האם סופר-אמפתי יכול לשנות נרקיסיסט?

האם סופר-אמפתי יכול לשנות נרקיסיסט?

ליאת דותן

הבהרה: המונח "סופר-אמפתי" אינו מונח קליני רשמי או אבחנה מוכרת בספרות הפסיכולוגית, אלא מושג המתאר אנשים בעלי תכונות אמפתיה חריגות בעוצמתן. מקורו בשיח התרבותי-פופולרי, והוא משמש לציון נטייה מוגברת לחישה רגשית, הזדהות והיענות למצוקה רגשית של אחרים.

בעשור האחרון אנו עדים לעלייה משמעותית בתשומת הלב הציבורית והמקצועית לנושא הנרקיסיזם, ובמיוחד לדינמיקה הרגשית הנרקיסיסטית במערכות יחסים. מונחים שבעבר נותרו בעיקר בין דפי ספרי הפסיכולוגיה – כגון "גזלייטינג", "נרקיסיזם סמוי" או "יחסים רעילים" – הפכו לשפה נפוצה ברשתות החברתיות, בפודקאסטים ובשיח התרבותי הרחב.

שינוי זה אינו מקרי; הוא משקף תמורה עמוקה בתרבות הרגשית של דור חדש, המבקש להבין, לזהות ולקרוא בשם לחוויות נפשיות שבעבר נותרו מושתקות או בלתי מוגדרות. אין מדובר רק ב"אנשים קשים", אלא בדפוסים פסיכולוגיים של שליטה, השפלה והסתרה רגשית. למעשה, מדובר באלימות סמויה שקשה להבחין בה מבחוץ ולעיתים אף מתוך מערכת היחסים עצמה. מודעות גוברת זו מאפשרת יכולת הבחנה חדשה בין קשר מאתגר לבין קשר המבוסס על מחיקת העצמי.

דפוסי קשר נרקיסיסטיים אינם מופיעים רק בזוגיות, אלא גם ביחסי עבודה, חברות, משפחה ואף בתוך מסגרות טיפוליות. עם זאת, דווקא בזוגיות הפוטנציאל לפגיעות עמוקה גבוה במיוחד. שם, במקום שבו קיימת ציפייה לאינטימיות, לשותפות ולרוך, נוצרים לעיתים מבנים של כוח, תלות רגשית וביטול עצמי. לצד זאת, המפגש עם דינמיקה רגשית זו בקשר זוגי עשוי להאיר את המקורות שהובילו כל אחד מהצדדים להיקלע אליה, ואף להוות הזדמנות לשינוי משמעותי ולריפוי הדפוסים שבאמצעותם אנשים סופר-אמפתיים יוצרים קשרים בחייהם.

מאמר זה יבחן את אחת הדינמיקות העמוקות והכואבות ביותר בזוגיות מסוג זה: הקשר בין סופר-אמפתי לנרקיסיסט – לא רק כשאלה רגשית, אלא גם כצומת קליני, זהותי ורוחני.

הצילום ככלי טיפולי | לימודי פוטותרפיה
תוכנית חד־שנתית המיועדת לאנשי ונשות טיפול, המאפשרת להעמיק בהבנה ובחשיבה של הפוטותרפיה.

להגדיר את האני בתוך מערכת יחסים

האם האהבה יכולה לשנות מישהו שנראה שאינו רוצה להשתנות כלל? האם אמפתיה עמוקה, סבלנות והקרבה מספיקות כדי לחדור את החומות הרגשיות של הנרקיסיסט? שאלות אלו נוגעות בפינות העמוקות ביותר של הנפש, שם תקווה וכאב שזורים זה בזה.

דמיינו לרגע מצב שבו אתם נותנים את כל מה שיש בכם כדי לעזור לאדם אחר להפוך לגרסה הטובה ביותר של עצמו – רק כדי לגלות שאתם לכודים במעגל כואב. השקעתם הכול – זמן, אנרגיה ורגשות – ורק אז הבנתם שאין לאותו אדם כוונה אמיתית להשתנות.

בחברה של היום מלמדים אותנו שלאהבה יש כוח לרפא הכול; שאם נתאמץ מספיק, נוכל לתקן כל מערכת יחסים. מסרטי הוליווד ועד לפוסטים מעוררי השראה ברשתות החברתיות – הרעיון ש"אהבה מנצחת הכול" מושרש עמוק בתוכנו.

אך מה קורה כשהאהבה לא מספיקה? מה קורה כאשר מושא האהבה לא רק מסרב להשתנות, אלא אף מושך אותנו למטה יחד איתו? המאמר עוסק בשני טיפוסים – סופר-אמפתי ונרקיסיסט – ונוגע בשאלה: כיצד אנו מגדירים את הערך העצמי שלנו בתוך מערכות יחסים?

מחקרים מצביעים על כך שכ-6% מהאוכלוסייה מציגים סימנים של הפרעת אישיות נרקיסיסטית, אך ההשפעות של ההתנהגות הזו חורגות הרבה מעבר לכך, ומותירות צלקות נפשיות עמוקות אצל אנשים רבים נוספים, צלקות שלא תמיד אנו מבחינים בהן.

מונחים כמו "אמפתי" ו"נרקיסיסט" מופיעים כיום בכל מקום – בטיקטוק, באינסטגרם ובפורומים שונים – אך לעיתים קרובות הם מקבלים משמעות פשטנית ואף שגויה. אם נצלול אל ליבת הפסיכולוגיה, מעבר לתוויות הללו, נוכל להבין מדוע טיפוסים אלו נמשכים זה לזה, ומדוע השאלה "האם אפשר לשנות את האדם השני?" כואבת ומורכבת כל כך. הבנת משמעות היחסים האלה מעניקה תחושה עוצמתית, כמו הסרת כיסוי עיניים שכלל לא ידענו שהיה שם, וראיית המציאות באופן בהיר וחד.

במאמר זה נצלול לעולמו של הסופר-אמפתי – אדם בעל לב פתוח, שמרגיש את הכאב של אחרים לעיתים אף לפני שהוא מרגיש את כאבו שלו. במקביל, נתבונן בכנות גם בנפשו של הנרקיסיסט – אדם הבונה חומות עבות כדי להסתיר פגיעות עמוקה, אדם המחפש תשומת לב אך מעניק לעיתים נדירות חיבור רגשי אמיתי. לבסוף נתמודד עם השאלה הקשה: האם סופר-אמפתי אכן יכול לשנות נרקיסיסט? ואם לא – מהו המחיר של הניסיון הזה? זוהי אינה רק שאלה תיאורטית; היא מאתגרת את האופן שבו אנו מבינים אהבה, ערך עצמי וחוזק פנימי.

המאמר יחשוף:

• מדוע סופר-אמפתיים נמשכים לקשרים עם נרקיסיסטים?
• מדוע התקווה לשנות את האחר עלולה להפוך למלכודת מסוכנת?
• כיצד ניתן להשיב לעצמך את הכוח ולתפוס מחדש את השליטה על חייך?

כדי לענות על השאלה האם סופר-אמפתי יכול לשנות נרקיסיסט, יש להבין תחילה מי הם ומה גורם למשיכה העזה ביניהם. זהו אינו רק סיפור על שני טיפוסים – זהו מסע לעומק הפסיכולוגיה של מערכות היחסים: כיצד פצעים רגשיים מן העבר כובלים אותנו לדפוסים כואבים, וכיצד זיהוי הדפוסים הללו עשוי לסלול דרך אל החופש.

לסופר-אמפתיים יש מתנה נדירה ועמוקה – היכולת לחוש את רגשותיהם של אחרים בעוצמה, לעיתים אף לפני שהאדם עצמו מודע להם. זו יכולת יפהפייה המאפשרת להם להיות מאזינים נפלאים, מרפאים ותומכים. תופעה זו מתוארת בספרות המקצועית כהתפתחות אדפטיבית בילדות שהתאפיינה באי-יציבות רגשית (Lancer, 2014).

אך המתנה הזו מגיעה גם עם מחיר. רבים מהסופר-אמפתיים גדלו בסביבה לא יציבה, בבתים עם תנודתיות רגשית, שם נאלצו ללמוד לחזות ולרכך מתחים כדי לשמור על השקט. הם הפכו לרגישים במיוחד לצורכי אחרים, אך גם הפנימו את האמונה שערכם תלוי במידת הצלחתם לרצות את הסביבה. הענקת עזרה לאחרים לא רק מרגישה להם נכונה – היא נתפסת עבורם כאחריות וכסיבת הקיום שלהם. אמפתיה עמוקה זו הופכת אותם לחברים, בני זוג ובני משפחה שכולם מבקשים בקרבתם – הם זמינים, קשובים ואכפתיים. עם זאת, הנדיבות הזאת היא גם הפגיעות הגדולה ביותר שלהם. בשל הרגלם להעדיף את צרכי הזולת על פני הצרכים שלהם, הם כמעט לעולם לא שואלים את עצמם: "איך אני מרגיש/ה? מה אני צריך/ה?" הם עשויים להקדיש ימים שלמים לסיוע לאחרים בלי להקדיש אפילו רגע אחד לעצמם. האמפתיה היא כוח-העל שלהם, אך ללא גבולות היא מובילה במהירות לשחיקה. סופר-אמפתיים נאחזים לעיתים באמונה שאם רק יתנו מספיק – מספיק אהבה, מספיק סבלנות – הם יקבלו את האהבה וההכרה שהם ראויים לה. אך במערכת יחסים עם נרקיסיסט, אמונה זו הופכת למלכודת מסוכנת, הכובלת אותם במעגל מתסכל וכואב.

להכיר, לקרוא, ללמוד לאקאן
במרכז הלימודים השנה המשגת הלא-מודע בטקסטים של פרויד ובהוראה של לאקאן מראשיתה ועד אחריתה

נרקיסיסטים, לעומתם, הם אנשים המגינים על תדמית אידיאלית של עצמם – דימוי עצמי מזויף שבנו בקפידה (American Psychiatric Association, 2013). אין מדובר בביטחון עצמי אותנטי, אלא במנגנון הגנה שנועד להסתיר פצעים רגשיים עמוקים, תחושות בושה או רגשי נחיתות שהאדם חושש להתמודד עמם. דימוי זה זקוק לתחזוקה מתמדת: תשומת לב, הערצה ואישורים רבים מהסביבה. ללא אלו, הם חשים איום קיומי.

אסטרטגיה זו נובעת לעיתים קרובות מחוויות ילדות של נטישה, ביקורת קשה, או לחלופין – הערצה מוגזמת שהובילה לאמונה שעליהם להיות מושלמים תמיד. ללא קשר למקור, התוצאה היא אדם שחי בפחד מחשיפה, ונאחז בשליטה כדי למנוע את התמוטטות עולמו הפנימי השברירי.

בשונה מהסופר-אמפתיים, נרקיסיסטים לעיתים רחוקות יוצרים חיבור רגשי אמיתי עם אחרים, לא בהכרח מתוך אכזריות, אלא מכיוון שהם עסוקים כל כך בהגנה על האגו השביר שלהם, עד שלא נותר מקום לקשר עמוק ואותנטי. הם עשויים להיות כריזמטיים, אפילו מהפנטים, ולגרום לבני זוגם להרגיש מיוחדים – כל עוד הדבר משרת את האינטרס שלהם. נרקיסיסטים אינם רואים את האחר כאדם שלם בעל עולם פנימי, אלא כדמות בסיפור האישי שלהם, שתפקידה לאשר את הדימוי העצמי המנופח שבנו. ברגע שהאחר מפסיק לשחק את התפקיד – אם יבקש אותנטיות או יאתגר אותם – הם עלולים להגיב בביקורת, האשמה או התרחקות מוחלטת.

וזו הבעיה המרכזית: נרקיסיסטים אינם מחפשים קשר אמיתי, אלא שליטה. זו בדיוק הסיבה שהחיבור בינם לבין סופר-אמפתיים הופך למסוכן ומכאיב כל כך.

מדוע סופר-אמפתיים ונרקיסיסטים נמשכים לקשר זה עם זה?

המשיכה בין סופר-אמפתיים לנרקיסיסטים נובעת מהדרך שבה הדפוסים הפסיכולוגיים שלהם משלימים זה את זה – אך באופן הרסני. הסופר-אמפתי מזהה מעבר למעטפת החיצונית של הנרקיסיסט; הוא חש את הכאב ואת חוסר הביטחון שמתחת לדימוי העצמי המנופח, ומאמין שעם מספיק אהבה, סבלנות ואמפתיה הוא יוכל לרפא ולעזור. זו החוזקה, אך גם המלכודת של האמפתי – הוא אינו מתאהב בדמות שהנרקיסיסט מציג כלפי חוץ, אלא בפוטנציאל שהוא מדמיין עבורו.

נרקיסיסטים, מצדם, נמשכים לסופר-אמפתיים משום שאלו מספקים עבורם הזנה מושלמת – הם נותנים בלי גבול, מאשרים ומקריבים בלי לדרוש כמעט דבר בתמורה. הסופר-אמפתי הופך למראה המשקפת את הדימוי האידיאלי של הנרקיסיסט, ומזינה אותו בהערצה ובתשומת לב.

בהתחלה הקשר נראה מבטיח: הנרקיסיסט גורם לסופר-אמפתי להרגיש נחוץ ואף נאהב, והאמפתי מגיב במסירות מוחלטת. אך במהרה מתברר שזו מערכת יחסים חד-צדדית: הסופר-אמפתי מעניק ללא גבול, מתוך תקווה שהקרבתו תניע שינוי, בעוד הנרקיסיסט מקבל ללא כוונה אמיתית להחזיר או להשתנות. הדינמיקה מתפתחת למעגל מתמשך של אידיאליזציה, ביטול עצמי, ומניפולציות רגשיות המעוררות תקווה מחודשת (Durvasula, 2019). זהו מעגל שבו האמפתי מאבד את עצמו, והאגו של הנרקיסיסט רק מתחזק.

תקווה, שהיא כוח רגשי עוצמתי, הופכת במצב זה למלכודת מסוכנת. לסופר-אמפתי, התקווה אינה רק רגש חולף, אלא חלק מהזהות שלו. היכולת שלו לראות את הפצעים הנסתרים של הנרקיסיסט יוצרת אצלו אמונה חזקה ביכולתו לשנות את המצב. מדי פעם, כאשר הנרקיסיסט מראה רמזים של פגיעות או הבטחה לשינוי, התקווה הזו מתגברת ומחזקת את האשליה כי המאמץ משתלם.

אך רגעים אלה אינם בהכרח סימן לשינוי אמיתי; לרוב הם חלק מהמנגנון שבו הנרקיסיסט שומר על שליטה, לעיתים במודע ולעיתים שלא במודע. רמז לפגיעות או הבטחה מעורפלת מספיקים כדי להצית מחדש את התקווה אצל הסופר-אמפתי ולהחזיק אותו במערכת היחסים. כך הופכת התקווה, שהייתה מניע חיובי, לשרשרת בלתי נראית שכובלת את הסופר-אמפתי לקשר שאין לו עתיד ממשי.

שינוי אמיתי דורש מחויבות עמוקה של האדם עצמו להתמודד עם הכאב הפנימי שלו, ונרקיסיסטים בדרך כלל אינם מוכנים לכך. האמונה של הסופר-אמפתי ביכולת לשנות את האחר מובילה להתעלמות מסימני האזהרה הברורים, וגורמת לו להשקיע שוב ושוב בחלום שלא יכול להתגשם. כך, בעוד התקווה שומרת על האשליה בחיים, המציאות הכואבת מוסתרת תחת ערפל מתמשך.

ביה"ס לפסיכותרפיה "הדיאלוגי"
לימוד הפסיכותרפיה הדינמית ומפגש עם הגישה הדיאלוגית מתוך העולם היהודי.

הלולאה האינסופית של מערכת היחסים בין סופר-אמפתי לנרקיסיסט

הקשר בין סופר-אמפתי לנרקיסיסט מתאפיין לרוב בלולאה אינסופית. בתחילה הוא נראה כמו אהבה אמיתית: הנרקיסיסט גורם לסופר-אמפתי להרגיש נבחר, חשוב ומיוחד, והסופר-אמפתי מגיב במסירות מוחלטת – אהבה עמוקה, הבנה, סבלנות והקרבה. אך בהדרגה האיזון מתערער. הנרקיסיסט מתחיל לבחון גבולות, לבטל רגשות, להשתמש בביקורת, בשתיקות מענישות (silent treatment) ובמניפולציות (גזלייטינג, gaslighting) כדי לשמר שליטה.

ומה עושה הסופר-אמפתי? הוא מתאמץ אף יותר: מנסה לפייס, להבין ולרצות. כל פגיעה רק מחזקת את המחויבות שלו, כי הוא משוכנע שאם רק יתמיד, אם רק יהיה טוב יותר – המצב ישתנה. כך נלכדים השניים בדינמיקה של נתינה חד-צדדית: הסופר-אמפתי מעניק עוד ועוד, בעוד הנרקיסיסט ממשיך לקחת, ללא כל כוונה להחזיר.

הנרקיסיסט חש מועצם, האגו שלו מתרחב, בעוד הסופר-אמפתי הולך ומתרוקן, מאבד קשר עם עצמו ועם צרכיו האישיים. הוא תוהה: "איך הגעתי לכאן? מתי הפכתי להיות כל כך קטן?" ולמרות הכול הוא נשאר, נאחז בתקווה, זוכר את ההתחלה ואת הפוטנציאל, את הרגעים הנדירים שבהם הנרקיסיסט הפגין פגיעות – וקשה לו לוותר על האפשרות שהרגעים הללו ישובו. אך זוהי אינה אהבה אמיתית, אלא עסקה לא שוויונית שבה צד אחד נפגע ומדמם, בעוד הצד השני אינו מבחין בכך או אינו מעוניין לראות זאת.

בנקודה זו על הסופר-אמפתי לשאול את עצמו בכנות: האם זו אהבה, או שאני מוותר על עצמי בשם האהבה? אהבה אינה אמורה להכאיב עד כדי כך, אינה אמורה לדרוש מאדם לבטל את עצמו עבור האחר, ואינה אמורה לגרום לצד אחד להרגיש בלתי נראה, לא מוערך או חסר ערך. הצעד הראשון ליציאה מהלולאה הזו הוא ההכרה בכך שמה שנתפס כ"אהבה עם אתגרים" הוא לעיתים קרובות קשר רעיל. השלב הבא הוא הבחירה: לוותר על התקווה המזינה את הכאב, ולהתחיל לבנות תקווה חדשה – כזו המבוססת על חיבור מחודש אל העצמי.

מדוע סופר-אמפתיים נופלים בקלות רבה כל כך למלכודת התקווה?

התשובה לשאלה זו נעוצה בעברם. רבים מהסופר-אמפתיים גדלו בסביבה שבה אהבה לא הייתה מובנת מאליה אלא מותנית: הם נאלצו לרצות אחרים, לשמור על שלום בית או להקריב את צורכיהם האישיים כדי לזכות בקבלה ואהבה. חוויות מוקדמות אלו עיצבו אצלם אמונה בסיסית, שלפיה ערכם מותנה במידה שבה הם מצליחים לגרום לאחרים להרגיש טוב. הם הפכו להיות המטפלים והמרפאים של סביבתם, אך במחיר של הזנחה מתמדת של צרכיהם האישיים.

כאשר סופר-אמפתיים פוגשים בנרקיסיסט, הם נמשכים באופן לא מודע בחזרה לתפקיד המוכר של המטפל והמציל. הם חשים חובה "לתקן" את האחר, כדי להוכיח שהאהבה שלהם חזקה מספיק ליצור שינוי. הנרקיסיסט, עם דפוס ההתנהגות של אידיאליזציה מצד אחד והערכה שלילית מצד שני, מחזק אמונה זו, וגורם לסופר-אמפתי להאמין שאם רק ישקיע יותר, יעניק יותר ויתאמץ יותר – הוא סוף סוף יזכה באהבה אמיתית.

אך זוהי אשליה מסוכנת: אף כמות של הקרבה אינה מסוגלת לשנות אדם שאינו מעוניין להשתנות. האמונה שהאהבה שלהם תוכל להציל את הנרקיסיסט אינה רק מוטעית, אלא היא גם הורסת בהדרגה את תחושת העצמי של הסופר-אמפתי.

בהקשר זה, יש לשים לב במיוחד לאנשי טיפול, אשר בשל נטייתם הטבעית לאמפתיה גבוהה ולרצון לתיקון, עלולים להיות פגיעים במיוחד לדינמיקות מסוג זה. מצב זה עלול להוות נקודת עיוורון הן במישור האישי והן במישור המקצועי, ומחייב התבוננות עצמית מעמיקה וליווי מקצועי (Halewood & Tribe, 2003).

כיצד סופר-אמפתיים יכולים להחזיר לעצמם את הכוח ולבנות מחדש את תחושת הערך העצמי?

1. הכרה במציאות: אהבה הניתנת ללא גבולות אינה זו המובילה לשינוי, ואינה הדרך לשחרר את הנרקיסיסט מהכאב הפנימי שלו. אהבה אמיתית אינה דורשת הקרבה של העצמי כולו, אינה שואבת את כל האנרגיה ואינה מותירה את האדם חסר כוח ומבולבל. לסופר-אמפתי יש עוצמה נדירה – היכולת להבין לעומק את רגשות הזולת, להקשיב ולתמוך. עם זאת, כוח זה מחייב גבולות ברורים. ללא גבולות בריאים, הופכת העוצמה הזו לפגיעות ולמלכודת של כאב. ברגע שהסופר-אמפתי מבין שאינו יכול לשנות את הנרקיסיסט, הוא מתחיל לפתח קשר חדש ובריא עם עצמו – ללמוד כיצד לשמר את האנרגיה שלו, להגדיר גבולות ולבנות מחדש את תחושת הערך העצמי, באופן בלתי תלוי באישור חיצוני (Neff, 2003).

הנרטיב המיסטי: תיקון הנפש על פי החסידות
בואו ללמוד את עבודת תיקון הנפש החסידית, ולהכניס נשמה לעבודתכם הטיפולית.

2. שחרור מהתקווה הכוזבת: התקווה לשנות את הנרקיסיסט אינה התקווה שתוביל לשינוי אמיתי, אלא אשליה המסיחה את הדעת. על הסופר-אמפתי להבין שאהבתו אינה יכולה להחליף את הבחירה האישית של הנרקיסיסט להתמודד עם עצמו. התקווה המתמשכת שהמאמץ שלו יוביל לתיקון האחר, היא תקוות שווא שלא תגרום לנרקיסיסט להשתנות.

3. לימוד הצבת גבולות: לסופר-אמפתי יש זכות מלאה לומר "לא". עליו ללמוד לומר, "אני לא יכול להמשיך לתת עד שלא יישאר לי דבר." הצבת גבולות מאפשרת טיפוח אהבה עצמית שאינה תלויה באישור של אחרים. בחירה בעצמך אינה מעידה על חוסר אהבה לזולת; היא ביטוי לכך שאתה בוחר קודם כל לאהוב ולכבד את עצמך. כאשר הסופר-אמפתי מתחיל לאהוב את עצמו ללא תלות באדם אחר, הוא מוצא מחדש את הכוח הפנימי ואת האנרגיה החיונית שהיו לו לפני מערכת היחסים הרעילה.

4. בנייה מחדש של הערך העצמי: הסופר-אמפתי לומד בהדרגה להקשיב לצרכיו וליצור קשרים המכבדים את גבולותיו, במקום להוביל אותו לתסכול ולתחושת ריקנות. כך מתגלה הכוח האמיתי של הסופר-אמפתי: היכולת להבין את הזולת ולהעניק תמיכה ונתינה, המבוססת כעת על יסודות של אהבה עצמית ובריאות רגשית.

סיכום

לסיכום, הקשר בין סופר-אמפתי לנרקיסיסט מגלם מפגש טעון בין כאב, תקווה, תלות וכמיהה עמוקה לריפוי פצעי עבר. עבור רבים – ובמיוחד בקרב אנשי טיפול – מדובר בשדה מוקשים רגשי, שבו כוונות טובות עלולות להפוך למלכודת מתמשכת. שינוי אינו נולד מהקרבה עצמית, אלא מתאפשר רק באמצעות הצבת גבולות בריאים, טיפוח אהבה עצמית ובחירה מודעת בקשרים המבוססים על הדדיות וביטחון רגשי. ההכרה באי-היכולת לשנות את האחר אינה כישלון – אלא תחילתה של חירות פנימית.

ישנה חשיבות רבה בהגברת המודעות, הן הציבורית והן המקצועית, לאלימות רגשית סמויה – כזו שאינה מותירה סימנים פיזיים, אך שוחקת את תחושת העצמי מבפנים. הבנת הדינמיקות הפסיכולוגיות העמוקות, היכולת להמשיגן ולקרוא להן בשם, וכן חינוך לדפוסי קשר בריאים כבר מגיל צעיר – עשויים לשמש אמצעי מניעה ראשוני לפגיעות ארוכת טווח, ולקדם תרבות של מערכות יחסים מיטיבות בחברה כולה.

מקורות

American Psychiatric Association. (2013). Diagnostic and statistical manual of mental disorders (5th ed.).

Bartholomew, K., & Horowitz, L. M. (1991). Attachment styles among young adults. Journal of Personality and Social Psychology, 61(2), 226–244. https://doi.org/10.1037...514.61.2.226

Durvasula, R. (2019). Don't you know who I am? How to stay sane in an era of narcissism, entitlement, and incivility. Post Hill Press.

Halewood, A. and Tribe, R. (2003) What is the prevalence of narcissistic injury among trainee counselling psychologists? British Journal of Medical Psychology, 76, 87-102. https://doi.org/10.1348/14...69274

Lancer, D. (2014). Conquering shame and codependency: 8 steps to freeing the true you. Hazelden Publishing.

Neff, K. D. (2003). The development and validation of a scale to measure self-compassion. Self and Identity, 2(3), 223–250. https://doi.org/10.1080/15298860309027