"מאחורי המשימה": המחיר הרגשי של יחידות צה״ל במעגלי טראומה, אובדן ושבי
ג'וליה גוזמן1, תומר פורן2
מבוא
העיסוק בחטופים, חללים ובשבים מן השבי הפך בשנים האחרונות לאחד האתגרים המקצועיים, המבצעיים והאנושיים המורכבים ביותר עמם מתמודדות יחידות צה"ל. מעבר לאתגרי הפיקוד ולמורכבות המבצעית, מדובר בעבודה רוויית משמעות ערכית, המעמידה את האנשים שבחזית במפגש תדיר עם מצבי קיצון אנושיים.
המשימות כוללות טיפול בזירות אירוע מורכבות, לעיתים בתנאים פיזיים ונפשיים קשים; איסוף ממצאים ותיעוד ראשוני; זיהוי חללים וניתוח ממצאים – הדורשים שילוב של דיוק מקצועי, רגישות אנושית ויכולת עמידה בעומס מתמשך; עבודת מודיעין רגישה הכוללת עיבוד מידע קשה ומטלטל; מבצעים מודיעיניים לאיתור מידע על חטופים; וכן טיפול רפואי ונפשי בשבים ובבני משפחותיהם. כל אלה כרוכים, בין היתר, בחשיפה למראות קשים של פגיעה, מוות ואובדן, ולעיתים גם בהתמודדות עם חוסר ודאות מתמשך ואובדן עמום – המעמיקים את העומס הרגשי והמקצועי המוטל על אנשי היחידות.
במשימות אלו היו מעורבות יחידות שונות, ביניהן אית"ן (איתור נעדרים), שו"ן (שבויים ונעדרים), יס"ר (יחידת סריקה), הרבנות הצבאית, יהלו"ם (יחידה הנדסית למשימות מיוחדות), יחידות מבצעים מיוחדים, יחידות מודיעין, זיהוי פלילי, קב"נים, חוקרים, צוותי רפואה וחובשים, יחידות איסוף, מתנדבים וגורמים נוספים. למרות השונות ביניהן, המכנה המשותף לכולן הוא אחריות ערכית ומבצעית כבדה סביב ערך קדושת החיים והמוות, מחויבות להשבת החטופים לחיק משפחותיהם והשבת החללים לקבר ישראל.
הלוחמים ואנשי המקצוע נדרשו לפעול בזירות מורכבות, שכללו חשיפה למראות זוועה של פגיעה ומוות מעשה ידי אדם – הן באופן ישיר בשטח ישראל ומחוץ לגבולותיה, והן באופן וירטואלי דרך ניתוח מדיה, סרטונים ותמונות. מדובר בעבודה המשלבת מומחיות מקצועית גבוהה עם חשיפה מתמשכת למראות קשים, היוצרים עומס רגשי מצטבר ומצריכים ויסות רגשי מתמיד. כך, אנשי מודיעין נחשפו לחומרים במדרג רגישות גבוה, לעיתים בעלי אופי ויזואלי ורגשי מטלטל, ונדרשו לעבד כמויות גדולות של מידע בעל משמעות מבצעית וערכית, לעיתים סביב השעון. יחידות כמו אית"ן נדרשו לבצע פעולות זיהוי מדויקות ומורכבות, לשהות עם ממצאים קשים במשך ימים ולילות, ולעבד את הנתונים שוב ושוב – תוך שמירה על כבודם של החללים ורגישות יתרה למשפחות.
חשוב להדגיש שחלק גדול מהעוסקות והעוסקים במשימות אלה הם משרתי ומשרתות מילואים, המגויסים למשימות ומשוחררים בהתאם לצורכי המערכת. עם סיום סבב המילואים וחזרה ל"שגרת החיים הרגילה", החשיפה הממושכת לריחות, מראות, מידע רגיש, חקירות, תיעוד ופרטים הנוגעים לחטופים ולחללים אינה מסתיימת בבת אחת. הקשר העקיף אך המשמעותי שנוצר במהלך העשייה – דרך המידע, התמונות, הקולות, החפצים, הפרטים האישיים והמשפחתיים – ממשיך ללוות את משרתי המילואים, ולעיתים גם להדיר שינה מעיניהם, לחדור לנפשם באמצעות מחשבות חודרניות ופלאשבקים, ולהשפיע על עמדותיהם, תפיסותיהם, אמונותיהם והתנהגותם.
רבים נושאים עמם שאלות בלתי פתורות, אחריות מוסרית ותחושת מחויבות שאינה פגה גם לאחר סיום פקודת הגיוס, שכן עבורם מדובר במשימה לא רק מבצעית אלא גם אנושית־ערכית. הסיום הפורמלי של המשימה אינו מפסיק את ההדהוד הפנימי שהיא מותירה – מצב שבו חוויותיו של האחר נטמעות בחוויה הפנימית שלהם ויוצרות מצוקה מצטברת. דוגמה למחויבות זו ניתן למצוא, למשל, בהתנגדות שביטאו משרתי מילואים באחת היחידות לסדנת עיבוד שנקראה "סגירת משימה", בטענה שלתחושתם המשימה טרם נסגרה או הסתיימה. הדבר הוביל לשינוי מהותי בתכני הסדנה, שהותאמו להבנת מצבם: המשימה נמשכת, אך חלקם ותפקידם בה הגיעו לסיומם.
העיסוק המתמשך מהסוג הזה מציב אתגר כפול: תחושת שליחות ואחריות כבדה, לצד פגיעוּת רגשית פוטנציאלית. המפגש עם אכזריות האויב, מוות בייסורים, טראומה, אובדן ושכול יוצר עומס רגשי משמעותי, גם בקרב אנשים בעלי ניסיון רב וחוסן נפשי גבוה. חשיפה לתכנים רגישים מסוג זה עלולה להוביל לעומס רגשי, תשישות חמלה ולטראומטיזציה משנית – תופעות המוכרות היטב בקרב אנשי מקצוע העוסקים בטראומה, אובדן ושכול (Figley, 2013; Zerubavel & Wright, 2012).
הספרות המקצועית מצביעה על כך שמפגש ישיר ועקיף עם טראומה, אובדן עמום, עומס רגשי וחשיפה לאירועים מורכבים עלול להשפיע באופן מתמשך על כל הנוגעים בדבר (Boss, 2006; Shalev et al., 2013). מעבר להשפעות המיידיות, מחקרים מראים שהחשיפה המתמשכת עלולה לערער תחושת ביטחון בסיסית, לפגוע במערכות אמונות וביכולת לשמור על יציבות רגשית לאורך זמן. מחקרים שנערכו בעשורים האחרונים מצביעים על כך שהתמודדות עם מצבי קיצון, במיוחד כאשר מדובר באירועים חוזרים, ממושכים או בלתי פתורים, עלולה להוביל להתפתחות תגובות פוסט־טראומטיות, ניתוק רגשי, הימנעות, מחשבות חודרניות, שינויים במצב הרוח ודפוסי התנהגות (Shalev et al., 2000).
למרות זאת, בחלק מהיחידות הצבאיות קיימת עדיין נטייה להימנע מעיבוד רגשי, מתוך ציפייה לתפקוד רציף – "להמשיך קדימה", "לסיים משימה", "לא להתעכב", "לחזור לשגרה". ניסיון קליני וממצאי מחקר מראים שהיעדר מרחב בטוח לשיתוף הוא גורם מרכזי בפגיעה בחוסן הנפשי (Flodstrom, 2006). גישה זו, בצירוף עומס ערכי הנובע משאלות כגון "האם עשינו מספיק?", "מה עוד ניתן היה לעשות?" – עלולה לעורר חוויה הקרובה למושג "פציעה מוסרית" (moral injury), המתאר קריסה של מערך ערכי פנימי בעקבות חשיפה לאירועי קיצון (Litz et al., 2009).
ספרות מקצועית מצביעה על כך שבמערכות צבאיות, שבהן נדרש תפקוד גבוה ורציף תחת עומס מבצעי, משמעת ותרבות ארגונית של עמידות, הסיכון לשחיקה, לתשישות חמלה ולפגיעה רגשית מתגבר באופן משמעותי. מסגרות צבאיות מועדות לשיעורים גבוהים יותר של עומס רגשי מצטבר, דווקא משום שהשירות מחייב המשכיות תפקודית גם לאחר חשיפה לאירועים טראומטיים, מבלי שניתנת שהות מספקת לעיבוד (Castro et al., 2006). בנוסף, הציפייה להתנהגות "מקצועית" ולעמידה בסטנדרטים של חוסן עלולה להפחית ביטוי רגשי ולהוות חסם לפנייה לעזרה מקצועית, ובכך להעצים את ההשפעה המצטברת של הטראומה (Maguen & Litz, 2012). קשיים אלה עלולים להעמיק בשל מגבלות סיווג המידע ושמירה על סודיות ופרטיות המשפחות, המונעות לעיתים מהמעורבים לשתף את סביבתם, ובכך מעצימות תחושת בדידות ומצוקה נפשית.
יתרה מזאת, מחקרים עדכניים מצביעים על בעיות בריאות נפש גם בקרב בני ובנות זוג וילדים של אנשי צבא, כולל תסמונת דחק פוסט־טראומטית (PTSD). בעיות אלה קשורות לחוויות באזורי הלחימה, לחשיפה של המשרתים למראות קשים ולתסמינים שונים של הפרעות נפשיות שהם חווים לאחר חזרתם מהמשימה (Nash & Litz, 2013). מכאן מתחדדת ההבנה שחשיפה מתמשכת של החיילים ואנשי המילואים לאירועים המורכבים של השנים האחרונות, לרבות מלחמת חרבות ברזל, מחייבת את המערכת בתהליכי תמיכה, עיבוד ומניעה ארוכי טווח, הכוללים מערכי ליווי מקצועי, מנגנוני ניטור של המצב הרגשי, חיזוק תמיכה יחידתית ויצירת מרחבים מובנים לעיבוד חוויות קשות – כדי לצמצם את הפגיעה הנפשית ולהבטיח תפקוד מבצעי תקין לאורך זמן.
חשיבות "סגירת מעגל" – לסגור כדי לפתוח
"סגירת מעגל" תורמת לא רק לרווחה האישית של החיילים, אלא גם לשימור תפקודה התקין של המערכת כולה, ומאפשרת למי שעוסקים בנושאים מורכבים לעבור כמה תהליכים חשובים.
ראשית, היא מסייעת למניעת שחיקה והידרדרות תפקודית: חשיפה ממושכת למראות, תמונות ותכנים קשים ללא תהליך עיבוד מספק עלולה להוביל לעומס רגשי מצטבר, ירידה ביעילות, פגיעה במוטיבציה ובתפקוד המבצעי של היחידה (Figley, 2013; Cieslak et al., 2014). עיסוק רציף במצבי קיצון ללא עיבוד עלול להביא לתשישות חמלה, לטראומטיזציה משנית ולפגיעה בבריאות הנפשית.
שנית, סגירת מעגל מחזקת את החוסן היחידתי: הענקת לגיטימציה לרגשות, פתיחת שיח בטוח והכרה רשמית בחוויות שעברו אנשי היחידה תורמות ללכידות, מפחיתות תחושת בדידות ומאפשרות בניית אמון הדדי בתוך המסגרת הצבאית (Zerubavel & Wright, 2012; Hobfoll et al., 2007).
בנוסף, סגירת מעגל מאפשרת שימור משמעות ושייכות. עיבוד חוויות קשות מסייע בבניית תחושת שליחות וגאווה, בהפחתת אשמה, וביצירת קוהרנטיות רגשית בין מה שנעשה לבין הערכים והזהות האישית־מקצועית של המשרתים. יצירת קוהרנטיות – הבניית נרטיב פנימי המסביר את השתלשלות האירועים ואת משמעותם – מחזקת את תחושת השליטה, משיבה תחושת יציבות ומעמיקה את תחושת השייכות למסגרת היחידתית והארגונית. אנטונובסקי (Antonovsky, 2002) מדגיש כי תחושת קוהרנטיות גבוהה היא נדבך מרכזי בחוסן נפשי ובהתמודדות עם לחץ, עמימות ומשבר.
ולבסוף, סגירת מעגל מסייעת גם בעיבוד התפקיד הערכי. העיסוק בחיים, בחטופים ובחללים הוא ליבת מחויבותו של צה"ל לאדם, ומהווה מרכיב זהותי וערכי מרכזי בקרב אנשי היחידות. תהליך עיבוד מובנה מאפשר לחיילים לעבד את הפערים בין הערכים שמנחים אותם לבין האירועים שחוו, להבין את המשמעות העמוקה של עבודתם ולהפחית תחושות של פגיעה מוסרית (Litz et al., 2009; Maguen & Litz, 2012).
כמו כן, חלק מהמשרתים נקטו פעולות "לא רשמיות" לסגירת המעגל, שנבעו מצורך פנימי ולא מהנחיה ארגונית. פעולות אלה כללו השתתפות בלוויות של חללים שאותם ליוו במסגרת תפקידם – אך הפעם כאזרחים מן השורה. עבור רבים מהם, הנוכחות בטקסי הפרידה סיפקה תחושת השלמה, מתן כבוד אחרון, ויכולת להשיב לתפקיד, שהתנהל ברובו תחת עומס מקצועי ומבצעי, משמעות אנושית ואישית.
אחרים בחרו לקיים טקסים אינטימיים ולא־רשמיים עם חברי הצוות, שבמסגרתם שבו לזירות שבהן עסקו בחקירה, זיהוי או איסוף מידע, ויצרו רגע של התייחדות, דקת דומייה או אמירה ערכית קצרה. טקסים אלו שימשו מרחב עיבוד משמעותי: הם אפשרו לייצר חיבור בין המעשה המבצעי לבין משמעותו האנושית, למזג ידע מקצועי עם רגשות שלא נמצא להם מקום במהלך המשימה, ולצמצם תחושות אשמה, פיצול או ניתוק רגשי שנדרשו והועילו לאורך השירות. אף שהדבר נעשה לעיתים באופן טבעי וספונטני, הספרות המחקרית תומכת בחשיבותם של טקסים ספונטניים, בלתי־פורמליים וקהילתיים כמסייעים בעיבוד טראומה, בהשבת תחושת שליטה ובהבניית נרטיב קוהרנטי יותר סביב חוויות קשות (Boss, 2006; Johnson et al., 1995).
מודלים מומלצים להתערבות
התמודדות עם חשיפה מתמשכת לטראומה, עומס רגשי ופגיעה מוסרית מחייבת בניית תשתית של התערבות מקצועית לאורך זמן. הניסיון המצטבר בשטח וסקירת הספרות בתחום הטראומטיזציה המשנית והחוסן מצביעים על מספר מודלים מרכזיים ודגשים שיכולים לתמוך ביחידות שעסקו בתכנים מורכבים, בחטופים, חללים ושבים:
מפגשי עיבוד מובנים: מודלים כגון Critical Incident Stress Debriefing (CISD) או Operational Debriefing מספקים מרחב מובנה לניהול שיח משימתי, המאפשר עיבוד חוויות, הפחתת מצוקה ויצירת קוהרנטיות (Mitchell, 1997; Everly & Mitchell, 1999). חשוב להתאים מפגשים אלו לתרבות הארגונית, כדי למקסם חיזוק חוסן ולהפחית תגובות פוסט־טראומטיות.
הכרה רשמית: הכרה מוסדית, טקסית או ערכית בחוויות אנשי המקצוע מפחיתה פגיעה מוסרית ומחזקת משמעות חיובית בעשייה (Zerubavel & Wright, 2012; Litz et al., 2009). הכרה זו מסייעת לבנות נרטיב של שליחות וערך לצד העומס הרגשי והמוסרי שהעוסקים בדבר חשים.
ליווי מקצועי ארוך טווח: ליווי כזה הוא אמצעי מניעתי חיוני במערכות הנחשפות לטראומה מתמשכת. מחקרים בתחום ההתמודדות עם תסמונת דחק פוסט־טראומטית מצביעים על החשיבות הקריטית של תמיכה מקצועית לאורך זמן, ולא רק בסמוך לאירוע הטראומטי. תמיכה ממושכת מאפשרת ניטור רציף של תגובות נפשיות, זיהוי סימני מצוקה מתפתחים ומניעת החמרה (Foa & Rothbaum, 2001). אחד הממצאים הבולטים בספרות הוא קיומה של תסמונת דחק פוסט־טראומטית מושהית (Delayed Onset PTSD), המתפרצת חודשים ואף שנים לאחר האירוע, ומהווה כ־25% מכלל מקרי הפוסט־טראומה המאובחנים (Andrews et al., 2007; Salehi-Pourmehr et al., 2025). לכן היעדר תסמינים מידיים אינו מעיד בהכרח על התאוששות מיטבית, ונדרש מעקב מקצועי רציף לזיהוי דפוסים מאוחרים של מצוקה, כגון הימנעות, עוררות יתר, חודרנות וירידה תפקודית. מחקרים מראים כי תחושת ביטחון הנוצרת מתוך קשר טיפולי מתמשך תורמת ליכולות ויסות רגשי, מחזקת מנגנוני התמודדות ומצמצמת את הסיכון להתפתחות הפרעה פוסט־טראומטית (Smid et al., 2022).
שפה מבצעית כגשר לעיבוד רגשי: שימוש במונחים כגון "עיבוד משימה" או "הפקת לקחים" מפחית התנגדות מצד המשרתים ומגביר שיתוף פעולה, משום שהוא מאפשר שיח רגשי מבלי לאיים על זהותם כחיילים וכמשרתי מילואים. בשונה ממונחים פסיכולוגיים או טיפוליים מובהקים, שפה מבצעית־מקצועית נתפסת כחלק טבעי מתרבות היחידה, ולכן מקלה על הנוגעים בדבר להיכנס לתהליך של עיבוד מבלי לחשוש מתיוג, חשיפת יתר או פגיעה בתדמיתם כ"חזקים ומתפקדים". גישה זו מאפשרת "כניסה רכה" לשיח רגשי, המייצרת תחושת ביטחון ומונעת התנגדות הנובעת מתפיסת טיפול כנחות או מאיים.
בהקשר זה, מודלים מבוססי טיפול בקבלה ומחויבות (Acceptance and Commitment Therapy – ACT) וטיפול מותאם טראומה (Trauma-Informed Care) מדגישים את חשיבות הנורמליזציה, הפחתת השיפוטיות ויצירת שפה מאפשרת כבסיס למרחב בטוח לעיבוד רגשי (Hayes et al., 2006; Fallot & Harris, 2009). עקרונות אלו רלוונטיים במיוחד ביחידות מבצעיות, שבהן התרבות הארגונית מעודדת תפקוד גבוה, איפוק רגשי ועמידות, ולעיתים מקשה על ביטוי מצוקה. שילוב שפה מבצעית עם עקרונות ACT וטיפול מותאם טראומה מאפשר לחיילים לדבר על חוויות קשות בצורה שאינה נתפסת כ"פסיכולוגית מדי", ובכך יוצר תהליך עיבוד יעיל, מכבד ואותנטי יותר.
לגיטימציה ונרמול מנעד רגשי אנושי רחב: נורמליזציה של רגשות כגון פחד, בלבול, עייפות, גאווה או כעס כתגובות אנושיות טבעיות לחשיפה לאירועים קשים. רגשות אלה אינם סימן לחולשה, אלא ביטוי אנושי למצבים מורכבים, אי־ודאות ומפגש עם טראומה (Figley, 2013). מתן לגיטימציה להרגיש, מבלי למהר לדכא, לשפוט או "להיראות חזקים", מפחית תחושות אשמה ובידוד, ומאפשר לחיילים לחוות עצמם כחלק מצוות החולק מציאות דומה – ולא כיחידים "שלא עומדים במשימה".
הכרה קבוצתית ומובנית ברגשות קשים תורמת להתארגנות רגשית טובה יותר, מחזקת את תחושת השייכות ומאפשרת מעבר הדרגתי ממצב של הישרדות רגשית למצב של הבנה ועיבוד (Hobfoll et al., 2007). בנוסף, גישות של טיפול מותאם טראומה מדגישות כי זיהוי, קבלה וולידציה של רגשות הם תנאי בסיס ליצירת מרחב בטוח ולמניעת התפתחות מצבי מצוקה כרוניים (Fallot & Harris, 2009; Zerubavel & Wright, 2012).
לסיכום
העיסוק בחטופים, חללים ושבים מציב בפני יחידות רבות בצה"ל תביעות רגשיות ומקצועיות יוצאות דופן. סגירת מעגל מהווה נדבך מרכזי בשמירה על החוסן ובהחזרה מיטבית לשגרה. בהיעדר עיבוד, החוויה עלולה להישאר "פתוחה" וליצור השפעה שלילית מצטברת – הן על המשרת עצמו והן על בני משפחתו. לכן חשוב שהמערכת הצבאית תאפשר מרחב מקצועי לעיבוד ול"סגירת מעגל", המשקף מחויבות לבריאותם הנפשית של החיילים ואנשי המילואים, בדומה למחויבותה לבריאותם הפיזית.
התערבויות אלה צריכות להיות מותאמות לתרבות הצבאית ולדרכי הפעולה שלה, שכן אתוס צבאי מתאפיין גם כיום בנורמות של "גבריות", עמידות, דבקות במשימה, משמעת גבוהה והעדפת פעולה על פני ביטוי רגשי. ללא התאמה כזו, התערבויות בתחום בריאות הנפש והחוסן עלולות להיתפס כבלתי רלוונטיות או מאיימות, ולהיתקל בהתנגדות או הימנעות (Castro & Adler, 2011). כאשר עקרונות של עיבוד רגשי, תמיכה הדדית ולגיטימציה לרגשות נטמעים בתוך השפה והפרקטיקה הצבאית, הם נתפסים כחלק מן המקצועיות הצבאית ולא כפרקטיקה טיפולית חיצונית (Nash et al., 2013).
הערות
- מערך חוסן, חטיבת הנפגעים; חברת סגל הוראה ומחקר, ביה"ס לעבודה סוציאלית ע"ש בוב שאפל, אוניברסיטת תל אביב; מנהלת השירות לעבודה סוציאלית, אסותא מרכזים רפואיים
- מערך חוסן וקצין איתור, יחידת אית"ן; היחידה לטיפול בפוסט טראומה של משרד הביטחון במרכז לבריאות הנפש מעלה הכרמל
מקורות
Andrews, B., Brewin, C. R., Philpott, R., & Stewart, L. (2007). Delayed-onset posttraumatic stress disorder: a systematic review of the evidence. American Journal of Psychiatry, 164(9), 1319-1326.
Antonovsky, A. (2002). Unraveling the mystery of health: How people manage stress and stay well. In The health psychology reader (pp. 127-139). SAGE Publications Ltd.
Boss, P. (2006). Loss, trauma, and resilience: Therapeutic work with ambiguous loss. W.W. Norton.
Castro, C. A., & Adler, A. B. (2011). Military mental health training: Building resilience. Resilience and mental health: Challenges across the lifespan, 323-339.
Castro, C. A., Hoge, C. W., Milliken, C. W., McGurk, D., Adler, A. B., Cox, A., & Bliese, P. D. (2006). Battlemind training: Transitioning home from combat.
Cieslak, R., Shoji, K., Douglas, A., Melville, E., Luszczynska, A., & Benight, C. C. (2014). A meta-analysis of the relationship between job burnout and secondary traumatic stress among workers with indirect exposure to trauma. Psychological services, 11(1), 75.
Everly, G. S., & Mitchell, J. T. (1999). Critical incident stress management-CISM-: A new era and standard of care in crisis intervention.
Fallot, R. D., & Harris, M. (2009). Creating cultures of trauma-informed care. Washington DC: Community Connections.
Flodstrom, J. (2006). Loss, trauma and resilience: Therapeutic work with ambiguous loss. Journal of Systemic Therapies, 25(3), 78.
Foa, E. B., & Rothbaum, B. O. (2001). Treating the trauma of rape: Cognitive-behavioral therapy for PTSD. Guilford Press.
Figley, C. R. (Ed.). (2013). Treating compassion fatigue. Routledge.
Hayes, S. C., Strosahl, K. D., & Wilson, K. G. (2006). Acceptance and commitment therapy: An experiential approach to behavior change. Guilford Press.
Hobfoll, S. E., Watson, P., Bell, C. C., Bryant, R. A., Brymer, M. J., Friedman, M. J., ... & Ursano, R. J. (2007). Five essential elements of immediate and mid–term mass trauma intervention: Empirical evidence. Psychiatry: Interpersonal and Biological Processes, 70(4), 283-315.
Johnson, D. R., Feldman, S. C., Lubin, H., & Southwick, S. M. (1995). The therapeutic use of ritual and ceremony in the treatment of post-traumatic stress disorder. Journal of Traumatic Stress, 8(2), 283-298.
Litz, B. T., Stein, N., Delaney, E., Lebowitz, L., Nash, W. P., Silva, C., & Maguen, S. (2009). Moral injury and moral repair in war veterans: A preliminary model and intervention strategy. Clinical psychology review, 29(8), 695-706.
Maguen, S., & Litz, B. (2012). Moral injury in veterans of war. PTSD Research Quarterly, 23, 1-6.
Mitchell, J. T. (1983). When disaster strikes… The critical incident stress debriefing process. Journal of Emergency Medical Services, 8(1), 36–39.
Nash, W. P., & Litz, B. T. (2013). Moral injury: A mechanism for war-related psychological trauma in military family members. Clinical child and family psychology review, 16(4), 365-375.
Salehi-Pourmehr, H., Sabahi, Z., Pashazadeh, F., Tahmasbi, F., Aletaha, R., Kashtkar, M., ... & Sadeghi-Bazargani, H. (2025). Delayed PTSD Prevalence in Road Traffic Crashes: A Systematic Review and Meta-analysis. Current Psychiatry Research and Reviews, 21(3), 296-316.
Smid, G. E., Lind, J., & Bonde, J. P. (2022). Neurobiological mechanisms underlying delayed expression of posttraumatic stress disorder: A scoping review. World journal of psychiatry, 12(1), 151.
Shalev, A. Y., Yehuda, R., & McFarlane, A. C. (Eds.). (2013). International handbook of human response to trauma. Springer Science & Business Media.
Zerubavel, N., & Wright, M. O. D. (2012). The dilemma of the wounded healer. Psychotherapy, 49(4), 482.
