סמכות גוף ראשון כגישה טיפולית במערכות יחסים פוגעניות ונפגעי נרקיסיסטיים
עדה מיכל ויישנטיין
מבוא
במרכז מערכות יחסים פוגעניות, ובעיקר כאלה המתאפיינות במניפולציות נרקיסיסטיות ובגִזְלוּת (gaslighting)1, נמצאת שחיקה של תחושת הוודאות הפנימית. תחושה זו היא למעשה היכולת של האדם לזהות את תחושותיו, מחשבותיו וצרכיו, ולהבינן; והיא מהווה את היסוד להכרה עצמית ולחוויית מציאות יציבה ובריאה. בהיעדרה, אדם עלול למצוא את עצמו מטיל ספק ביכולתו להבחין בין מה שהוא חווה לבין מה שמצופה ממנו לחוות. חוויות רגשיות אלו, הנוצרות על ידי מניפולציות רגשיות, מקשות על ההתמודדות עם מציאות משתנה באופן תדיר, ומערערות את היכולת להרגיש, ולפעול, מתוך חוויה פנימית יציבה.
סמכות גוף ראשון הוא מונח שמקורו בפילוסופיה של הלשון. בעקבות המפנה הלשוני2 בשנות ה־50 של המאה ה־20, הוגים כמו ויטגנשטיין טענו כי אמירות בגוף ראשון כמו: "אני מרגיש", "אני פוחדת", אינן טענות עובדתיות, אלא ביטויים ישירים של חוויה פנימית שאינה מחייבת אימות חיצוני.
ברצוני להציע את גישת "סמכות גוף ראשון" ככלי טיפולי מרכזי בתהליך שיקום הקשר עם העצמי. מדובר במעין "הרשאה פילוסופית" להתחבר באופן ישיר, ללא אמצעים חיצוניים, אל המחשבות, הרגשות וההבנות הפנימיות שלנו. זוהי "הרשאה" להרגיש בטוחים בהבנתנו את המציאות הפנימית שלנו, גם כאשר העולם החיצוני מספק לנו סיבות לספק או לבלבול. הפילוסוף דייוויד פינקלשטיין (2003) מתאר סמכות גוף ראשון כידיעה שאינה תלויה בעדויות חיצוניות, אלא בתחושה הישירה שלנו, כמו הידיעה הברורה שאנו חווים כאב ראש. סמכות זו אינה דורשת אישור מבחוץ, אלא נובעת מתוך חוויותינו האישיות והסובייקטיביות.
במקרים שונים, ובפרט במקרים של פוסט טראומה מורכבת במערכות יחסים פוגעניות שבהן מתבצעת גזלות של תחושת המציאות, הצורך בהתחברות מחדש לסמכות גוף ראשון הופך לקריטי. במצב זה, חיבור לידיעה הפנימית שלנו עשוי להיות אבן פינה לריפוי, שכן הוא מאפשר לנו לפתח מחדש את היכולת להבחין בין רגשות ותפיסות שנוצרו בעקבות טראומה, לבין אלה הנובעות מחלקי הנפש הבריאים שלנו. שיקום סמכות גוף ראשון עשוי להוביל לתהליך של ריפוי עמוק, שבו האדם מתמודד לא רק עם הטראומה עצמה, אלא גם עם ערעור תחושת העצמי וההבנה העצמית.
מדוע דווקא סמכות גוף ראשון?
המונח סמכות גוף ראשון מתייחס לא רק ליכולת הלשונית של אדם לומר "אני מרגישה" או "אני יודע", אלא למעמד הקיומי של הדובר כעד יחיד וסובייקטיבי למה שמתרחש בתוכו – בגוף, בתחושות, ובתודעה. ויטגנשטיין (תשס"א)3 טען כי אמירות בגוף ראשון אינן "הסקות" על מצב פנימי, אלא ביטויים ישירים של החוויה. האדם הוא הסמכות כלפי עצמו לא משום שהוא יודע על עצמו, אלא משום שהוא חווה את עצמו. פינקלשטיין (2003) מעמיק נקודה זו וטוען שהכוח באמירה כמו "אני פוחד" לא נובע מהדיוק העובדתי, אלא מהאופן שבו היא משקפת הבעה פנימית בלתי אמצעית, חיבור רגשי וגופני למה שמתרחש.
דבריו של ויטגנשטיין (1993) בהרצאותיו על התנסות פרטית ומערך חושי (sense data) מוסיפים נדבך חשוב להבנת טבעה של החוויה. הוא מדגיש שההתנסות החושית היא פרטית, וכל אדם חווה רשמים חושיים בדרכו שלו. כך, ייתכן ששני אנשים יביטו באותו אובייקט ויחוו אותו אחרת לא בשל טעות, אלא בשל טבעה הסובייקטיבי של החוויה.
חוויה חושית באה לידי ביטוי בדקדוק השפה, כלומר בדרך שבה אנו מדברים על כאב, צבע או תחושה. אף שויטגנשטיין עצמו לא דיבר על "דקדוק נפשי", ניתן להתייחס לכך באופן פרשני כאל דקדוק של החוויה: מערכת של ביטוי גופני, רגשי ולשוני, שבאמצעותה אנו נותנים צורה לחוויה הפנימית. כך למשל, כאב שיניים או התחושה של הצבע אדום אינם רק תופעות גופניות אלא דרכי קיום של הסובייקט, המתאפשרות רק לו ומתבטאות בשפה ייחודית לו (Snowdon, 2011; Rhees, 1936).
בשונה מביטחון עצמי, העוסק בתפקוד, בהערכה ובדימוי, סמכות גוף ראשון טומנת בחובה יסוד של הסתמכות: משען פנימי שעליו האדם יכול להישען כדי להצדיק את עמדתו הסובייקטיבית. סמכות זו היא תשתית זהותית: הבסיס שממנו נבנה האני, וכאשר היא מתערערת (למשל במצבי גזלות או טראומה רגשית), האדם מאבד את תחושת התקפות של תחושותיו, רגשותיו וחוויותיו.
היבט מהותי של סמכות זו טמון בגוף עצמו. תחושות כמו רעד, כיווץ או דופק מואץ הן סימנים מוקדמים של ידיעה גופנית פנימית, לעיתים הקודמת לשפה. דונלד דוידסון (2001) טוען כי גם כאשר שיפוטים עצמיים עלולים להיות שגויים, יש ביכולת האדם לתקן אותם דרך דיאלוג פנימי וחיצוני – ולחזור אל קולו. החיבור המחודש בין תחושה גופנית, ביטוי מילולי והכרה רגשית, כפי שמתאפשר בטיפול, מחזיר את האדם לא רק אל ידיעתו אלא גם אל חוויית עצמו כסובייקט ראוי, נאמן ואמין כלפי עצמו.
בעיניי, ההכרה בממד של מערך חושי כמרחב של חוויה פרטית ובלתי ניתנת להעברה מלאה, מחזקת את חשיבות השימוש דווקא במונח "סמכות גוף ראשון" בשיח הטיפולי. זהו אינו מונח תיאורטי בלבד, אלא אבן יסוד באפשרות של האדם לחוות את עצמו כיישות שלמה, מרגישה ובעלת תוקף. אני מציעה שמטפלים מכל זרם יכירו במושג זה ככלי דיאגנוסטי, אתי וטיפולי, המעוגן הן בגוף והן בשפה, ושיבחנו כיצד הוא מתבטא, נחסם או מתעורר בעבודתם עם מטופלים.
לסיכום, סמכות גוף ראשון היא היכולת של האדם לבטא את תחושותיו, רגשותיו וחוויותיו כידע ראשון ואותנטי, המתאפשר רק לו מתוקף היותו החוויה. בהשפעת ויטגנשטיין, פינקלשטיין ודוידסון, ניתן להבין סמכות זו לא רק כהבעה לשונית, אלא כצורת חיים שבה הגוף, התחושה והשפה משתלבים לכדי הבעה סובייקטיבית של העצמי. בעוד שביטחון עצמי נוגע להערכה ולתפקוד, סמכות גוף ראשון נוגעת לשורש הקיום הפנימי, למשען שממנו אדם יכול לדבר את עצמו ולחוות את עצמו כתקף. החוויה הגופנית, כפי העולה מהמונח "מערך חושי", מדגישה את הפרטיות והבלתי ניתנות להעברה של החוויה, ואת הצורך של שיח טיפולי להכיר בסמכות זו לא ככלי מושגי בלבד, אלא כמרחב טיפולי המכונן אפשרות לתיקון, חיבור וצמיחה של זהות.
מרכיבי סמכות גוף ראשון
1. Feeling ואינטואיציה
אינטואיציה, כיכולת לדעת משהו מבלי לעבור דרך תהליך קוגניטיבי ישיר, היא הידע הפנימי שבא לידי ביטוי בתחושות ראשוניות. הפילוסוף צ'ארלס פירס (Peirce, 1894) תיאר את ה"פילינג" (Feeling) כתחושת ראשוניות, שבה אנו חווים משהו באופן בלתי אמצעי, לפני שהדבר עובר דרך תהליך של ניתוח או של סיווג. זוהי תחושת חיבור מיידית למה שאנו חווים, לפני שמילים או קטגוריות עוזרות לנו להבין את החוויה.
ברצוני להציע שכאשר אדם נתון למניפולציות כמו גזלות או הכחשה של עובדות באופן משכנע כל כך עד שהוא נעשה מבולבל ומכחיש את תחושותיו, הוא מאבד את הקשר או את המודעות לסמכות גוף ראשון שלו. לדוגמה, שמת את הכוס בכיור כי בדרך כלל כך את עושה ואז המגזל אומר שהכוס נעלמה מהבית. היות ואת רגילה להניח בכיור, בהתחלה את בטוחה שכך עשית, אך הוא (שהעלים את הכוס) עומד על כך שהינה אין כוס בכיור ואין בארון הכוסות.... ואת מתחילה לחשוב שאולי זרקת אותה לפח... כי הרי היא לא נמצאה בשום מקום. כאן תחושת הוודאות במציאות שהנחת בכיור מתערערת ואת מתחילה לחוש בלבול. ככל שקורים מקרים כאלו שוב ושוב, היכולת להתחבר לאינטואיציה ולתחושת ודאות פנימית נפגעת.
בתהליך הגזלות, הכחשה מתמשכת של תחושות, רגשות או עובדות, יוצרת מצב שבו הנפגע לא מצליח להבדיל בין תחושותיו לבין המניפולציות המיועדות לשבש את מציאותו. למשל, אדם המרגיש אשמה או בושה על רגשותיו לא יכול להרגיש בטוח בהבנתו את עצמו. כך הופך תהליך קוגניטיבי פשוט, כמו לדעת מה הוא מרגיש, לבעיה מסובכת.
להלן דוגמה מהקליניקה; רוני, שסבלה מגזלות במערכת יחסים פוגענית, דיווחה על קשיים בזיהוי רגשותיה. תהליך תומך בטיפול, שכלל תרגול מיינדפולנס ופסיכודרמה, אפשר לה ללמוד להבחין בין תחושת פחד שהוטמעה בה על ידי בן זוגה לבין תחושות אמיתיות של רצון וצורך פנימי. תרגול המיינדפולנס, שהתמקד בהתבוננות לא שיפוטית בתחושות הגוף והנשימה, סייע לה להבחין ברגע שבו עולה תגובת פחד אוטומטית. במקביל, בעבודת פסיכודרמה שכללה את טכניקת הכיסא הריק, שבו כביכול היא ישבה, משחקת את בן הזוג לשעבר, הצליחה לשמוע את קולו מתוך עצמה ולזהות את מקורות ההפנמה.
שיקום החיבור לאינטואיציה הוא בעיניי מפתח חשוב לשמירה על סמכות גוף ראשון, שכן הוא מאפשר להבחין בין חוויות נכונות לבין אלו המטושטשות במניפולציה ובשימוש בסמכות של הסובייקט החיצוני, כגון האמירה: "את לא מפחדת ממני אלא מגיבה למשהו אחר".
2. סמכות גוף ראשון המשתקפת מכתבי ויניקוט, בולאס וביון
ההבנה של הבלבול הפנימי שיוצר מנגנון הגזלות מתוארת גם בגישות תיאורטיות של ויניקוט (2010), בולאס (Bollas, 1992) וביון (Bion, 1962).
ויניקוט (2010) התייחס לחשיבות של העצמי האמיתי וההכרה במציאות הפנימית, שבלעדיהן אדם עשוי לאבד את תחושת האותנטיות וההכוונה הפנימית. ויניקוט הציע כי כשאנחנו לא מצליחים לחוות את רגשותינו באופן אמיתי, אנו עשויים לפתח עצמי שקרי או מזויף שמטרתו לשרת את הציפיות של האחרים, ובכך לאבד את הקשר עם עצמנו.
בולאס, בהגותו על "העצמי הפגום", תיאר כיצד אדם שנפגע במערכת יחסים נרקיסיסטית מאבד את תחושת גבולות העצמי, וכיצד מפגש מתמשך עם אובייקט נרקיסיסטי עלול להביא להיחלשות משמעותית של גבולות העצמי וליצירת עצמי פגום, תלוי ומרוקן, המאורגן סביב צורכי האחר (Bollas, 1987; Bollas, 1992). כשהגבולות האישיים אינם ברורים, והאדם לא מצליח להבדיל בין מה שהוא לבין מה שנכפה עליו, תהליך זה של איבוד הסמכות הפנימית יוצר מצב שבו האדם הופך תלוי בתפיסות חיצוניות במקום בהבנות הפנימיות שלו. כאן נפגעת סמכות גוף ראשון, שכן האדם לא יכול עוד לדעת אם הוא "הוא עצמו".
ביון (1959) תרם להבנה של מנגנוני הגנה רגשיים כמו פרוייקציה והזדהות השלכתית, שבהם תחושות של כאב או פחד עשויות להיות מועברות או משודרות מאדם אחד לשני. בתהליך זה הנפגע מרגיש כאילו רגשותיו אינם שלו, אלא נובעים ממישהו אחר, מה שמקשה עליו לזהות את הגבולות הפנימיים שלו ולתחום את עצמו.
3. ויטגנשטיין: יצירת שפה פנימית חדשה
ברצוני לציין את התרומה הייחודית של לודוויג ויטגנשטיין להבנת התהליכים הפנימיים והתודעתיים בשפה של הטיפול. בניגוד לתיאורטיקנים הפסיכואנליטיים, אשר הדגישו את העולם הפנימי כתשתית להבניית העצמי, ויטגנשטיין מדגיש ממד לשוני-פנומנולוגי: הוא מצביע על כך שהמשמעות לא נובעת רק מהחוויה הפנימית, אלא גם מהשימוש הלשוני והקונטקסטואלי שלנו במילים.
תובנה זו מעניקה למטפל ולמטופל כלים לזהות מתי השפה עצמה לכודה במבנה של שליטה או ציות, ולהתיר את הקשרים הללו דרך מתודות שונות של טיפול. במובן זה, ויטגנשטיין מרחיב את הדיאלוג הפנימי והחיצוני אל תוך עולם הפרשנות עצמה, ומאפשר יצירת תודעה חדשה שאינה רק מבוססת רגש, אלא גם פרשנות ויחס לסימנים.
המונח "משחקי לשון" נטבע על ידי ויטגנשטיין ביצירתו המאוחרת חקירות פילוסופיות ומופיע בסעיף 23 (Wittgenstein, 1953/2009, 23). לפיה, משמעות אינה נגזרת מהתאמה בין משפט לעובדות בעולם, אלא מהאופן שבו מילה משמשת בתוך הקשר חיים מסוים; "צורת חיים". כל שימוש כזה מהווה משחק לשון מובחן, עם כללים פנימיים, ומשמעות המילים נובעת מתוך ההקשרים הללו4. גישה זו מתווה תפנית משמעותית ביחס לתפיסת השפה המוקדמת של ויטגנשטיין, שנוסחה בטרקטטוס, מאמר לוגי־פילוסופי (Wittgenstein, 1921, 2.1–2.223), שם הציע שהשפה פועלת באמצעות התאמה צורנית, שהמשפט הוא "תמונה של מציאות".
בחקירות פילוסופיות ויטגנשטיין משנה גישה זו, ומבקש להבין את השפה לא כתיאור של העולם, אלא כפעולה חברתית, דינמית, שימושית והקשורה להקשרים אנושיים מעשיים. אף שויטגנשטיין לא עסק ישירות בתיאוריה טיפולית, רעיונותיו השפיעו על גישות טיפוליות המאמצות פרשנות גמישה של שפה, מתוך הבנה שהמשמעות לא טמונה מאחורי המילים אלא באופני השימוש בהן. תובנה המאפשרת לא רק פענוח של שיח נפשי, אלא גם יצירת שפה פנימית חדשה.
לכן, הטיפול בנפגעי גזלות ובמניפולציות נרקיסיסטיות דורש תהליך של שחזור האינטואיציה האישית, כלומר יכולת להבחין בין מה אני מרגיש ומה נכפה עליי על ידי אחר. תהליך זה מאפשר למטופלים לשוב ולהתחבר אל תחושותיהם האישיות ולהחזיר לעצמם את סמכות הגוף הראשון, שהיא קריטית לשיקום הקשר עם העצמי ולהקלה עד ריפוי תסמיני הטראומה.
משחקי שפה והארת אספקט
ויטגנשטיין טוען כי "משחקי השפה", כלומר השימוש שלנו כסובייקטים בשפה כדי להבין ולהסביר את המציאות, אינם פשוטים או אובייקטיביים (Wittgenstein, 1953, 23, 43, 65–66). השפה והמשמעות שלה נבנות בתוך הקשרים של תרבויות, חוויות אישיות ותנאים חברתיים, ולא כתוצאה מהתאמה ישירה בין מילה למציאות. כל שימוש לשוני מתקיים בתוך "משחק לשון" ייחודי, עם כללים פנימיים משלו, ומשמעותה של מילה נוצרת מתוך המשחק הספציפי שבו היא משתתפת. דרך משחקי השפה (משחקי לשון), אנו מתווכים את התפיסות האישיות שלנו של המציאות, ויוצרים את עולמנו הפנימי והחברתי כאחד.
במצבים של מניפולציות נרקיסיסטיות, השפה עשויה לשמש ככלי לכפיית מציאות מסוימת, מציאות שבה התוקפן משתמש בלשון על מנת לערער את הקורבן, לעוות את תפיסתו העצמית, ולנתקו מההכרה בצרכיו ובתחושותיו. "משחק לשון" כזה, שבו משמעות המילים מוכתבת על ידי האחר, יוצר בלבול ופקפוק עד כדי אובדן החיבור לעצמי.
מושג נוסף שויטגנשטיין מציע, ויש לו ערך טיפולי רב בעיניי, הוא "הארת אספקט", היכולת לראות את המציאות באור חדש, מבלי שהמציאות החיצונית עצמה תשתנה (Wittgenstein, 1953, Part II). זהו תהליך של שינוי בתפיסה, שבו האדם אינו לומד דבר חדש מבחינה עובדתית, אך מבטו משתנה, והחוויה כולה מתארגנת מחדש. לשם כך, ויטגנשטיין מציג את הדימוי של "החדר החזותי", מרחב שבו ניתן להניח אובייקט או חוויה ולבחון אותו מאספקטים שונים, לא כדי לנתחו מבחוץ, אלא כדי לאפשר התהוות של הבנה חדשה מתוכו (Wittgenstein, 2009, Part II).
במצבים טיפוליים שבהם מתקיימת מניפולציה רגשית או גזלות, מושגים אלה עשויים להוות שער לשינוי פנימי עמוק. כשאדם מצליח לראות מחדש את "החדר החזותי" של חייו, כלומר את הסיטואציה הקיומית שלו מזווית אחרת, הוא עשוי לשוב ולחוש תחושת אמון בעצמו, להחזיר לעצמו את סמכות גוף ראשון, ולגבש נקודת מבט פרשנית שאינה תלויה עוד בכפיית המשמעות החיצונית של האחר.
"חילוף אספקט" (ויטגנשטיין, תשמ"א) לעומת זאת, מתאר את השינוי המוחלט במבט או בהבנה של המצב. חילוף אספקט מתרחש כאשר האדם לא רק משנה את הדרך שבה הוא תופס את האובייקט, אלא משנה את כל התמונה המנטלית והרגשית שלו או שלה. כשאנחנו בוחנים סיטואציה מזווית חדשה, לא רק שנראה את הדברים בצורה שונה, אלא אנו יכולים "לשחרר" את עצמנו מהמניפולציה.
אחת הדוגמאות המפורסמות ביותר של ויטגנשטיין ל"הארת אספקט" היא ציור הארנב־ברווז (ארנווז – ראו איור): דימוי חזותי אחד שניתן לראותו, באותו קו מתאר, פעם כברווז ופעם כארנב. שום דבר בתמונה עצמה אינו משתנה, אך לפתע "משתנה לנו המבט" – אנו רואים את אותו הדבר באופן אחר. ויטגנשטיין משתמש בדוגמה זו כדי להמחיש מצב תודעתי שבו איננו לומדים עובדה חדשה, אלא חווים שינוי בצורת ההבנה, בעצם האופן שבו האובייקט נתפס (תשס"א, חלק שני (Wittgenstein, 1953/ זהו שינוי אספקט: לא הוספת מידע, אלא שינוי פרשני־תודעתי, שבו המציאות נשארת כשהייתה, אך היחס שלנו אליה משתנה.
"החדר החזותי"
כאשר מחברים את דימוי הארנווז למושג "החדר החזותי", מתקבלת מטאפורה עשירה לעבודה טיפולית. "החדר החזותי" הוא מרחב מנטלי שבו ניתן "להניח" חוויה, זיכרון או דימוי עצמי, ולהתבונן בהם מכיוונים שונים. בדומה לחילוף אספקט בציור, גם כאן אין הכרח לשנות את "העובדות" של הסיפור הביוגרפי, אלא את האופן שבו הן נראות מתוכה. החדר החזותי מאפשר לחוויה להיות נוכחת – לעבור דרך תנועות של הבנה, ולא להישאר קפואה בפרשנות אחת יחידה. במונחים של מצב תודעה ספונטני (ויינשטיין,2019), אפשר לראות בהארה או בחילוף אספקט רגע של תנועה פנימית, הבלחה שבה המוח חדל להיאחז בפרשנות אחת ומאפשר לעצמו תנועה ולראות "פתאום" את הדימוי, או את הסיטואציה, באור חדש.
ברמה הטיפולית, רגעי הארה וחילוף אספקט הם נקודות ציר משמעותיות בשיקום סמכות גוף ראשון. כאשר מטופלת הנמצאת בקשר פוגעני לומדת לראות את אותה סצנה, למשל ויכוח, לעג או השפלה, פעם אחת דרך עיני העצמי המואשם והמבולבל, ופעם אחרת כעדה לעצמי שנפגע ונגזל ממנו תוקף החוויה, מתרחש "חילוף אספקט" עמוק: היא אינה משנה את מה שקרה, אלא את נקודת ההשקפה שממנה היא רואה את מה שקרה. במונחים אלה, ניתן לראות בחדר החזותי זירה שבה משחקי לשון, דימויים פסיכודרמטיים ותנועות הגוף נפגשים לכדי תהליך ספונטני של הבנייה מחדש: החוויה מקבלת צורה חדשה, והמטופל או המטופלת יכולים, אולי לראשונה, לומר "כך אני רואה זאת"; ולאמירה זו יש תוקף פנימי, גופני ולשוני גם יחד.
דוגמת טיפול עם מטופלת בשם מיכל מציגה את השפעתו של תהליך ההארה וחילוף האספקט. מיכל הייתה נתונה למניפולציות של בן זוגה, שהתייחס אליה בזלזול והתעלם מצרכיה, דבר שעורר אצלה אשמה וחולשה תמידית. במהלך הטיפול השתמשתי בטכניקה של משחקי תפקידים. מיכל חוותה את הדינמיקה של התנהלותה עם בן זוגה לא רק כ"משחק" פסיכולוגי, אלא גם כחוויה שהיא יכולה לראות בה שלב נוסף של גילוי עצמי. באמצעות השימוש במונח הארת אספקט, היא הצליחה להבחין כיצד היא רגילה לקבל את ההתנהגות של בן הזוג כמציאות בלתי ניתנת לערעור, ובמהלך התהליך היא החלה להבין כי היא יכולה להחיל פרספקטיבות חדשות ולראות את עצמה באופן שלא נבנה מתוך השפעתו.
באמצעות חילוף אספקט מיכל למדה לראות את מערכת היחסים לא רק מעמדה של קורבן ושל פחד, אלא כמערכת שבה היא יכולה להחזיר לעצמה את הסמכות, ולהבין שהמציאות שבן הזוג הציג לה הייתה חלק ממניפולציה נרקיסיסטית, ולא מציאות אובייקטיבית. כשמיכל הצליחה לראות את "החדר החזותי" של המציאות מזווית חדשה, היא חשה שליטה מחודשת על רגשותיה, על צרכיה, ועל הדרך שבה היא מציבה גבולות.
הארת אספקט יכולה לסייע לשבירת מעגלי המניפולציה, שכן היא מאפשרת למטופלים לא רק לראות את העולם מנקודת מבט אחרת, אלא להבין את המשמעות של השינוי המנטלי־רגשי שהם חווים. תהליך זה דורש עבודה פנימית רבה, משום שהוא לא רק משנה את הדרך שבה אנו תופסים את המציאות, אלא גם את הדרך שבה אנו מבנים את עצמנו בתוך אותה מציאות.
כאן נכנס המושג "מצב תודעה ספונטני" (ויטנשטיין, 2019): היכולת לאפשר תנועה תודעתית, רגשית או גופנית, הכרוכה ביכולת להפחית חרדה ולאפשר גמישות פנימית. מייסד הפסיכודרמה, יעקב לוי מורנו, טען כי ככל שהחרדה יורדת כך עולה היכולת לספונטניות – ולכן הופעה של ספונטניות היא למעשה אינדיקציה ליכולת ולוויסות (In: Marineau, 1989). ברגעים אלו נפתחת האפשרות לחוות שינוי פרשני חי, מעין "פתיחה של החדר החזותי" במונחיו של ויטגנשטיין: לא שינוי בעובדות, אלא שינוי בזווית שממנה העצמי רואה את חייו. כך מתאפשרת תנועה מתוך הקיפאון המאפיין נפגעים של מערכות יחסים רעילות ופוסט־טראומה מורכבת. תנועה המחזירה בהדרגה את סמכות הגוף הראשון. את היכולת לא רק לדעת מה אני מרגיש, אלא גם לפעול מתוכו.
במסגרת התרפיה הנרטיבית, תהליך הריפוי נתפס כהזמנה של האדם לכתוב מחדש את סיפור חייו, לעבור מ"סיפור מבעית" ל"סיפור מועדף" באמצעות פרשנות מחודשת של חוויות חייו (White & Epston, 1990). הגישה מדגישה את הכוח הפרשני של השפה, ואת האפשרות של האדם להפוך לסוכן פעיל בעיצוב הנרטיב האישי שלו.
החידוש שאני מציעה, לעומת זאת, אינו מסתפק בבנייה מחודשת של סיפור, אלא מעמיק לתוך האופן שבו השפה עצמה, כצורת חיים, כמשחק לשון, מעצבת את חוויית העצמי מלכתחילה. כלומר, לא רק שינוי של "מה מסופר", אלא שינוי של איך מתאפשרת החוויה הלשונית המהווה את בסיס הסיפור.
מושגים כמו "משחק לשון", "הארת אספקט" ו"החדר החזותי" של ויטגנשטיין, מעניקים לתרפיה כלים עדינים לא רק לשכתוב סיפור, אלא לשחרור האדם מהמבנה הכפוי שבו הסיפור נוצר מלכתחילה. זהו מעבר ממטפורה נרטיבית למטפורה פרשנית־תודעתית, שבה השפה אינה רק מבנה סמלי אלא תנועת חיים.
מצב תודעה ספונטני
ספונטניות, כפי שמתאר מארינו (Marineau, 1989), אינה רק פעולה פתאומית ומחוץ לשליטה, אלא היא למעשה מצב תודעה שבו אנו פועלים מתוך חופש פנימי וגמישות. מדובר במצב שבו אין לנו את הצורך לנעול את עצמנו בתוך דפוסים קבועים, חוקים מחייבים או תגובות אוטומטיות. הספונטניות מאפשרת לנו להיות נוכחים, להיות קשובים לרגע ההווה, ולהגיב במידה שבה אנו שומרים על האותנטיות שלנו (ויינשטיין, 2019).
במערכות יחסים פוגעניות, במיוחד במערכות שבהן יש מניפולציות נרקיסיסטיות, הנפגעים עלולים למצוא את עצמם בתודעה המציבה גבולות לא ברורים בין מה ששלם ונכון להם, לבין מה שמוכתב חיצונית להם. הפעלת מניפולציות וגזלות יוצרים מצב של קיבעון מחשבתי ורגשי, אשר בו הנפגע מאבד את היכולת להרגיש את גבולותיו הפנימיים. כפי שכתב פינקלשטיין (2003), יכולתו של אדם להיות ספונטני היא הכרחית לשמירה על תחושת האמת הפנימית שלו, וליכולתו להתנהל בעולם בצורה חופשית ומחוברת.
"מצב תודעה ספונטני" (מונח שיצרתי בעבודת הדוקטורט) מאפשר למטופלים להתנסות במצבים של שחרור מחשבתי ורגשי. כלומר, להתנתק מהתניות ישנות ולהחזיר לעצמם את היכולת להרגיש ולהביע את עצמם בצורה שאינה שיפוטית (ויינשטיין, 2019). במילים אחרות, מדובר בשמירה על הגבולות הפנימיים שלנו. גבולות אלו מאפשרים לאדם לשמור על האנרגיה הנפשית שלו, שלא תתפזר ותושקע רק באובייקטים חיצוניים לו על מנת לקבל אישור, ולהימנע מלהפוך לכלי בידיהם של אחרים, במיוחד כאשר מדובר במניפולציות נרקיסיסטיות.
כמו כן, אחד היישומים המרתקים של ספונטניות הוא היכולת ליצור שינוי משמעותי בחשיבה ובתחושה. כשאדם מצליח להגיע למצב תודעה ספונטני, הוא יכול "לשבור" את התבניות הקודמות והמקובעות ולהפוך אותן למודלים של חופש פנימי.
הדוגמה של המטופלת נועה מדגימה תהליך זה. נועה, אשר נפגעה ממערכת יחסים אלימה שבה חוותה שליטה וניצול מילדות, הייתה שקועה בתבניות מחשבתיות ישנות שנוצרו לאורך זמן. לדוגמה, היא הייתה רגילה לקבל את החלטותיה ואת תחושותיה לפי מה שאחרים, ובפרט בן זוגה, אמרו לה. כל תחושות האשמה והחולשה שהופנו כלפיה ושהופנמו על ידה במשך הזמן גרמו לה לאבד את היכולת להבחין בין מה שהיא מרגישה לבין מה שחוויות אלה גרמו לה להרגיש. זאת על אף חוסר ההלימה עם תחושותיה הפנימיות, כמו גוף זר שהתמקם בנפשה.
במהלך הטיפול הפסיכודרמטי, נועה הצליחה להיכנס אל תוך דמויות שונות ולגלות את עולמה הפנימי. בעזרת תרגול של סצנות שבהן היא מקבלת את תפקיד הגיבור והשליטה על חוויותיה, היא החלה להבין כי היא מסוגלת לשחרר את עצמה מהתבניות הישנות. בכל תפקיד חדש שהיא לקחה על עצמה, היא חוותה ספונטניות שעוררה מחדש את החיבור לאמת הפנימית שלה, ולתחושת העצמי שלה.
התהליך של ספונטניות המייצרת תחושת גבול היה קריטי בשינוי שעברה. נועה למדה שלא להתפזר לכל עבר בחיפוש אחר אישור חיצוני, אלא להתחבר מחדש לעצמה. ספונטניות שכזו, המתרחשת בתוך מבנה של גבולות פנימיים ברורים, מאפשרת לאדם להישאר נאמן למרכזו, ולמנוע התפזרות של האנרגיה הנפשית. במקום להגיב לכל גחמה חיצונית, היא התחילה לפעול מתוך התבוננות פנימית של שמירה על גבולותיה. המהות כאן היא שתחושת האותנטיות שלה והיכולת להיות מי שהיא באמת לא תלויות יותר רק באישורים חיצוניים, אלא בגמישות פנימית וביכולת להרגיש ולהביע את עצמה באופן שלא מתפשר על הגבולות.
תהליך זה, שבו ספונטניות משולבת עם חזרה לגבולות פנימיים, הוא שלב מרכזי בריפוי (שם). בעבודה עם גבולות הגוף והנפש, אדם מצליח להחזיר לעצמו את תחושת הסמכות הפנימית, תחושה המאפשרת לו לעמוד בפני הקשיים מבלי להתפזר לכל עבר, ומבלי להפוך לכלי בידיהם של אחרים.
תנועה המביאה לשחרור נפשי
מכאן ניתן להרחיב ולהעמיק את הקשר בין תנועה בנפש ובתפיסה לתהליכים טיפוליים דרך התייחסות למונחים פסיכולוגיים ותיאורטיים. תנועה, הן הפיזית והן הרגשית, יכולה להיות גשר לעיבוד של רגשות ישנים, לשחרור מתח ולחשיבה חדשה. רעיון זה מהדהד עם גישות פסיכולוגיות שונות, כגון אלו של ויניקוט (2010), סימינגטון (Symington, 2012) או האנלי ושות' (Hanley et al., 2017), אשר מדגישים את הצורך בתנועה פנימית וביציאה מהמצבים המוגבלים של החשיבה על מנת לאפשר את צמיחתה של תחושת העצמי.
במובן הפיזי, תנועה מחברת את הגוף עם תחושות פנימיות ומביאה עימה את האפשרות לשחרור. מצד שני, תנועה רגשית מתייחסת ליכולת לשחרר את הרגשות הדחוסים, הכואבים או הלא מעובדים, על ידי הצגתם או חווייתם מחדש במרחב טיפולי. תהליך זה משתלב עם הרעיון של ספונטניות, כפי שהוזכר קודם, על פי מורנו. בייחוד כאשר תנועה זו לא מתבצעת בצורה מאורגנת או שיטתית, אלא מתוך תחושת חופש, שהיא חיונית להתפתחות הרגשית והמנטלית (Shafir et al., 2016; ויינשטיין, 2019).
עבודה עם תנועה פיזית ורגשית מחזירה לאדם את יכולתו להזיז ולהפעיל את עצמו, הן במובן הפיזי והן במובן המנטלי, ובכך משחררת אותו ממעגלים של פחד. מניסיוני, תנועה מאפשרת לאדם "לפרוץ גבולות" פנימיים ולהרגיש חיבור מחדש אל עצמו, כשהיא מתבצעת דרך פסיכותרפיה ושיטות יצירתיות כמו תרפיה במוסיקה, פסיכודרמה, או אפילו בגרסה של דמיון מודרך ועוד. כל אלו מאפשרים התפתחות חווייתית שמביאה להתחדשות פנימית ותחושת חופש ואדנות עצמית.
בנוסף, השיח עם נועה הוא דוגמה לפתרון של דפוסים מגבילים שהיו כלואים במעגלים סגורים של ניתוק. הפעולה הגופנית הייתה כלי שחרור מהכלא הפנימי שלה. התנועה אם כן לא רק שחררה את הגוף, אלא גם הרחיבה את תודעתה של נועה, בכך שהיא העניקה לה את האפשרות להתמודד עם החוויות בצורה חופשית ומחודשת, ולפני הכול, להתמקד בגבולות העצמי שלה.
בעוד מארינו הגדיר ספונטניות כיכולת לפעול מתוך חופש וגמישות בהווה (Marineau, 1989), ניתן להעמיק את הבנת מושג זה דרך ההבחנות של ויטגנשטיין בין תגובה אוטומטית לבין פעולה רפלקטיבית־מבחינה. הספונטניות, כפי שהיא באה לידי ביטוי בתהליך הטיפולי, אינה רק פעולה "חופשית", אלא גם רגע שבו אדם חורג מתוך משחק הלשון שבו הורגל לחשוב ולחוות את עצמו. במונחיו של ויטגנשטיין מדובר ברגע של חילוף אספקט (Wittgenstein, 1953, Part II), שבו אדם לא רק פועל אחרת, אלא גם רואה את עצמו אחרת. זהו מצב תודעה שבו לא רק נפרצת תבנית רגשית או מחשבתית, אלא גם משתנה השפה הפנימית שמחזיקה את העצמי. כך, הספונטניות עשויה להיתפס כהתגלמות של "שחרור ממשחק לשון כובל", חוויה שבה הפעולה הפיזית־רגשית והפרספקטיבה התודעתית משתחררות בעת ובעונה אחת. החידוש כאן הוא בהבנה שמצב תודעה ספונטני איננו רק כלי רגשי־פרקטי אלא גם תנועה פרשנית, המנסחת מחדש את הסובייקט מתוך נקודת מבט אחרת.
סמכות גוף ראשון ונפרדות: היכולת להיות לבד
פיתוח סמכות גוף ראשון, היכולת להכיר בתחושות, רגשות ומחשבות כתקפים ואמיתיים, מהווה תהליך מרכזי בטיפול, ובפרט מועיל בפוסט טראומה מורכבת. תהליך זה אינו רק מחזיר את האדם לעצמו, אלא גם מחזק את יכולתו לשהות לבד עם רגשותיו, ליצור גבולות בריאים ולהתפתח כאינדיבידואל נפרד.
פוסט טראומה מורכבת נגרמת ממערכת יחסים ממושכת עם דינמיקות מניפולטיביות או אלימות, שבהן האדם מרגיש כאילו תחושותיו אינן נכונות או אינן ראויות. כשיש נתק בין התחושות הפיזיות והרגשיות לבין היכולת להבין ולהתמודד איתן, נגרם עיוות של תחושת הגוף הראשון, מה שמוביל את הנפגע להימנע מהן במקום להתמודד עם הכאב.
ליאת, אישה בשנות ה-30 לחייה, פנתה לטיפול בעקבות קשיים תפקודיים בעבודה ותחושת "התחזות" מתמשכת. במהלך הטיפול התברר כי בילדותה גדלה בסביבה משפחתית נרקיסיסטית, שבה אימה הפגינה התנהגויות מניפולטיביות, השפלות והתפרצויות זעם. ליאת חשה בלתי נראית ובלתי נשמעת, נדרשה להשתתף באירועים משפחתיים כמוצג לראווה ולבצע מטלות בית רבות שלא היו מותאמות לגילה, ללא הכרה או תמיכה רגשית. היא חוותה תחושת שקיפות, כאילו אינה קיימת, מה שהוביל לפיתוח מנגנוני הגנה של ניתוק רגשי ודיסוציאציה.
במהלך הטיפול נעשה שימוש בפסיכודרמה כדי לסייע לליאת להתחבר מחדש לחוויותיה הרגשיות והגופניות. באמצעות טכניקות כמו חילוף תפקידים וכפיל, ליאת יכלה לבטא רגשות כלפי דמויות משמעותיות מחייה, למשל כמו אימה, ולחוות את התחושות שהודחקו בעבר. הפעולה הגופנית והביטוי הרגשי אפשרו לה להתחבר לרגש שלה, לזהות את תחושותיה ולשקם את סמכות הגוף הראשון שלה.
ויניקוט (1958, 1971) טען כי היכולת להיות לבד מתפתחת מתוך חוויות מוקדמות של "להיות לבד בנוכחות האם", מצב שבו התינוק חווה את עצמו כיישות נפרדת, אך עם נוכחות תומכת ולא חודרנית של האם. נוכחות זו מאפשרת לתינוק לפתח תחושת ביטחון פנימית, המהווה בסיס ליכולת לשהות לבד בבגרות.
אוגדן (2004) מרחיב על כך ומדגיש כי היכולת להיות לבד קשורה ליכולת לשאת את המתח בין קרבה ונפרדות, ולהתמודד עם רגשות מורכבים מבלי להישען על אחרים באופן תלותי. הוא מציין כי תהליך זה מאפשר לאדם לפתח תחושת עצמי מגובשת, ויכולת להיות עם עצמו באופן יצירתי ומספק.
במסגרת הטיפול, חיזוק סמכות גוף ראשון מאפשר למטופל כאמור להכיר בתחושותיו וברגשותיו, ובכך לפתח גבולות פנימיים בריאים. גבולות אלו אינם חומות נוקשות, אלא מאפשרים לאדם להיות בקשר עם עצמו ועם אחרים באופן מודע ומבחירה. כך היכולת להיות לבד אינה נתפסת כבדידות, אלא כהישג התפתחותי המאפשר נפרדות בריאה, יצירתיות וחופש פנימי.
עידו, גבר בשנות ה־40 לחייו, פנה לטיפול לאחר מערכת יחסים זוגית מתמשכת, שבמהלכה חווה דפוסי שליטה סמויים, ערעור מתמיד של עמדותיו וגזלות מתמשכת. עידו תיאר חוויה מתמדת של בלבול, חוסר אמון בתחושותיו, קושי לזהות מה הוא באמת רוצה ותחושה כללית של "ניכור עצמי", כאילו אינו מזהה עוד את הקול הפנימי שלו. הוא הרבה לומר: "אני כבר לא יודע אם אני באמת מרגיש את מה שאני מרגיש, או אם זה רק בראש שלי".
המפגש עם פסיכודרמה, כגישה מבוססת ספונטניות ופעולה, יצר עבור עידו מרחב יצירתי, שבו היה יכול "לבדוק" חוויות דרך הגוף והדימוי, ולא רק דרך שפה פרשנית. אחת ההתערבויות המרכזיות הייתה שימוש בטכניקת הכיסא הריק, המאפשרת מעין חילוף תפקידים עם דמותה של בת זוגו לשעבר. דרך פעולה זו עידו הצליח להתבונן בדיאלוג הפנימי שנטמע בו, להבחין בין קולה לבין קולו, ולהבין אילו תחושות הן "שלו" ואילו הן תוצאה של הפנמת המניפולציה.
באחת הסצנות, כאשר שיחזר רגע של ויכוח זוגי שבו שתק למרות שרצה לבטא כאב, הוא הופתע לגלות כי גופו נעצר באותה נקודה גם בשחזור בעת שימוש בטכניקת הכיסא הריק, נשימתו נעשתה שטוחה, כתפיו כווצו. דרך עבודת גוף פשוטה, כמו שינוי תנוחה, התמקדות בתחושת החנק, ושהייה בקול רועד, החל עידו להתחבר למערך החושי שלו: ההרגשה הפנימית, הרשמים הגולמיים שהקדימו את השפה אך ביקשו ביטוי.
העבודה המשותפת לא רק חידדה את ההבחנה בין רגשות "שלו" לבין אלה שנכפו עליו, אלא גם חיזקה את סמכות גוף ראשון שלו, כלומר היכולת לומר "אני מרגיש", מבלי להידרש לאישור חיצוני. התהליך כלל זיהוי דפוסים, הבעה ישירה ולעיתים גם שימוש ביצירתיות וספונטניות, כמו שינוי סוף הסצנה המקורית כדי ליצור חוויה מתקנת.
כך, הפסיכודרמה הפכה למרחב שבו עידו לא רק סיפר את סיפורו, אלא חווה אותו מחדש בגוף ובכך שב וקנה את הזכות להאמין בתחושותיו ולהרגיש שהן תקפות, מספיקות ושייכות לו.
טכניקות טיפול להשבת סמכות גוף ראשון
חיבור מחדש לתחושות הגוף והרגש
השלב הראשון בשיקום סמכות גוף ראשון כרוך בהחזרת הקשר בין התחושה הגופנית לבין החוויה הרגשית. במצבים של טראומה, ניתוק, או דיכוי רגשי הקשר הזה נפרם. אנו רואים כי לגוף יש מקום משמעותי, כלומר יש לתחושת הגוף בסיס לידיעה פנימית. זהו המערך החושי לא במובן ביולוגי בלבד, אלא כמצע של חוויה סובייקטיבית ראשונית.
יעל, לדוגמה, הגיעה לטיפול לאחר שנים של דיכאון ואובדן תחושת שייכות לעצמה. בתהליך ממושך של עבודה עם דימוי גוף ושיחות, יעל החלה להבחין בין תחושות גופניות חיות לבין תגובות אוטומטיות של כיווץ או קפיאה. היא עברה, במונחיה של קליין, ממצב סכיזואידי-פרנואידי למצב דיכאוני (קליין, 2003), שבו התאפשר לה לחוות את מורכבות רגשותיה מבלי להישבר מהמפגש איתם. כשהחלה לחוש את גופה כ"מאוכלס" שוב, גם הקול הפנימי חזר להישמע.
תרגול מצב תודעה ספונטני
המרחב הספונטני בטיפול, זה שבו מתאפשרת יצירה, תנועה, הפתעה ומשחק, הוא ליבת הריפוי של העצמי הפגוע. ויניקוט, סימינגטון וביון, כל אחד בדרכו, מתארים את הצורך לא רק בהחזקה, אלא גם בהתרחשות חיה שתאפשר לאדם לחוות את עצמו פועל בעולם, לא מתוך תגובתיות אלא מתוך חיות פנימית (Bion, 1962; Symington, 1993; Winnicott, 1971). מצב תודעה ספונטני פותח את האפשרות להיות נוכח ברגע ולהגיב אליו מבלי לחזור על דפוסי עבר מקובעים.
רועי, לדוגמה, עבר תהליך של אינדיבידואציה דרך כתיבה. בכתיבתו, הוא התנסה בלשון חדשה, לעיתים מדומיינת, שבה החלקים המפורקים של זהותו יכלו להתקרב זה לזה. בטיפול, הכתיבה הפכה לבמה, לפעולה ספונטנית, כמעט דרמטית, שבה קולו הפנימי קיבל מרחב לנשום, להיבנות ולבסס מחדש את תוקפו. הספונטניות לא הייתה כאן פעולה רגשנית אלא תודעה משתנה, המאפשרת גמישות פנימית וחזרה להרגשה של "אני נוכח".
שיקום השפה הפנימית
השפה הפנימית, אותה תשתית נרטיבית, תחושתית ומושגית שבאמצעותה אדם מדבר את עצמו, היא מרכיב מכריע בתהליך ההחלמה. אדם שאיבד את סמכות הגוף הראשון שלו לעיתים אינו יכול לספר את סיפורו, או שהוא חוזר שוב ושוב על סיפור שהתקבע בו. כפי שויטגנשטיין טען, השפה היא פעולה, לא רק תיאור (Wittgenstein, 1953) והשפה הנאמרת מתוך הגוף, מתוך תחושת אמת פנימית, שונה מהשפה המוסברת או המשוחזרת.
מיכאל, למשל, הגיע לטיפול עם תודעה "שטוחה", כפי שתיאר זאת: "אני מספר על מה שקרה לי כאילו זה קרה למישהו אחר, כאילו הכל שטוח, אין שום עומק". תהליך של פסיכותרפיה המשלב טכניקות של החלפת תפקידים וכתיבה, אפשר לו להאזין לשפה שהוא משתמש בה, לזהות מילים חסרות, פערים בדיבור, חזרות סתומות – ולהתחיל לנסח מחדש את סיפורו. רק כאשר מיכאל הצליח להחזיר לעצמו את הסמכות לקבוע "מה היה לי" ולא רק לשחזר את מה שאמרו עליו, חזר לתחושת סובייקטיביות חיה.
סיכום
שלושת הצירים הללו: הגוף, התודעה והלשון, פועלים יחד לשיקום סמכות גוף ראשון. זו אינה פעולה של שכנוע, אלא של חיבור. חיבור לגוף שמבקש לומר, לחוויה שמבקשת להתמסר, ולשפה שיכולה להחזיק אמת פנימית. זהו מהלך טיפולי העוסק בהחזרת האפשרות לחוות את עצמי כיישות רגשית, חושבת ונוכחת, וכפי שתיארתי, לפעול מתוך סמכות שהיא שלי.
במהלך המאמר ביקשתי להאיר את המושג סמכות גוף ראשון, לא רק כמונח תיאורטי, אלא כבסיס חווייתי, רגשי וגופני שעליו ניתן לבנות תהליך ריפוי נפשי. מושג זה, השייך לפילוסופיה של הלשון, חובר כאן אל עולם הטיפול הפסיכואנליטי והפסיכודרמטי כדי להצביע על הציר העמוק שבו נולדת מחדש תחושת העצמי.
סמכות גוף ראשון נבדלת מ"אמירה על עצמי" או מביטחון עצמי. היא אינה הכרזה אלא נוכחות פנימית, שקטה אך תקפה, סוג של הַכָּרה עצמית בלתי מתווכת, שמתעוררת מתוך הגוף, הדמיון, התחושה, והקשר האותנטי עם הזולת. כפי שהראו ויטגנשטיין (1953) ופינקלשטיין (2003), האמירה "אני מרגיש כאב" אינה קביעת עובדה אלא ביטוי של מצב נפשי; לא דיווח – אלא פעולה של הוויה.
כאשר אדם חי בתוך דינמיקה של גזלות, של דיכוי רגשי או של פיצול פנימי כפי שהוצג בדוגמאות לאורך המאמר, סמכות זו מתערערת. כמו אצל בולאס, המתאר את העצמי הפגום כיישות שאיבדה את גבולותיה (Bollas, 1987), או כמו אצל ביון, המזהה את כישלון תהליך ה-containment בהעברת חוויה לתוך מחשבה (Bion, 1962), גם כאן נוצר מצב שבו האדם חדל להאמין בתחושותיו. תחושת "אני" נעשית שברירית, מוצפת או חסרת ממשות. חוויות פנימיות נחוות כבלתי ניתנות למסירה, או גרוע מכך – ככאלה שאין להן זכות קיום.
בנקודה זו מצב התודעה הספונטני נכנס כתנאי מהותי לריפוי. כפי שתיארנו קודם, במצב זה האדם משתחרר מהתודעה המגיבה, המאורגנת סביב מנגנוני הישרדות, ונכנס למרחב פתוח של ביטוי, יצירה וחקירה. ויניקוט, שראה במשחק את הליבה של הבריאות הנפשית, קובע כי רק במרחב משחקי האדם יכול להיות חי באמת (Winnicott, 1971). הפסיכודרמה, כמסגרת של פעולה, דמיון והנכחת עצמי בעולם, מאפשרת למטופל לפעול מתוכו לא כחזרה על דפוס אלא כגילוי.
ההכרה בגוף כחלק מהמערך החושי כמקור לידיעה חורגת מהשפה המילולית. תחושת רעד, נשימה שנפתחת, מחווה הנולדת מתוך סצנה – הן כולן ביטויים חיים של סמכות גוף ראשון: היכולת להאמין בתחושות, ולפעול לאורן, זוהי חוויה של "יש לי רשות לדעת" בגוף, ברגש, בשפה.
עבודת השיקום של סמכות זו איננה פועלת רק בכיוון אחד. היא מחברת בין שפה לפעולה, בין זיכרון לדמיון, בין שיחה לנשימה. כאשר היא מצליחה, כפי שראינו לדוגמה בתהליך שעבר רועי, נוצרת נוכחות חדשה של אדם מול עצמו. הוא אינו מחפש אמת חיצונית אלא שוהה בתוך הווייתו שלו ומניח לה לדבר.
אני מציעה לראות בסמכות גוף ראשון לא רק מושג אלא מרחב טיפולי. מקום המאפשר לאדם להתייצב מול עצמו מתוך הקשבה, ולבנות זהות שאינה נסמכת רק על זיכרון או על העבר, אלא גם על האפשרות לסמוך, לחוות, לבטא ולשאת את עצמו כאן ועכשיו, בגוף חי ובשפה שיש בה חיות.
הערות
- "גזלות" הוא התרגום הרשמי של האקדמיה ללשון העברית למונח gaslighting, במסגרת מילון מונחי הפסיכולוגיה (2023).
- מפנה זה הדגיש את תפקידה של השפה לא רק ככלי לתיאור המציאות, אלא כמבנה המכונן את הדרך שבה אנו חווים, מרגישים וחושבים.
- הדוגמה הידועה כ“החיפושית בקופסה” מופיעה בסעיף 293 של חקירות פילוסופיות. ויטגנשטיין מציע דימוי שבו לכל אדם יש קופסה ובה דבר מה שהוא קורא לו “חיפושית”, אולם איש אינו יכול לראות את אשר בקופסתו של האחר. ייתכן שכל אחד מחזיק דבר שונה בקופסה — ואף ייתכן שלא מצוי בה דבר כלל — אך כולם משתמשים במילה “חיפושית” באותו האופן. מכאן מסיק ויטגנשטיין שהדבר-הפרטי-שבתוך-הקופסה אינו חלק ממה שמכונן את משמעות המילה. ויטגנשטיין, ל (1953/תשס״א). חקירות פילוסופיות (ע' אולמן-מרגלית, תרגום). ירושלים: הוצאת מאגנס.
מקורות
Bion, W. R. (1962). Learning from experience. London, England: Heinemann.
Bollas, C. (1987). The shadow of the object: Psychoanalysis of the unthought known. New York, NY: Columbia University Press.
Bollas, C. (1992). Being a character: Psychoanalysis and self experience. Routledge.
Davidson, D. (2001). Subjective, intersubjective, objective. Oxford, England: Clarendon Press.
Finkelstein, D. H. (2003). Expression and the inner. Cambridge, MA: Harvard University Press.
Hanley, A. W., Abell, N., Osborn, D. S., Roehrig, A. D., & Canto, A. I. (2017). The mindful self: A mindfulness-enlightened self-view. Frontiers in Psychology, 8, 1752. https://doi.org/10.3389/fpsyg.2017.01752
Herman, J. L. (1992). Trauma and recovery. New York, NY: Basic Books.
Herman, J. L. (1992). Complex PTSD: A syndrome in survivors of prolonged and repeated trauma. Journal of Traumatic Stress, 5(3), 377–391. https://doi.org/10.1002/jts.2490050305
Marineau, R. F. (1989). Jacob Levy Moreno 1889–1974: Father of psychodrama, sociometry, and group psychotherapy. Tavistock/Routledge.
Ogden, T. H. (2004). The analytic third: Implications for psychoanalytic theory and practice. Psychoanalytic Quarterly, 73(1), 167–195.
Rhees, R. (1936). Wittgenstein’s philosophical investigations. Proceedings of the Aristotelian Society, Supplementary Volume, 17, 30–44.
Rhees, R. (1993). The language of sense data and private experience. In J. Klagge & A. Nordmann (Eds.), Philosophical occasions 1912–1951 (pp. 289–367). Indianapolis, IN: Hackett Publishing Company.
Shafir, T., Tsachor, R. P., & Welch, K. B. (2016). Emotion regulation through movement: Unique sets of movement characteristics are associated with and enhance basic emotions. Frontiers in Psychology, 6, 2030. https://doi.org/10.3389/fpsyg.2015.02030
Snowdon, P. (2011). Persons, animals, ourselves. Oxford, England: Oxford University Press.
Symington, N. (1993). The analytic experience: Lectures from the Tavistock. London, England: Free Association Books.
Symington, N. (2012). The essence of psycho-analysis as opposed to what is secondary. Psychoanalytic Dialogues, 22(4), 395–409. https://doi.org/10.1080....2012.700872
Van der Kolk, B. A., & McFarlane, A. C. (1996). Traumatic stress: The effects of overwhelming experience on mind, body, and society. New York, NY: Guilford Press.
Winnicott, D. W. (1958). The capacity to be alone. International Journal of Psycho-Analysis, 39, 416–420.
Winnicott, D. W. (1971). Playing and reality. London, England: Tavistock Publications.
Wittgenstein, L. (1921). Tractatus logico-philosophicus. London, England: Routledge & Kegan Paul.
Wittgenstein, L. (1953). Philosophical investigations (G. E. M. Anscombe, Trans.). Oxford, England: Blackwell.
Wittgenstein, L. (1993). Philosophical occasions 1912–1951 (J. Klagge & A. Nordmann, Eds.). Indianapolis, IN: Hackett Publishing Company.
Wittgenstein, L. (2009). Philosophical investigations (4th ed.; G. E. M. Anscombe, P. M. S. Hacker, & J. Schulte, Eds. & Trans.). Chichester, England: Wiley-Blackwell.
ויינשטיין, ע. מ'. (2019). מדעי הספונטניות: על הגלוי והנסתר בתקשורת בין-אישית. ירושלים: הוצאת כרמל.
ויטגנשטיין, ל'. (1953). חקירות פילוסופיות (ע'. אולמן-מרגלית, מתרגם; הדפסה מחודשת 1995). ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית בירושלים.
כהן, מ'. (2020). הדמות מאחורי המראה: נרקיסיזם והבלתי-נראות של ילדים ובני-זוג. תל אביב: רסלינג.
כללי, מ'. (2023). מילון מונחים יחידים [כללי] (1971–2025). ירושלים: האקדמיה ללשון העברית.
קליין, מ'. (2003). כתבים נבחרים: כרך א' – על פסיכוזות, דיכאון ותיקון (י'. דורבן, עורך; א'. זילברשטיין, מתרגם). תל אביב: תולעת ספרים.
ראו גם 43, 65–66, 130 ו־142–143 בחקירות פילוסופיות (ויטגנשטיין, 1953/תשס״א).
