היא מפליגה בדמיונה כשמתנגנת ברקע מוזיקה אהובה, אך במשך שנים זה נשאר תחביב יצירתי ולא יותר. לפני כשנתיים חוותה טלטלה כשאמה האהובה נפטרה בפתאומיות. באותה תקופה החלה ט' לשים לב שהיא מבלה יותר ויותר זמן בתוך עולמות הדמיון. היא דמיינה, למשל, עולם שבו אמה עדיין לצידה, או מציאות אלטרנטיבית שבה היא עוזבת הכול וחיה בבקתה שקטה ביער. הפנטזיות האלו סיפקו לה נחמה זמנית, אבל גם הגבירו את הגעגוע. בן זוגה הבחין שהיא מסתגרת לעיתים קרובות, ושאל בדאגה מה עובר עליה. בזכות סגנון ההיקשרות הבטוח שלה העזה ט' לשתף אותו בכאב ובבריחה שלה לחלומות. הוא הגיב בחמלה ובתמיכה, ועזר לה לפנות לטיפול באותה שנה. בטיפול היא דנה עם הפסיכולוגית שלה על תפקידה של החלימה בהקיץ ובאבל שחוותה. היא הבינה שהפנטזיות היו דרך שלה "להחזיר" את אמה, או לפחות את תחושת הביטחון שאמה העניקה לה, סוג של משאלה שלא התקיימה במציאות. בהדרגה למדה ט' למצוא מקורות נחמה נוספים, למשל כתיבת יומן על זיכרונות מאמה. כדי לבטא רגשות חזרה לתחביב ישן — לצייר, והצטרפה לקבוצת תמיכה לאבלים. ככל שט' עיבדה את האבל בעולם האמיתי, כך פחת הצורך שלה לברוח לעולם החלום. כיום היא עדיין חולמת בהקיץ לעיתים, אבל זה חזר להיות בגדר תחביב, לא עוד כורח ממכר — למשל כשהיא מדמיינת טיול חלומי שהיא רוצה להגשים.
המצב של ט' ממחיש כיצד אדם עם היקשרות בטוחה עשוי להשתמש בחלימה בהקיץ באופן שונה מאדם לא בטוח בקשריו. אצל ט' הנטייה לשקוע בפנטזיה התגברה בעיתות לחץ ואבֶל. זוהי תגובה אנושית טבעית, ואצל כל אדם, גם אצל מי שיוצר קשרים בטוחים, קיימת אפשרות של נסיגה זמנית להתמודדות פחות מסתגלת. אך נקודת המפנה הייתה הנכונות שלה להישען על קשריה האמיתיים, הן עם בן־זוג אוהב והן עם מטפלת, כדי להתמודד. סגנון ההיקשרות הבטוח, שטופח מילדות, אפשר לט' לא לשקוע לנצח ב – MD, אלא להשתקע בתוכו באופן זמני בלבד. למעשה הפנטזיות שימשו כגשר עד שהייתה מוכנה להתמודד ישירות עם הכאב בעולם המציאותי. מקרה זה מעיד שחלימה בהקיץ משבשת אצל בעלי היקשרות בטוחה תהיה לרוב מצב תגובתי ובר חלוף, ולא דפוס כרוני ומתמשך. הגמישות הזו נובעת מכך שבסיס הביטחון הפנימי של ט' חזר לתפקד ברגע שקיבלה תמיכה, בניגוד למקרים הבאים שנראה, שבהם אותו בסיס מלכתחילה רעוע או פגוע יותר.
היקשרות חרֵדה (אמביוולנטית) – פנטזיה של קרבה ופחד מנטישה
בהיקשרות חרדה־אמביוולנטית, הילד חווה טיפול לא עקבי: לעיתים ההורה רגיש ואוהב, ולעיתים קרובות עסוק, מרוחק או לא צפוי. כתוצאה מכך הילד נעשה רעב לקשר אך גם חש אי־ביטחון תמידי בזמינות הדמות המטפלת. אדם עם היקשרות חרֵדה נוטה בבגרותו לחשוש מדחייה ומנטישה, לחפש אישורים מתמידים לקשר, ולעיתים להיות תלותי מאוד מבחינה רגשית. כיצד דפוס זה קשור ל-MD ? בעולם המדומיין בן הזוג או החברים תמיד שם עבורם, תמיד אוהבים ולויאליים. הדמיון מאפשר לברוח מהחרדה האמיתית מדחייה, אך היא עלולה גם להגביר את הקושי להתמודד עם מציאות מורכבת שבה איש אינו יכול להיות זמין ומנחם מאה אחוזים מהזמן. ההיקשרות החרֵדה גורמת לאדם לערוג לקרבה, ולכן החלומות בהקיץ של בעלי דפוס זה יתמקדו לרוב בתכנים של מערכות יחסים, אהבה ורומנטיקה, או של הכרה והערכה שלה הם כמהים בחייהם הממשיים.
י', רווקה בת 23 , הגיעה לטיפול עקב תחושת בדידות ודיכאון, כדבריה. במהלך המפגשים התברר שהיא מבלה חלק ניכר מזמנה, לעיתים חמש־שש שעות ביום, בדמיון מפורט של סיפור אהבה פנטסטי. בחלומה, שאותו היא מטפחת מאז גיל העשרה, היא גיבורה בעולם אחר, מאורסת לנסיך מושלם הדואג לכל צרכיה. במציאות, י' כמעט שאינה יוצרת קשרים רומנטיים. היא חוששת מאוד מדחייה. בכל פעם שמישהו מוצא חן בעיניה, היא משוכנעת מראש שאינה "מספיק טובה" עבורו. היא מספרת בגילוי לב שכשהייתה ילדה, אמה הייתה עסוקה בקריירה האקדמית שלה ואילו אביה, אף שהיה אוהב, סבל מדיכאון ולא פעם הסתגר בחדרו. היא למדה לא להפגין את צרכיה: "הם היו עסוקים ואני לא רציתי להפריע." אבל בתוך תוכה הרגישה לבד. היא בראה לעצמה עולם חלופי: תחילה עם בובות ודמויות דמיוניות, ובהמשך בדמיון מורכב שלעלילתו הוסיפה פרטים מדי יום. בעולם החלום שלה היא תמיד נאהבת: הנסיך שלה מעולם לא עסוק מכדי להקשיב לה, החברים בממלכה מעריצים אותה והיא מרגישה שם חשובה. כאשר שיקפתי לה שייתכן שהחלום הרומנטי נועד לפצות על הפחד שלה ש"לא יאהבו אותי בעולם האמיתי", י' הזילה דמעה והנהנה בהסכמה. ההיקשרות החרֵדה הטבועה בה הפכה אותה לכל כך צמאה לחום ולאישור, עד שהייתה מוכנה להסתפק בתחליף דמיוני. במציאות היא חשה שאינה מסוגלת למלא את הצרכים הללו. היא מתקשה לבטוח באחרים שיישארו איתה, ולכן כלל לא מנסה ליצור קשר — ונשארת מבודדת. הפנטזיה ממלאת את החלל באופן זמני בלבד, ובה בעת מעמיקה אותו: ככל שהיא בורחת יותר לעולם המדומיין, כך היא משקיעה פחות ביצירת קשרים ממשיים, והבדידות מחמירה.
תיאור המקרה הזה מדגים כיצד MD בדפוס היקשרות חרד הוא מעין חרב פיפיות: מצד אחד הוא מעניק נחמה מדומה כשצורך נואש אינו מקבל מענה בעולם המציאותי — בעולם החלום י' מרגישה סוף־סוף נאהבת ובטוחה. מצד שני, "המפלט" הזה מקבע את תחושת חוסר האונים ואת הערך העצמי הנמוך. היא משווה כל גבר שהיא פוגשת לנסיך המושלם שבדמיונה, וכל קשר פוטנציאלי נראה לה חיוור ומאכזב בהשוואה לקשר המדומיין. כך היא מתחפרת עוד יותר בפנטזיה, במקום להתמודד בהדרגה עם הפחדים במציאות: סיכון הדחייה, ההתמודדות עם אכזבות קטנות ביחסים אמיתיים וכן הלאה. מחקרים מעידים על כך שחוויית ה-MD בקרב בעלי היקשרות חרֵדה מלווה לעיתים קרובות ברגשות אשם ובושה. ייתכן שהם מודעים במידה מסוימת לכך שהפנטזיה היא רטייה על פצע הנטישה, אך הם חשים משועבדים לצורך שלהם בה. בטיפול, כמו במקרה של י', מפתח השינוי הוא יצירת תחושת ביטחון אמיתית בקשר עם המטפל/ת: ברגע שי' תחווה שהמטפל אינו נוטש אותה רגשית גם כשהיא משתפת במחשבות הכי כמוסות, יש סיכוי שתתחיל להפנים שאולי קשר אמיתי ובריא הוא אפשרי. בה בעת היא תפיק תועלת מחיזוק הדימוי העצמי שלה, כך שתרגיש מספיק "שווה" כדי לנסות לבנות קשרים מחוץ לחדר הטיפול. בעבודה איטית ניתן לצפות שתלמד לסמוך בהדרגה על אחרים, וכן שיפחת הצורך לברוח לנסיכוּת שיצרה. החלום בהקיץ יהפוך מכלי קיומי למשהו שולי יותר, ואולי אף יתועל לכיוון יצירתי — למשל, היא עשויה לכתוב סיפורים או להתעניין ביצירה, במקום להשתמש בחלימה בהקיץ כדי להקהות את כאבה.
היקשרות נמנעת (דוחה/מתנגדת) - פנטזיה של עצמאות והימנעות מפגיעות
בהיקשרות נמנעת לומד הילד שאסור להיות פגיע. לרוב מדובר בסביבה שבה ההורים מספקים צרכים פיזיים אבל מתעלמים או מצרכים רגשיים או דוחים אותם. ילד כזה מגלה שכשכואב לו או כשהוא זקוק לחיבוק —ההורה לא מגיב, אולי אפילו כועס על "ההתבכיינות". כדי להסתגל, הילד מכבה כלפי חוץ את סימני המצוקה ומתאמץ להיראות חזק ועצמאי. אדם עם היקשרות נמנעת נוטה בבגרותו להימנע מקרבה רגשית עמוקה: הוא מעריך עצמאות מעל לכול, אינו מרבה לשתף ברגשות, ולעיתים קרובות מדחיק כאב או בדידות מתוך הרגל. אך הצורך בבני אדם לא נעלם. הוא רק מודחק אל מתחת לפני השטח. כאן בדיוק עשוי ה-MD להיכנס לתמונה. הפנטזיה מספקת מרחב בטוח להביע רגשות ולהיות בקשר, בלי להתעסק בסכנות הממשיות של אינטימיות. במרחב המדומיין יכול האדם הנמנע לחוות את הקרבה באופן חד־צדדי כי הוא שולט בתסריט ולכן אינו באמת פגיע. לחלופין, הוא יכול לבנות לעצמו עולם שבו כלל אין תלות באחרים אך הוא בכל זאת מרגיש משמעותי. לא פעם החלומות בהקיץ של מתמודדים שחוו היקשרות נמנעת מתמקדים בתסריטים של הצלחה אישית עצומה, של גבורה, של תהילה — פנטזיות שמחזקות את הערך העצמי שלהם בלי להזדקק לאף אחד.
ד', רווק בן 28 , עובד כמתכנת. מגיל צעיר היה "זאב בודד". הוא גדל במשפחה מתפקדת אך קרירה רגשית. בבית שלו לא דיברו על רגשות —להפך, התגאו בכך שכל אחד מסתדר לבדו. ד' הפנים שאם הוא עצוב או פגוע, עדיף שלא יראה זאת. הוא מעיד על עצמו שכבר כילד "לא הייתי צריך אף אחד", אך בפועל פנה אל מחוזות הדמיון. בראשו בנה לעצמו סדרת הרפתקאות שבהן תמיד הופיע כגיבור־על בעל כוחות מיוחדים. בפנטזיות שלו העולם בסכנה והוא (או דמות פרי דמיונו ששיקפה אותו( מציל לבדו את כולם, ובסוף כולם מעריצים אותו מרחוק. אין בפנטזיות שלו מערכות יחסים אינטימיות. הגיבור תמיד בודד בפסגה, וגם מרגיש נוח כך. בבגרותו נמשכו הפנטזיות הללו: בכל ערב, כשד' חוזר לדירתו הריקה הוא מרכיב אוזניות, מפעיל מוזיקה דרמטית, וצולל לשעתיים־שלוש של דמיון שבו הוא מככב כגיבור אמיץ. הוא אינו מרגיש שמישהו חסר לו בחיים — לפחות לא במודע. לטיפול הגיע בכלל בעקבות דיכאון מתמשך ותחושת ריקנות שאותה התקשה להסביר. רק לאחר כמה מפגשים, כשאלתי בעדינות למה הוא נראה מנותק לעיתים, הודה דניאל שהוא "נוסע קצת במחשבות". התברר שהוא מתקשה לדבר על עצמו בגוף ראשון — אפילו בטיפול — ולכן גלש בראשו לפנטזיה במקום להשיב על שאלה אישית קשה. האירוע הזה הפך לנקודת תפנית: ד', שבאופן טיפוסי להיקשרות נמנעת חש שלא בנוח עם חשיפה, העז לראשונה לתאר למישהו את עולמו הפנימי. לאט־לאט ובלחש, כאילו חשש מתגובתי, סיפר על עלילות הגיבור המומצא. להפתעתו, הוא לא ספג לעג או תגובת זעזוע, אלא התעניינות אמיתית: "כשאתה הגיבור, איך אתה מרגיש שם?", "למה לדעתך הוא תמיד לבד?" שאלתי. באותה פגישה ד' נשנק ורצה לבכות, אולי לראשונה בנוכחות מישהו אחר. הוא הבין שהגיבור הבודד שלו הוא למעשה הוא עצמו, ושעמוק בפנים יש בו כמיהה שאנשים דווקא כן יהיו קרובים אליו ויראו מי הוא באמת, ולא יסתפקו בתרועות מרחוק על הצלחותיו. הפנטזיה שלו גם הגנה עליו מהסיכון שבקשר: כל עוד היה לבד ובשליטה, אף אחד לא פגע בו או דחה אותו כפי שחש בילדות. אך הגנה זו גבתה גם מחיר. הוא נותר בדיכאון ובבדידות במציאות.
ד' ממחיש את המלכוד של ההיקשרות הנמנעת: כל חייו למד להסתדר לבד ולהכחיש צרכים רגשיים, וה-MD שלו הפכה להמשך ישיר של דפוס זה. במקום לפנטז על מישהו שאוהב אותו, הוא פנטז שהוא כלל אינו זקוק לאהבה, שהוא כול־יכול, נערץ מרחוק, סגור במגדל השן של הגבורה. כך לא היה צריך להתמודד כלל עם פגיעוּת. המקרה שלו מצביע עד כמה הפנטזיה יכולה לשמש "תחליף יחסים" עבור הנמנעים: ד' קיבל הכרה והערכה מדמויות מדומיינות או מקהל אלמוני בפנטזיה, אך באופן שלא חייב אותו למוטט את חומות ההגנה. מבחוץ הוא נראה אדיש ועצמאי, אבל בפנים נפשו נאבקה בבדידות, שהתבטאה לבסוף בדיכאון. התקדמותו בטיפול — עוד טרם פתרון מלא — החלה מרגע שנוצר עימי קשר של אמון. כשחש שאני רואה אותו באמת, ולא דוחה אותו אף שחשף משהו אישי מאוד, התחיל להרגיש די בטוח כדי לבחון את הרגשות שהסתיר מעצמו שנים. הטיפול בו שם דגש על איזון מחדש: להמשיך לטפח את עצמאותו ואת כוחותיו — שהם חיוביים כשלעצמם — אך בה בעת להעז ליצור קשרים ולשתף, צעד אחר צעד. בהדרגה הוא למד שלפתוח את הלב לאדם קרוב אינו איום קיומי כמו שדמיין. בהתאם, פחת הצורך שלו ב־MD. הוא עדיין מפנטז לפרקים, למשל לפני שינה — הרגל שקשה לעקור מייד. אבל הוא מודע לכך שהחלימה בהקיץ היא בחירה מודעת ולא בריחה אוטומטית. היקשרות נמנעת, כפי שראינו, מייצרת מצג שווא של עצמאות רגשית והסתפקות עצמית. ה-MD בקרב אלו שילדותם אופיינה בהיקשרות נמנעת, מתיישבת היטב עם המצג — היא מאפשרת להם להישאר "בודדים אך מרוצים". האתגר הטיפולי הוא לחשוף בעדינות את השכבה הכמוסה שמתחת: הילד הפגוע שעדיין רוצה שיראו ויאהבו אותו. כשצורך זה מתחיל לקבל מענה אמיתי, ה-MD מאבדת מחשיבותה ההגנתית.
היקשרות בלתי מאורגנת (מפוחדת/בלתי פתורה) – פנטזיה כדיסוציאציה והצלה מטראומה
סגנון היקשרות בלתי מאורגנת הוא המורכב והקשה מכולם, ונוצר בדרך כלל כאשר דמויות המטפל הן בו זמנית מקור הפחד ומקור הביטחון של הילד. זה קורה במצבי טראומה והתעללות בתוך המשפחה, או כשההורים עצמם מתמודדים עם בעיות נפשיות או עם התמכרויות ומאופיינים בדפוסי היקשרות כה לקויים, שהילד חווה כאוס, בלבול ואיום במקום הגנה. ילדים כאלה אינם מצליחים לפתח אסטרטגיה עקבית: הם רוצים קרבה אך נבהלים ממנה, הם זקוקים לנחמה מאמא או מאבא אך ההורים הם אלה שפוגעים בהם. התוצאה היא היקשרות בלתי מאורגנת. דפוס של תגובות בלתי צפויות, לעיתים "קפואות" או מוזרות, המלוות בהרבה חרדה. בבגרות מקושר לרוב הסגנון הזה לקשיים נפשיים משמעותיים, להפרעות דיסוציאטיביות, לדיכאון ולפוסט־טראומה. בהקשר של MD, אנשים עם היקשרות בלתי מאורגנת הם בעלי סיכון גבוה במיוחד להשתמש בחלימה בהקיץ כפלטפורמה דיסוציאטיבית. למעשה, הפנטזיות אצלם עלולות להיות קיצוניות ומנותקות במיוחד, כדרך לברוח מהטראומה שלא עובדה — רבים מגיעים עד כדי פיצול התודעה ויצירת חיים כפולים מוחשיים מאוד בדמיון. הם יכולים לחלום בהקיץ שהם אדם אחר לגמרי, שהם מוקפים בדמויות מגינות, כמו חברים דמיוניים חזקים שבמציאות חסרו להם, או לחלום על סצנות הצלה חוזרות שבהן הם מצילים את עצמם כילד, או מצילים אחרים, ובכך משנים את סוף הסיפור הנורא שקרה להם. ה-MD בדפוס זה מגלם הגנה דיסוציאטיבית שבה מופעל מנגנון נפשי שמתנתק מהמציאות בזמן אירוע טראומטי, ומופעל שוב ושוב באופן יזום דרך החלימה בהקיץ, כדי להתגונן מהכאב הטראומטי המשוחזר.
ש', בן 20 , גדל בבית רווי אלימות. אביו היה מתפרץ בזעם בלתי צפוי, ולעיתים מכה את אמו על דברים של מה בכך. בו בזמן הוא נעדר לתקופות ארוכות מהבית עקב נסיעות עבודה, אך כשחזר, היה לוקח את ש' לטיולים בחורשות הסמוכות לבית. זה היה זמן איכות שש' ייחל לו רבות. אך דווקא שם, בעודם מטיילים בין עצים ושבילי עפר, יכול היה אביו לשפוך את זעמו על הילד, בעיקר כשלא עמד בקצב ההליכה והתעכב להתבונן בנמלים או בחיפושית. אמו, לעומתו, הייתה מפוחדת ונמנעת. היא לא הגנה עליו ולא סיפקה לו תחושת יציבות. בילדותו הוא ברח מהבית ונודע כ"מרחף". במקום לשחק עם ילדים, היה יושב שעות ומביט בעננים, שקוע בעולם משלו. במוחו התרוצצו דמיונות שבהם הגן על ילד קטן מפני מפלצות, או שהיה גיבור־על שנלחם בנבלים שמזכירים את אבא. כשהגיע לגיל הנעורים פיתח לעצמו דמות חלופית מדומיינת — מעין "אני שני", נער בעל כוחות קסם שחי ביקום מקביל, מוקף חברים נאמנים. בכל פעם שאביו התחיל לצעוק בבית, ש' הפעיל מייד את הסיפור: הוא היה מתנתק מהמהומה המאיימת סביבו, מתחבא בחדר, ובמחשבותיו היה אותו נער קסום יוצא להרפתקה שבה מובסים כוחות הרשע, שזוהו מאוחר יותר בטיפול עם דמות האב. ש' הגיע לטיפול רק לאחר שעזב את הבית בגיל 25, כשהרגיש שאינו מסוגל לתפקד: הוא לא עבד, הסתגר בדירת חדר קטנה, ואת מרבית ימיו בילה בפנטזיות עד לדרגה שבה התקשה לדעת אילו זיכרונות באמת קרו לו ואילו חווה בדמיון. בטיפול התגלה שקשייו חורגיםמעבר ל-MD. הוא סבל מתסמיני הפרעת דחק פוסט־טראומטית (PTSD) עם הפרעה דיסוציאטיבית נלווית משמעותית, שהביאו לניתוק מוחלט מה"כאן ועכשיו". למשל, לעיתים בזמן שסיפר על אירועים מילדותו, היה עוצר לפתע; עיניו היו הופכות מזוגגות, והיה מתחיל למלמל דברים לא ברורים. חלק מרכזי בטיפול התמקד בבניית תחושת ביטחון בסיסית בהווה: דאגתי שסביבת חדר הטיפול תהיה קבועה ומרגיעה, ותרגלתי איתו טכניקות קרקוע, כמו קשיבות לנשימות והתבוננות בחפצים בחדר, טכניקות שהתבקש להפעיל כשהבחין שהוא מתחיל להתנתק. רק לאחר שיצר בסיס בטוח יותר של "כאן ועכשיו", ניתן היה להתבונן בעדינות בתוכני החלימה בהקיץ שלו. ש' התבקש, למשל, לתעד בין פגישה לפגישה מה עבר בראשו כששקע בחלום בהקיץ. בפגישה קראנו יחד את הקטע, שנכתב בגוף שלישי כמו סיפור, וניתחנו אותו. לאט ובהדרגה הצליח ש' לזהות שה"נער בעל כוחות הקסם" הוא למעשה הוא עצמו בגיל צעיר, ושכל הרפתקה מדומיינת שיקפה אירוע אמיתי מחייו, אבל עם סוף אחר. באחת הפגישות אמר למטפל: "שמתי לב שבכל פעם שאני כותב סיפור כזה, בסוף הגיבור תמיד מנצח... הלוואי שאני הקטן הייתי מנצח ככה את אבא." בעת שאמר זאת כבש את פניו בכרית שעל הספה. כתפיו רעדו; לראשונה התחיל להתאבל על מה שעבר. מכאן ואילך, תהליך הריפוי היה עוד ארוך. ש' נזקק לטיפול מתמשך בטראומה, לעיבוד זיכרונות קשים, ולבניית כישורי חיים וניהול רגשות שנפגעו בילדות. אך עצם ההבנה שתוכני החלימה בהקיץ שלו הם חלק ממנו, שהם אינם עולם מנותק וקסום אלא דרך להתמודדות, עזרה לו להתחיל לצמצם בהדרגה את משך הזמן שברח אליהן.
ש' מייצג את הקיצון הקליני של MD הקשור בהיקשרות בלתי מאורגנת. אצלו, הייעוד הדיסוציאטיבי של החלום בהקיץ הוא אִלְחוּשׁ הכאב הנפשי הפוסט־טראומטי. הוא היה נכנס למצבים קרובים לטראנס היפנוטי, מאבד תחושת זמן, וחי חיים שלמים במוחו. חשוב להדגיש שתגובה כזו אצל ילד שחווה טראומה אינה מפתיעה: מחקרים מראים שילדים שחוו התעללות או הזנחה חמורה נוטים הרבה יותר לפתח נטייה דיסוציאטיבית כאסטרטגיית הגנה לעומת ילדים שגדלו בסביבה מיטיבה. אצל ש' התמסדה אסטרטגיה זו לכדי MD כרונית. סגנון ההיקשרות שלו כאדם בוגר היה מבולבל מאוד. מצד אחד הוא כָּמַהּ לקשר (הוא כל כך רצה שהוריו יהיו טובים אליו), אך מצד שני חרד באופן קיצוני ולא סמך על איש כי מי שאמור היה לטפל בו הכאיב לו. הקונפליקט הבלתי פתור הזה שמר את נפשו במצב של דריכות מתמדת, והבריחה לפנטזיה הציעה פסק זמן מהסערה. נוסף על כך אפשר לו עולם החלום לשכתב, לכאורה, את סיפור חייו: במקום קורבן חלש הוא היה גיבור עם כוח, במקום לסבול בלי עזרה דמיין חברים ובני ברית. תוכני ה-MD נשאו אופי של משאלת תיקון לטראומה, תהליך ידוע בקרב נפגעי טראומה המנסים שוב ושוב, בדמיון או לעיתים במציאות, לחזור למצב הטראומטי ולתקן אותו. ללא ליווי טיפולי עלול ניסיון לתיקון דרך פנטזיה בלבד להפוך להתמכרות, כפי שקרה לש'. הטיפול בו המחיש שדווקא דרך קשר בין־אישי בטוח עם מטפל אפשר להתחיל לארגן את ההיקשרות שלו מחדש. כשחש לראשונה בחייו שמישהו באמת שם כדי להגן עליו, גם אם במסגרת הטיפולית מוגבלת, החל לוותר אט־אט על מנגנוני ההישרדות הפנטסטיים לטובת חיבור זהיר למציאות. מקרה קיצוני זה מלמד אותנו ש-MD היא לפעמים גרסת קיצון של דיסוציאציה מתמשכת, שמקורה בהיקשרות פגועה מאוד. בה במידה מלמד המקרה על היכולת המרשימה של הנפש האנושית ליצור מרחב דמיוני שנועד לעמוד בקושי שלא ניתן היה לשאת בזמן התהוותו ושאי־אפשר לסבול את הזיכרונות ממנו.
כשל היקשרותי כתשתית משותפת:
השוואה בין MD לתסמונות נלוות
MD אינה מתקיימת בחלל ריק בעולם הנפש. למעשה, היא חולקת מאפיינים מסוימים עם הפרעות ועם קשיים פסיכולוגיים אחרים, ולעיתים קרובות מתלוות אליה הפרעות נפשיות נוספות. העובדה שמתגלה מנגנון עומק משותף בין מחלות לוואי, ובעיקר כזה הנשען על דפוסי היקשרות מוקדמים, מחזקת את התוקף האבחוני של MD ומשרטטת מודל התפתחותי משותף: אותה פגיעוּת בסיסית עשויה להתבטא במסלולים קליניים נפרדים בגלל גורמים מתערבים שונים, אך כולם נשענים על אותו יסוד של דפוסי היקשרות לא מאוזנים. לפניכם השוואה בין MD ובין שלוש תופעות מרכזיות נלוות: חרדה , OCD והפרעות דיסוציאטיביות אחרות.
הפרעות חרדה ו-MD
הפרעות חרדה, כגון חרדת נטישה, הפרעת חרדה מוכללת או הפרעת פאניקה, שכיחות למדי בקרב אנשים עם סגנונות היקשרות לא בטוחים, במיוחד חרדה אמביוולנטית. למעשה, עצם ההגדרה של היקשרות חרֵדה טומנת בחובה נטייה לתסמיני חרדה כמו דאגה מתמדת מנטישה וחוסר ודאות בערך העצמי ביחס לאחר. אנשים כאלה עלולים לפתח הפרעת חרדה גלויה או לפנות ל-MD. במבט ראשון, MD עשויה להיראות כהפך מחרדה – הרי ה-MD היא מרחב מנטלי נעים שהאדם בורא לעצמו. אך חשוב לזכור שהבריחה לפנטזיה מוּנעת לעיתים מחשש מדחייה, מבדידות או מכאב שלא ניתן להכיל. מחקרים אכן מוצאים חפיפה בין MD ובין תסמיני חרדה ודיכאון, עד כדי כך שציון ה-MD במקרים אלה הוא אחד המנבאים החזקים לעוצמת המצוקה הנפשית הכללית. במחקר של ג'מיניאני שתואר בתחילת פרק זה, נמצא כי MD תיווך בין היקשרות בלתי פתורה ובין הופעת תסמיני חרדה. כלומר, אותם אנשים עם רקע היקשרותי בעייתי נטו יותר לפתח חרדה, וחלק מהחרדה הזו התגלמה בשקיעה בחלומות בהקיץ. מעניין לציין שאצל חלק מהאנשים, ה-MD עשויה להחליף במידה מסוימת את החרדה הגלויה: למשל, במקום לחוות התקף חרדה, אדם פונה לפנטזיה כדי להרגיע את עצמו. אך כזכור, ההקלה היא רק זמנית. לאחר ששבים למציאות, לרוב החרדה הבסיסית עדיין שם, אולי חזקה יותר כי לא טופלה ישירות. אפשר לראות ב- MD מעין גרסה פונקציונלית משיקה למקרים מסוימים של חרדה: שתיהן עלולות להיוולד מאותו שורש של היקשרות חסרת ביטחון, רק שבמסלול אחד האדם נסחף לשרשרת דאגות חרדתיות מציפות, ובשני הוא נסחף לשרשרת פנטזיות מנחמות. לא פעם מתקיימים שני המסלולים יחד, ומתמודדים עם MD סובלים גם מתסמיני חרדה של ממש.
הפרעה טורדנית־כפייתית (OCD)
על פניו MD ו-OCD שונים מאד. OCD מאופיינת במחשבות טורדניות חוזרות ובלתי רצוניות שגורמות למצוקה ובפעולות טקסיות להפגתה, בעוד שב-MD הפעילות המנטלית היא לרוב דווקא רצויה ונעימה לאדם השקוע בה. אך ישנו מכנה משותף חשוב: בשתיהן קיים דפוס כפייתי של חשיבה שקשה להפסיקו. יש המתייחסים ל-MD כהפרעה בספקטרום הכפייתי־הרגלי של התמכרות לחלימה בהקיץ או טקס מנטלי שהאדם מרגיש דחף לבצע. הקשר להיקשרות המוקדמת מתבטא כאן באופן עקיף: מחקרים מוצאים שגם OCD עצמה קשורה לא פעם ברקע של היקשרות לא בטוחה. למשל, היקשרות חרֵדה אצל אנשים שמפתחים OCD עם חשש קיצוני לאבד אנשים קרובים, או היקשרות נמנעת אצל כאלה עם צורך חזק בשליטה ובסדר. אצל מתמודדים מסוימים, ה-MD וה-OCD אף משולבות. למשל, מצב שבו אדם גם שוקע בפנטזיות וגם סובל מריטואלים כפייתיים של תבניות תנועה חוזרות ונשנות או חזרתיות מלמד כי מטרתו הסמויה של אותו חלום בהקיץ היא להשיג את הגרסה "המושלמת" שלו. ייתכן שבשני המקרים המנגנון המשותף הוא ניסיון להשיב שליטה על מציאות פנימית כאוטית. דמיינו ילד שגדל בבית מהומתי, למשל עם הורה לא צפוי. אחד הילדים עשוי לפתח OCD בבגרות כדי להרגיש שיש לו שליטה כלשהי, באמצעות אימוץ טקסים וכללים נוקשים, בעוד אחיו יפתח MD כדי להשליט סדר לפחות בעולם הדמיון שלו ולברוח מהכאוס. כך שני הביטויים הללו, OCD ו-MD, יכולים להיתפס כשני פתרונות שונים לאותו שורש: היקשרות חסרת ביטחון שמביאה חוסר אמון בעולם והיעדר תחושת שליטה. קלינית, ניתן להבחין שלעיתים ה-MD ממלאת תפקיד דומה לטקס :OCD כאשר עולה מחשבה מציקה או רגש לא נוח, במקום לעשות טקס פיזי, כמו לשטוף ידיים או לבדוק שוב אם הדלת נעולה, האדם נכנס לחלום בהקיץ שמסיח את דעתו ומרגיע אותו. מצד שני, היציאה מהפנטזיה עלולה לעורר אצלו אי־שקט וצורך לשוב אליה, בדיוק כמו אובססיה שחוזרת. הטיפול ב-MD יכול לשאוב השראה מטיפולי OCD במובן של בניית סובלנות לאי־נוחות ללא "טקס" בריחה, אבל ביסודו הוא חייב לכלול גם ממד היקשרותי: בעוד שב-OCD מטפלים באופן קלאסי בלמידת התנגדות לדחפים, אצל מתמודדי MD יש צורך לעסוק גם ברגשות העומק שהפנטזיה באה לשרת.
הפרעות דיסוציאטיביות
כפי שנרמז לאורך הספר , MD חולקת קווים משותפים משמעותיים עם תופעות דיסוציאטיביות ומוצעת להכללה במגדירים הפסיכיאטריים בקבוצת הפרעות זו. כאמור, הפרעה דיסוציאטיביות היא מנגנון הגנה שיצא משליטה, ובו הנפש מתנתקת מהחוויה המיידית, החל מתחושה של "ריחוף" קל בזמן מצוקה, דרך ניתוק מחוויית הגוף ומהסביבה )דה־פרסונליזציה/דה־ריאליזציה), שכחה של חלקי אירוע (אמנזיה דיסוציאטיבית), ועד למצבים חמורים כמו פיצול הזהות (הפרעת זהות דיסוציאטיבית). על הספקטרום הזה נמצאת MD בצד ה"קל" יחסית. היא לא פתולוגית באותה מידה של תפקוד בזהות אחרת, אולם היא מפצלת את התודעה ומציבה אותה במציאות חלופית. אדם השקוע עמוק ב-MD עלול להיות לא מודע לזמן שחולף, לסביבתו הפיזית או לעיתים אפילו לצרכיו הגופניים. יש מתמודדים שדיווחו כי ויתרו על שעות שינה, דילגו על ארוחות או לא שמו לב לכאב פיזי, כי היו במצב תודעתי של חלימה בהקיץ משתקעת. כאמור, חוקרים רבים סבורים ש-MD צריכה להיחשב כהפרעה דיסוציאטיבית חדשה וייחודית שבה מתקיים מרכיב מסוים של בחירה מודעת, משום שאף על פי שהמתמודדים עלולים לאבד מתחושת השליטה שלהם בתהליך, הם נכנסים לחלימה בהקיץ לרוב ביוזמתם, בשונה מרוב ההתרחשויות הדיסוציאטיביות, שהן רפלקס לא רצוני. כך או כך, אין ספק שהמשותף בין MD להפרעות דיסוציאטיביות הוא הפלסטיות של חוויית המציאות והקלות שבה הנפש מתרחקת ממנה לצורך ויסות מצוקה. וכאן נכנס שוב עניין ההיקשרות: דיסוציאציה חריפה נובעת כמעט תמיד מטראומה ומהיקשרות בלתי מאורגנת. ילד לא מפתח פיצול זהות ללא מציאות חיים מפחידה ממושכת שבה לא הייתה לו דרך אחרת להתמודד. בדומה, אני סבור ש-MD תהיה תופעה נדירה על רקע ילדות מוגנת ובטוחה לחלוטין. מחקרי טראומה מצאו קשר הדוק בין היקשרות לא בטוחה, ובפרט מהסוג הבלתי מאורגן, ובין נטייה לדיסוציאציה בבגרות. במילים אחרות, היקשרות פגועה מחוֶוטֶת את מנגנוני ההתמודדות של הנפש לכיוון של ניתוק. ה-MD הוא ביטוי יצירתי במיוחד של ניתוק כזה: התרחקות מהמציאות תוך יצירת מציאות חלופית מלאה.
MD מוצעת אפוא כתופעה טרנס־דיאגנוסטית, צומת משותף להפרעות שונות כמו הפרעות חרדה, הפרעה פוסט־טראומטית, OCD והפרעות דיסוציאטיביות. כולן מושפעות לעיתים קרובות מאי־ביטחון רגשי מוקדם. ה-MD היא "ענף" נוסף מאותו שורש, שיכול להיות הביטוי העיקרי או להתלוות להפרעות אחרות. הבנת הפרופיל האישי — למשל, אם ה- MD דומה יותר להתמכרות או לדיסוציאציה, חשובה להתאמת הטיפול. בכל המקרים, חיזוק ביטחון ההיקשרות במסגרת טיפולית, משפחתית או חברתית משפר את הסימפטומים בכל הענפים.
לסיום, MD היא לעיתים סיפור כואב, אבל דרכה גם מתגלה כושר ההישרדות הפנומנלי של הנפש האנושית. במקום שבו לא הייתה אהבה, יוצרת הנפש אהבה מדומיינת. במקום שבו לא הייתה הגנה, היא בוראת גיבורים. במקום שבו היה כאוס, היא מייצרת יקום של סדר. כעת המשימה של כולנו, חוקרים, מטפלים, הורים ומתמודדים, היא לקחת את היצירתיות הזו ולהשיב אותה בחזרה למציאות, צעד אחר צעד. חלומות, בסופו של דבר, יכולים גם להתגשם בעולם האמיתי, כשכבר איננו פוחדים להתמודד עימו. בתוך החיבור המחודש הזה בין הנפש לזולתה, החלימה בהקיץ יכולה למצוא את מקומה הבריא: לא כבריחה משבשת, אלא כביטוי של דמיון עשיר המלווה חיים מציאותיים מלאים ומשמעותיים.
