בין שליחות לשגרה: חזרה הביתה לאחר שירות מילואים משמעותי כמעבר בין עולמות של משמעות וזהות
ג’וליה גוזמן, מעיין גרבר
מבוא
השיח המקצועי הבוחן את חזרתם של משרתי מילואים משירות ממושך נוטה לנוע בין שני קטבים. מצד אחד, ציפייה חברתית וארגונית לחזרה חלקה ומהירה לתפקוד נורמטיבי; מצד שני - התמקדות בפתולוגיה, בטראומה ובצורך בשיקום נפשי. ואולם, המלחמה שפרצה ב-7 באוקטובר לימדה אותנו שבין הקטבים הללו משתרע אזור דמדומים רחב של חוויה אנושית ללא שם והמשגה: ישנם אלו שמתקשים לחזור לשגרה משום שחוו אימה וקושי, אך רבים אחרים מתקשים לעשות זאת דווקא משום שחוו במהלך השירות תחושת משמעות ושליחות אדירה.
העשייה בתפקידי ליווי נפגעים, ניהול מצבי משבר רפואיים או צבאיים ותמיכה בצוותים ובמשפחות אינה עוד משימה ברשימת מטלות יומיומית. מדובר בתפר המורכב והרגיש שבין צה"ל לחברה הישראלית. העשייה בתחום הנפגעים מקפלת בתוכה ערך מוסרי עמוק ומייצרת תחושת דחיפות ונחיצות חסרת תחליף. בהקשר זה מתעצבת אצל האדם זהות תפקיד של "מושיע" או "מייצב" - מי שנדרש להיות בשיא כוחו מול אתגרי המציאות.
הספרות בתחום הטראומה מסבירה קשיי חזרה בעיקר דרך הפריזמה של תגובות דחק וקשיי הסתגלות (Demers, 2011), ומתארת כיצד אירועי קיצון מקודדים בגוף ובמערכת העצבים ומובילים לניתוק ולשבר בתחושת הביטחון (Herman, 1992; Van der Kolk, 2014). עם זאת, כאשר מתבוננים בחוזרים הביתה משירות המילואים, מתברר שההסבר הטראומטי אינו ממצה את החוויה במלואה. "פער משמעות" וטראומה יכולים להתקיים במקביל ולהעצים זה את זה, אך הם שונים במהותם.
פער משמעות (Meaning Gap) בהקשר של המעבר בין המילואים לשגרה הוא ההבדל הנתפס בין עוצמת המשמעות, תחושת הנחיצות, הדחיפות והזהות התפקידית שאפיינו את תקופת השירות, לבין המשמעות האיטית, המצטברת והשגרתית של החיים האזרחיים: הצורך בהכנת שיעורי הבית יחד עם הילד, ההסעות לחוגים, הכנת מצגות ומענה לדוא"ל בעבודה, שטיפת כלים, ניקיון הבית ועוד. הקושי של רבים אינו נעוץ רק בדריכות הפיזיולוגית, אלא בנפילה החופשית לעולם שבו סולם הערכים והדחיפויות השתנה מהקצה אל הקצה. בעולם האזרחי, האתגרים השגרתיים וסדרי העדיפויות נראים לפתע "חיוורים", חסרי משמעות, ולעיתים אף מקוממים בהשוואה לעוצמת החיים והמוות שזה עתה נחוו. פער זה אינו בהכרח תוצאה של טראומה, אלא של מעבר בין מערכות משמעות שונות. הוא עלול להתבטא בתחושת ריקנות, ציניות, חוסר סבלנות, קושי בהשתלבות מחדש במערכות אזרחיות, ולעיתים גם בתחושת אובדן זהות, שינוי סדרי עדיפויות או אובדן תכלית. במובן זה, פער המשמעות אינו רק פער חווייתי אלא פער זהותי ונרטיבי, הדורש תהליך אקטיבי של תרגום משמעות והבניית רציפות זהות.
מ"הצלת חיים" לשגרה - תיאור מקרה
המושג "פער משמעות" בא לידי ביטוי בתיאור המקרה של ע׳, מנהלת אגף שיווק בחברה גלובלית גדולה, שגויסה למילואים כקצינת נפגעים בשל הרקע הצבאי העשיר שלה. במשך חודשים עבדה ע׳ תחת עומס רגשי וקוגניטיבי בלתי נתפס, ליוותה משפחות ברגעי הבשורה המרה ותיוְוכה מציאות כאוטית עבור מי שחרב עליהם עולמם. ע׳ מתארת חוויה של "חיוניות בוערת" - התחושה שזהותה המקצועית והאישית הותכו יחד לכדי נוכחות קריטית ומצילת חיים.
עם שחרורה משירות המילואים וחזרתה לניהול הצוות בחברה, ציפתה ע׳ לחוש הקלה - הקצב יורד, המשימות מצטמצמות ואפשר "לנשום" לרגע. בפועל חוותה דיסוננס חריף. היא התקשתה לשבת בישיבות שעסקו בנוהלים ותקציבים, ומצאה עצמה מרוקנת מאמפתיה מול עובדיה שהלינו על עומס משימות ומטלות. כאשר נדרשה להדריך את הצוות בנוגע ליעדים בתוכנית העבודה השנתית - תהליך שתמיד ראתה כמשמעותי ומחובר למטרות החברה - חשה ניתוק, ציניות מוסוֶוית ואשמה כבדה על עיסוק בזוטות. התחושה הפנימית שלה הייתה: "איך אפשר להמשיך לפעול למען עוד שורת רווח בדוח, אחרי שראיתי במו עיניי משפחות שמאבדות את כל מה שחשוב?". תחושות אלה לוּו ברגשות אשמה על כך ש"אינה מבצעת את תפקידה כראוי" ועל תגובותיה שסותרות את עקרונותיה של אמפתיה והכלה כלפי הכפופים אליה. בחזרתה הביתה התקשתה ע׳ לתווך את תחושותיה למשפחתה, ששמחה על חזרתה ל"חיי השגרה" ועל הפסקת זרם השיחות וההודעות הבלתי פוסק בשעות הערב והלילה. גם בבית הרגישה לא מובנת, והתרחקה רגשית ופיזית מבני משפחתה.
הקושי של ע׳ לא נבע מפלשבקים, מסיוטים או מהימנעות מטריגרים. הוא נבע מהתרסקותה של עוצמת המשמעות, ומחסימה ביכולת לתרגם את האמפתיה ממרחב החירום אל מרחב החיים השגרתי והמתמשך.
משמעות, זהות ומנגנון ההפרדה
עבודה בעלת משמעות מהווה עוגן קריטי לחוסן מול משברים (Britt et al., 2001; Steger, 2012). ויקטור פרנקל (Frankl, 1985) לימד כי האדם מונע מחתירה לפשר, וכי מציאת משמעות מאפשרת לשאת סבל קיצוני. במצבי חירום ושליחות, המשמעות אינה תיאורטית - היא מתורגמת ישירות לעשייה. אשפורת (Ashforth, 2001) מציין כי ככל שתפקיד שואב אליו מעורבות רגשית וזהותית עמוקה יותר, כך המעבר החוצה ממנו טומן בחובו משבר גדול יותר. המעבר ממילואים לשגרה הוא מעבר מ"קצב משמעות" מהיר ומיידי ל"קצב משמעות" איטי, מצטבר ו"אפור" יותר. מעבר זה עלול לעורר תגובות על הקשת הרגשית הרחבה - אבל, תסכול, כעס, עצבות, מרמור - שאין להם שם, וטקסי אבלות מוסדרים המעניקים לתקופת המעבר לגיטימציה ותוקף אינם קיימים.
המשמעות אינה רק תיאור של התנהגות, אלא מסגרת פרשנית שבאמצעותה האדם מבין את פעולותיו, מצדיק אותן ומארגן את חוויותיו. במובן זה, המשמעות ממלאת תפקיד מרכזי בעיצוב המחשבות, המעשים והאופן שבו אדם מפרש את המציאות הסובבת אותו (Krauss, 2015). בני אדם אינם מגיבים למציאות באופן אוטומטי בלבד, אלא מפרשים אותה באופן המאפשר להם להבין את המתרחש, לצפות אירועים דומים בעתיד ולגבש דרכי תגובה מתאימות. תהליך זה מכונה הבניית משמעות אישית - האדם מפתח באמצעותו תחושת זהות הנשענת על מערכת של ערכים, אמונות והבחנות הנבנית בהדרגה לאורך חייו (Kelly, 1955). לצד הממד האישי, הספרות על הבניית משמעות מדגישה גם את ההיבט החברתי: המציאות אינה נתפסת כעובדה אובייקטיבית בלבד, אלא כתוצר דינמי של יחסי גומלין, שפה, פרשנות ופעולה בתוך הקשר חברתי (Rosen & Kuehlwein, 1996). משמעות אינה נוצרת רק בתוך עולמו הפנימי של היחיד אלא נבנית גם באינטראקציה עם אחרים, בתוך מערכות יחסים, תרבות ושיח. האדם נתפס כסובייקט פעיל המארגן את עולמו הפנימי והחברתי באמצעות תהליכים מתמשכים של פרשנות והבניית משמעות.
בחירום, כדי לתפקד בלב הכאב ולשמור על מקצועיות, נדרשים אנשי מקצוע להפעיל מנגנון של הבחנה, מידור והפרדה - מיסוך רגשי המאפשר חמלה פונקציונלית ללא קריסה פנימית (Figley, 2002; Stamm, 2010). המלכוד נוצר כשה"שריון" אינו נושר עם תום השירות. האדם שב לסביבתו כשהוא עטוף בהפרדה רגשית, והקושי לשחרר את מנגנון ההישרדות הזה מייצר תפקוד חיצוני מושלם לכאורה, אך חוויה של אטימות וניתוק פנימי. חוויה זו מתוארת בכאב גדול על ידי משרתי מילואים רבים.
ההשפעה המערכתית: הזוגיות והמשפחה בקו השבר
"מעגלי ההדף" של פער המשמעות אינם נעצרים ברמת הפרט, אלא מתפשטים אל תוך המערכת הזוגית והמשפחתית - ולעיתים דווקא שם הם מורגשים בעוצמה הרבה ביותר. בעוד המשרת שב מן השירות כשהוא נושא עימו חוויות קצה של חיים ומוות, דחיפות, נחיצות ומשמעות ברורה, בני הזוג בעורף חיו במשך חודשים במציאות אחרת - מציאות של החזקה, דאגה, תפקוד יומיומי תחת איום וניהול שגרה מתמשכת עבור הילדים והבית. למעשה, בני הזוג חיו בתקופה זו בשני עולמות משמעות שונים שהתנהלו במקביל, גם אם המילואימניק הגיע הביתה בסוף כל יום. עם תום השירות מתקיימת ציפייה לחזרה מהירה לשותפות ולשגרה, אולם בנקודה זו מתגלה הדיסוננס: המעבר החד מעיסוק בדיני נפשות לעיסוק במשימות יומיומיות נחווה לעיתים על ידי השבים מהמילואים כטריוויאלי וחסר פרופורציה, בעוד בני המשפחה מצפים לנוכחות, שותפות והקלה בנטל שנשאו לבדם.
מצב זה יוצר שתיקות ארוכות ופערי הבנה. השבים נמנעים משיתוף לא רק מתוך רצון להגן על בני המשפחה מתכנים קשים, אלא גם מתוך תחושה עמוקה של פער חווייתי - סוג של "ג׳ט לג רגשי", תחושה שמי שלא היה שם לא יוכל להבין באמת את מה שנחווה. מנגד, בני הזוג בעורף חווים לעיתים תחושת דחייה או ניכור דווקא ברגע שבו הם מצפים לחזרה לקרבה ולשותפות. מצב זה ניתן להבנה דרך מושג ה"אובדן העמום" (Ambiguous Loss), המתאר מצבים שבהם האדם נוכח פיזית אך נעדר רגשית או נפשית, או לחלופין נעדר פיזית אך נוכח פסיכולוגית (Boss, 2006). גם במהלך השירות וגם לאחר החזרה הביתה, בני הזוג עשויים לחוות זה את זה כנוכחים-נעדרים - מצב היוצר מתח, בלבול וקושי בהבנה הדדית.
את התהליך אפשר להבין גם דרך פרספקטיבה של חוסן משפחתי (Walsh, 2015). משפחות מתמודדות עם מצבי משבר דרך תהליכים של הבניית משמעות משותפת, תקשורת פתוחה וגמישות תפקודים. כאשר בני המשפחה מצליחים לבנות נרטיב משותף סביב האירוע - סיפור משפחתי שבו יש מקום גם לחוויית השירות וגם לחוויית העורף - מתאפשר מעבר מתהליך של נתק לתהליך של צמיחה משפחתית. לעומת זאת, כאשר כל אחד מבני הזוג נשאר בתוך מערכת המשמעות הפרטית שלו, ללא תרגום הדדי בין העולמות, עלול להיווצר מעגל של בדידות הדדית, טינה ואובדן אינטימיות.
בהיעדר תיווך והמשגה של פער המשמעות, כל אחד מבני הזוג עלול לחוות את האחר כמי שאינו מבין אותו: החוזר מן השירות חווה את בני משפחתו כמי שאינם מבינים את גודל החוויה ואת משמעותה, בעוד בני המשפחה חווים אותו כמרוחק, שיפוטי או לא נוכח רגשית. לא מדובר בהיעדר אהבה או בהיעדר רצון בקרבה, אלא בפערי משמעות שלא עובדו ולא תוּוְכו. לפיכך, החזרה הביתה היא תהליך זוגי ומשפחתי של תרגום הדדי בין עולמות משמעות ובנייה מחדש של נרטיב משפחתי משותף. תהליך זה כולל לא רק את השאלה "מה עבר עליך שם?" אלא גם את השאלה "מה עבר עלינו כאן?", וכיצד שתי החוויות הללו משתלבות לכדי סיפור משותף המשלים את פערי המידע והחוויה. כאשר תהליך זה מתרחש באופן מודע - דרך שיחות, תיווך מקצועי או תהליכי עיבוד - פער המשמעות יכול להפוך ממקור לניכור למקור לצמיחה זוגית ומשפחתית, להעמקת תחושת השותפות ולבניית זהות משפחתית רחבה יותר.
הוראה מקצועית בנושא העברת מקל מקצין קשר למשפחות לקצין נפגעים
בדצמבר 2025 יצאה ממחלקת הנפגעים בצה"ל הוראה מקצועית בנושא העברת מקל מקצין קשר למשפחות לקצין נפגעים. הנוהל כולו מבוסס על ההבנה שסיום תפקיד אינו רק אירוע ארגוני אלא אירוע זהותי של מי שמסיים תפקיד בעל משמעות אדירה. המסמך כולל התייחסות לפרידה, חפיפה, עיבוד וסגירה, בנוסף להעברת משימות, ומדגים באופן מעשי את הטענה המרכזית של המאמר: הקושי לאחר שירות משמעותי אינו רק תוצאה של חשיפה לאירועים קשים, אלא של מעבר בין עולמות משמעות וזהות. ההוראה נועדה לאפשר את המעבר הזה באופן מדורג, מתווך ומעובד, ובכך לצמצם את פער המשמעות ואת תחושת הנתק שעלולה להיווצר עם סיום התפקיד.
ארבעה עקרונות מרכזיים עולים מהנוהל:
ראשית, סיום תפקיד כמרחב של מעבר זהות ולא רק מעבר תפקיד. הנוהל אינו רק מנגנון ארגוני טכני אלא מנגנון מעבר פסיכולוגי וזהותי. בעוד שמבחינה פורמלית מדובר בהעברת אחריות מקצין אחד לאחר, מבחינה נפשית מדובר בתהליך של פרידה מתפקיד שהיה טעון במשמעות, בקשר רגשי ובתחושת שליחות.
שנית, פרידה הדרגתית כעיבוד של זהות ומשמעות. כאשר אדם מסיים תפקיד המאופיין בתחושת שליחות ונחיצות גבוהה, ניתוק חד עלול ליצור תחושת ריק ואובדן זהות. פרידה הדרגתית, הכוללת חפיפה, העברת ידע, פגישת סיום ושיחת עיבוד, מאפשרת לאדם לעבד את התפקיד, לסכם אותו כחלק מסיפור החיים שלו ולהעביר את המשמעות הלאה.
שלישית, שמירת רציפות כעיקרון פסיכולוגי. הרציפות מאפשרת לאיש הקשר לחוות את התפקיד כחלק מרצף ולא כאירוע מנותק. במונחים תיאורטיים, מדובר במנגנון השומר על רציפות זהות - מעבר שבו האדם אינו "מפסיק להיות מי שהיה" אלא מעביר את התפקיד, הידע והמשמעות הלאה.
רביעית, שיחת העיבוד כמנגנון של הבניית משמעות. שלב זה מאפשר לאדם לספר מה עשה ולהבין מה המשמעות של מה שעשה עבורו - למקם את התפקיד בתוך סיפור החיים והזהות שלו. שיחת העיבוד מאפשרת לתרגם חוויות אינטנסיביות, קשרים משמעותיים ותחושת שליחות לנרטיב אישי שאפשר לשאת אותו הלאה גם לאחר סיום התפקיד.
הנוהל מהווה, אם כן, דוגמה להתערבות מערכתית שמטרתה לאפשר מעבר הדרגתי בין תפקידים ובין עולמות משמעות, ומייצג ניסיון ארגוני לבנות גשר בין העולמות תוך יצירת רציפות זהות, קשר ומשמעות. בהתאם לכך, מוצע להלן מודל גש"ר (גישור בין העולמות - שימור רציפות ומשמעות - הבניית זהות מחדש), כמודל הממשיג את העקרונות הפסיכולוגיים העומדים בבסיס תהליכי סיום תפקיד וחזרה לשגרה.
מודל גש"ר
מתוך ניסיון שהצטבר בשנתיים וחצי האחרונות, אנו מציעות את מודל גש"ר כפלטפורמה להתערבות מערכתית ופרטנית כאחד. המודל מאפשר למסגר את חוויית החזרה הביתה כתהליך נורמטיבי של מעבר בין עולמות משמעות וזהות, הדורש עיבוד, תיווך וליווי. ברמה הפרטנית, המודל משמש ככלי לעיבוד חוויית השירות ולבניית רצף זהותי בין תקופת השירות לבין החיים האזרחיים, תוך זיהוי המשמעויות האישיות של התפקיד, האיכויות שהתפתחו במהלכו והדרכים לשלב אותן במרחבי החיים השונים.
ברמה המערכתית, המודל מציע לראות את שלב החזרה הביתה כחלק בלתי נפרד ממעגל השירות, ולא כשלב פרטי המוטל על המשרת עצמו בלבד. בהתאם לכך, אפשר לפתח מענים מובנים כגון שיחות סיכום תפקיד, קבוצות מעבר, תהליכי עיבוד קצרים והכשרות הממוקדות בהבניית משמעות, זהות והמשכיות, בנוסף להתמודדות עם עומס רגשי. התערבויות אלו מבקשות לסייע לאנשי המילואים לא רק "לחזור לשגרה" אלא לבנות גשר בין המשמעות שחוו במסגרת השירות לבין המשמעות שהם מבקשים לבנות בחייהם האזרחיים. מודל גש"ר הוא מודל לפעולה המאפשר לתווך את המעבר, להפוך אותו מתהליך של נתק לתהליך של המשכיות, ומחוויה של אובדן משמעות לחוויה של טרנספורמציה והתרחבות זהות:
ג - גישור בין עולמות. השלב הראשון הוא מתן תוקף ושם לתופעה. בשיחות עיבוד, חשוב לשקף לאדם כי חוסר הסבלנות, השינוי בסדרי העדיפויות וה"שעמום" שהוא חווה אינם בהכרח עדות לדיכאון, טראומה או פגם מוסרי, אלא ביטוי נורמטיבי של "פער משמעות" והתנגשות בין מערכות ערכים. שלב זה נועד לאפשר לאדם להבין לא רק מה עשה אלא מה התפקיד עשה לו - כיצד השפיע על תפיסת העצמי, על הערכים ועל הזהות.
ש - שימור רציפות ומשמעות דרך מנטליזציה. שלב זה כולל יצירת מרחבים של עיבוד המאפשרים התבוננות רפלקטיבית בחוויה. כלי רב עוצמה בהקשר זה הוא כתיבה מקצועית, אישית או קבוצתית, על חוויות השירות והחירום. הכתיבה מאפשרת לארגן את הכאוס החושי והרגשי לכדי נרטיב קוהרנטי, ומסייעת להפעיל תהליך של מנטליזציה המעניק פשר לחוויות ומהווה עוגן לפיתוח מקצועי ולשימור עובדים ביום שאחרי. מנטליזציה מתייחסת ליכולת להבין התנהגות של עצמי ושל אחרים במונחים של מצבים מנטליים כגון מחשבות, רגשות, כוונות ורצונות, והיא נחשבת ליכולת מרכזית בעיבוד חוויות מורכבות ובשמירה על תחושת רציפות זהות במצבי לחץ ומעבר (Bateman & Fonagy, 2016). שימור הרציפות - מניעת נתק חד בין זהות התפקיד לבין הזהות האזרחית - נוצר דרך חפיפה, פרידה הדרגתית, העברת ידע והכרה בתפקיד שבוצע. פעולות אלו מאפשרות לאדם לחוות המשכיות: במקום חוויה של "זה נגמר ועכשיו חוזרים לחיים האמיתיים", נוצרת חוויה של רצף - התפקיד היה פרק משמעותי, והוא ממשיך להשפיע ולהתקיים כחלק מהזהות גם לאחר סיומו.
ר - הבניית זהות מחדש. בשלב זה האדם שואל כיצד החוויות, היכולות והמשמעויות שהתחדדו בתקופת השירות משתלבות בחייו האזרחיים. זהו שלב של תרגום משמעות דרמטית למשמעות יומיומית, תרגום תחושת שליחות לתחושת תרומה, ותרגום זהות תפקיד צבאית לזהות אישית, משפחתית ומקצועית רחבה יותר. בשלב זה האדם נפרד מן התפקיד הצבאי ומגדיר מחדש מי הוא לאחר התפקיד.
כיוונים למחקר עתידי
נדרש מחקר עתידי שיבחן את סיום שירות המילואים לא רק דרך מדידת תסמיני פוסט-טראומה, אלא גם דרך העמקה בתהליכים של צמיחה פוסט-טראומטית (Tedeschi & Calhoun, 2004), הבניית משמעות ושינוי זהות לאחר תקופות שירות אינטנסיביות. בעוד שחלק ניכר מן הספרות מתמקד בהשלכות השליליות של חשיפה לאירועים טראומטיים, יש מקום להרחיב את מוקד המחקר גם להיבטים של משמעות, נחיצות, זהות ותהליכי שינוי חיוביים המתפתחים בעקבות שירות בתפקידים משמעותיים.
בתוך כך, חשוב לבחון אמפירית את הקשר בין תחושת נחיצות ומשמעות גבוהה במהלך השירות לבין חוויית פער, ירידה בתחושת התכלית או קושי בהשתלבות מחדש בתפקוד האזרחי. כמו כן, יש מקום לחקור את יעילותן של התערבויות ממוקדות זהות ומשמעות - כגון התערבויות מבוססות מנטליזציה, קבוצות עיבוד וכתיבה רפלקטיבית - על מדדים של שחיקה, תשישות חמלה, רווחה נפשית ושימור אנשי מילואים בתפקידים רגישים. לבסוף, יש להעמיק גם בממד הזוגי והמשפחתי של החזרה הביתה, ולבחון כיצד בני זוג ומשפחות מתמודדים עם פערי משמעות, בונים נרטיב משותף ומפתחים חוסן במצבי מעבר.
סיכום
הקושי לאחר שירות מילואים משמעותי אינו נובע תמיד ממה שהיה "שם" אלא גם ממה שאין "כאן". עבור רבים, החזרה הביתה כרוכה בירידה בעומס אבל גם בירידה בתחושת הדחיפות, הנחיצות והמשמעות. מושג "פער המשמעות" המוצע במאמר זה מבקש לתת שם לחוויה רווחת בתקופה הנוכחית, שאינה בהכרח פתולוגית אך היא עמוקה ומטלטלת.
מאמר זה מציע להרחיב את השיח על חזרתם של משרתי מילואים משירות משמעותי מעבר לפרדיגמה הטראומטית, ולהציע מסגרת מושגית חלופית. תרומתו התיאורטית נפרסת על ארבעה מישורים: ראשית, המשגת חוויית החזרה כתהליך של מעבר בין עולמות משמעות וזהות ולא רק כתגובה לטראומה או כקושי הסתגלותי; שנית, שילוב בין ספרות הטראומה, ספרות המשמעות וספרות זהות התפקיד במסגרת אינטגרטיבית אחת; שלישית, הצעת המושג "פער משמעות" כמתאר את הפער בין עוצמת המשמעות של תקופת השירות לבין משמעות החיים האזרחיים; רביעית, פיתוח מודל גש"ר כמודל יישומי המציע דרכי התערבות ברמה הפרטנית, הזוגית והארגונית.
ההתבוננות בחזרה הביתה דרך פריזמה של משמעות וזהות מאפשרת להבין את הקושי לא כנקודת שבר אלא כנקודת טרנספורמציה, ולהכיר בכך שהאתגר המרכזי לאחר החזרה אינו רק ההשתלבות בשגרה, אלא בנייה מחדש של תחושת משמעות בתוכה - תרגום משמעות חירום למשמעות יומיומית, הבניית נרטיב ומעבר זהות.
מקורות
Allen, J. G., Fonagy, P., & Bateman, A. W. (2008). Mentalizing in clinical practice. American Psychiatric Pub.
Ashforth, B. E. (2001). Role transitions in organizational life: An identity-based perspective. Routledge.
Bateman, A., & Fonagy, P. (2016). Mentalization-based treatment for personality disorders: A practical guide. Oxford University Press.
Boss, P. (2006). Loss, trauma, and resilience: Therapeutic work with ambiguous loss. W.W. Norton.
Britt, T. W., Adler, A. B., & Bartone, P. T. (2001). Deriving benefits from stressful events: The role of engagement in meaningful work and hardiness. Journal of Occupational Health Psychology, 6(1), 53–63.
Demers, A. (2011). When veterans return: The role of community in reintegration. Journal of Loss and Trauma, 16(2), 160–179.
Figley, C. R. (2002). Compassion fatigue: Psychotherapists’ chronic lack of self-care. Journal of Clinical Psychology, 58(11), 1433–1441.
Frankl, V. E. (1985). Man’s search for meaning. Simon & Schuster.
Herman, J. L. (1992). Trauma and recovery: The aftermath of violence-from domestic abuse to political terror. Basic Books.
Kelly, G. A. (1955). The psychology of personal constructs. Norton.
Krauss, S. (2015). Research paradigms and meaning making: A primer. The Qualitative Report, 10(4), 758–770.
Park, C. L. (2010). Making sense of the meaning literature: An integrative review of meaning making and its effects on adjustment to stressful life events. Psychological Bulletin, 136(2), 257–301.
Pennebaker, J. W., & Chung, C. K. (2011). Expressive writing: Connections to physical and mental health. In H. S. Friedman (Ed.), The Oxford handbook of health psychology (pp. 417–437). Oxford University Press.
Rosen, H. E., & Kuehlwein, K. T. (1996). Constructing realities: Meaning-making perspectives for psychotherapists. Jossey-Bass/Wiley.
Stamm, B. H. (2010). The concise ProQOL manual. ProQOL.org.
Steger, M. F. (2012). Making meaning in life. Psychological Inquiry, 23(4), 381–385.
Tedeschi, R. G., & Calhoun, L. G. (2004). Posttraumatic growth: Conceptual foundations and empirical evidence. Psychological Inquiry, 15(1), 1–18.
Van der Kolk, B. A. (2014). The body keeps the score: Brain, mind, and body in the healing of trauma. Viking.
Walsh, F. (2015). Strengthening family resilience (3rd ed.). Guilford Press.
