מה ניתן ללמוד מהזוגיות הראשונה בהיסטוריה האנושית
תורי גולדשטיין
מוקדש לזכרו ולעילוי נשמתו של אחי היקר קינן קרביץ ז"ל, ולעילוי נשמתו של נטע יצחק בן שירה
את נטע לא הכרתי באופן אישי, רק את אימו המופלאה שירה. הוא נהרג השנה בעזה. במהלך השבעה, התבוננה שירה בצעירות הרבות שהגיעו לנחם, ואמרה בחיוך נוגע ללב משהו ברוח הדברים הבאים: "איזה פספוס לבנות ישראל שלא זכו בו, הוא היה יכול להיות בן זוג מופלא! לא ידעתי שהוא הכיר כל כך הרבה בנות מקסימות... איך זה שהוא לא זכה לזוגיות!". היא הוסיפה ואמרה לי בשקט שנטע מאד חיכה למצוא את האחת המתאימה, ולא פעם אמר לה "אמא אני יודע שבסוף תהיה לי מישהי אחת שאתה אני אתחתן!" דבריה הציפו אותי ביתר משום שבתי התחתנה השנה, ושירה הצרה על כך שנטע לא יזכה לזה.
עיסוק באהבה ותיאור זוגיות מצוין לא מעט במקורות. לזוג הראשון בהיסטוריה האנושית יש אזכור עד היום בטקס הנישואים, "אשר יצר את האדם בצלמו... והתקין לו ממנו בניין עדי עד..."
הזוגיות הראשונה שמתוארת בתנ"ך – אדם וחוה, הזוג הראשון והאחרון שחי לו בגן עדן. זוג שחיו לכאורה בתנאים אידיאליים, עשויים ללמד אותנו על תפיסת הזוגיות ביהדות. סביר היה לצפות, שהמושג "אהבה" יתפוס מקום מרכזי בתיאור הקשר הזוגי – אך הוא כלל אינו מופיע שם. במקום זאת מצוין החסר של האדם והצורך בקשר משלים:
"וּלְאָדָם, לֹא-מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּו.ֹ וַיַּפֵּל יְהוָה אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל-הָאָדָם, וַיִּישָׁן; וַיִּקַּח, אַחַת מִצַּלְעֹתָיו, וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר, תַּחְתֶּנָּה. וַיִּבֶן יְהוָה אֱלֹהִים אֶת-הַצֵּלָע אֲשֶׁר-לָקַח מִן-הָאָדָם, לְאִשָּׁה; וַיְבִאֶהָ, אֶל-הָאָדָם. וַיֹּאמֶר, הָאָדָם, זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי, וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי; לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה, כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה-זֹּאת. עַל-כֵּן, יַעֲזָב-אִישׁ, אֶת-אָבִיו, וְאֶת-אִמּוֹ; וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ, וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד... " (בראשית ב' כ"א-כ"ה)
- פרסומת -
בתיאור הזוגי הראשון אנו מזהים מספר אלמנטים בסיסיים המשמעותיים ביצירת זוגיות שהם מציאת "עזר כנגדו", חיבור פיזי ומטאפיזי לאחר, היפרדות מההורים ודבקות בבת הזוג והפיכה שתי ישויות נפרדות ל-"בשר אחד".
חז"ל הסבירו את החיזור של הגבר אחר האישה בהקשר לבריאת האדם מהמשפט המצוין "כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה-זֹּאת.". "האיש מחזר אחרי האישה מאחר והוא רואה בה אבדה שאבדה לו" (מסכת בבא מציעא כ"א). הגבר איבד משהו, הוא לא יירגע עד שימצא את האבדה, את מה ששלו. הוא לא תר אחר "אהבה", אלא כפי שחז"ל טוענים אחר "אבדה". ניתן לומר בציניות שכל חיזור הוא בעצם יישום של מצוות "השבת אבדה". רעיון רחוק מאוד מהתפיסה הרומנטית הרווחת.
במובן זה, תפיסתו של פרויד דומה לתפיסת חז"ל, רק שהוא מבסס את תפיסתו על המיתוס הקדום שאפלטון מביא במשתה (דיאלוג, המתרחש במשתה שנערך בביתו של אגאתון, העוסק במהות האהבה), בנאומו של אריסטופנס בדבר היצור הכפול, הדו מיני - אנדרוגינוס, שזאוס מורה לחלקו לשניים, ומאז כל שאיפתו היא לשוב ולהתאחד.
"בימי קדם לא היה טבע האדם כמו שהוא בימנו, אלא שונה ממנו תכלית השינוי. ראשית כל נחלקו בני האדם לשלושה ולא לשנים, זכר ונקבה, הקיימים כיום. שהרי בנוסף להם היה גם המין השלישי, המורכב משניים אלה....זאוס חתך את בני האדם לשניים, כמו שחתוכים תותים כשרוצים לייבשם....לאחר שהאדם נחתך לשניים, כל חצי השתוקק לחצי האחר שלו ולא יכול היה להיפרד ממנו... הם היו חבוקים וצמודים זה לזה, ולא רצו אלא לשוב ולהיות לאחד" (אפלטון, 2001: 82- 83).
פרויד מציג את הדחף המיני כתשוקה להתאחד עם החצי שאבד. האהבה, עבור פרויד, מבוססת על חסר, והיא תנועה של ליבידו לעבר האובייקט הנתפס כמשיב את האובדן (פרויד, 1920: 133). ז'אק לאקאן, בהמשגה הפוסט-פרוידיאנית שלו, גם טוען כי אהבה תמיד נסובה סביב מה שחסר בה, כי אהבה חסרה את מה שהיא משתוקקת אליו, ולא סביב מה שיש בה (גולן, 2021) לדבריו, האדם אינו מחפש אחר המשלים המיני שלו, אלא אחר החלק של עצמו שאבד לנצח, בשל היותו יצור חי, מיני ולא בן אלמוות (לאקאן, 1998).
נראה אפוא כי אחד מיסודות הזוגיות, כבר מראשיתה, הוא הרצון להתאחד עם החלק החסר שבתוכנו. אך הקשר הזוגי כולל גם רובד נוסף, והוא מה שמתבטא בביטוי המפורסם הנוסף המצוין בפסוק "עזר כנגדו".
רבי עובדיה מספורנו מבאר את הביטוי ככזה שמציין שוויון מהותי – כמו שני משקולות מאזניים שמאזנות זו את זו. כלומר אם נניח על כפות המאזנים שני עצמים, הם ימצאו זה כנגד זה, רק אם משקלם שווה. כלומר הביטוי "עזר כנגדו" אינו ביטוי המקטין או מגמד את האישה, אלא להפך, הוא בא לתאר יחסים שוויוניים.
אבן עזרא גם מפרש: "עזר – שתעזור לו בכל דבר, כנגדו – שתהיה שווה לו." ר' שמשון רפאל הירש מוסיף עומק רעיוני: לפעמים עזרה אמיתית כרוכה גם בהתנגדות – לא להסכים באופן עיוור, אלא להביע עמדה עצמאית ואמיתית.
המלבי"ם מציע נוסח שמאחד את "העזר" עם "החסר": "עזר שהוא כנגדו – לא שידמה לו לגמרי, אלא שיהיה משלים אותו במה שחסר לו."
הזוגיות המתוארת בביטוי "עזר כנגדו" מייצגת שילוב של השלמה הדדית עם נפרדות, שוני ודמיון, וגם תמיכה מול עצמאות. ביטוי המתווה את מורכבות השותפות הזוגית.
הפסוק הבא, "עַל-כֵּן, יַעֲזָב-אִישׁ, אֶת-אָבִיו, וְאֶת-אִמּוֹ; וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ, וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד.... " (שם, כ"ה) מוסיף רובד נוסף של נאמנות וייחוד. רש"י מסביר שבזכות הוולד הזוג נעשה בשר אחד, "הַוָּלָד נוֹצָר עַל יְדֵי שְׁנֵיהֶם וְשָׁם נַעֲשֶׁה בְשָׂרָם אֶחָד" (רש"י על בראשית, ב׳:כ״ד).
האחדות בין בני הזוג באה לידי ביטוי גם באופן רוחני וגם באופן פיזי. ישנה התייחסות לקרבה הגופנית וליחסי האישות כחלק משמעותי ביצירת קרבה רגשית והעצמת תחושת השייכות בזוגיות. רעיון זה מובא על ידי בעל 'גרש ירחים' בפירושו למסכת גיטין (צ', ב'), כשהוא מתייחס לנבואת מלאכי (מלאכי, ב': י"ג-י"ד; הובאה לעיל פרק ד,1): "היינו שבתחילה נברא אחד להורות על קרֵבוּת שלהם, שיהיו לבשר אחד, בגוף וגם ברוח – אחד. וזהו "ודבק באשתו" – דביקות רוחא ברוחא, "והיו לבשר אחד". – נמצא שהם בגוף ורוח אחד, כמו שבתחילת בריאה שנבראו דו פרצופין ורוח אחד להם, כמו כן אחר שנסרם הקב"ה, מכל מקום על ידי דיבוק נעשים רוח אחד דרוחא שביק בגווה, וזהו "ולא אחד עשה ושאָר רוח לו".
הרשב"א מסביר כי ההשלמה ההדדית שנוצרת בין האיש לאשתו היא יצירה מחודשת המחזירה אותם להיות גוף אחד. "על כן נבראת עצם מעצמיו – להיות הדבקות בהם אמת, וחזק יותר מדבקות הבן לאב ולאם שהוא מגופם; כי זה יותר דבר שנלקח חלק ממש מאבריו" (ח"א סי' ס ). כלומר, יש פה מסר לדורות הבאים, שהאיש צריך להתנתק מהוריו על מנת שהוא יוכל להתאחד עם אשתו, ולנהל עמה חיי אחדות ושותפות. במגילת רות אנו נתקלים שוב בשורש ד.ב.ק – "וְרוּת דָּבְקָה בָּהּ.. כִּי אֶל־אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין" (רות, פרק א': י"ד- ט"ו). מתוארת במגילת רות דבקות המשקפת נאמנות טוטאלית, התמסרות ללא תנאי. רות עזבה את כל המוכר לה על מנת ללכת אחרי חמותה. בניגוד לרות (האישה) שעזבה את משפחתה וניתקה עצמה מעברה ודבקה בנעמי, הדרישה המתוארת היא ספציפית לאדם- לאיש (לגבר) להתנתק מבית הוריו ולדבוק באשתו.
זוגיות על פי תיאור הזוג הראשון בגן עדן כוללת התאחדות עם האחר החסר, דבקות בו ובניית קשר של "עזר כנגדו". בניגוד לתפיסה המודרנית, האהבה אינה מצוינת בטקסט, מכאן ניתן לשער שהיא אינה מהווה אחד מאבני הבניין הבסיסיים לזוגיות.
בניגוד לתיאור הזוגי המצוין בסיפורם של אדם וחוה, ישנם שני מקרים בתנ"ך שבקשר הזוגי מצוינת גם אהבה וגם דבקות. המופע הראשון לכך בתנ"ך מופיע דווקא בסיפור שכם ודינה – קשר שמבחינה מוסרית ותיאולוגית נחשב לאסור ואף אלים. "וַתֵּצֵ֤א דִינָה֙ בַּת־לֵאָ֔ה אֲשֶׁ֥ר יָלְדָ֖ה לְיַעֲקֹ֑ב לִרְא֖וֹת בִּבְנ֥וֹת הָאָֽרֶץ׃ וַיַּ֨רְא אֹתָ֜הּ שְׁכֶ֧ם בֶּן־חֲמ֛וֹר הַֽחִוִּ֖י נְשִׂ֣יא הָאָ֑רֶץ וַיִּקַּ֥ח אֹתָ֛הּ וַיִּשְׁכַּ֥ב אֹתָ֖הּ וַיְעַנֶּֽהָ׃ וַתִּדְבַּ֣ק נַפְשׁ֔וֹ בְּדִינָ֖ה בַּֽת־יַעֲקֹ֑ב וַיֶּֽאֱהַב֙ אֶת־הַֽנַּעֲרָ֔ וַיְדַבֵּ֖ר עַל־לֵ֥ב הַֽנַּעֲרָֽ׃ וַיֹּ֣אמֶר שְׁכֶ֔ם אֶל־חֲמ֥וֹר אָבִ֖יו לֵאמֹ֑ר קַֽח־לִ֛י אֶת־הַיַּלְדָּ֥ה הַזֹּ֖את לְאִשָּֽׁה׃" (בראשית ל"ד, א'-ד').
מקרה נוסף שבו השורש "דבק" בסמוך לשורש "אהב" מצוין בסיפור שלמה. שם נכתב: "וְהַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה אָהַב נָשִׁים נׇכְרִיּוֹת רַבּוֹת וְאֶת בַּת פַּרְעֹה מוֹאֲבִיּוֹת עַמֳּנִיּוֹת אֲדֹמִיֹּת צֵדְנִיֹּת חִתִּיֹּת. מִן הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אָמַר יְהֹוָה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא תָבֹאוּ בָהֶם, וְהֵם לֹא יָבֹאוּ בָכֶם, אָכֵן יַטּוּ אֶת לְבַבְכֶם אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶם, בָּהֶם דָּבַק שְׁלֹמֹה לְאַהֲבָה." (מלכים א', י״א: א'- ב׳). בשני המקרים האהבה והדבקות מתוארים באופן שלילי, אהבה "המקלקלת את השורה" ומביאה בסופו של דבר לאסון. מזכירה את מה שאנו מכנים היום "אהבה פתולוגית". פרויד בספרו מיניות ואהבה מתאר מאפיינים מחיי האהבה של הנוירוטים. הכוללים אהבה אסורה שבה "הצד השלישי ניזוק", אהבה מינית רווית קנאה כפי שפרויד מכנה "האהבה לזונה", כפייתיות "היא היחידה ואין לה תחליף" ודחף להציל את האישה ולשלוט (פרויד, 2008 :129-136). המקרא מזהיר מפני השילוב של אהבה עם דבקות המשקפת נאמנות טוטאלית, השקעה רגשית כפייתית ובלתי נשלטת, והתמסרות ללא תנאי העשויה להביא למצבים פתולוגים.
האהבה הזוגית הראשונה, שבה לא מצוינת דבקות, בה האישה היא שעוזבת את בית אביה ועוברת לחיות עם בעלה, נזכרת עם נישואי יצחק ורבקה: "וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ, וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה, וַיֶּאֱהָבֶהָ וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ." (בראשית כ״ד: ס״ז). האהבה הזוגית מוזכרת באופן תמוהה בסמיכות ל-"וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ". האם הנישואים מהווים קשר חלופי, קומפנסציה לאהבה עמוקה יותר של בן לאמו? כלומר האהבה לרבקה מהווה תיקון, סוּבְּלִימַצְיָה לתסביך האדיפלי הפרוידיאני, או שמא האהבה הינה דרך ביטוי של מילוי החסר, כפי שלאקאן טען שאהבה תמיד נסובה סביב מה שחסר בה ולא סביב מה שיש בה. כלומר אהבת יצחק לרבקה נסבה סביב העדר האם יותר מאשר הנוכחות של רבקה בחייו.
לעומת תיאור האהבה הלקוני בזוגיות בין יצחק ורבקה, אהבת יעקב לרחל מתוארת בעוצמה רבה: "וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב אֶת רָחֵל וַיֹּאמֶר אֶעֱבׇדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים בְּרָחֵל בִּתְּךָ הַקְּטַנָּה" (בראשית כ״ט: י״ח). והכתוב ממשיך לתאר, "וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל שֶׁבַע שָׁנִים וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ." (בראשית כ״ט: כ׳ ), "וַיָּבֹא גַּם אֶל רָחֵל וַיֶּאֱהַב גַּם אֶת רָחֵל מִלֵּאָה, וַיַּעֲבֹד עִמּוֹ עוֹד שֶׁבַע שָׁנִים אֲחֵרוֹת" (בראשית כ״ט: ל׳). אהבה זו, עם כל עוצמתה, סופה שהיא זורעת מרירות וקנאה בין בני משפחה. האהבה היוקדת של יעקב לרחל, עיוורה את התנהגותו כלפי האחרים. כשקוראים את סיפורי האהבה בתנ"ך מבינים מהר מאוד שהנרטיב הוא לא כמו בסיפורי דיסני של "חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה".
המקרא אינו בא לטשטש את מורכבותה של הזוגיות ושל קשרי אהבה. ניתן לראות שהאהבה – על אף עוצמתה, או אולי דווקא בגללה – כמעט תמיד מצויה בסמיכות למתח, סבל, אובדן, קנאה או טרגדיה. מאז ומעולם בני האדם כמהים לזוגיות. לא בהכרח הכמיהה היא רק לזוגיות המתוארת בזוגיות הראשונה בגן עדן, זוגיות של נאמנות, דבקות, השלמת החלק החסר ושותפות. הכמיהה היא לעיתים קרובות לאהבה גדולה שתשהה בתוך הזוגיות, למרות המחיר שהיא עשויה לגבות. והרי גם שירה, אמו של נטע, ביטאה את הכמיהה שהייתה לנטע, שכבר לא תתממש, לזוגיות ואהבה גדולה עם האחת הנבחרת. מי ייתן והיא תזכה לראות את שאר ילדיה בזוגיות בריאה, מאושרת ומוצפת באהבה בריאה.
מקורות
אפלטון. (2001). המשתה (מרגלית פילקנברג, תרגום). תל אביב: חרגול.
גולן, ר. (2021). אהבה בתענוגים: אירוס, אהבה וידע בפסיכואנליזה. תל אביב: רסלינג.
פרויד, ז. (1988). מעבר לעקרון העונג (חיים איזק, תרגום). תל אביב: דביר. (עבודה מקורית פורסמה בשנת 1920)
פרויד, ז. (2008). מיניות ואהבה (דוד זינגר ואדם טננבאום, תרגום). תל אביב: עם עובד. (עבודה מקורית פורסמה בשנת 1910)
Lacan, J. (1998). The seminar of Jacques Lacan, Book XI: The four fundamental concepts of psychoanalysis (A. Sheridan, Trans.). New York: W. W. Norton.
