אי של יציבות באי יציבות – מרכז שו"ן (שבויים ונעדרים) בחירום
ג'וליה גוזמן1
בשיתוף תא"ל במיל' אורלי כהן גפן2, רס"ן מורן טוביאק3
רקע ורציונל
מלחמת "חרבות ברזל" פרצה ב־7 באוקטובר 2023, כאשר חמאס ביצע מתקפת פתע רחבת היקף מרצועת עזה על יישובי עוטף עזה ודרום ישראל. אלפי רקטות נורו לעבר ערי ויישובי הדרום והמרכז, ואלפי מחבלים חדרו דרך גדר הגבול באמצעות פרצות ודאונים. הם ביצעו מעשי טבח המוניים, רצחו אזרחים, חיילים וכוחות ביטחון, וחטפו 251 אנשים לעזה, לרבות נשים, ילדים, גברים וקשישים. המכה הקשה, שנחשבת לאירוע הביטחוני הקטלני ביותר בתולדות מדינת ישראל, גרמה לזעזוע עמוק במדינה ולהכרזת המלחמה. צה"ל השיב במתקפה נרחבת נגד תשתיות חמאס ברצועה, ובמהרה החלה מלחמת "חרבות ברזל".
אירועי ה-7 באוקטובר מוגדרים כטראומה קולקטיבית עבור מדינת ישראל, מצב טראומה המתרחש בו זמנית לקבוצת אנשים גדולה, המהווה קהילה. טראומה קולקטיבית היא חוויה טראומטית שמתרחשת ברמה החברתית או הלאומית, ולא רק ברמה האישית. מדובר באירוע או רצף אירועים שפוגעים בקבוצה גדולה – קהילה, עם, או אפילו מדינה שלמה – ויוצרים זיכרון משותף של כאב ואובדן (נוטמן-שוורץ, 2022).
מדינת ישראל מתאפיינת בקיום מתמשך תחת תנאים טראומטיים, המחריפים בתקופות מסוימות, ונחלשים באחרות. מרבית מקורות הטראומה טמונים במציאות הביטחונית הייחודית של המדינה, בעוד שחלק נוסף נובע מתהליכים גלובליים עולמיים, כדוגמת מגפת הקורונה. בהקשר הישראלי, ריבוי המלחמות, המבצעים הצבאיים ופיגועי טרור יצרו רצף של חוויות טראומטיות המועברות בין הדורות, ומשפיעות הן על האוכלוסייה האזרחית והן על המערך הצבאי, החשופים לאירועים קשים ולמצבי קיצון (פולק, 2025). לנוכח מציאות זו, פותחו בישראל מערכות מוסדיות שונות, אזרחיות וצבאיות, שמטרתן לספק ליווי, מענה, תמיכה ותהליכי שיקום לאוכלוסיות שנחשפו לטראומה, אובדן ושכול.
לפני מלחמת "חרבות ברזל" צה"ל באמצעות ענף אית"ן (איתור נעדרים ושו"ן) נדרש למשימות ליווי משפחות בודדות של חיילים, שיקיריהם נפלו בשבי, נחטפו, הוגדרו כנעדרים או מקום קבורתם לא נודע. אירועי ה-7 באוקטובר הביאו למספר גבוה של חטופים, אירוע שמדינת ישראל וצה"ל לא ידעו כמותו. אדם חטוף מוגדר כ"אדם שנלקח ממקום הימצאו בכפייה וללא הסכמתו, במטרה לפגוע בו או להשיג תמורה. קיים איום מיידי על שלומו הפיזי, הנפשי ועל חייו של החטוף" (יצחקי דרייזין, 2025). לאור מספר גבוה של החטופים מרכז שו"ן בחירום הופעל מיידית ב-7 באוקטובר ואף הורחב באמצעות קצינים ייעודיים שגויסו למשימת ליווי משפחות החטופים. הקצינים החלו ללוות את המשפחות תוך כדי מלחמה עצימה שמתמשכת ואי-ודאות קיצונית. מאז ולמשך ימים, שבועות וחודשים הם מלווים משפחות שהתמודדו, וחלקן עדיין מתמודדות עם רצף אובדנים ללא ידיעה ברורה בנוגע לגורל יקיריהם. הטראומה הכרוכה בכך מחמירה נוכח העובדה שמעורבים באירועים אלה היבטים אלימים ואכזריים תחת מלחמה מתמשכת.
במאמר זה נמשיג את רצף האובדנים של משפחות החטופים המצויות באי-ודאות קיצונית ונפרט על המענה שניתן להן מתוך תפיסה הנשענת על הניסיון הקודם שנצבר בשו"ן, הניסיון שהתפתח תוך כדי המלחמה, ועל הבסיס התיאורטי הרלוונטי.
התמודדות משפחות החטופים עם אובדנים
כל מלחמה, ו"חרבות ברזל" בפרט, מאופיינת במציאות של אי-ודאות קיצונית, המערערת באופן מהותי את תחושת הביטחון האישי, המשפחתי והקהילתי. אי-ודאות זו משתרעת על פני תחומים רבים: ביטחון קיומי, לרבות אישי ופיזי, לנוכח איום מתמשך על חיי אדם; ביטחון כלכלי ותעסוקתי עקב שיבוש תפקוד המשק ופגיעה ברציפות השירותים; שיבוש שגרת חיים יום-יומית בעקבות מעבר למרחבים מוגנים, סגירת מוסדות חינוך וצמצום תנועה חופשית; פגיעה בקשרים החברתיים והקהילתיים; ולעיתים אף התמודדות ישירה עם שאלות של חיים ומוות (Zhang & Li, 2025).
אי-ודאות מהווה אחד מהגורמים המרכזיים שמעוררים לחץ נפשי, חרדה וחוויית חוסר שליטה (Boss, 2006), גם ברמה האישית וגם ברמה החברתית. צורך אנושי בסיסי בשליטה מתערער כאשר אין אפשרות לצפות את העתיד או להבין את השלכות ההווה. בתקופות מלחמה חוסר שליטה מתעצם בשל הדינמיות הגבוהה של האירועים והיעדר היכולת להישען על מידע ברור ועקבי. התוצאה היא תחושת איום קיומי מתמשך, שאינה מוגבלת לקו החזית אלא משפיעה על כלל האוכלוסייה (Zhang & Li, 2025).
מחקרים מראים כי היכולת להתמודד עם אי-ודאות מהווה גורם מכריע ביכולת לשמור על חוסן נפשי וחברתי (Walsh, 2016). חוסן זה נבנה מתוך שילוב בין מנגנוני התמודדות אישיים, כגון ויסות רגשי, גמישות מחשבתית ויכולת יצירת משמעות, לבין משאבים משפחתיים וקהילתיים, הכוללים תמיכה הדדית, מסגרות שייכות וערוצי מידע אמינים (Bonanno, 2021). כאשר מערכות תמיכה אלו נחלשות, או כאשר המדינה והקהילה אינן מצליחות לנסח נרטיב יציב ומרגיע, גוברת תחושת אי-ודאות והשלכותיה השליליות מתעצמות. בהקשר הישראלי, מאז ה־7 באוקטובר 2023, ניתן לזהות עלייה חדה בתחושת אי-ודאות וחרדה בקרב כלל האוכלוסייה לאור פתאומיות האירועים ועוצמתם, ההמשך הבלתי צפוי של המלחמה במספר חזיתות ואורכה (עוד מעט שנתיים).
בתוך כל אלה ההתמודדות של משפחות החטופים במלחמת "חרבות ברזל" היא אחת החוויות האנושיות הקשות והכואבות ביותר שניתן לדמיין. חלק מהמשפחות ראו את יקיריהם מבועתים ומובלים בכוח על ידי המחבלים לשטח האויב, חלק מהחטופים אף צולמו בהיותם נתונים לאלימות קשה על ידי המון זועם, ומאז גורלם אינו ידוע, לרבות מיקום, תנאי מחייתם ומצבם הרפואי: הפיזי והנפשי. חלק מהמשפחות התבשרו שיקיריהם נרצחו וגופותיהם נחטפו. כך, המשפחות נקלעו באכזריות למציאות שמשלבת רצף אובדנים, חרדה קיומית מתמשכת לגורל יקיריהם, וניסיון לנהל מאבק ציבורי ותודעתי להשבתם, בארץ ובעולם.
רצף אובדנים של משפחות החטופים
משפחות החטופים במלחמת חרבות ברזל מתמודדות עם אובדן שלא מסתכם רק בהיעדר הפיזי של יקיריהן, אלא עם רצף אובדנם הכוללים מצד אחד את האובדנים המיידים: עצם חטיפתו של בן המשפחה, אובדן השגרה שלפני ה-7 באוקטובר, אצל חלקן – אובדן בית (הן פונו מבתיהם לתקופה ממושכת), ולעיתים גם אובדן של בני משפחה נוספים שנרצחו, נחטפו או נפצעו. מצד שני - אובדנים מתמשכים: אובדן החיים שהיו לפני, אי-ודאות לאורך זמן, אובדן תחושת ביטחון ומוגנות בסיסית, אימה לגורל יקיריהם שנחטפו לעזה ("אנחנו מבועתים... גם אם ראינו את הסרטון שלו לפני מספר ימים, אולי מאז הוא כבר איננו..."), ותחושה שהם נאבקים על החיים שלהם וחיי החטוף/ה יום-יום ("גם כשאין כוח, פשוט קמים וממשיכים הלאה, כי אין ברירה, אין אופציה אחרת.."). המשפחות נאלצות לתפקד בשגרה חדשה של אימה, כאב וחרדה, ולעיתים גם מתמודדות עם ביקורת ודעות שונות. במקביל, הן ממשיכות לשאת את האבל על החיים שהתהפכו, וחוסר הידיעה מהקשים ביותר. רצף האובדנים של משפחות החטופים כולל:
אובדן של תחושת ביטחון בסיסית - תחושת הביטחון בישראל, במיוחד ביישובי הדרום, נשברה באכזריות ב-7 באוקטובר 2023. הבית, המקום שהיה אמור להיות המרחב המוגן ביותר, נפרץ, הופקר והפך לזירה של אימה. חלק מהמשפחות אף מדווחות על אובדן תחושת אמון בגופי הביטחון ובצבא ("איך אפשר לסמוך עליכם שוב אחרי שהפקרתם אותנו?", "איפה הייתם?") ובחוזה הבסיסי של מחויבות המדינה לאזרחיה וחייליה ("תמיד ידעתי שמי שיוצא להגן על המדינה, המדינה תגן עליו"). חלק מתושבי הדרום אף לא מסוגלים עד היום לחזור לגור באזור מסיבה זו ("כל פעם שאני מגיעה לאזור, אני רועדת ולא נרגעת במשך שעות...").
אובדן אישי ומשפחתי - האובדן של משפחות החטופים אינו מסתכם רק בהיעדרו הפיזי של בן המשפחה החטוף, אלא מלווה במציאות של אובדנים אישיים ומשפחתיים נוספים לאור אי-ודאות קיצונית המונעת את היכולת "לסגור מעגל" או להתחיל תהליך אבל (Boss, 2002). לצד הגעגוע והכמיהה לשובו של יקירם, מתקיימת חרדה מתמשכת לחייו ולשלומו, המשפיעה באופן עמוק על תפקוד יומיומי, מצב נפשי ותחושת הביטחון הקיומי של כלל בני המשפחה. החטיפה והיעדרותו של בן משפחה מערערות את המבנה המשפחתי, משנה את הסמכות ההורית ומיקום של חלק מבני המשפחה, ומחייבות חלוקת תפקידים מחודשת (לדוגמה: בן הזוג הנותר נדרש למלא תפקידים כפולים). היעדרות בן המשפחה יוצרת גם שינויים בדינמיקה והיררכיה משפחתית פנימית: לעיתים מתפתחת קרבה רגשית בין בני המשפחה כהתמודדות עם האיום המשותף, ולעיתים מתחזקים מתחים וקונפליקטים פנימיים הנובעים מעומס רגשי ומנטלי. מצבים אלה מורכבים עוד יותר כאשר לצד החטיפה מתקיימים אובדנים נוספים: במשפחות מסוימות החטופים ששוחררו נאלצים להתמודד עם הבשורה כי יקיריהם עדיין בשבי או נרצחו, ובכך נוצרת שכבת אובדן נוספת על גבי הטראומה הראשונית, הכרוכה בכאב עמוק ובמורכבות נפשית ומשפחתית יוצאת דופן (Walsh, 2016). תהליך מורכב זה מערער את היכולת לארגן מחדש את הזהות האישית והמשפחתית, ומשפחות רבות חוות אותו כתהליך ממושך של משבר בלתי פתור, הדורש משאבי חוסן מיוחדים ותמיכה קהילתית ומוסדית.
אובדן גבולות המשפחה - במשפחות החטופים מתרחש ערעור דרמטי של גבולות המשפחה, הן הפיזיים והן הרגשיים. התמודדות עם בן משפחה חטוף מטשטשת את הגבולות בין החיים למוות, בין נוכחות להיעדרות, ובין תקווה לייאוש. הגבולות משתנים, כך למשל, ילדים עלולים למצוא עצמם נושאים באחריות בוגרת מוקדמת מהצפוי, בעוד הדודים או הסבים מתקרבים רגשית למעגל המשפחתי הפנימי - תהליך זה משקף הזזה וגמישות כפויה של הגבולות המשפחתיים בעת משבר (Minuchin, 2018). כמו כן, בחלק מהמשפחות מתרחש תהליך של טשטוש בין גבולות פנימיים לחיצוניים: משפחות החטופים נדרשות לפתוח את המרחב הפרטי שלהן בפני החברה, התקשורת וגורמי מדינה. המרחב הביתי הופך לזירה ציבורית של מחאה, תקווה, ולעיתים – אף לחץ פוליטי. מצב זה מערער את הגבולות שבין "בפנים" ל"בחוץ" ויוצר עומס רגשי נוסף. אובדן תחושת היציבות וביטחון המשפחה, כמערכת המעניקה תחושת שייכות וביטחון, חווה טלטלה כאשר אחד מחבריה בשבי. נוצר מצב, בו הגבולות המגנים של המשפחה (הפיזיים והסמליים) מתערערים, ומתחלפים בתחושה של חוסר אונים, אי-ודאות וחשיפה מתמדת לאיום חיצוני. רצף האובדנים, לרבות מות קרובים נוספים, פציעות, אובדן ביטחון קיומי ועוד, מגבירה את תחושת אובדן הגבולות (Walsh, 2016): לא מדובר רק בבן משפחה נעדר, אלא בהשתנות מתמשכת של המסגרת המשפחתית, כפי שהייתה מוכרת קודם לכן. אובדן הגבולות במשפחות החטופים עלול להוביל לשינויי זהות משפחתית, כאשר המשפחה מגדירה את עצמה דרך היותה "משפחת חטוף" או "משפחה חטופה", זהות שעלולה להישאר גם לאחר השחרור.
אובדן של ודאות - חוסר הידיעה הוא אחד המרכיבים המייסרים ביותר בהתמודדות המשפחות. היעדר מידע ברור על מצבם של החטופים, היכן הם מוחזקים, האם הם מקבלים טיפול רפואי, אוכל, או בכלל בחיים, גורם לחרדה מתמדת. וזאת בנוסף ללוחמה הפסיכולוגית של חמאס, סרטוני זוועה שמתפרסמים ברשתות חברתיות ובמדיה. מה שמקשה עוד יותר על התמודדות המשפחות זו העובדה שאין אופק – לא ברור מתי המצב הזה יסתיים, אם בכלל, לצד המצב הפוליטי המורכב במדינה ואי-ודאות לגבי המשך המלחמה. המשפחות עסוקות בשאלות גורליות שאין להן מענה, כגון, מי הגורם שיודע מידע הכי מדויק מצדנו ומצד האויב ("כל בכיר שמחוסל אולי לוקח איתו את המידע על החטוף?"), היכן מקום קבורתם ("האם ההרס בעזה יעלים את גופת החלל החטוף?"). מדובר בסוג של "רכבת הרים רגשית", כפי שהגדירה זאת אחת המשפחות, הכוללת תחושת תקווה מתמשכת לשובו של החטוף, לצד הפחד והחרדה מפני גורלו, יוצרת עומס רגשי משמעותי, המגביר את הסיכון להתפתחות הפרעות נפשיות כגון, דיכאון, תסמונת דחק פוסט-טראומטית (PTSD) וחרדה, ומשפיעה גם על תפקודם של מערכות היחסים בתוך המשפחה ומחוצה לה.
אובדן של שגרה - ברוב מהמשפחות ניכר ויתור על אורחות החיים שלפני החטיפה: הפסקת עבודה, לימודים, אובדן שגרה אישית ומשפחתית, לרבות ארוחות שישי משפחתיות, חגים ועוד רשימה ארוכה של ויתורים ו"מחירים": "אין לי ראש לזה...כל דבר פרט למאבק עצמו מרגיש חסר משמעות". השגרה המשובשת הנה קשה לניהול - ראשי המשפחה מושקעים כל כולם במאבק להשבת החטוף לצד הדאגה לילדים הנוספים, ומנגד - הצורך של האחים והילדים לקחת חלק מרכזי במאבק לצד המשך שגרת החיים (למידה בבי"ס, השתתפות בטיולים ובמסיבות, רכישת בגדים חדשים ועוד).
אובדן אנונימיות ופרטיות - מעבר לכאב הפרטי, רבות מהמשפחות הפכו, שלא מרצונן, לדמויות ציבוריות בהיותם דוברים ציבוריים בראיונות ובהפגנות. רובן פועלות מול מקבלי החלטות ו"נלחמות" במספר החזיתות: מול הממשלה, מול הציבור, מול הקהילה הבינלאומית – כדי שנושא החטופים לא ירד מסדר היום. רבות מהן משתתפות בהפגנות, מעניקות ראיונות, כותבות מכתבים, פונות למנהיגים בעולם, משתפות סרטונים אישיים, תוך שהן עצמן מרוסקות מבפנים. תהליך זה דורש תעצומות נפש, כאשר ההתמודדות הנה סיזיפית – שילוב של תקווה וייאוש, רגעי אופטימיות שמתנפצים מול חוסר התקדמות או היעדר הישגים מוחשיים, כאשר לפרקים יש שתיקה רועמת, אמירות כוללניות או/ו שמועות קשות. חלק מהמשפחות מדווחות על תחושת אי קיום הבטחות שניתנו, בדידות, אכזבה או זלזול מצד הממסד, ולעיתים גם מהציבור, בפרט כשהמלחמה מתארכת והפוקוס התקשורתי מתפזר.
אובדן עמום - האובדן המרכזי של המשפחות הינו אובדן עמום, אובדן שמתאפיין בהיעדר של סבירות משמעותית להגיע לסגירת מעגל רגשית או לבהירות רגשית (Boss, 1999). אובדן מסוג זה מותיר את האדם במצב מתמיד של חיפוש אחר תשובות, ובכך מסבך ומעכב את תהליך האבל, ולעיתים קרובות מוביל לאבל בלתי פתור. ניתן לסווג אובדן עמום לשני סוגים: אובדן פיזי או אובדן פסיכולוגי (Pauline & Boss, 2009; Munson & Knauer, 2014; Rycroft & Perlesz, 2001). באובדן פיזי האדם האהוב אינו נוכח מבחינה פיזית אבל נוכח מאוד מבחינה פסיכולוגית, ובאובדן פסיכולוגי - האהוב נוכח פיזית אך לא נוכח מבחינה פסיכולוגית. במקרה של רוב משפחות החטופים חוויית האובדן העמום הנה כפולה: מצד אחד - חוויית אובדן עמום מול היעדרות פיזית של החטוף ונוכחותו הפסיכולוגית המתמדת, ומצד שני – חווית אובדן עמום פסיכולוגי של בני המשפחה נוספים שנוכחים פיזית אך נעדרים מבחינה פסיכולוגית. לדוגמה, האחים של החטוף שחווים אובדן עמום פיזי של האח מצד אחד, ומצד שני – אובדן עמום פסיכולוגי של ההורה/הורים הנמצאים פיזית אך אינם נוכחים פסיכולוגית בהיותם מושקעים במאמץ להחזיר את החטוף. חוויית אובדן עמום מעוררת שאלות אישיות, כגון: "האם האיש שלי חי או מת?", "מה אני מספרת לילדים שלי – האם אבא יחזור ומתי?" או " אני בתפקיד האח הבכור עד שאחי החטוף יחזור מהשבי?". לא מתקיים תהליך של אבל באובדן עמום, לכן, קשה יותר להתמודד אתו או לעבור לשלב הבא של הסתגלות והשלמה. עבור משפחה שחווה אובדן עמום, המצב לעתים קרובות אכזרי בייסוריו הבלתי פוסקים - אובדן לא מוחשי או ודאי, גורם לתהליך האבל של בני המשפחה להיות מורכב. בהעדר העובדות הברורות המשפחות לא יודעות במה להיאחז, ומכאן הקושי להתאבל, או לחלופין – להשתקם. הכאב והקושי באים לידי ביטוי בדברי האמא שכאשר קיבלה בשורה מרה כי בנה החטוף אינו בין החיים יותר, אמרה: "באיזו מציאות מטורפת אנו חיים, שאני חשה הקלה...". חשוב לציין שחווית אובדן עמום מאפיינת הן את המשפחות של החטוף החי והן את המשפחות של החטוף החלל. במקרה של משפחות החטופים במלחמת "חרבות ברזל" מדובר בצורה הקשה ביותר של אובדן עמום, שמאפייניו הנם:
- אי-ודאות מתמשכת - אין ידיעה אם יקירם חי או מת, ומה מצבו: "אני לא יודעת האם הבן שלי מצליח לשרוד ללא התרופות ובתנאי תת תזונה לאורך זמן", "איך אפשר להיות בטוחים שאנחנו לא מסכנים את החטופים בלחימה?", "יש עסקה? יש תמרון? מה יקרה"? "איך שומרים על החטופים? מה יכולה להבטיח שאתם לא הורגים אותם?".
- תחושת קיפאון - קשה "להמשיך הלאה", כי אין סגירה רגשית: "אין לי סבלנות לכלום, אני לא יכול ללכת לעבודה כשהבן שלי חטוף...", "מאז אני לא מבשלת, לא קונה ולא מנקה, אני לא חיה...", "זה לא מעניין אותי...".
- שבר בזהות המשפחתית והאדרה של אח חטוף מול האחים האחרים: "מאז שהוא איננו כבה האור, הוא הכי מצחיק, הכי מוכשר, אין עליו", "מי נשאר לי?".
- חרדה מתמדת - כל עדכון חדשותי מטלטל ועשוי לעורר תקווה או ייאוש, שאלת האמון נבחנת כל פעם מחדש: "פתאום שמענו את טראמפ אומר שיש פחות מעשרים חטופים חיים... איך יכול להיות שלא עדכנו אותנו? מה זה אומר לגבי הילד שלי?", "האם התקיפות והתקדמות הכוחות ישנו או יגרמו לסיכון חיי חטופים?".
- קונפליקט פנימי בין הרצון לאחוז בתקווה לבין הפחד מהגרוע ביותר: "הוא חזק..." , "אבל כמה זמן הוא יכול להחזיק מעמד?", "ראיתם איך הם נראים... יש עוד זמן?", "לסמוך? לא להאמין...".
- קונפליקט כיצד נכון לפעול להשבת יקירם: "האם נכון לצאת בראש חוצות? האם זה משחק לידיו של האויב או לידיהם של מקבלי ההחלטות?".
מענה לצרכי המשפחות
לאור מה שתואר לעיל, ברור שצרכיהן של משפחות החטופים רבים ומגוונים ומשלבים מרכיבים רגשיים, כלכליים, חברתיים, מידעיים ועוד. קבלת החלטה על בניית מענה מותאם מחייבת תהליך חשיבה מעמיק. מתוך הבנה שהמשפחות נמצאות בכאוס ובהתמודדות קשה מנשוא, נדרש מענה המאפשר להן לקיים סוג של שגרת חיים חדשה שנכפתה עליהם ולהחזיק בעשייה ותקווה עד לחזרת יקירם החטוף. וכך, במרכז שו"ן בחירום נבנתה תפיסה הנשענת על הניסיון הקודם שנצבר, הניסיון שהתפתח תוך כדי המלחמה, ועל הבסיס התיאורטי הרלוונטי, שעקרונותיה הם:
מתן מידע – התחייבות לחתירה למידע מדויק ככל הניתן ומסירתו למשפחה, תוך שמירה על ביטחון המדינה, הלוחמים, החטוף ופרטיותם של האנשים הנוספים המעורבים באירוע. מהרגע הראשון היה ברור שמענה אפקטיבי לצרכים של משפחות החטופים חייב לכלול גישה מסודרת, אחראית ורגישה לניהול המידע, שתבטיח ככל האפשר כי המשפחות אינן "נשארות באפלה". אחד הצרכים המרכזיים של משפחות החטופים במצבי חירום הוא קבלת מידע מדויק, מהימן ועדכני, וזאת משום שבמצבים של אי-ודאות קיצונית, כמו אירוע חטיפה, היעדר מידע או הפצת מידע שגוי עלולים להחריף את תחושת חוסר האונים, להגביר מצוקה נפשית, ולפגוע באמון כלפי הרשויות. לפי דו"ח של המועצה הלאומית לביטחון המולדת בארה"ב (U.S. Department of Homeland Security, 2018), תקשורת שקופה ומדויקת עם משפחות נפגעי אירועי טרור היא מרכיב חיוני בשמירה על החוסן האישי והקהילתי, והיא תורמת באופן ישיר להתמודדות מיטיבה עם טראומה. גם מחקר שנערך לאחר פיגועי ה-11 בספטמבר מצא כי משפחות שקיבלו מידע קבוע ואמין נטו לחוות פחות תחושות של ניתוק ובידוד (Bonanno et al., 2005). בישראל, ועדות בדיקה שונות, כולל ועדת שמגר (2005), שעסקה במדיניות השבת שבויים ונעדרים, הדגישו את הצורך במנגנוני תקשורת ברורים עם משפחות, תוך שמירה על איזון בין שיקולים ביטחוניים לבין הצורך שלהן לדעת.
יציבות וקביעות – מינוי קצין קבוע לכל משפחה. התקשורת והמענה הנדרש לכלל הצרכים של המשפחה מתנהלים מול קצין אחד. קיים סוג של "חוזה לא כתוב" בין הקצין למשפחה מרגע כניסתו, ובו מוגדר תפקידו ומחויבותו של הקצין למשפחה כל עוד יידרש. יציבות וקביעות הן תנאים מוקדמים להתמודדות אפקטיבית עם מצבי דחק כרוניים ומהווים מרכיבים חיוניים לשמירה על תפקוד נפשי תקין והתמודדות מיטבית עם מצבי חירום ומצבי לחץ קיצוניים (Bonanno, 2004). מתן תחושת יציבות, שגרה ניהולית ברורה, ותמיכה רציפה תורמים להפחתת תחושות חרדה ובלבול. מחקרים מצביעים על כך שיציבות בסביבה ובקבלת מידע מסייעת לאדם לשמר תחושת שליטה ולפתח חוסן נפשי גם במצבי דחק קשים (Bonanno, 2004; Norris et al., 2008). מניסיון העבר וההווה בעולם השו"ן ביקורי קצין בבית המשפחה בתדירות קבועה ובאופן עקבי ומסירת מידע מסודר תורמים לתחושת אמון וביטחון של הפרט.
אמינות – מסירת המידע והתקשורת מול המשפחה מתבססת על עובדות בלבד, גם אם לוקח זמן לבסס את הדברים, כאשר העיקרון המנחה הוא הפקדה על מסירת העובדות לאחר אימות ודיוק, גם אם אינן נוחות או מיטיבות עם מוסרה. אמינות מול משפחות החטופים היא קריטית לבניית האמון ושימורו. במצב, בו משפחות מתמודדות עם כאב עצום ועם אי-ודאות קיצונית, מסירת מידע אמין, ברור ושקוף מגבירה את תחושת השליטה ומפחיתה את תחושת הבלבול. לעומת זאת, אי אמינות, מידע מתעתע או סתירות גורמים לתחושת אובדן שליטה, תסכול ופגיעה קשה באמון כלפי הגורמים המוסמכים. מחקרים מצביעים על כך שאמון שנבנה דרך תקשורת אמינה ומכבדת תורם לחוסן נפשי של המשפחות וליכולת מערכתית לטפל במצבי משבר מורכבים (Coombs, 2007; Mayer et al., 1995).
שמירה על גבולות – מהרגעים הראשונים של ליווי משפחות החטופים החל מה-7 באוקטובר, הייתה ברורה החשיבות של השמירה על הגבולות על ידי קצינים כמפתח לאיזון נכון בין תמיכה ואמפתיה למשפחות לבין ניהול מקצועי ואפקטיבי של המשבר לאורך זמן. ממחקרי העבר ידוע שעבודה עם אנשים במצבי משבר מחייבת קביעת גבולות ברורים, המאפשרת יצירת אמון ותחושת ביטחון במערכת התמיכה (Kanel, 2003) . קביעת גבולות מקצועיים מסייעת במניעת התשה רגשית של כל הצדדים (Coombs, 2007). שמירה על גבולות כוללת הקפדה על מדים במפגשים של הקצין עם המשפחה והגורמים הרשמיים, הפרדה בין האישי למקצועי: השארת המרחב האישי והמשפחתי כמרחב בו המשפחה מתנהלת בפרטיות וללא המעורבות של קצין שו"ן, ומנגד – השארת המרחב הפרטי של הקצין מחוץ למעורבות המשפחה ככל הניתן. בליווי מתמשך של משפחות החטופים, כאשר עוצמת הכאב והאבדנים המרובים הנה גבוהה מאוד, נוצר קשר עמוק ולעיתים אף הזדהות רגשית חזקה של הקצין עם המשפחה. ככל שחולף הזמן, הקצין מרגיש חלק מחיי המשפחה, אותה הוא מלווה, מה שעלול לגרום לטשטוש גבולות. אי שמירה על הגבולות מגבירה סיכון לתשישות חמלה (Compassion Fatigue), טראומה משנית או שחיקה מקצועית (Figley, 2002) אצל הקצין, ובסופו של דבר עלולה להפוך את הליווי למקצועי פחות. שמירה על גבולות, בשילוב רגישות והבנה למורכבות הרגשית, מהווה יסוד קריטי לניהול מערכת יחסים מורכבת ורגישה בין המשפחות לקצינים. כפי שתואר לעיל, ההתמודדות של המשפחות מלווה בכאב עמוק ולחץ נפשי מתמשך, ולעיתים משפחות מבקשות מעורבות אינטנסיבית של הקצין ואותות הזדהות אתה. שמירה על גבולות ברורים מאפשרת לשמר את הרלוונטיות של התפקיד, ביצוע משימה במקצועיות, הגנה על הפרטיות של המשפחות, ומאפשרת לגורמים המקצועיים לפעול ביעילות ומקצועיות (Zur, 2007).
ליווי רציף, ריתמי, בתדירות קבועה - גם כאשר אין מידע חדש או עשייה לשמירה על הקשר עם המשפחה ועם הפרטים בתוך המשפחה הגרעינית. במצבים של אי-ודאות קיצונית, כמו במקרים של משפחות החטופים הליווי עצמו הופך לסוג של מרחב טיפולי: ליווי רציף, עקבי ובתדירות קבועה של קצין השו"ן מהווה עוגן נפשי עבור המשפחות, גם כאשר אין עדכונים חדשים או פעילות מעשית נראית לעין. דווקא בהיעדר התפתחויות, השמירה על קצב קבוע של קשר – בין אם באמצעות ביקורים, שיחות, עדכונים יזומים, נוכחות פיזית או קשר באמצעות הודעות ושיחות טלפון - תורמת לתחושת המשכיות, שליטה, ביטחון ורציפות במקום, בו כל הרציפויות נקטעו (להד, 2006). קשר ריתמי מייצר תחושה "שאני לא לבד", גם כשנדמה שהזמן קפא ואין התקדמות בשום מישור. ליווי הקצין מאפשר למשפחה לעיתים קרובות לעבד את האירועים, שכל אחד מהם חווה באופן שונה, ומחזק את החוסן המשפחתי. מחקרים בתחום הטראומה מצביעים על כך ששגרה, מסגרות קבועות וליווי עקבי תורמים להפחתת תסמיני דחק, ובפרט כאשר מדובר באירועים מתמשכים וללא סיום ברור (Hobfoll et al., 2007).
ממלכתיות – התנהלות מקצועית, אחראית, ייצוגית ואנושית של הקצינים המייצגים את מדינת ישראל ותפקידיה המוסדיים מול משפחות החטופים. מחויבות לצבא ומוסדות המדינה והממשלה. דעתו האישית של הקצין באשר היא אינה רלוונטית ויש בה כדי להחליש את מעמדו כנציג צה"ל מול המשפחה. לויאליות של קצין שו"ן למערכת מצריכה איזון עדין בין מחויבות מוסדית לבין רגישות אנושית. הקצין מייצג את המערכת הצבאית ונדרש לפעול בהתאם להנחיות, לשמור על דיסקרטיות ולמסור מידע באופן מבוקר. עם זאת, תפקידו כולל גם קשר קרוב עם משפחות המצויות במשבר עמוק וכאב אינסופי, ולעיתים אף באובדן אמון כלפי אותה מערכת, שהוא מייצג. לויאליות למערכת אינה סותרת הזדהות אנושית – אלא מחייבת התנהלות אתית, מקצועית ואחראית, שתאזן בין הצורך לבצע את המשימה לבין מתן מענה רגיש לכאב ולצרכי המשפחה. קצין שמצליח לשלב בין מחויבות מערכתית לאנושיות עשוי להיות גורם מכריע בהתמודדות המשפחתית עם המצב המורכב. ממלכתיות דורשת צניעות, ענווה, הימנעות מביקורת או הבעת דעה אישית וכבוד לבחירות של המשפחה.
מעטפת רווחה ופרט - על מנת לפנות את משפחות מטרדות היום יום ולאפשר להם לעסוק בחשוב להם מכל - המאמץ להשבת יקירם מהשבי - נבנתה מערכת שנותנת מענה לצרכים שעולים באופן מקצועי ומיידי: מענה כלכלי חודשי, מענקים, מימון השתתפות במשלחות בכל העולם, מענה מול משרדי הממשלה – בריאות, חינוך, רווחה, ביטחון ועוד. במציאות כה מורכבת וקשה של המשפחות, המעטפת מייצרת שקט וביטחון כלכלי ומפנה את משאבי המשפחה להתמודדות עם המשבר. המענה מותאם וייחודי לכל משפחה לפי צרכיה - "חליפה לפי מידה" - דבר שמצריך מהמערכת גמישות יתרה, יצירתיות ופתיחות לבחון אפיקי סיוע חדשים שלא היו מקובלים קודם.
סיכום
לסיכום, חטיפת בן משפחה מערערת באופן עמוק את תחושת היציבות והמוגנות, תחושת השליטה והאמון של המשפחות במוסדות המדינה ובצבא, ומפגישה אותן עם רצף אובדנים. הקשיבות לצורכי המשפחות והבנת המורכבות הרגשית הכרוכה בהתמודדות עם אירוע טראומטי הקשה מנשוא ואי-ודאות מתמשכת מהוות מרכיב חיוני בליווי מיטיב. בתוך מציאות מורכבת זו מענה עקבי, אמין, נגיש וממלכתי, לצד מעטפת רווחה ופרט, מהווה עבור המשפחות עוגן משמעותי. יתרה מזאת, התרשמותנו הנה שמענה זה תורם לחיזוק החוסן הנפשי של המשפחות, מאפשר תהליכי עיבוד ראשוניים של הטראומה, ותומך ביכולתן להתמודד עם תנאים קיצוניים ובלתי אפשריים שהמצב מייצר.
הערות
- מערך חוסן, מרכז השבויים והנעדרים, ענף הנפגעים; חברת סגל הוראה ומחקר, ביה"ס לעבודה סוציאלית ע"ש בוב שאפל, אוניברסיטת תל אביב; מנהלת השירות לעבודה סוציאלית, אסותא מרכזים רפואיים.
- תת אלוף במילואים, מפקדת מרכז שבויים ונעדרים.
- רס"ן, ראש מדור שבויים ונעדרים חיילים.
מקורות
ועדת שמגר. (2005). דוח ועדת שמגר – מדיניות השבת שבויים ונעדרים. ירושלים: משרד הביטחון. https://www.knesset.gov...m_report.pdf
יצחקי דרייזין, ג. (2025). התערבות עם משפחות המתמודדות במצבי נוכח-נפקד ואובדן עמום: ההקשר הישראלי מאז 7.10.2023. פסיכולוגיה עברית.
להד, מ. (2006). מציאות פנטסטית – הדרכה יצירתית בתרפיה. קרית טבעון: הוצאת נורד.
נוטמן-שוורץ, א. (2022). מציאות טראומטית משותפת. (בתוך: א. נוטמן-שורץ, עורכת). עבודה סוציאלית תחת אש, תיאוריה, מחקר והתערבות. (עמ' 19-47). ביה"ס לעבודה סוציאלית, המכללה האקדמית ספיר, הוצאת פרדס.
פולק, י. (2025). טראומה בסירה אחת" - מציאות טראומתית משותפת והקבוצה הטיפולית במלחמת "חרבות ברזל". פסיכולוגיה עברית.
Bonanno, G. A. (2021). The end of trauma: How the new science of resilience is changing how we think about PTSD. Basic Books.
Bonanno, G. A., Rennicke, C., & Dekel, S. (2005). Self-enhancement among high-exposure survivors of the September 11th terrorist attack: Resilience or social maladjustment? Journal of Personality and Social Psychology, 88(6), 984.
Bonanno, G. A. (2004). Loss, trauma, and human resilience: Have we underestimated the human capacity to thrive after extremely aversive events? American Psychologist, 59(1), 20–28. https://doi.org/10.1037...066X.59.1.20
Boss, P. G. (1999). Ambiguous loss: Learning to live with unresolved grief. Cambridge, MA: Harvard University Press.
Boss, P. (2006). Loss, trauma, and resilience: Therapeutic work with ambiguous loss. W.W. Norton.
Boss, P. (2002). Family stress management: A contextual approach. Sage Publications.
Pauline, B., & Boss, P. (2009). Ambiguous loss: Learning to live with unresolved grief. Harvard University Press.
Boss, P. G. (2002). Ambiguous loss: working with families of the missing. Family process, 41(1), 14-17. https://doi.org/10.1111...0102000014.x
Hobfoll, S. E., Watson, P., Bell, C. C., Bryant, R. A., Brymer, M. J., Friedman, M. J., ... & Ursano, R. J. (2007). Five essential elements of immediate and mid–term mass trauma intervention: Empirical evidence. Psychiatry: Interpersonal and Biological Processes, 70(4), 283–315. https://doi.org/10.1521...007.70.4.283
Kanel, K. (2003). A guide to crisis intervention. Brooks/Cole Publishing Company.
Coombs, W. T. (2007). Ongoing crisis communication: Planning, managing, and responding (2nd ed.). Thousand Oaks, CA: Sage Publications.
Figley, C. R. (2002). Compassion fatigue: Psychotherapists' chronic lack of self care. Journal of Clinical Psychology, 58(11), 1433-1441. https://doi.org/10.1002/jclp.10090
Minuchin, S. (2018). Families and family therapy. Routledge.
Munson, C., & Knauer, S. L. (2014). Recovering from sexual abuse, addictions, and compulsive behaviors: “Numb” survivors. Routledge.
Mayer, R. C., Davis, J. H., & Schoorman, F. D. (1995). An integrative model of organizational trust. Academy of Management Review, 20(3), 709–734. https://doi.org/10.5465...5.9508080335
Norris, F. H., Stevens, S. P., Pfefferbaum, B., Wyche, K. F., & Pfefferbaum, R. L. (2008). Community resilience as a metaphor, theory, set of capacities, and strategy for disaster readiness. American Journal of Community Psychology, 41(1–2), 127–150. https://doi.org/10.1007...4-007-9156-6
Rycroft, P., & Perlesz, A. (2001). Speaking the unspeakable: Reclaiming grief and loss in family life. Australian and New Zealand Journal of Family Therapy, 22(2), 57-65. https://doi.org/10.1002...01.tb01310.x
U.S. Department of Homeland Security. (2018). Emergency communication guidelines for families of victims. Washington, DC: Author. https://www.dhs.gov/eme...n-guidelines
Walsh, F. (2015). Strengthening family resilience. Guilford publications.
Zhang, S. X., & Li, L. Z. (2025). War anxiety: a review. Current Psychiatry Reports, 27(2), 140-146. https://doi.org/10.1007...-024-01583-4
Zur, O. (2007). Boundaries in psychotherapy: Ethical and clinical explorations. American Psychological Association. Architecture and the Unconsciousness, 88-93.
