אהבה מרפאת: מחשבות על אהבה בימי סרטן

אהבה מרפאת

מחשבות על אהבה בימי סרטן

רונית בלום

רונית בלום ז"ל הייתה עובדת סוציאלית ופסיכותרפיסטית גוף-נפש. כאשר חלתה בסרטן ריאות החלה במסע ההתמודדות שבמהלכו התנסתה בתרומה של הכלים הטיפוליים שבהם האמינה כמטפלת להקלה בסבל ולחיבור לכוחות הפנימיים. בדצמבר 2024 פורסם ב"פסיכולוגיה עברית" מאמרה "חמלה עצמית בימי סרטן", שבו חיברה בין הספרות המקצועית להתנסותה האישית בתרגולי חמלה עצמית מבוססי מיינדפולנס אל מול שיפוטיות כלפי העצמי שמתעוררת דווקא בזמן התמודדות עם מחלה קשה. רונית נפטרה ב-11.7.2025 ואת מאמרה השני, שמפורסם כאן, היא לא הספיקה לסיים. במאמר זה כתבה על היכולת לראות ולקבל את הסביבה כחלק מתהליך הריפוי, על הקושי לתת ולקבל אהבה בזמן המחלה, ועל השימוש במיינדפולנס ובחמלה עצמית כדי להתגבר על הקשיים הללו.

קרוביה של רונית שהעבירו את המאמר לפרסום כתבו: "החשיבה, הניסיון להבין תהליכים והכתיבה נתנו לרונית הרבה כוחות. גם היכולת שלה לראות ולקבל את האהבה סביבה נתנו לה את כוחות הנפש לעבור את המחלה גם כשהגוף כבר לא הצליח. רונית נפטרה מוקפת באהבה, מודעת לכוחות וליכולות שהיו לה, ולחיבור החזק שלה עם כל הסובבים אותה. זו הייתה זכות לכל מי שהיה חלק מחייה, והאהבה אליה תישאר כאור בריקנות שנותרה."

תורת הדהרמה הבודהיסטית מדברת על אחדות הכול, ועל אשליית הנפרדות. הבודהיזם שולל את העמדה המקובלת עלינו בעולם המערבי כי האני שלנו הוא קבוע ולא משתנה וכי קיימת נפרדות ברורה בינינו לבין האחר, ומציע מודל סיבתי חלופי. במודל ה"התהוות המותנית", דבר נובע מדבר דווקא בשל העדר המהות, בשל העדר העצמיות של התופעות בעולם. כל התופעות תלויות ומותנות זו בזו, נובעות זו מזו ומנביעות זו את זו (פלד, 2007). תפיסה זאת מיושמת גם לגבי יחסים בין בני אדם וביניהם לבין העולם: הנזיר תיך נאת האן (2019) מסביר כי להיות זה תמיד להיות בהדדיות (inter-being; אנחנו קיימים הדדית זה עם זה ועם החיים כולם).

התכנית לפסיכותרפיה פסיכודינמית במצבים נפשיים מורכבים וטראומה של מכון סאמיט
מוכרת ע"י האיגוד הישראלי לפסיכותרפיה.

בתרבות המערבית תלות היא מילה בעלת קונוטציה שלילית. מעודדים אותנו להיות עצמאים, לא תלויים באחרים – כי זה כבר סממן לחולשה. האמונה כי אנחנו יצורים נפרדים משרתת את האגו שלנו ונראית לנו הגיונית (שכן הגוף שלי מזוהה עם עצמי), אך מנקודת מבט רוחנית, אנחנו כל הזמן מתקיימים ביחד וקיימת בינינו תלות הדדית – כך שאין האחד יכול להתקיים ללא עזרת האחר. ממש כמו הגוף שלנו, ששום חלק בו לא יכול להתקיים אם לא יהיה בסנכרון עם כל החלקים האחרים.

גם מבחינה מדעית, נראה כי הגוף שלנו זקוק לתמיכה ועזרת האחר אפילו כדי להירפא ממחלות. חוקרים בדקו מה קורה בגופו של אדם כאשר הוא מקבל תמיכה מחברים ובני משפחה. ממצאיהם הראו שקבלת אהבה ותמיכה חברתית מביאות לעלייה משמעותית בהורמוני ריפוי רבי-עוצמה כגון דופמין, אוקסיטוצין, סרוטונין ואנדורפינים. הורמונים אלה בתורם מעצימים את המערכת החיסונית בכך שהם שולחים אותות המפחיתים דלקתיות, מגבירים את זרימת הדם והחמצן, מגדילים את כמות תאי הדם הלבנים, האדומים, תאי טי מסייעים ותאי הרג טבעיים (טרנר, 2015).

מתוך ההתמודדות שלי עם הסרטן בשנה האחרונה, אני מתבוננת בהתפעלות בקשר ביני לבין הסביבה ובאופן שבו המארג הזה פועל. "לעולם לא תצעדי לבד", כתבו ריצ'רד רוג'רס ואוסקר המרשטיין ב-1945 בשיר היפהפה שהפך עם הזמן להמנון של אוהדי קבוצת ליברפול בכדורגל. ואני לא צועדת לבד. לרגע לא. כל אחד ואחת במארג הזה סביבי נותנים לי את החוט האישי שלהם, שמתחבר אל החוט שלי ומעבה אותו. חלקם חוטים דקים, חלקם עבים מאוד, חלקם בצבעים בוהקים וחלקם בצבעים קצת יותר עדינים, אך כולם יחד יוצרים מעין כדור מלא באנרגיה שדוחף אותי קדימה במעלה ההר.

When you walk through a storm

Hold your head up high

And don't be afraid of the dark

At the end of a storm

There's a golden sky

And the sweet silver song of a lark

Walk on through the wind

Walk on through the rain

For your dreams be tossed and blown

Walk on, walk on

With hope in your heart

And you'll never walk alone

You'll never walk alone

Walk on, walk on

With hope in your heart

And you'll never walk alone

אנשים רבים הולכים איתי לאורך המסע הזה של ההתמודדות עם סרטן. המעגל סביבי כה גדול ומואר, כך שלעיתים צריך לשים לב לכל יד מושטת, עין טובה, נוכחות מיטיבה. הסנכרון ביני לבין המעגל שלי, לא דורש תאום בהכרח, הוא מתקיים וקורה מעצמו ואני חשה את ההדדיות שבו.

ברגעי סבל וכאב, אשר הינם חלק בלתי נפרד מההתמודדות עם הסרטן, נדרשת לעיתים תשומת לב מכוונת לנתינה הקיימת סביבנו, לאצילות והיופי הפנימיים של כל היצורים האנושיים. המילה אצילות מתארת איכויות גבוהות באדם שמתבטאות בכך שהופעתו, התנהגותו וערכיו זוהרים, מוערכים, נישאים ויוצאי דופן באיכותם. כיצד נוכל להתחבר אינטואיטיבית אל האיכות הזו באנשים שסביבנו? בדיוק כשם שאיש לא יכול להסביר לנו איך להרגיש אהבה, כך יכול כל אחד מאיתנו למצוא את הדרך לחוש בטוב היסודי שבכל אדם. כשאנו מכבדים ומעריכים את האנשים סביבנו, אנחנו פותחים ערוץ אל החלק הטוב שבהם. כשאנו רואים את החלק המקודש באדם אחר – אנחנו מתמירים את ליבו (קורנפילד, 2009).

הנוכחות הראשונה והחזקה ביותר במעגל שלי היא של בן הזוג. ללכת במסע הסרטן עם בן זוג תומך, זו מתנה שלא תסולא בפז. העומס המוטל על בן הזוג הוא רב ואינו מסתכם רק בליווי הפיזי לבדיקות וטיפולים. בן הזוג פוגש אותי בכל הרגעים, גם של כאב, ייאוש או פחד, והוא שם להחזיק אותי שאוכל לעלות למעלה גם כשאני במדרון התלול ביותר. זו מיומנות לא פשוטה, ורק אדם שאוהב ומכיר אותי יותר מכל אדם אחר יודע לתת לי באותו הרגע את המענה שלו אני זקוקה.

בן הזוג חווה בעצמו לא מעט כאב ופחד, ובחוכמתו צריך למצוא את הדרך להיתמך ולשחרר קצת מעולו כדי שיוכל להיות שם איתי. הוא נדרש להמשיך בחייו – להחזיק עבודה, בית וילדים. לעיתים הוא לוקח על עצמו משימות הקשורות בתהליך הריפוי, על מנת להקל עליי ולהוריד מהעומס. כך למשל, במקרה שלי, בן הזוג האחראי על החלק המדעי/רפואי – הבנת המחלה והטיפולים הקיימים עבורה, קריאת מחקרים, התייעצות עם רופאים שונים בדרך, פעילות בפורומים וקבוצות תמיכה בפייסבוק או קבוצות מידע. הוא משאיר לי את החלק של הרפואה המשלימה גוף-נפש-רוח, וכן את החלק של הביורוקרטיה מול ביטוח לאומי, קופות החולים וחברות הביטוח. החלוקה נעשתה באופן טבעי והרמוני ומתאימה לשנינו. אני חושבת שבני הזוג שלנו, המתמודדים עם סרטן, הם גיבורים אמיתיים. הם עוברים תהליך התפתחות רוחני ונפשי לא פחות עוצמתי משלנו, וביחד אנו מעצימים את האור אחד של השני ויוצרים מעין ישות העומדת בפני עצמה בהתמודדות עם הסרטן.

קול קורא להגשת תקצירים
מערכת 'בינינו' מזמינה אתכם.ן לשלוח תקצירים בני 200 מילים לקראת הגיליון הקרוב.

במעגל הקרוב אליי נמצאים גם ילדיי. הם עדיין צעירים יחסית, בתי כיום רק בת 11, בני השני בן 15 והגדול בן 20, חייל קרבי. כל אחד מהם נדרש להתמודד עם המשמעות של אימא חולת סרטן. ילד באופן טבעי עסוק בעולמו הפרטי, וההורה בשבילו הוא גורם מטפל ותומך. אך במצב כזה פתאום ההורה נחלש, הוא זקוק לעזרה, הסבל שלו נוכח ולא נעלם מעיניו של הילד, ומעל הכול מרחף הפחד מאובדן.

איני מצפה מילדיי לפנות את משאביהם לתמיכה בי, וכל שאני מבקשת שיוכלו להתמקד בחייהם באין מפריע. אך ההדדיות מתקיימת גם כאן – אם זה ילד שניגש פתאום לחבק, משתדל לא להרעיש כדי שאוכל לישון, ילדה שמציעה לי תה בערב, או פשוט התרפקות משותפת במיטה, החייל שמתקשר לספר לי שמשתמש בדברים שלמד ממני מול פקודיו – ומעל הכול לראות אותם עושים צעדים עצומים של גדילה. אולי מהר מדי, בגלל הנסיבות, אך אני חשה בסיפוק שלהם ושלי כשהם מגלים את הכוחות הטמונים בהם, כשהם עושים עוד משהו לבד ללא עזרה, כשהם מצליחים להתגבר על הפחדים, כשהם צוחקים ושמחים. כך מצטרפים גם הם למעגל העוטף אותי, נותן לי ביטחון שגם הם בתהליך גדילה והעצמה במסע הסרטן שלי.

המעגל שלי מורכב גם מבני משפחה קרובים אחרים. בראש וראשונה אמי. בשלב הזה בחיינו טבעי שיהיה היפוך במערכת היחסים. ההורה המבוגר נדרש לתמיכה והכלה, והבת (או הבן) באופן טבעי מתפנה לתפקיד הורי. המחלה שלי שינתה את הנתיב המקובל, ואימי חוזרת לתפקיד האימהי המקורי כשהיא מגיעה לביתי לסייע בבישולים, כביסות ועזרה עם הילדים. באופן מרשים ומרגש היא נכנסת בקלות לנעליים הישנות, דוחקת מעט הצידה את הכאב והפחד – ומתגייסת למעני. לעיתים היא אף נאלצת להתמודד עם כעסים וביקורת שמופנים כלפיה, בדומה לאימהות לבת מתבגרת.

בני משפחה קרובים נוספים נמצאים שם במעגל הזה – במקרה שלי, אחי והאחיינים שלי. כל אחד תורם את חלקו למארג: לעיתים בשיחת טלפון מתעניינת, ביקור ובילוי משותף, עזרה במשימה קונקרטית. בני משפחה מורחבת נוספים מצטרפים בנגיעות קלות אך משמעותיות – לעיתים דרך הכנת עוגיות משמחות לילדים, הודעת וואטסאפ מחממת, או תמיכה בבן זוגי.

המעגל הבא הוא מעגל החברים הקרובים. קצרה היריעה מלתאר את משמעות המעגל הזה במסע שלי. חברים הם אנשים שאספת במשך חייך, וחלקם הפכו בדרך למשמעותיים לא פחות מבני המשפחה הקרובה. ישנן חברות שנמצאות שם עבורי תמיד, בכל שעה, נכונות להקשיב, לעודד, לשלוח כמויות של אהבה. לעיתים הן משתפות בהתמודדות כלשהי בחייהן ומזכירות לי כי תפקידי כחברה תומכת חי ופועם – גם בימי הסרטן. הן מתפעלות מהכוחות שהן מזהות בי, ודואגות לפרגן ולהעצים אותי. ההפריה בינינו ממשיכה להיות הדדית ולא חד-כיוונית. יש חברות וחברים שיוצאים איתנו לבילוי משותף, מלווה בשמחה וקצת אסקפיזם, ישנם כאלה שדואגים לארוחות מזינות (בתפריט נפרד לי ולילדים), עוזרים בהסעות או קניות, ופשוט שם – מוכנים לבוא אליי בכל רגע, מפתיעים לעיתים (את פנויה שאבוא?).

הקשר עם החברות והחברים אינו כמקשה אחת, ויש כאלה ששולחים חוטים מעט יותר דקים במארג הקשרים. אך לעיתים גם קשר דק, או איתות קטן של מחשבה עליי יכול למלא ולעבות את המעגל שלי באופן משמעותי ביותר. כך, חברה שחיה בחו"ל ושולחת מדי פעם פלייליסטים אישיים שהכינה עבורי בספוטיפיי, או חברה ששולחת מדי פעם מסר מחזק ומלא השראה, או אפילו שאלה פשוטה – מה שלומך?. ישנן חברות מיוחדות שאספתי במהלך המחלה המתמודדות בעצמן עם סרטן. הקשר איתן מיוחד במינו, ולעיתים מספק היבט, עזרה או הכלה – שיכולה להינתן רק על-ידי אדם שעובר בעצמו מסע דומה.

המעגל מתרחב גם לשכנים ומכרים, שמוכנים לבוא לעזרתנו בעת הצורך. כך, שכן שלקח את ילדינו אליו כשהייתי בטיפול רפואי והחלו אזעקות בזמן המלחמה, או רכזת היישוב שבו אני גרה שבזמן הופעה שמרה לנו (לבקשתי) מקומות נוחים רק עבורנו בירכתי האולם, אימא של חברה של הילדה שמופיעה בדלת עם אוכל ביד, או מזמינה אותה אחרי בית הספר לארוחת צהרים, ואחר כך גם ארוחת ערב ועוד דואגת להסיעה הביתה בסוף היום כדי לא להטריח אותנו.

קחו את העבודה שלכם עם הורים לשלב הבא
ספר מעשי ומאויר שנותן, שלב אחר שלב, כלים מקצועיים וברורים לטיפול בהורות

וכמובן יש את הצוותים הרפואיים, שאמנם אני חלק משגרת יומם, מעבודתם, אך למרות המפגש היומיומי שלהם עם כאב וסבל – דבר שעלול להוביל לשחיקה וניכור – הם פונים אליי בחיוך, עם הרבה רצון טוב והתלהבות לסייע לי. החל מהאונקולוג האישי שלי, שתמיד דואג שאצא מפתח דלתו עם תקווה בלב, האחות המתאמת, שזמינה לכל שאלותיי בכל שעה ביום, האחות האחראית על בדיקות הדם ופתיחת העירוי, שמייעצת לי איך לסייע לוורידים לעמוד בעומס ומשתדלת ככל יכולתה לא להכאיב, האחיות באשפוז יום שדואגות להסביר בסבלנות על תופעות הלוואי של התרופות, על הסיבות לקבלת תרופה זו או אחרת, ושואלות לשלומי ללא הרף, ואפילו המזכירות, שמחייכות אליי בסבלנות ובנועם גם אם שכחתי אישור זה או אחר.

אנשי מקצוע לא פחות חשובים הם המטפלים השונים מעולמות הנפש, הגוף והרוח. במהלך ההתמודדות שלי עם המחלה בניתי לי צוות של מטפלים מתחומים שונים המלווים אותי כל אחד בדרכו. יש בהם כאלה שהתאימו לי לתקופה מסוימת ואז נפרדו דרכנו, יש בהם כאלה שמלווים אותי מהאבחון הראשוני, ויש חדשים שנקרו בדרכי והחלטתי להוסיפם למערך המיוחד הזה. ביניהם פסיכותרפיסטית שהיא גם מטפלת זן שיאצו ומורה לצ'י קונג, מלווה רוחני בשיטת המסע, מומחה בצמחי מרפא, ואפילו מתקשר אחד ומטפל בשיטת מסע הנשמה שחי בברזיל ונפגש איתי בזום... המטפלים עוזרים לי לחזק היבטים שונים בתוכי, הם נותנים לי תקווה ומחזקים את רוחי ונפשי. הם מקום להניח עליו את הראש ולבטא את הכאב במלוא עוצמתו, הם מקדישים לי זמן שהוא אך ורק עבורי, וחלקם אף שואלים לשלומי בין הפגישות.

ד"ר קלי טרנר (2015), אשר חקרה עדויות של חולים שהחלימו נגד כל הסיכויים, טוענת כי כמעט כל השורדים שחוו הפוגה ספונטנית מאמינים שהאהבה שהם קיבלו מאחרים בעת שהיו חולים ממש עזרה לגופם הפיזי להירפא. עבור אנשים מסוימים זו הייתה הפתעה. הם לא ציפו שלאהבה תהיה השפעה כה מוחשית על גופם. עבור אחרים, ההפתעה הייתה כמות האהבה שניתכה עליהם, לא רק מצד חברים קרובים ובני משפחה אלא גם מצד חברי עבר שמזמן לא היה קשר איתם, ולעיתים אף מצד אנשים שבקושי הכירו.

ואכן, גם בשולי המעגל שעוטף אותי במלוא עוצמתו נמצאים אנשים ממעגלים רחוקים, לעיתים עם קשר רופף או חד-פעמי. כך למשל, המחנכת של הבן שלי שמתעניינת בנו ללא הרף, מטפלים שמלווים את בני משפחתי, המנקה שלי שמביאה לי בכל שבוע מאכל מעשה ידיה וכלה באנשים רנדומליים – כמו טכנאי הפט סי-טי, שמדבר אליי בסבלנות ומשתמש בהומור כדי להרגיע אותי, עורכת דין שיוצאת מגדרה כדי לסייע במהירות האפשרית להשגת מימון מהביטוח הפרטי לתרופה שאינה בסל התרופות, ואפילו עמותה לחולי סרטן שמפרסמת פודקאסט מצוין שממש מרווה את נפשי הצמאה וקורסים במחיר שווה לכל נפש העוסקים בהיבטים של רפואה משלימה – ובכך מסייעים לי למצוא את המענים המתאימים לי.

כמובן שהמעגל העוטף אותי לא מסתיים כאן. חוטיו נמשכים עוד ועוד, רחוק רחוק, ממשיכים ללא הרף להיווצר ומגיעים אפילו לארצות רחוקות, לחוקרים שיצרו תרופות כימותרפיות וביולוגיות לסרטן שלי, לסופרים שכתבו ספרים מעוררי השראה, או יצרו תרגולי מדיטציה המלווים אותי מדי יום בתהליך הריפוי שלי.

*

בסוף שנות השמונים, כשהייתי בערך בת 12, צפיתי באדיקות בסדרה אמריקאית בשם "שנות הקסם". הסדרה מספרת על קורות משפחה אמריקאית בסוף שנות הששים של המאה הקודמת, מנקודת מבטו של קווין, הבן הצעיר בן ה-12. לאורך כל הסדרה מלווים את קווין שני חברים טובים, ויני ופול, השותפים לחוויותיו. את הסדרה פתח שירם האגדי של הביטלס בגרסה המרגשת של גו' קוקר: With a little help from my friends. נזכרתי לאחרונה בסדרה הזאת כשצפיתי עם בתי בחידוש של אותה סדרה, וגם כאן את הדמות הראשית מלווים שני חברים טובים שנמצאים שם לאורך כל הדרך – לחבק, לנחם, ללוות ולפעמים גם לעמת עם המציאות. גם אני, כמו בסדרה, מרגישה שהחברים שלי במעגלים השונים מלווים אותי במסע של הסרטן שאני עוברת בימים אלו, ושבעזרתם אני אצליח להסתדר ולהתמודד –

מבקש.ת לעצמך טיפול?
כאן תוכל.י לשלוח פניה לטיפול ולקבל התייחסויות ממטפלות.ים חברי פסיכולוגיה עברית

Oh, I get by with a little help from my friends

Oh, I'm gonna try with a little help from my friends

אולם היכולת שלנו להרגיש חיבור לסובבים אותנו וליצור התמרה הדדית עלולה גם להתנתק או להיכבות באחת. לפעמים קשה לנו מאוד לקבל את החמלה של אחרים, כי אנו מרגישים אנוכיים מדי כאשר אנחנו בצד המקבל. ולא רק זה: באופן אנושי למדי, יש לנו ציפיות רבות מהסביבה, ולעיתים אפילו סותרות. אנחנו רוצים שישימו לב לסבל שלנו, לאובדנים הרבים שאנו חווים בעקבות המחלה, אנחנו רוצים שאנשים ידעו בלי לשאול, או ישאלו בלי לצפות לקבל תשובה. אנחנו רוצים שהם יהיו רגישים מספיק לכבד את הפרטיות שלנו, אבל במקביל להרגיש כל הזמן מוחזקים, נשמעים ונראים. כך אני יכולה לכעוס על שכנה שמתקשרת ורוצה לדעת מה שלומי (למה שאשתף אותה במשהו כל כך אינטימי וקשה שעובר עלי?) ובמקביל לכעוס על חברה שכבר שבועיים לא התקשרה או לפחות שלחה וואטסאפ.

הצעד הראשון לסייע לעצמנו ברגעי הניתוק הללו, הוא לראות מתי אנחנו מקימים מחסומים בינינו לבין הזולת. ההכרה בכך, במלוא החמלה, היא הכרחית. אם לא נבחין – באופן שאינו שיפוטי – בכך שאנחנו מקשיחים את ליבנו, לא נוכל למוסס את השריון הזה. ללא המסת השריון, תמיד נכשיל את היכולת הטבועה בנו מטבע ברייתנו לאהוב ללא תנאי (צ'ודרון, 2012).

כשאנחנו בניתוק מהמארג שלנו – אנחנו לא אחת חווים כעס והאשמה: אתם לא בסדר כלפינו! אתם לא מבינים כמה קשה לי? למה אתם עכשיו מספרים לי משהו על החיים הנפלאים והרגילים שלכם כשאני סובלת מכאבים ועייפות מתישה? למה אתם לא נותנים לי מספיק זמן ומקום לספר לכם על מה שאני עוברת? למה שאלתם אם אני צריכה אוכל ולא פשוט הבאתם לי בלי לשאול? למה אמרתם לי שאני בטח אהיה בסדר כשאתם לא באמת יכולים להבטיח לי את זה?

בדרך כלל, מאחורי הרגשות הקשים ישנם רגשות רכים יותר. כעס, למשל מגן על רגשות רכים יותר כגון פחד, בדידות, חוסר אונים. מאחורי הרגשות הרכים עומדים בדרך כלל צרכים שלא קיבלו מענה, כמו הצורך בנראות, הקשבה, תיקוף, חיבור, כבוד והכרה, והצורך האוניברסלי ביותר – הצורך להרגיש אהוב.

בתרגול חמלה עצמית, מיומנויות קשיבות (מיינדפולנס) כמו תיקוף הכעס וגילוי הרגשות הרכים והצרכים שלא קיבלו מענה, מאפשרות לנו להגיב לעצמנו בחמלה. בחמלה עצמית אנו נותנים לעצמנו את האהבה והחמלה שהיינו רוצים לקבל מאחרים (Germer, & Neff, 2019).

נראה אפוא כי גם כדי להצליח לקבל אהבה נדרשת לעיתים עבודה נפשית ורוחנית. כפי שכותב מורה הדהרמה ג'ק קורנפילד:

"הפחד מהמוות או הפחד מהבלתי ידוע עלולים לחסום את האהבה שלנו. אנו נאחזים בשריון המגן, בחוויית העצמי הקטן שרוצה להרגיש בטוח, לשלוט בחיים. אנו מעמידים פנים שאיננו פגיעים, אך זו אשליה. התגלגלנו לחיים בתוך גוף שברירי שהוא חלק בלתי נפרד מקהילת היצורים החיים. חושינו התפתחו כדי להתאים באופן יוצא מן הכלל לעולם משתנה תדיר של עונג וכאב, מתוק וחמוץ, רווח והפסד. האהבה והחופש מזמינים אותנו לחוות את העולם הזה במלואו. הם מציעים לנו את תשורת הלב הגמיש, הרחב דיו לקבל את החוויה, להיות פגיעים אך ממוקדים." (קורנפילד, אין זמן טוב מההווה)

כאשר אנחנו מאפשרים לאחרים לבטא את החמלה שלהם כלפינו, אנו מגבירים את החמלה בעולם ומהווים חלק בלתי נפרד ביצירה של החמלה.

מקורות

האן, ת"נ (2019). אמנות החיים. אור-עם.

טרנר, ק' (2015). המסע להחלמה. פוקוס.

פלד, א' (2007). להרבות טוב בעולם : בודהיזם, מדיטציה, פסיכותרפיה. רסלינג.

צ'ודרון, פ' (2012). המקומות שמפחידים אותך: מדריך לאומץ בזמנים קשים. פראג.

קורנפילד, ג' (2009). הלב הנבון. מודן.

קורנפילד, ג' (2019). אין זמן טוב מההווה. מודן.

Germer, C., & Neff, K. (2019). Teaching the mindful self-compassion program: A guide for professionals. Guilford Publications.