מעבר.ים
מעברים גאוגרפיים ונפשיים בתהליך הפליטות של נשים טרנסיות פלסטיניות בישראל: תיאור מקרה
טיטי כרמל
מבוסס על הרצאה שניתנה בכנס 'מבקשי מקלט פלסטינים להט"ב' של האגודה למען הלהט"ב, היאס ישראל ונציבות הפליטים של האו"ם, שנערך בבית רדיקל, תל אביב ביום שלישי 17.12.2024
אזהרת טריגר: כולל תיאור תקיפה מינית
הקדמה
בין השנים 2023–2025 ניהלתי פרויקט סיוע למבקשי מקלט פלסטינים המבקשים הגנה נוכח רדיפה על רקע זהותם המינית ו/או המגדרית. במסגרת התפקיד ליוויתי כ־220 צעירים וצעירות שנמלטו על נפשם והגיעו לשטח מדינת ישראל עקב סכנה אקוטית ומיידית לחייהם. חלק מן המקרים היו של צעירות על הקשת הטרנסית. עם הזמן, ולאורך הליווי, מצאתי כי דווקא צעירות אלו – על אף שהיו מן הפגיעות ביותר, ולרוב מי שנתונות לסכנה הממשית והגבוהה ביותר לחייהן – התקשו מאוד לקבל את רמת ההגנה המינימלית הנדרשת: היתר שהייה בישראל. במקרים לא מעטים הנימוק לשלילת ההגנה היה מעברים חוזרים ונשנים של צעירות אלו חזרה לשטחי הרשות הפלסטינית. מתוך ניסיון להבין ולמשמע מעברים אלו, וליישב אותם עם הצורך בהגנה – נכתב תיאור מקרה זה.
תיאור מקרה זה נכתב עבור כנס מקצועי שעסק במבקשי מקלט פלסטינים להט״בים, שאליו הוזמנו עובדי מסגרות רווחה, עורכי דין ועובדי מרפאות לחסרי מעמד, והוא תוצר של ליווי ועבודה ממושכת עם צעירות אלו. הצעירה המוצגת בתיאור המקרה היא למעשה דמות מורכבת משלוש צעירות, שפרטיהן שונו והוסוו לצורך שמירה על פרטיותן וביטחונן.
רקע
בשנים האחרונות מספר הולך וגדל של פלסטינים להט״בים מבקשים מקלט בישראל בעקבות רדיפה חמורה בשטחי הרשות הפלסטינית. פלסטינים ופלסטיניות אלו חשופים/ות לאלימות מצד משפחותיהם/ן, הקהילות בהן הם.ן חיים/ות ולעיתים גם מצד מנגנוני הביטחון הפלסטיניים. בשל היעדר הגנה חוקית ברשות הפלסטינית והסכנות המיידיות הנשקפות להם.ן, הם.ן נאלצים/ות להימלט לישראל, לעיתים קרובות תוך סיכון אישי רב ובהיעדר מסמכים מתאימים. עם הגעתם/ן לישראל הם.ן נתקלים/ות במערכת שאינה מכירה בהם.ן כמבקשי/ות מקלט לגיטימיים/ות, וזאת בשל פרשנות משפטית של סעיף D.1 לאמנת הפליטים, המחריג פלסטינים מתהליך מקלט רגיל.
מחקר עדכני שנערך על ידי מרשל ואביגאל (מרשל ואביגאל, 2019) מתאר את המציאות המורכבת והמסוכנת שבה חיים פלסטינים להט״בים, ובכלל זה פלסטיניות טרנסיות. מעבר לסכנה הנשקפת לחייהן, הן מוצאות עצמן חיות בישראל ללא מעמד חוקי, תוך חשש מתמיד מגירוש או מהמשך פגיעה – מצב היוצר חוויה מתמשכת של חוסר שייכות, חוסר ודאות ואיום קיומי.
מדיניות המקלט בישראל אינה מאפשרת לפלסטינים לקבל מקלט מדיני, בשל פרשנות זו, שלפיה פלסטינים, המעוגנים במסגרת אונר״א, אינם זכאים להכרה כפליטים. מצב זה יוצר עבור אותן טרנסיות מציאות של הפקרה, שבה הן חיות בישראל ללא מעמד, ללא זכויות בסיסיות וללא גישה למסלולי הגנה פורמליים. כפי שמתאר ברמן (ברמן, 2014), היעדר ההכרה במצוקתן של מבקשות מקלט אלו אינו נובע רק מהתעלמות מסכנת חייהן, אלא גם ממדיניות ישראלית כללית השוללת את זכותם/ן למקלט של רוב מבקשי ומבקשות המקלט הפלסטינים – להט״בים ולא־להט״בים כאחד.
עם זאת, חלק מהפלסטיניות הטרנסיות שבורחות לשטח מדינת ישראל מצליחות לקבל היתר שהייה זמני מטעמים הומניטריים. היתר זה ניתן לפרקי זמן קצרים, ובכל פעם שעליהן לחדשו הן נדרשות להוכיח מחדש את קיומה של סכנה ממשית לחייהן במקרה של גירוש. תהליך זה, המתואר בפסיקה עדכנית (ראובני, 2024), יוצר חוסר יציבות קיצוני, תחושת אי־ודאות וחרדה מתמשכת, המעמיקים את הפגיעוּת הנפשית והחברתית של מבקשות המקלט.
השיח על פליטות טרנסית ממוקם בצומת המפגש בין מגדר, מיניות, גאופוליטיקה וזהות אתנית, וכולל מצבי חשיפה קיצוניים לאלימות, להדרה ולתחושת אי־שייכות מתמשכת. מחקרים מצביעים על כך שנשים טרנסיות המבקשות מקלט חוות שיעורים גבוהים במיוחד של טראומה מינית, אפליה, סירוב להכרה במגדרן, והדרה ממערכות תמיכה קהילתיות וממסדיות כאחת (Bach, 2016; Shidlo & Ahola, 2013). חוויות אלו מועצמות עבור פלסטיניות טרנסיות בישראל, שאינן רק פליטות, אלא גם משתייכות לקבוצה אתנית הנתפסת כעוינת – מצב היוצר הכפלה של הדרה מגדרית ולאומית גם יחד. במציאות זו, הזהות הטרנסית איננה רק רכיב אישי, אלא גם סימן מסמן חברתי ופוליטי, הממקם את מבקשת המקלט בעמדה פגיעה במיוחד.
מתוך הביוגרפיה האישית שלה כאמריקאית ממוצא מקסיקני, מתארת אנזלדואה בספרה „אזורי הגבול” (אנזלדואה, 2018) את היותה בת־תערובת, או Mestiza – "מילה אצטקית שפירושה היקרעות בין דרכים, היות תוצר של מעבר ערכים תרבותיים ורוחניים מקבוצה אחת לאחרת" (עמ׳ 133–134). תחת היקרעות זו, היכולה להיחוות כחיצונית – בין אדם לסביבתו, לתרבות שבה הוא חי וכדומה – היא מציעה לנטוש את העמידה על גדת נהר אחת, ובמקומה לעמוד על שתי הגדות בעת ובעונה אחת: להכיל את ההתנגשויות, הסתירות והריבוי כחלק מן השלם שהוא האני.
צורת התבוננות חדשה זו מגלמת אפשרות אחרת של קיום נפשי, או במילותיה של אנזלדואה:
"...המידע הסותר וריבוי נקודות המבט מציפים את הגבולות הפסיכולוגיים שלה. היא מגלה שאינה יכולה לתחום רעיונות או מושגים בתוך גבולות נוקשים (...) רק על ידי שמירה על הגמישות היא תוכל למתוח את הנפש לאורכה ולרוחבה. (...) המסטיסה החדשה מתמודדת על ידי פיתוח סובלנות כלפי סתירות, סובלנות כלפי עמימות (...) והיא פועלת בצורות של ריבוי – דבר אינו נזרק, הטוב, הרע והמכוער, דבר לא נדחה, דבר לא ננטש (...) העבודה מתרחשת מתחת לפני השטח – בתת מודע. זוהי עבודה שמבצעת הנפש. בנקודת המוקד או המשען הזאת, בצומת שבו עומדת המסטיסה, תופעות נוטות להתנגש. (...) צירוף הזה איננו רק חיבור בין חלקים, שהופרדו ונקרעו זה מזה. והוא איננו איזון בין כוחות מנוגדים. בניסיון לייצר סינתזה, העצמי צירף גורם שלישי, גורם שהוא גדול מסך חלקיו המופרדים. גורם זה הוא תודעה חדשה – תודעת המסטיסה – ואף על פי שהיא מקור לכאב עז, האנרגיה שלה נובעת מתנועה יצירתית מתמשכת" (עמ׳ 138-139).
ספרה של אנזלדואה עוסק ב"אזורי גבול" המתקיימים בהקשר החברתי והתרבותי – מרחבים שבהם זהויות מרובות ומנוגדות מתקיימות בו־זמנית, תוך חוויה של כאב אך גם של עוצמה פוטנציאלית. מרחבי גבול אלה, המאופיינים במעברים תכופים בין זהויות ומציאויות, משקפים במידה רבה את חווייתן של רבות מן הפלסטיניות הטרנסיות המבקשות מקלט.
משיחות שערכתי עם מבקשי ומבקשות המקלט, עולה כי המעבר הפיזי מן הגדה המערבית לישראל נחווה כאירוע טראומטי, אך גם כהזדמנות למפגש עם אפשרות לחיים בטוחים יותר. מבחינה נפשית, המעברים מלווים בתחושת עמימות קיומית מתמשכת. ויניקוט (1971) תיאר את ה"מרחב הפוטנציאלי" כמרחב ביניים המאפשר חקירה ובניית זהות חדשה. במצב של פליטות, מרחב זה הופך לעיתים קרובות לבלתי יציב, ומחייב תנועה מתמדת בין תקווה לאובדן.
אוגדן (2001) הוסיף ותיאר "מרחבים נפשיים" כאזורים חיוניים לעיבוד חוויות טראומטיות. עבור פלסטיניות טרנסיות, המעברים בין זהויות, מקומות וקבוצות חברתיות מצריכים קיומם של מרחבי חלימה, שבהם ניתן לשאת נפשית את החוויה המתמשכת של אי־ודאות, הדרה ותלישות.
בהקשר החברתי־תרבותי, מתארת אנזלדואה "אזורי גבול" – מרחבים שבהם זהויות מרובות ומנוגדות מתקיימות בו־זמנית, תוך חוויה של כאב אך גם של פוטנציאל לעוצמה. מעברים תכופים בין זהויות ומציאויות מאפיינים באופן דומה את חווייתן של רבות מן הפלסטיניות הטרנסיות המבקשות מקלט.
תיאור המקרה: סיפורה של רזאל.ה
"אנשים עוברים גבולות, אבל לוקחים איתם את הזיכרון. הלב אינו יודע באיזה צד (של המחסום) הוא נמצא"ציטוט של רזאל.ה מתוך התכתבות ווטסאפ ביננו
המילים הללו של רזאל.ה מזמינות התבוננות במושגי הגבול והמעבר לא רק כקווים גאוגרפיים, אלא גם כמרחבים נפשיים ותרבותיים. בספרות המקצועית, "גבול" ו"מעבר" מתארים מפגשים בין עולמות פנימיים וחיצוניים, בין זהות ושייכות, ובין מציאות לחוויה פנימית.
במקרה של מבקשות מקלט טרנסיות פלסטיניות, מושגים אלו מקבלים משמעות ייחודית, שכן פעולת החצייה עצמה – בין מרחבים גאוגרפיים, לאומיים ומגדריים – אינה רק תנועה פיזית, אלא גם ביטוי לצורך עמוק בשינוי, בשייכות או בהגדרה עצמית וסובייקטיביות. עם זאת, חצייה זו משקפת לעיתים קרובות גם דפוסים של הישרדות, שחזור טראומות, פיצול והתמודדות עם מצבי דחייה וניכור. כפי שמדגישה ג'ודית הרמן בספרה "טראומה והחלמה" (הרמן, 2002), חוויות טראומטיות פוגעות בקשרים שבין העולם הפנימי של האדם לבין המציאות החיצונית, מערערות את הגבולות המחזיקים את תחושת העצמי, ועלולות להוביל לאובדן תחושת רצף ולכידות אישית.
בתיאור המקרה הבא אציג את סיפורה של רזאל.ה (שם בדוי), ודרכו אבקש להמשיג את יחסיהן של נשים טרנסיות פלסטיניות המבקשות מקלט בישראל עם מושגי ה"גבול" ו"המעבר", ולהתבונן במשמעויות השונות של פעולת החצייה בחייהן. מתוך דבריה של רזאל.ה אראה כיצד – על אף היותן אולי האוכלוסייה הפגיעה ביותר מבין מבקשי ומבקשות המקלט הפלסטינים, ואף מבין מבקשי המקלט בישראל בכלל – הן מתקשות מאוד לזכות בהגנה, ולו המינימלית, בדמות היתר שהייה. לבסוף אדון באפשרויות לטיפול, ריפוי וצדק – ברמה האישית והמערכתית – עבורן ועבור צעירות נוספות החולקות מציאות דומה.
רזאל.ה היא צעירה על הקשת הטרנסית, בת 24, שנולדה למשפחה מרובת ילדים באזור שבין ירושלים לחברון, בשטחי הרשות הפלסטינית. ילדותה הייתה רוויה באירועי אלימות פיזית, מינית ורגשית מצד משפחתה וסביבתה. אביה, דמות דומיננטית ואלימה מאוד, הנהיג ביד רמה תא משפחתי שהיה בו־זמנית נוקשה ומזניח. רזאל.ה מתארת, למשל, שנהג להעיר אותה בבקרים תוך כדי הכאה. הוא הרבה להכות ולהעניש אותה, והיה כולא אותה בחדר השירותים. באחת הפעמים, סיפרה, גילח את שערה שהיה, כדבריה, ארוך וצבוע "כמו של אישה". בנוסף לאביה, גם אחד מאחיה נהג להכות אותה נמרצות: "האח שלי היה אומר לי שבחיים לא אהיה גבר, והיה מתעלל בי, מרביץ לי וקורע לי את הבגדים".
רזאל.ה גדלה בתחושת ניכור ובדידות עמוקה. כבר בבית הספר היסודי חוותה דחייה חברתית, לעג וחרמות מצד חברי כיתתה על רקע "חריגותה" המגדרית. לדבריה, תלמידים נהגו להתעלל בה בשל מראֶה "נשי". המעבר לחטיבת הביניים החריף את האלימות כלפיה, והיא נאלצה להתמודד עם תקיפות פיזיות מצד חבריה לכיתה, לצד השפלה, בידוד ולעג מתמשך.
במקביל לאלימות שחוותה לאורך ילדותה ובגיל ההתבגרות, חוותה רזאל.ה גם טראומות מיניות חוזרות ונשנות. בגיל 11 עברה אונס על ידי מכר משפחתי. המקרה נודע בסביבתה הקרובה – במשפחתה ובכפר – ונראה כי חשיפתו הובילה לאירועי תקיפה מינית נוספים מצד קרובים ושכנים. טראומות אלו הותירו בה צלקות עמוקות והחריפו את תחושת הפגיעוּת והבידוד שלה.
במהלך מגפת הקורונה נפטר אביה של רזאל.ה. מותו הוביל להתחזקות מעמדם של אחיה כדמויות סמכותיות ומשפיעות בחייה, תוך המשך ואף הגברה של האלימות. לכן, בגיל 20, ותחת איום מוחשי על חייה, ברחה רזאל.ה לישראל. תחילה ניסתה לעבוד בניקיון, אך קשיי שפה, הקושי למצוא מעסיק שיהיה מוכן להעסיקה ומעמדה החוקי הלא יציב היוו מכשול תעסוקתי משמעותי.
דרך אפליקציית גריינדר פגשה לראשונה גבר שהציע לה תשלום עבור סקס. היא החליטה להסכים, ומכאן נסללה דרכה לעולם הזנות. עם הזמן החלה לקבל הצעות למין בתשלום גם מהשטחים. בשיחה עמה תיארה פחד עמוק מפני חציית הגבול, אך ההבטחה לכסף ושליטתה בערבית – להבדיל מעברית – דחפו אותה להסכים. המעברים הפיזיים בין ישראל לשטחים הפכו לסמל של תנועה מתמדת בין תחושת חוסר הביטחון לבין מרחב שבו היא יכולה להרוויח את לחמה ולחוות מידה של שליטה – לכאורה, וגם לא לכאורה – גם אם במחיר נפשי וגופני כבד.
העיסוק בזנות, בישראל ובשטחים, הוביל להמשך אלימות ותקיפות מיניות. באחת הפעמים נחטפה על־ידי גבר שנשלח מטעם משפחתה, הוכתה באכזריות והושארה חבולה ופצועה בשטחי הרשות, תוך אזהרה חמורה שלא לשוב. אירוע טראומטי זה החריף את הסימפטומים הפוסט־טראומטיים של רזאל.ה, הכוללים בין היתר חרדות, מצבי דיסוציאציה קשים המתבטאים בנתקים וגלגולי עיניים, קושי לנהל שיחה, פלשבקים קשים, מחשבות אובדניות ותחושת ניתוק מתמשכת. ברקע לכל אלה, רזאל.ה ניהלה – וממשיכה לנהל לסירוגין – מערכת יחסים פוגענית עם גבר מבוגר, שניצל אותה כלכלית ונפשית, דבר המעצים את תחושת חוסר השליטה בחייה ומעמיק את פגיעוּתה.
לצד זאת, רזאל.ה היא צעירה נעימה, מצחיקה וביישנית בדרכה. היא מדברת בקול חלש מאוד ומתארת את חלומה להיות אישה בהתרגשות רבה, כמעט ילדית, כמי שמספרת פנטזיה שאינה ברת־השגה. כשסיפרתי לה שנולד לי ילד, דיברה בעיניים נוצצות על חלומה לשאת ילד ברחמה. בכלל, לאורך המפגשים עמה נוכחת תחושת טשטוש בין מציאות לדמיון, בין עבר להווה. השיח איתה, כאשר אינה שרויה במצבי ניתוק קשים, מזכיר לעיתים שיחה עם נערה בת עשרה, וההתכתבויות בינינו מלאות באימוג'ים של לבבות ומדבקות של חתולים. היא נוטה לחזור שוב ושוב על אותן בקשות, ולעיתים קרובות נדמה שאינה מבינה עד תום את משמעות מצבה המשפטי והמעמדי.
מעבר.ים
הדעת, וכך גם הדין, מניחים כי אדם הטוען לסכנת חיים במקום מסוים ומגיע לכדי מצב של פליטות מן המקום שבו גדל – לא ישוב "מרצונו החופשי" שוב ושוב אל אותו מקום. עם זאת, בפועל אנו רואים כי דווקא על רקע האיום הממשי על חייהן של טרנסיות פלסטיניות המגיעות לבקש הגנה, בבואן לקבל היתרי שהייה ממדינת ישראל, הסוגיה המרכזית המכשילה אותן היא סוגיית המעברים החוזרים. כך גם במקרה של רזאל.ה.
המפגש החוזר עם תופעת ריבוי המעברים מישראל לגדה, בקרב טרנסיות במיוחד, הוביל אותי להתבונן מחדש במושגים "מעבר" ו"גבול" ובמשמעותה של פעולת החצייה. ראשית, נראה כי ריבוי המעברים יוצר מעגל של פגיעוּת נפשית: כל מעבר מחזק את תחושת הארעיות, משבש את היכולת לבסס תחושת מקום וביטחון, ולעיתים קרובות מוביל לשחזור של חוויות טראומטיות קודמות.
בספר 'הגוף זוכר' מתאר ואן דר קולק (ואן דר קולק, 2020) כי טראומה יוצרת לעיתים קרובות תחושת שבר, המחייבת את הנפש לבנות מחדש את הקשרים בינה לבין העולם, לעיתים דרך תהליכי מעבר ותנועה. במובן זה, המעברים מישראל לגדה אינם רק ביטוי לצורך הישרדותי, אלא גם משקפים את הפיצול הנפשי הנובע מן הטראומה: חצייה בין תקווה לייאוש, בין מרחבים הנתפסים כמגוננים לבין כאלה המובילים לסכנה. מתוך כך ניתן להבין כי פעולת החצייה עצמה היא גם אקט לא־מודע של ניסיון להגדיר מחדש את הגבולות בין העצמי לבין העולם.
כשמתבוננים בכך באופן זה, קשה למסגר את החצייה החוזרת אך ורק כהוכחה להיעדר איום, או לפתולוגיזציה של סיכון עצמי שאינו תלוי מקום והיתר. לפיכך, אני סבור שיש צורך למרכב את החשיבה על החצייה, ולמסגר אותה אחרת – לפחות במידת־מה – כדי לאפשר לנשים אלו הגנה, ובוודאי גם מרחב לשיקום.
בשיחותיי עם רזאל.ה על סוגיית המעברים חשתי לא פעם שהיא מתקשה להכיל את עצם הרעיון. נדמה היה שמושג ה"גבול" הוא עבורה מעין קונספט זר – ארעי מאוד ומאתגר לאחיזה. אף שהיא מחזיקה בידיעה די ברורה שאינה יכולה לחיות שם, בשטחי הרשות, וכי היא כן יכולה לחיות כאן, בישראל – הגבול בין "כאן" ו"שם" אינו הרמטי, והחצייה משקפת צורך פנימי כלשהו, גם אם אינו מודע במלואו. אני מבין צורך זה בכמה אופנים:
ראשית, יש לקחת בחשבון כי הגבול בין ישראל לשטחים נתפס באופן שונה משני עבריו. אם בתפיסה ה"ישראלית" הגבול שבין ישראל לרשות הוא הרמטי, בוודאי מאז הקמת חומת ההפרדה, ומשקף את השאיפה לשמר את ההפרדה בין שני העולמות – עבור תושבי הגדה הפלסטינים הגבול הזה, כביכול, מסמל אמנם את תקרת חופש התנועה וההזדמנויות, אך הוא גם נזיל הרבה יותר מאשר בתפיסה הישראלית. מחקרי גבול (Falah & Newman, 1995; Newman, 2001/2003) מצביעים על כך שבחברה הישראלית הגבול נתפס כקו זהותי מוגדר, בעוד שבקרב פלסטינים הוא נתפס לעיתים באופן פרגמטי יותר, כחלק מרצף של חיים ותנועה. הדבר משקף את הפער בין המשמעות הסמלית־לאומית שמייחסת ישראל לגבול לבין התפיסה היומיומית של הפלסטינים, עבורם הוא מרחב חוצה־גבולות.
שנית, בהקשרי הטראומה המינית והזנות – כשאני חושב על רזאל.ה כמי שגבולות גופה נפרצו ונפרצים תדיר, כמי שגבולות גופה הם מעין "גבול לכאורה", גבול רפה – כיצד תוכל ללמוד לשמור גם על גבולות המרחב כדי להגן על עצמה?
ייתכן שהמעברים הגיאוגרפיים שרזאל.ה מבצעת משקפים באופן עמוק את הגבולות הרפים הקיימים הן בגופה והן בנפשה. הטראומה המינית והפיזית שחוותה בילדותה ובמהלך חייה הפכו את גבולות גופה לארעיים ורפויים, כאלה שקשה להגן עליהם מפני חדירה חוזרת ונשנית. באופן דומה, גם הגבולות הנפשיים שלה נותרו בלתי יציבים, ולעיתים הם נפרצים במצבים של חרדה, ניתוק או פוסט־טראומה. המעברים הגיאוגרפיים שלה, אם כן, אינם רק פעולה חיצונית, אלא גם ביטוי פנימי לניסיון המתמשך להגדיר ולהגן על עצמה – בין אם באופן מודע ובין אם לאו.
סיפורה של רזאל.ה מזמין לחשוב גם על סוגי חציות נוספים שהיא מבצעת. בדומה לחצייה הגאוגרפית, גם חציות אלו אינן הרמטיות בעיניה – אף שבתפיסתנו שלנו הן עשויות להיתפס דווקא ככאלה.
בפעם הראשונה שפגשתי את רזאל.ה, היא לא הגיעה בלבוש "נשי" בהכרח, ולא פנתה לעצמה בלשון נקבה. ברגע מסוים, כשהנושא עלה, היא שאלה אותי אם אני טרנס. עניתי בחיוב, ואז אמרה: "אה, גם אני". עם הזמן נוכחתי שהיא נעה גם בין "רזאל" ל"רזאלה" – בהתאם למקום ולמצב.
בחברות מסורתיות רבות, לרבות בחברה הפלסטינית, מושגי הזהות נבנים מתוך גמישות מסוימת, במיוחד במונחי מגדר, שכן הזהות נתפסת כחלק ממערך הקשרים החברתיים ולא כמאפיין אינדיבידואלי מובהק בלבד. כך, למשל, פונה אחר שלנו הגיע לראשונה לפגישה כשהוא לבוש ומאופר כאישה – רק כשנתיים לאחר תחילת ההיכרות. כשניסיתי לברר איתו את השינוי, אמר שפשוט היום יום השנה שלו ושל בן זוגו אז הוא חשב שיהיה חגיגי מצידו "לעלות על האישה".
בנוסף, עבור פונות כמו רזאל.ה, חוסר הגישה למשאבים כגון טיפולים הורמונליים, ניתוחים להתאמה מגדרית ודמויות לחיקוי טרנסיות מגביל את האפשרות לדמיין את עצמן ואת עתידן כנשים "באופן מלא", ומשאיר אותן במובנים רבים לחיות – וגם לתפוס את עצמן – במרחב הביניים הזה.
בעברית אנו נוהגים לתרגם את המושג transition ל"מעבר מגדרי", וניתן לראות שגם מעבר זה איננו מוחלט כל כך: הוא פחות מסומן מכפי שמצופה אולי, אינו חד־סטרי, והן מבצעות אותו שוב ושוב כפעולה חוזרת, התנועות בין עמדות מגדריות שונות.
המעבר הראשון
כשאני חושב על רזאל.ה ועל המעברים, אני חוזר למעשה אל המעבר הראשוני (למרות שאני סבור שבהקשר הפלסטיני חוסר המעמד הוא רצף – אך זה כבר נושא להרצאה אחרת). אם נסמן את רגע "הבריחה" של רזאל.ה מבית הוריה וחציית המחסום לתוך ישראל כ"מעבר הראשון", הרי שכבר בראשית הסיפור ישנו רגע של התנקזות תקוות וסובייקטיביות מרשימה אל תוך סטינג טעון ומורכב מאוד. בסופו של דבר מדובר באדם – ובאנשים – שמגיעים לבקש מקלט במדינת אויב, לכאורה. בהקשר זה, מדינת ישראל היא מצד אחד "הכובש האכזר", ומצד שני מי שאמורה לספק הגנה – כמעט כדמות אב נוקשה, אולי אף אכזרית. זהו כבר סטינג דואלי מאוד, המחייב יכולת להחזיק בו־זמנית שני צדדים כה מנוגדים של המקום, ומכאן גם של פעולת החצייה עצמה:
מצד אחד – המוכר והידוע, שהוקיע אותי מתוכו: המקום השמרני שבו אין לי קיום; ומן העבר האחר – "הבגידה", מה שתמיד נתפס כאיום וכעת נאלץ לשמש כהצלה.
אלא שהחצייה הראשונית שרזאל.ה ואחרות מבצעות מתגלה לא כהצלה שלה הן משוועות: בניגוד לתקוותיהן, ישראל איננה ארץ החירות המובטחת, בוודאי לא עבורן, וגם כאן הן ממשיכות לחוות איום מתמיד של גירוש חזרה לשטחים. כאן נכנסת סוגיית ההיתר, המהווה הבטחה – ארעית ככל שתהיה – להכרה ולהגנה.
אחד הפונים שלנו הצליח לקבל היתר לאחר שנים ארוכות של בקשות חוזרות ונשנות והישרדות כלכלית ואישית כמעט בלתי אפשרית. עם זאת, ההיתר התגלה כצו זמני שבוטל די מהר. נפשו קרסה מול ההחלטה, ובמילותיו אמר שהיה מעדיף שלא לקבל כלל את הצו המיוחל מאשר לקבלו ולאבדו. השחזור של חוויית הדחייה, והאיום המתמיד המרחף מעל ההצלה כביכול, הופכים אותה לעיתים לקשה מנשוא. סיפורו של פונה זה מעיד על האכזריות המובנית בארעיותו של ההיתר, ועל הידיעה שהוא עשוי להילקח בכל עת.
מלכתחילה, בבואן לבקש היתר, היחס אליהן איננו כאל קורבנות המבקשות הגנה, אלא – ובפרט במציאות הישראלית כיום – קודם כול כאל חשודות: כמי שנחשדות בגניבת דעת, במרמה, ואם לא בכך – אז בחמור מזה. ורק בשלב מאוחר יותר, אם בכלל, הן עשויות להיתפס כקורבנות. וגם זאת – באופן זמני וארעי.
בתוך הארעיות הזו, בתוך האיום המתמשך, עולה השאלה: מה משרתת פעולת החצייה החוזרת? כיצד ניתן להבין את "כפיית החזרה" הזו, תרתי משמע?
חציית גבולות גאוגרפיים משקפת גם תהליכים נפשיים של מעבר בין תקווה לייאוש, בין שייכות לדחייה ובין ביטחון לפגיעוּת. אלא שעל רקע הטראומה, הדואליות הזו כמעט מתחייבת כפיצול.
לכן, הסכנה שבה מציבה רזאל.ה את עצמה בכל מעבר מישראל לרשות היא, מצד אחד, אקט של רה־ויקטימיזציה, ומצד אחר – אקט של סובייקטיביות. בניגוד לחוסר השליטה המוחלט שיש לה על השאלה היכן מותר לה להיות והיכן אסור, ובמקום להיות אובייקט שמועבר ממקום למקום – פעם בידי משפחתה ופעם בידי המדינה – היא זו שחוצה. והיא חוצה שוב ושוב.
מצבה של רזאל.ה במרחב הישראלי קשה גם בשהותה בשטחי מדינת ישראל, בוודאי כפלסטינית טרנסית, ועל אחת כמה וכמה לאחר אירועי השבעה באוקטובר. ייתכן שתחושת הזרות שהיא חווה – הנולדת על רקע מה שהיה, לפחות ברגע מסוים, בגדר "הבטחה" – מתגלה לא פעם כזרות קשה אף יותר מזו שהכירה כל חייה. אולי הצורך לשוב מעת לעת אל הזרות המוכרת, אל ההוקעה שניתן לפחות לתת לה פשר, נעשה כך למובן יותר.
צעירה אחרת שפנתה לפרויקט מבקשי המקלט, סוערת מאוד באופייה, מצאה עצמה מורחקת שוב ושוב ממסגרות שונות, ובכל פעם הותירה מאחור את חפציה. כך נוצר, לאחר כל הרחקה, טקס קבוע: דיונים בשאלה אם וכיצד תוכל להגיע לאסוף את חפציה, ותמיד בקשה שמישהו ילווה אותה לשם. בדרך זו, חוויית ההרחקה אינה מסתיימת ברגע שבו היא "מועפת", אלא נמשכת ונכפלת – היא נאלצת לשוב שוב ושוב אל מקום הדחייה, לחוות אותה מחדש, ותמיד מבקשת שיהיו גם עדים.
אם כן, אני מציע להתבונן במעברים דרך כל הזוויות הללו – וכל הדרכים שבהן הטראומה ממסגרת אותם: פעם אחת ככפיית חזרה; פעם כאקט לא־מודע של תנועה בתוך מרחבים פרוצים, עבור מי שגופה אולי אינו מכיר אחרת; ופעם גם כאקט של סובייקטיביות – גם אם כזה שמסכן מאוד את מי שמבצעת אותו, ומוטב שבבוא הזמן יוחלף באפשרות אחרת.
סימון וייל כותבת כי "להיות מושרש הוא אולי הצורך החשוב ביותר – והפחות מוכר – של נפש האדם" (Weil, 2002, p. 41). במקרה של רזאל.ה, תחושת ההשתרשות נראתה מאוימת תמיד, והמעברים התכופים שלה שיקפו מאבק מתמשך למצוא נקודת עוגן יציבה.
כפי שמדגישה ג'ודית הרמן, השלב הראשון בטיפול בטראומה הוא יצירת ביטחון וייצוב; בהיעדרם, המטופלות נוטות להמשיך בדפוסים חזרתיים ומסכני חיים, ולעיתים גם בנדודים גאוגרפיים כפייתיים (הרמן, 2002, עמ' 155–160). ואכן, בשנה שבה השתלבה רזאל.ה במסגרת טיפולית יציבה והתמידה בה, פחתו המעברים הגאוגרפיים באופן ניכר.
באופן מצער ואכזרי למדי, לאחר שנה של טיפול רציף ומסור משני הצדדים, ועל אף ההפחתה הניכרת במעברים, נשלל ההיתר של רזאל.ה, שוב על רקע סוגיית המעברים. אינספור חוות דעת מקצועיות לא הצליחו להביא לחידושו. בתגובה לכך חוותה רזאל.ה רגרסיה ממאירה. תחושת אי־הוודאות החוקית והמדינית שנגרמה משלילת ההיתר הובילה אותה לשחזור של טראומות קודמות. המנגנון החוקי ומייצגיו – היכולים להעניק הגנה ובו־זמנית לקחת אותה – יצרו מצב של חרדה מתמשכת, אובדן שליטה ושחזור של טראומות ראשוניות מאוד.
רזאל.ה הגיבה לכך בהחמרה של תסמיני הפוסט־טראומה, בהם דיסוציאציה, אפיזודות אובדניות ותחושת חוסר ביטחון בסיסית. חוויית חוסר היציבות המעמדית משקפת כאילו את המאבק שלה לבסס גבולות פנימיים יציבים בתוך מציאות חייה הכאוטית – והתקווה שיום אחד תזכה בהם. באחד מרגעי ההידרדרות הללו שלחה לי רזאל.ה הודעה שלפיה אמה הגיעה לבקרה והן רוצות לעלות יחד להר הבית. בצר לי, אינני מאמין שאמה אכן הגיעה, אלא שמדובר היה במשאלת לב אישית ופוליטית, דיסוציאטיבית, של שיבה אל הבית.
נדמה שגם ברבדים נוספים של קיומה הנפשי רזאל.ה נאחזת תמיד בחצייה – כאילו עצם קיומה תלוי בה. נדמה לי שראוי שיתאפשרו לה התנאים לחצות, ולהיחצות, פחות.
מקורות
אנזלדואה, ג'. (2018). גבולות/קרעים: רשומות מהספרייה האפלה (תרגום תמר ורטה־זהבי). תל אביב: רסלינג.
אוגדן, ת. ה. (2001). הפרעה נפשית ומרחבים נפשיים. בתוך המפגש הפסיכואנליטי (עמ' 89–106). תל אביב: עם עובד.
ואן דר קולק, ב׳. (2020). הגוף זוכר: מוח, נפש וגוף בריפוי מטראומה (תרגמה יעל כהן). פוקוס.
ויניקוט, ד. ו. (1971). משחק ומציאות. תל אביב: דביר.
ברמן, י'. (2014). פליטים להט"בים בישראל. בתוך י. ברמן (עורך), פליטים בישראל: מבט משפטי וביקורתי (עמ' 143–174). תל אביב: רמות, אוניברסיטת תל אביב.
הרמן, ג'. (2002). טראומה והחלמה (תרגמה שרה צפתמן). תל אביב: עם עובד.
חגי ראובני. (2024). בית משפט לעניינים מנהליים בתל אביב יפו. אתר הגירה. https://hagira.org.il/
מרשל, ש', ואביגאל, נ'. (2019). רציתי להיות כמוהם ולא הצלחתי: מבקשי מקלט פלסטינים להט"ב בישראל. האגודה לזכויות האזרח בישראל.
Bach, A. (2016). Transgender refugees and the violence of migration. In S. E. Gilbert & A. K. Timm (Eds.), Queer migrations: Sexuality, U.S. citizenship, and border crossings (pp. 193–212). University of Minnesota Press.
Falah, G. W., & Newman, D. (1995). The spatial manifestation of threat: Israelis and Palestinians seek a “good” border. Political Geography, 14(8), 689–706. https://doi.org/10.1016...8(95)00043-7
Newman, D. (2001). Boundaries, borders and barriers: Changing geographic perspectives on territorial lines. In M. Albert, D. Jacobson, & Y. Lapid (Eds.), Identities, borders, orders: Rethinking international relations theory (pp. 137–152). Minneapolis: University of Minnesota Press.
Newman, D. (2003). On borders and power: A theoretical framework. Journal of Borderlands Studies, 18(1), 13–25. https://doi.org/10.1080...2003.9695598
Shidlo, A., & Ahola, J. (2013). Mental health challenges of LGBT refugees and asylum seekers. In B. E. O’Connor & J. L. Netz (Eds.), Handbook of LGBT health and wellbeing (pp. 33–52). Springer.
Weil, S. (2002). The need for roots: Prelude to a declaration of duties towards mankind (A. Wills, Trans.). Routledge. (Original work published 1949)
