לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
אני מסכימ.ה להצטרף לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים ומידע שיווקי
זכור אותי
על שירה ככפרה-איחוי-ריפוי. או: איך נהייתי משוררתעל שירה ככפרה-איחוי-ריפוי. או: איך נהייתי משוררת

על שירה ככפרה-איחוי-ריפוי. או: איך נהייתי משוררת

כתבות | 2/5/2024 | 3,218

השימוש בכתיבה-קריאה של שירה ביבליותרפית, מכוון את המטופל אל המדיום הפואטי כמדיום שמאפשר לגעת בנשמה. המטרה של התרפיה הביבליותרפית היא אם כך להתחבר לנשמה המשך

 

על שירה ככפרה-איחוי-ריפוי. או: איך נהייתי משוררת

או: איך השירה יילדה אותי

(ביאליק קרא לזה – "מאין נחלתי את שירי")

רות נצר

 

רשימה זו היא הרחבה של הרצאה בכנס השקה של הספר 'דרך מילים – קריאה וכתיבה כמרחב טיפולי' שהתקיים ב-15.3.2023

 

רשימה זו מוקדשת
לאחי אורי ז"ל
שהיה אתי

 

... הַסְּפָרִים הַחֲשׁוּבִים מִכֹּל
מַּמְתִּינִים לִתְחִיַּת הַמֵּתִים כְּשֶׁתִּקְרְאִי בָּהֶם,
שֶׁבְּדִמְמַת הַלַּיִל אוֹרְגִים אֶת פֵּשֶׁר הַיְּקוּם,
עַד יוֹם אֶחָד יַגִּישׁוּ לָךְ אוֹתוֹ כָּתוּב בִּמְפֹרָשׁ.
(נצר. 2015:24)

 

הדברים שאומר כאן אינם דברים מלומדים. כאן אדבר ממקום שמתאים יותר למבט של ג'יימס הילמן, אנליטיקאי פוסט-יונגיאני מהחשובים שיש, שמציע לחזור מהידע אל החוויה. הוא אומר ששירה פועלת עלינו מתחת לעור. היא "אש כחולה", בניסוח של הילמן (Hillman 1989 :15).

אני רוצה לומר שעצם השימוש בכתיבה-קריאה של שירה ביבליותרפית, מכוון את המטופל אל המדיום הפואטי כמדיום שמאפשר לגעת בנשמה. המטרה של התרפיה הביבליותרפית היא אם כך לא רק ריפוי הסימפטום, אלא כמו שהילמן היה אומר - making soul. להתחבר לנשמה. בספרי 'נפש הספרות' (נצר 2021) כתבתי על הנשמה הפואטית ועל המיתוס כפואטיקה.

לפי הילמן לא הפירוש של סמל חשוב אלא החוויה את הדימוי בו הוא מתגלם. לא המודעות אלא מה שהוא מכנה "עשיית הנשמה". יונג, ב'ספר האדום' מחפש את נשמתו שאבדה לו (נצר 2022).

אדבר על החיבור שלי לנשמה דרך השירה ממש מראשית חיי. בניסוח של הילמן, זה כאילו שהיא המלאך המלווה שלי:

רילקה מבקש מהמשורר "לומר את הדברים בכל מאודם". (רילקה 1999: 40)


- פרסומת -

ואלתרמן, ב'כוכבים בחוץ' (1959: 128) אומר:

הִנֵּה הָעֵצִים בְּמִלְמוּל עֲלֵיהֶם
הִנֵּה האֲוִיר הַסְּחַרְחַר מִגֹּבַהּ
אֵינֶנִּי רוֹצֶה
לִכְתֹּב אֲלֵיהֶם
רוֹצֶה בְּלִבָּם לִנְגֹּעַ.

ובכן, השירה מאפשרת לגעת בלב העולם. להרגיש ולחוש את הדברים "בכל מאודם".

לגעת בלבם של הדברים, שפירושו לגעת בלבנו, מאפשר לומר את הדברים בכל מאודם. זה מה שעושה אותנו אמיתיים. האם לא זו מטרת התרפיה?

בכתבי הקודש, הטקסטים המקודשים והנפלאים ביותר כתובים כשירה: שירת הים, שירת האזינו, שיר השירים. שירה היא דימויים וסמלים כמו בחלום. את הנפש לא רואים, יכולים לדבר עליה רק בדימויים. גם המונחים שלנו על הנפש: מודע, לא מודע וכו' הם למעשה דימויים. יונג אומר שעושרה של הנפש טמון בדימויים. הסמל והדימוי מאחים את הקרע בין העולם הפנימי והחיצוני.

נכדתי בת השנתיים כך עשתה. כשאימה בקשה שלא תבכה כשאומרים לה ללכת למקלחת, היא ענתה בעיניים דומעות: "עננים בעיניים. יורד גשם". היא דיברה בדימויים. בלי שידעה שזו שירה.

שירה היא שפת הילדים. אנחנו מקריאים להם שירים. זו שפת המיתוס. עד שגורשנו מהגן המיתי ועד בלבול השפות. אולי כל הילדים מדברים שירה. במקרה הייתי שם ותיעדתי. כל שירה משמרת את הדימוי המיתי.

לשירה חשיבות מיוחדת במצבי סף. לסייע לעומד בסף כנגד חרדת הסף-הסוף.

אלתרמן כותב: גְּדוֹלִים, גְּדוֹלִים רִגְעֵי הַסּוֹף (שם. עמ' 44).

מילות הקדיש הפואטיות נועדו לחזק את נפשנו נוכח רגעי הסוף : בשעה שהלב נחמץ לנוכח הריק האובדן והאין, דווקא כאן מצפים מהאדם לומר תפילת שבח והודיה לבורא עולם שברא עולם כרצונו כראות עיניו: יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח. עגנון אומר שהקדיש נועד לשבח את האל כדי לחזק אותו כשאבד לו אחד מאנשיו (עגנון 1969:288), ואנו נאמר שהקדיש נועד לחזק את לבנו נוכח האובדן: יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל, שְׁמֵהּ דְּקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא. [אמן] לְעֵלָּא מִן-כָּל-בִּרְכָתָא, שִׁירָתָא, תִּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא דַאֲמִירָן בְּעָלְמָא, וְאִמְרוּ אָמֵן. [אמן]

כיוון שהטקסט ארמי ובלתי מובן מועצם כוחו המצלולי שפועל עלינו מעבר לכל הבנה תודעתית. כוח המקסם הסוגסטיבי של השירה יש בו מהנומינוזי הנשגב. יונג מאמין שהנומינוזי מרפא. השירה מרפאת אותנו, בין השאר, בשל האלמנט החזרתי המערסל של המקצב, ההטעמה, התנועות, העיצורים, החריזה - החזרה על אותיות, הטעמות ומלים - החזרה1 – זה האלמנט הבסיסי בכל ריטואל – הריטואל מעניק ביטחון ווודאות שהעולם כסדרו עומד ומכיל אותנו לעולם ועד. ו'הקדיש' הוא ריטואל פואטי.

בשיר 'קדיש בת' שכתבתי התרחשה אותה חזרתיות בלתי נמנעת:

גַּם אֲנִי רָצִיתִי לְהַגִּיד קַדִּישׁ
גַּם אֲנִי רָצִיתִי לְהַגִּיד קַדִּישׁ
גַּם אֲנִי רָצִיתִי לְהַגִּיד קַדִּישׁ
וְלֹא נָתְנוּ לִי
 
וְאָמַרְתִּי קַדִּישׁ
וְאָמַרְתִּי קַדִּישׁ
 
קוֹלִי יִשָּׁמַע (נצר 2006 א : 62)

 

שירת סף היא כתיבת שירת הייקו בסף המוות, והיא דרך הכנה למוות בזן בודהיזם הקדום. כך השירה מסייעת לנפש בהכנה למוות. למשל שני שירי הייקו של נזירי זן יפניים:

יהיה אשר יהיה
המקום ששטים אליו
ענני הסתו
 
אתם – חיו בטוב
אני כדרך כל בשר, אהיה
לטל עשבים ( הופמן, 1985: 115, 119)

גם בקדיש וגם בהייקו אנחנו רואים איך השירה בעלת כוח מאגי ריתמי מערסל שמסייע כנגד המפגש עם המוות. היא מהווה תיבת הצלה כנגד ההצפה הרגשית.

המינימליות של מיעוט מילים בהייקו מסמנת את הכיוון הרוחני לקראת המוות שהוא האין. מוותרים על המילים לקראת העיקר.


- פרסומת -

גם שיר ערש הוא שיר סף. על סף הלילה החשוך. לכן שרים לילד שירי ערש כדי להרגיע את הפחדים מפני הלילה.

גדלתי בשנות הצנע, שנות החמישים. מה שרו לנו אז:

שְׁכַב בְּנִי, שְׁכַב בִּמְנוּחָה
אַל נָא תִּבְכֶּה מָרָה
עַל יָדְךָ יוֹשֶׁבֶת אִמְּךָ
שׁוֹמֶרֶת מִכָּל רַע

אבל אמא לא ישבה ליד מיטתנו בהשכבה של הלינה הקיבוצית.

מְיַלֵּל בַּחוּץ הַתַּן
וְנוֹשֶׁבֶת רוּחַ שָׁם...
אַךְ אַתָּה, בְּנִי הַקָּטָן
נוּמָה שְׁכַב וִישַׁן

כן, שמענו את יללות התנים ופחדנו.

בּוֹעֶרֶת הַגֹּרֶן בְּתֵל יוֹסֵף,
וְגַם מִבֵּית אַלְפָא עוֹלֶה עָשָׁן...
אַךְ אַתָּה לִבְכּוֹת אַל תּוֹסֵף,
נוּמָה, שְׁכַב וִישַׁן.
 
לַיְלָה, לַיְלָה, לַיְלָה אֵשׁ
תֹּאכַל חָצִיר וָקַשׁ,
אָסוּר, אָסוּר לְהִתְיָאֵשׁ
מָחָר נַתְחִיל מֵחָדָשׁ
 

בוערת הגורן בתל יוסף. כמובן. לא רק בתל יוסף אלא גם בקיבוץ שלנו בעמק בערה הגורן כשהערבים אז בשנות החמישים הבעירו את השדות של הקיבוצים. כך מרגיעים ילד לקראת השינה?

כבר פרדריקו לורקה ([1933] 1989) כתב על כך ששירי הערש מלאים תיאורי פחדים שהאם העייפה מתמודדת איתם. כאילו להכין את הילד הקטן לעתידו, ולמעשה שיר הערש נועד להכיל, להרגיע ולנחם את האם העייפה.

אבל מנגינת השיר בילדותי היתה כל כך יפה. השיר עצמו היה האם השרה לנו שיר ערש.

השירה כבר אז הכילה עבורי את הנחמה.

לַיְלָה, לַיְלָה, לַיְלָה צֵל
מָחָר נַתְחִיל מֵחָדָשׁ
הִנֵּה תִּגְדַּל, תָּרִים הַיָּד
תֵּצְאוּ לַבִּנְיָן אָז יַחְדָּיו

שיר הערש הינו כעין אובייקט מעברי למרחב המעברי, המרחב הלימינלי, שבין יום ללילה. והשיר עצמו הוא האמבט האלכימי בו טובלים האם והילד יחדיו בטקס ההשכבה. המרחב ביניהם והשיר הם "השלישי" שמחבר את הדיאדה אם-ילד. מקצב השיר הוא "הדובּי" המחבר את פעימות לבם יחדיו.

יונג מספר איך הגיעה אליו נערה כפרית עם בעיית אינסומניה (אי יכולת להרדם). תוך שיחה איתה הוא "שמע" את קול אמו שרה שיר ערש. הוא זמזם ושר את מילות שיר הערש הזה לנערה בקול של אמו והנערה האזינה בהתמסרות. הנערה לא שבה שנית. אחרי מספר חודשים יונג פגש את הרופא שלה והלה סיפר ליונג שהנערה נרפאה מנדודי השינה שלה אחרי הפגישה איתו (McGuire William and R.F.C. Hull (ed): 418).

 

בשנות הצנע לא היו ספרים לילדים בקיבוץ בו גדלתי. קראתי את מה שמצאתי במדף הספרים הקטן של הורי. קראתי את שירי רחל. כמה אהבתי את שירת רחל, שכידוע, היתה עצובה.

באותה תקופה בלינה המשותפת, בהעדר הורי, עם פחד מהערבים והתנים בחוץ, בגיל שמונה בערך, לילה אחד של פחדים אמרתי לעצמי – "כשאהיה גדולה אכתוב ספרים". אחרי הרבה שנים נזכרתי בזה. בדיוק אלו היו המילים שאמרתי אז. מפליא איך משהו בי ידע כבר אז את כוח המרפא שהספרות תעניק לי – כקוראת וככותבת.

בלילות התערבבו יללות התנים בקולות בכי תינוקות מבית התינוקות. ואני ילדה, לבדי בַּמיטה, לבדי בָּחדר, לבדי בָּעולם. בשוכבי בלילות שמעתי את הולם לבי המפוחד ולא ידעתי אם קול לבי הוא או קול צעדיו של האורב הבא מבחוץ.

בחוברת קטנה לספרות, במדף הספרים של ההורים, מצאתי אז את שירו התמציתי והנוקב של אריה לודוויג שטראוס, שתיאר את פעימות לבי וליווה אותי שנים רבות:

"מַה זֶּה קָם בָּאֹפֶל וְהָיָה?
הִתְעוֹרַרְתִּי. אֵיך עוֹד אֵרָדַם?
הֲקָרְאָה חַיָּה בְּקוֹל אָדָם
אִם אָדָם הוּא, כַּחַיָּה יִלֵּל?
...אִם זָעַק הַלֵּיל מִלֶּב חַיָּה?
כָּל הָאֹפֶל קָם בִּי וְהָיָה".

 שנים רבות עברו עד שהבנתי שהשואה היא שהידהדה בשיר הזה, שדומה היה לי שנכתב עלי.


- פרסומת -

 

ובתיכון, כל בני כיתתי לא שוכחים עד היום את המורה לספרות, יצחק מאיר, צעיר בן עשרים, שורד שואה, שידע על השואה מה שאנחנו כילדים באותם שנים עדיין לא ידענו.

הוא היה אוהב ספרות בעומק לבו. הוא קרא לפנינו את הפואמה 'ברוך ממגנצא' של טשרניחובסקי: על ברוך ממגנצא באשכנז שיוצא מדעתו אחרי שהוא שוחט את אשתו וילדיו כדי שלא יומתו בידי הפורעים במאה ה-12. את הקטע הנורא הזה המורה קרא לנו בהברה אשכנזית בהטעמה שרק אוהב שירה יכול לקרוא בה שירה:

פֹּה הַקְּבָרִים! פֹּה גַּם קִבְרֵךְ!
לִפְנֵי שְׁלשֶׁת יָמִים
פֹּה נֶאֶסְפוּ וַיִּטָּמְנוּ
כָּל זִבְחֵי-הַדָּמִים.
...
פְּסִילֵי-אֶבֶן אִלְמִים קָרִים
נִצְּבוּ אֶל הַקִּירוֹת
וְאַךְ עֵינֵיהֶם, עֵינֵי חוֹרִים
הֵן אֵלַי מַיְשִׁירוֹת
אֶבֶן נַחְנוּ וְלֵב אֵין בָּנוּ –
כֹּחַ הִיא וּגְדֻלָּה
תַּחַת כַּף רַגְלֵנוּ אֶבֶן
תִּכְרַע תֵּבֵל כֻּלָּהּ (1966 : קמד)

כל הכיתה נאלמה דום. למרות התוכן הנורא ואולי גם בגללו, נהיינו מהופנטים אל כוח השירה.

בכל פגישת מחזור אנחנו מדקלמים יחד את הקטע הזה:

פְּסִילֵי-אֶבֶן אִלְמִים קָרִים
נִצְּבוּ אֶל הַקִּירוֹת
וְאַךְ עֵינֵיהֶם, עֵינֵי חוֹרִים
הֵן אֵלַי מַיְשִׁירוֹת

הכוח של המקצב, החריזה וההטעמה, כמו פטיש, כל מילה מכה בך כמו מכת גורל בלתי נמנעת.

כמו הולם התופים ברקויאם של ורדי.

זו שירה גדולה. אופן הביטוי של ההתרחשות הקשה בשירה הזו הוא המעניק לה מעין תוקף עליון. קשה להסביר את זה; ההתאמה המוחלטת של האותיות והמילים והמקצב החוזרים על עצמם, יוצרים מיכל מארגן שיוצר חווית קיימות, עמידות ועוצמה כנגד ההתפרקות הנפשית של המספר ושל השומע.

אני תוהה – מדוע היה זה אירוע מכונן עבורי לאהבת השירה שהוחתמה בי באותו שיעור? אולי גם כי הייתה באותו אירוע התרחשות במרחב הקבוצתי מול המורה-השמאן השבוי בעצמו בכוח העז של האינקנטציה של הטקסט המקודש שהוא מעביר לקבוצה בטקס הקדמון אשר מלכד את הקבוצה.

וכמובן היתה התפילה. תפילה היא שירה. בכלל, כל הטקסטים המיתיים של ימי קדם היו שירה משום שאת הכל למדו בעל פה בהעדר דפוס, והכוח הריתמי של השירה מאפשר לזכור בעל פה. מעבר לזה, בעיני, תפילה באה מהמקום הקמאי של הדימויים שהוא השירה. הלא אלוהים עצמו הוא הדימוי האולטימטיבי. והתפילה כולה חגה סביבו כמו ריטואל קדום.

קטע התפילה המופלא ביותר הוא בסיום 'תפילת נעילה' של יום הכיפורים. ברגע השקיעה שהוא רגע סף. זה קטע שלאה גולדברג אמרה עליו שהוא השיר הלירי היפה ביותר בשירה העברית :

פְּתַח לָנוּ שַׁעַר
בְּעֵת נְעִילַת שַׁעַר
כִּי פָנָה יוֹם
 
הַיּוֹם יִפְנֶה
הַשֶּׁמֶשׁ יָבֹא וְיִפְנֶה
נָבוֹאָה שְׁעָרֶיךָ

(שימו לב למילים, לאותיות ולתנועות החוזרות) והוא בנוי כולו על המתח בין המשאלה 'פתח לנו שער', ומילוי המשאלה – 'נבואה שעריך':

אלו שני משפטים פואטיים, שכל אחד הוא עולם ומלואו, כמו שיר הייקו בן שלוש שורות. השלמות הזו שיש בשיר הזה היא מה שמהדהד בנו, ואל שעריה אנחנו רוצים לבוא, ואנחנו באים: נָבוֹאָה שְׁעָרֶיךָ.

כמו שיר במיטבו, גם כאן השיר עצמו הוא המשאלה והוא גם המענה למשאלה.

בפסוק מהתפילה "מי כמוך נאדרי בקודש" אני שומעת את הנהדר. האדיר. העטוף באדרת. אבל גם הנעדר. כך שהנוכח האדיר והנהדר מכיל את הנעדר. אנחנו שומעים את כל זה מבלי שאנחנו יודעים שאנחנו שומעים את זה, אבל הביטוי עצמו מהלך עלינו עוצמה שנובעת מאותה ידיעה בלתי ידועה.


- פרסומת -

 

"מִלִּים הֵן עֲקֵבוֹת שֶׁל הַנֶּעֱדָר.
מִלִּים הֵן הֲשָׁבַת אֲבֵדָה.
מַעֲלוֹת בָּאוֹב אֶת הַמִּתְמַהְמֵהַּ". (נצר. 2006ב: 9)

כשבמילה יש יותר ממה שהיא – גם אנחנו הופכים להיות יותר ממה שהננו. כלומר, נהיים מה שהננו באמת.

בחיבור 'הנאת הטקסט' ([1973] 2007) הגדיר רולאן בארת את הכתיבה כ"מדע ההתענגויות על השפה". התענגות השירה עבורי אינה רק אקוסטית-צלילית המגיבה לאונומטופיה2, לרחש המקצב ולצלילי האותיות החוזרות, אלא היא גם התענגות חזותית-חושית-אסתטית המגיבה לתבנית הצורנית של האותיות החוזרות, לאורך השורות, למרחב הלבן בין המילים, לעיצוב הגרפי של כל שורה במרחב הדף. כל אלה ביחד הופכים את השירה למרחב פועם.

השירה מעניקה לנו אמונה קיומית על ידי מחזוריות המקצב הריטואלי של קצב השיר שלעולם ימשיך להדהד בעולם ולהתקיים. השירה מרפאת בכוחה הריתמי - מחברת אותנו לגופנו. לקיום הפרי-נטלי – לרחם, בתוככי מקצב הלב והדם של האם. זה הריטואל הבסיסי של הקיום האורגני והנפשי כאחד.

וזה עובד עלינו גם דרך הגוף. אפילו בתחושת השיר המתקרב יש משהו גופני. כך כתבתי:

הַשִּׁיר שׁוֹמֵעַ מַנְגִּינָה
לֶעָתִיד לָבוֹא
רֶטֶט מַרְעִיד אֶת שְׁנָתוֹ –
פּוֹעֵם כְּמוֹ וְרִיד בָּרַקָּה.
[...] הַתְּחוּשָׁה הַמֻּקְדֶּמֶת שֶׁל שִׁיר מִתְקָרֵב וּבָא
הִיא גּוּפָנִיּוּת גְּמוּרָה
כְּמוֹ יְדִיעָה מַקְדִּימָה שֶׁל הֶתְקֵף אֶפִּילֶפְּטִי
כְּמוֹ רֶטֶט סֶלוּלָרִי מְאוֹתֵת
כְּמוֹ הֶדֶף אֲוִיר בִּמְעוֹף חֲלוּק הָאֶבֶן
שֶׁמֻּשְׁלָךְ אֶל בְּרֵכַת הֶחָזֶה
לִקְרַאת צְלִילָה (נצר. 2015: 56)

הריתמוס הפואטי מחבר אותנו לריתמוס של היקום, ואז כמו בטקסי כניסה לטראנס מתחולל בנו שינוי. משהו בנו מתרחב ונפתח אל משהו אמיתי - עמוק יותר:

עַכְשָׁו אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁהַשִּׁירָה מְשַׁנָּה אֶת מַצַּב
הַתּוֹדָעָה, מַצִּיתָהּ אוֹתָהּ, וְגַם עִרְסוּל הַגַּלִּים
שֶׁמַּשְׁבִּיעִים אֶת הָרוּחוֹת, פְּעִימַת הַיָּם, הֶמְיַת הַקּוֹנְכִיּוֹת,
חֲבָטוֹת הַטֶּנִיס, מְחוֹל הַיָּד שֶׁמְּפַזֶּרֶת פְּרוּרִים לַדְּרוֹרִים,
נִיעוֹת הַצַּוָּאר הַקְּצוּבוֹת שֶׁל הַיּוֹנִים שֶׁמְּהַדְּסוֹת מוּלִי,
הָאֲנָשִׁים שֶׁמְּהַלְּכִים אֶל תּוֹךְ עִקְּבוֹתֵיהֶם,
לִבִּי הוֹלֵם בְּמִקְצַב הֲלִיכָתָם, המוסיקה היא העולם,
והָעוֹרֵב שֶׁנִּצַּב מַלְכוּתִי עַל רֹאשׁ הָעַמּוּד,
מַבִּיט סְבִיבוֹ, וּמְנַצֵּחַ עַל הַמַּקְהֵלָה. (נצר. 2015: 138)

כך שירה היא העצמי האישי ביותר המתמזג עם העצמי הגדול הקוסמי. כך שירים הם תיבות תהודה של עצמנו ושל היקום. וזה האיחוי המרפא של הנשמה-עולם.

שירה היא התמרכזות. הוויה מועצמת. הוויה קיומית אחרת. ממתינה שנפשיל את הוילון.

השירה מבקשת להשתלב עם היומיומי:

שִׁירָה שֶׁשּׁוֹכַחַת
שֶׁהִיא שִׁירָה
שֶׁנִּהְיֵית דִּבּוּר.
שִׁירִים
מֵהַפֹּה וְשָׁם שֶׁל הַחַיִּים.
שִׁירִים פְּרוּמִים
שֶׁחוֹלְפִים כְּמוֹ עֲנָנִים. שִׁירִים
שֶׁהֵם כִּמְעַט כְּלוּם,
שֶׁצּוֹמְחִים בַּשּׁוּלַיִם
כְּמוֹ טִפּוֹת מַיִם. ( נצר 2015: 79).

שירה היא שירה היא שירה. כוחה בתוכה. היא אינה זקוקה לפרשנות. השירה היא המקום המבורך שבו הסמל יכול לנוח מפני האור הישיר של הפענוח. כפי שכותב אלתרמן:

כַּבִּי אֶת הַנֵּרוֹת. הָאוֹר זוֹעֵק לָנוּחַ!

הלשון הפואטית מכוננת בעצם רגע התהוותה את החוויה שהיא מדברת עליה. הלשון הפואטית לא רק בוראת את השירה בעת התהוותה אלא היא גם בוראת ברגע התהוותה את העולם אותו היא מתארת ואת החוויה את העולם.

כבר בסיפור בראשית סופר לנו שאלוהים ברא את העולם בדיבור. כשאמר "יהי אור" "ויהי אור".

החוויה שלנו את המציאות המתוארת בשיר, היא חוויה של התקיימות המתואר נכחנו המתהווה ברגע זה של כתיבת השירה: כְּשֶׁאֶכְתֹּב זַיִת יִצְמַח / עֵץ זַיִת בְּגִנַּת בֵּיתִי./  כְּשֶׁאֶכְתֹּב  יוֹנָה תָּבוֹא /  יוֹנָה וְתֵשֵׁב עַל עֵץ הַזַּיִת.


- פרסומת -

ואף ברגע של קריאת השירה אנו נופחים בה רוח חיים שוב ושוב. רגע קריאת השיר הוא הווה מתמשך, רגע שנדלק אור פנס המאיר את השיר, רגע שמשחזר את רגע כתיבתו. בזהירות אפשר לומר שכל רגע שמשורר את עצמו, רגע התהוות שירה הוא רגע התגלות. רגע של נוכחות. הנה. הינו.

שירה היא הוויה. כמעט כל שיר שאצטט כאן:

פִּנִּיתִי עַצְמִי
וְהוּא פָּנָה אֵלַי
עַל שְׂפָתוֹ חָנִיתִי (נצר 2019: 57).
צִפּוֹר בִּצְלִיל
נָקוּב
שׁוּב וָשׁוּב -
צֹפֶן הַחַיִּים קָצוּב! (נצר 2019:20)
קֵץ הָעוֹלָם לֹא יָבוֹא
בְּעוֹדִי מְקַלֶּפֶת
גַּרְגְּרֵי רִמּוֹן אַרְגְּמָנִיִּים (נצר 2019:20)

*

ועוד אלתרמן. כמו רבים גיליתי אותו בגיל 15:

וְהַיָּמִים נִזְכֹּר הַמְּסֻלָּעִים בַּתְּכֵלֶת
אֶת כּוֹחַ גָּבְהֵיהֶם
אֶת נֶצַח יַלְדוּתָם
כִּי אִם נִשְׁכָּח רָעֵי, כִּי אִם נִשְׁכַּח אֶת אֵלֶּה
אֶל מִי
אֶל מִי יֵצֵא
לִבֵּנוּ בְּעֵת דָּם
 
[...] קִרְבִי תּוּגַת חַיַּי
עַכְשָׁו מֻתָּר לָגֶשֶׁת
הַבֶּכִי הֲלָזֶה שֶׁלֹּא בָּכִיתִי לָךְ
כְּאֶבֶן לְצַוָּארִי בְּקוֹפְצִי מִגֶּשֶׁר" ( 1959: 128)

וכל זה כדי לקבל את הרשות הפשוטה לבכות.

גיליתי דרך אלתרמן את הרפרטואר האינטנסיבי הפנימי שלא ידעתי שקיים בי. את עצם האינטנסיביות. את הרשות להכיר בה ולהרגיש אותה.

זה אלתרמן שגם החזיר את עולמי החילוני אל אלוהים:

עוֹלַם הָאֱלֹהִים. בְּהֶבֶל לַיְלָה חַם
מוּל נְשִׁימַת שָׁמֶיךָ הַקְּרֵבִים לְמַטָּה
[...] שַׁלְוַת כּוֹכָב וּמַיִם לְעֵינַי לִמַּדְתָּ
[...] אֲנִי שָׁלֵו, דַּרְכִּי אֵלֶיךָ נִפְתְּחָה... ( 1959: 37)

גם ביאליק דיבר בשמי:

וּבְהִשְׁתַּתֵּק כָּל-הָעוֹלָם,
אַרְגִּישׁ: לִבִּי עֵר וּמְדַבֵּר;
אַרְגִּישׁ: מַעְיָן טָהוֹר אֶחָד
הוֹמֶה אַט שָׁם וּמִתְגַּבֵּר. (1954: לא )

 

כשהייתי בת חמש עשרה קיבלתי מקרוב משפחה שהראיתי לו את שירי הראשונים, ספר שירים במתנה, ובהקדשה שבה הקדיש אותי לעצמי, כתב לי בשפתו הפואטית: "לעד ישיר לבֵך".

היקום שולח לנו כל הזמן טקסטים ותמונות שמרחפים סביבנו. לפעמים כשהקולטנים שלנו פתוחים הם נקלטים בנו. אנחנו קוראים לזה השראה.

אני כותבת עצמי לדעת. הקולאז' הזה של כל מה שנובע ממני ועובר דרכי ונארג יחד, כאילו היה טקסט קדמון שממתין להבשיל דרכי.

מה יונג היה אומר לנו על כתיבה עצמית: נקשיב לדבריה של מטופלת שלו שכתבה מה שיונג אמר לה, והוא הציע לה לעשות כמותו, לצייר ולכתוב את עולמה הפנימי כמו שהוא עשה ב'ספר האדום' : "אני מייעץ לך לבטא את עולמך יפה ככל שתוכלי, בספר יפה [...] אז תשתחררי מכוחם [...של מכאוביך..] ואז כשדברים אלה יהיו בספר יקר, תוכלי לגשת אליו לדפדף בו. בשבילך זו תהיה הכנסיה, הקתדרלה, המקום השקט של רוחך בו תמצאי התחדשות. אם מישהו יאמר לך שזה מורבידי או נוירוטי ותקשיבי לו – אז תאבדי את נשמתך, כי בספר הזה נמצאת נשמתך" (Corbett. 2009).

 

הפסיכיאטר ואן דר קולק מדבר על שימוש בכתיבה לעצמך כאחת הדרכים לטיפול בטראומה, כדי לחבר אדם מחדש אל עצמו. הוא רואה בכתיבה העצמית חיבור בין כל חלקי המוח האחראים להתבוננות עצמית ולבניית הנרטיב העצמי בלי דאגה לשיפוטיות מבחוץ. אכן, המוח שלנו מחבר את הקורים והסינפסות, והעצבים, לרשת של מארג, כמו מרבד או שטיח (ואן דר קולק 2021), כמו גזע העץ שאוחז יחד את כל ריבוי ענפיו ועלעליו. כל אלה מטפורות למה שאנחנו מכנים - העצמי.

אני את עולמי הפנימי כתבתי בספר אוטוביוגרפי (נצר 2012). ואף כי בדיבור היומיומי פעמים רבות לָעוֹת מילותי, מתגוששות זו בזו, ואובדות לי, בכתיבה בסופו של דבר הן יודעות מעצמן למצוא את מקומן הנכון. דומה שהמילים מרכיבות את התשבץ; כביכול פותרות את החידה. כתבתי משום שחייבת הייתי להציל את הזיכרון של מה שהיה בחיי הורי ובחיי שלי. את מה שהיה, וגם את מה שלא ראוי היה שיהיה, ולהפוך אותם לחיים ראויים להיזכר. לכתוב את הסיפור שלי פרושו היה לתעד את הרגעים בהם הזכרונות הותמרו למילים הנכונות. עכשיו כשכתבתי אותו הוא נהיה וודאי וקיים כהווה מתמיד שאינו חדל. הכתיבה הזו הופכת את ההעדר לנוכחות. היא משיבה את שאבד. עכשיו הסיפור אוחז בי בכף ידו ושומר עלי.


- פרסומת -

השנים של הכתיבה הזו היו השלמת תהליך התרפיה שלי. יש חשיבות עצומה בתהליך הכתיבה עצמו בו כל הפרטים הנפרדים של חייך מתלכדים למארג אחד קוהרנטי של קווי איחוי והכל נהיה מתאים. לכתוב על המשפחה זה להיות בעלת הבית של הסיפור הזה, וגם להתגורר בבית הזה, כשהדלתות פתוחות לצאת ולבוא כרצוני.

*

נשוב אל השירה, רילקה שואל: "מי שר את הלב הרחוק / השוכן שלם בלב הדברים?" וגם אנחנו נשאל: מי הוא החושב אותנו? מי כותב אותנו, מי שר אותנו, מה חולם אותנו? מי מדמה אותנו? מה-מי בוחר את המילים וסדר המילים והניסוח כשמשפט בא אחרי משפט? יונג אמר שלא אנחנו הבעלים של הנפש אלא היא הבעלים שלנו. אפשר לקרוא לזה: הלא-מודע. אולי יש לא-מודע פואטי. אולי יש עצמי פואטי, או נשמה פואטית. אבל מה אמרנו בזה?

מתברר ששירה היא כמו המחשבה שנחשבת בנו, שחושבת אותנו. המחשבה מחפשת חושב ולא החושב מחפש את המחשבה, במטפוריקה של ביון. ומכאן השאלה – מי כותב אותנו מתוך תת ההכרה של הנייר. יונה וולך שואלת ועונה: "ציפור ציפור / מה את שרה / מישהו אחר / שר דרך גרונך" (וולך, 1992 : 168).

*

השאלה – "מי הוא השר דרך גרונך" עולה גם בשיר הבא שבו החלימה והשירה מתקיימות יחד. שיר שלי מלפני 15 שנים, שמתעד חלום עוצמתי, שאני מנסה להתמודד איתו במשך שנים רבות, ובתוך השיר עצמו אני מנסה להתמודד עם ההלם של מה שיונג מכנה "חלום גדול". בלילה, אחרי שכתבתי את החלום מיד כתבתי אותו כשיר, מתוך הצורך להארקה של הכוח העצום המפחיד שבו.

זה שיר שעבר גלגולים רבים, כמו הצורך לעבד חוויה שוב ושוב כך השיר נכתב שוב ושוב בגרסאות שונות.

שיר-חלום

בְּבֵית כְּנֶסֶת מָלֵא נָשִׁים
אִשָּׁה מְבֻגֶּרֶת אָמְרָה בְּלַהַט, בִּדְחִיפוּת -
 
"אֱלֹהֵי מיידנק וֶאֱלֹהִי אַשְׁוִיץ וְעוֹד מַחֲנוֹת"...
"אֱלֹהִים הָיָה שָׁם וֶאֱלֹהֵי אושויץ הָיָה הַמַּעְיָן
והַמַּעְיָן הָיָה לַיְלָה"
 
עָלַי לִכְתֹּב אֶת הַמִּשְׁפָּט מִיָּד פֶּן יִשָּׁכַח -
"אֱלֹהֵי מיידנק וֶאֱלֹהִי אַשְׁוִיץ"
הַחֲלוֹם גָּדוֹל עָלַי -
 
לָמָּה הוּא מְחֻיָּב לְדַבֵּר עַל הַנּוֹרָא
הַזֶּה בִּשְׂפַת שִׁירָה –
 
הַשִּׁירָה הִיא וְרִידֵי הָעוֹלָם –
רַק שִׁירָה תָּכִיל אוֹתוֹ
 
כְּשֶׁאֱלֹהִים
בִּמְקוֹם לְהַכּוֹת עַל חֵטְא
שׁוֹלֵחַ אֵלַי שׁוֹשַׁנָּה שְׁחֹורָה. (נצר 2019: 88)

 

"אֱלֹהִים הָיָה שָׁם וֶאֱלֹהֵי אושויץ הָיָה הַמַּעְיָן / והַמַּעְיָן הָיָה לַיְלָה" – זו שפה של דימויים. זאת שירה. כך החלום עצמו דובר בשפת שירה. בתוך החלום אני שואלת - למה?

"לָמָּה הוּא מְחֻיָּב לְדַבֵּר עַל הַנּוֹרָא / הַזֶּה בִּשְׂפַת שִירָה?"

והשיר עונה לי - הַשִּׁירָה הִיא וְרִידֵי הָעוֹלָם - רַק שִׁירָה תָּכִיל אוֹתוֹ.

והשיר שב ומדבר אלי בשפה של דימויים: שאלוהים "שׁוֹלֵחַ אֵלַי שׁוֹשַׁנָּה שְׁחֹורָה".

יפה מצידך ששלחת אלי חלום עוצמתי ורוחני, אני אומרת לו, אבל השושנה השחורה הזו היא במקום להכות על חטא. אפוא החרטה שלךָ?

 

באחד משיריה3 זלדה מקבלת בחלומה שושנה שחורה מבעלה המת. השושנה השחורה היא אפוא מתנת אהבה שמגיחה מהעולם הנסתר מעינינו. אפשר שהשיר הזה שהפך עלי את עולמי באותה תקופה, כמו כל השירים שמגיעים אל כל מי שהם מגיעים, גם כשהם קשים, הינו מתנת אהבה.

בשירים אין תשובה לשאלות. לשירים יש שוליים פרומים. אבל הם עצמם תשובה.

בחלום הזה מגיע אלי משפט עוצמתי פואטי. זו חוויה מופלאה. חכמינו הכירו את התופעה וכתבו: "השכים ונפל לו פסוק לתוך פיו - הרי זו נבואה קטנה" (בבלי. ברכות. נה). אין הכוונה לנבואה ממש אלא למסר חשוב שהגיע ממקום גבוה. יונג אומר שחומרים ארכיטיפיים מגיעים מנוסחים בשפה גבוהה. מסרים מיוחדים כאלה נמסרים בשפה פואטית ויש הרגשה שהם התקבלו כדי להעביר אותם הלאה. כך כתבתי:

בִּשְׁנַת נִים לֹא נִים
שָׁמַעְתִּי מִשְׁפָּט
בְּדִמְדּוּמֵי לַיְלָה
"תֵּן לְכֻלָּם מִזְמוֹר" (נצר 2019: 146)

*


- פרסומת -

אחד ממרכיבי הריפוי שיש בכל יצירת אמנות הוא היופי. כך תחושת היופי ששירה מעניקה. היופי הוא אחד מאיכויות העצמי. הוא ביטוי של איזון ושלמות. שלמות מחברת זו פועלת ככוח תיקון כנגד ההתקפה על החיבורים (בניסוח של ביון) שמתרחשת כל הזמן בעולם ובנפש. "העולם יוושע רק על ידי יופי". – אלה המילים ששם דוסטויבסקי בפיו של הנסיך מישקין, שבשל הנאיביות שלו כונה בפי הבריות "אידיוט".

היכולת לחוות יופי, אומר הפסיכואנליטיקן דונלד מלצר, הינה אבן יסוד בבריאות נפשית. חווית היופי קשורה לתשוקה לחיים, לרצון לחיות ולחוות. ככזו היא בעלת משמעות עמוקה ומרפאת. (Melzer 2008). השיר מעצם שיווי המשקל הפנימי בין חלקיו מאפשר חווית יופי פנימי גם כאשר אין עניינו ביופי או בחוויות מיטיבות ואף כשהוא מתאר מציאות עגומה, קשה ועכורה.

אני רוצה להוסיף כאן גם את ממד הכפרה כריפוי. נהוג לחשוב על כפרה על ידי בקשת סליחה, ענישה, או העלאת קורבן. אבל יש כפרה אחרת, והיא על ידי עשיית טוב כתיקון בעולם, כפי שבובר אומר (נצר 2011: 272). כתיבת שירה גם היא כפרת תיקון. כל אחד מאתנו סוחב איתו את הצל-העוולות שלו ושל אחרים, שהוא היה רוצה למנוע את קיומן. כפרה על ידי יצירה אינה במקום אחריות לעשיית טוב כתיקון ביחסים בין אישיים בעולם, אבל יש בה מעין כפרה על הרע הקיומי הבלתי נמנע, הרע-הצל האישי והלא-אישי.

הכפרה של הטוב כנגד הצל-הרע מקבילה ליופי כנגד הכיעור. הטוב והיפה אינם רק ניגודם של הרע והכיעור. הם לא מופיעים רק כקומפנסציה, כפיצוי, אלא הם קיימים כארכיטיפים לעצמם (נצר 2014). כתיבת שירה היא יצירת שלמות ולכן היא עשיית טוב בעולם.

 

השירה הייתה והינה חיונית לנשמת אפי:

מִלִּים סְבִיבוֹתַי
בְּתוֹכִי
כְּמוֹ הַמַּלְאָכִים
שֶׁהִבְטִיחוּ לָנוּ
שֶׁיִּשְׁכְּבוּ מִתַּחְתֵּינוּ
כַּאֲשֶׁר נִפֹּל
 
גִּפַּרְנוּ תֵּבַת מִלִּים לִשְׁכֹּן בָּהּ
תֵּבַת מִלָּה
הֵיכָל לִפְנִים הֵיכָל

השירה היתה לי מורת דרך לחיים ולנפש. המפגש עם השירה הוא חסד. כל מה שמובא אלינו דרך השירה, יהיה אשר יהיה, מועצמת מהותו. וכך יש בשירה הבטחה שהחיים הינם יותר ממה שהם.

 

פעמים רבות אנחנו שואלים את עצמנו אם יש בכלל מקום למשורר בעולם.

והשיר (שלי) עונה:

"הַמְּשׁוֹרֵר צָרִיךְ לִכְתֹּב שִׁירָה
כְּדֵי לְהָעִיר אֶת הַשֶּׁמֶשׁ,
כְּדֵי לְאַפְשֵׁר לַצְּמָחִים לִגְדֹּל -
הַמְּשׁוֹרֵר צָרִיךְ לִכְתֹּב שִׁירָה
כְּדֵי לְהַקְשִׁיב,
כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה לוֹ סִבָּה לָקוּם בַּבֹּקֶר,
הַמְּשׁוֹרֵר צָרִיךְ לִכְתֹּב כְּדֵי לִנְשֹׁם, כְּדֵי לִלְגֹּם אֶת הָעוֹלָם.
- - - הַמְּשׁוֹרֵר כּוֹתֵב כִּי הוּא מוֹצֵא עַצְמוֹ כּוֹתֵב."
(נצר. 2015: 84)

 

לשאלה מדוע אדם כותב, עונה עגנון בנאום פרס הנובל, כשסיפר כיצד התחיל לכתוב: "בן חמש שנים הייתי כשכתבתי את שירי הראשון", אמר. "מתוך געגועים על אבא כתבתיו. מעשה ונסע אבא ז"ל לרגל עסקיו. תקפו-עלו געגועיי עליו, ועשיתי שיר". מעניין שעגנון מתאר איך מקור השירה בגעגוע אל מה שאבד. הנה אנו רואים איך השיר נהיה האובייקט המעברי בין הילד לאביו. אבל ההסבר הזה מקטין את מהות השירה. גם אם השירה, ככל יצירה, היא תחליף למשהו-מישהו, היא קיימת כאיכות אוטונומית שלמותית לעצמה ומקורה בה, ובמשהו מעבר לנו, וכפי שאמרתי, היא מתת חסד. כך מתברר שאת השירה לא נכון להסביר על ידי המושגים של הנפש אלא על ידי הנשמה, כלומר על ידי השירה עצמה.

ועולה בדעתי הפסוק: "השיבנו ה' אליך". כן, השירה משיבה אותנו אל עצמנו. והגעגוע הוא חלק ממהותנו. הוא לא רק הביטוי לחסר אלא גם למלאות. הגעגוע הוא המלאות. וכך גם השירה. לכן, גם אם כל השירים כבר נכתבו, גם אם קוראי השירה כולם נמוגו כבר, אפציר במוזת השירה לבל תעזבני.

אאֲבָל מָה יִהְיֶה אַחֲרֵי שֶׁאֶסְתַּלֵּק
כְּשֶׁמִּתּוֹךְ נְקֻדַּת שְׁמִי
אֶבְקַע אֶל הָאֵינְסוֹפִי -
מִי יִכְתֹּב אֶת שִׁירִי? (נצר 2015: 87)

 

הערות

  1. החזרה כאמצעי ספרותי קדום קרויה אנאפורה. היא מאופיינת בחזרה על מילה או ביטוי בתחילת שורה, פסקה או בתים רצופים.
  2. באונומטופיה נעשה שימוש במילים שצליל הגייתן מזכיר או מחקה את המסומן שלהן. לדוגמה בעברית המילים "בקבוק", " רישרש", "זימזם", "טפטוף" הן אונומטופיות.
  3. זלדה: "האם געגועי בראו / שושנה שחורה שנתת לי / בחלום / או געגועיך חדרו בדמות פרח / מן העולם הכמוס אל חלומי." (זלדה 1975: 5)

 

מקורות

אלתרמן נתן. 1959. כוכבים בחוץ. ספרית פועלים.

בארת רולאן. [1973] 2007. הנאת הטקסט. תרגום אבנר להב. רסלינג.

ביאליק חיים נחמן. 1954. ים הדממה. בתוך: כל כתבי ח"נ ביאליק. דביר.

בסל ואן דר קולק. 2021. נרשם בגוף. מוח, נפש וגוף בריפוי מטראומה. תרגום איריס רילוב. פרדס.

הופמן יואל. 1985. אומרי שיר על סף מוות. מסדה.

וקנין אורלי ובר-זקן שרית. 2023. דרך מלים - קריאה וכתיבה כמרחב טיפולי. כרמל.

טשרניחובסקי שאול. 1966. שאול ממגנצא. בתוך שירי שאול טשרניחובסקי. דביר.

לורקה פדריקו גרסיה. [1933] 1989. משחק הדואנדה ותורתו . תרגום רינה ליטווין. הקיבוץ המאוחד.

נצר רות. 2012. ההתחלה-נומה עמק. כרמל.

נצר רות. 2014. מֵעֵבֶר לטוב הפעיל, על פסיכולוגיה ועל יהדות. מארג, כתב עת פסיכואנליטי, כרך ה.

נצר רות. 2015. הגוף היחיד. ספרא.

נצר רות. 2019. עפאים. כרמל.

נצר רות. 2006 ב. עקבות. כרמל.

נצר רות. 2006. קדיש לאבא. כרמל.

עגנון שמואל יוסף. 1969. פתיחה לקדיש – אחר מיטתם של הרוגי ארץ ישראל. מתוך סמוך ונראה. שוקן.

רוט מירב. 2023. אמנות האבל של הקורא/ת. בתוך וקנין אורלי בר-זקן שרית. 2023. דרך מילים - קריאה וכתיבה כמרחב טיפולי. כרמל.

רילקה ריינר מריה. 1999. אלגיות דואינו. תרגם שמעון זנדבנק. הקיבוץ המאוחד.

שניאורסון זלדה. 1975. אל תרחק. הקיבוץ המאוחד.

Corbett Sara. 2009. The Holy Grail of the Unconscious. The New York Times Magazine. 16.9.2009.

Hillman James.1989. A Blue Fire. Harper Perennial. N.Y.

McGuire William and R.F.C. Hull (ed). [1948] 1977. C.G. Jung Speaking. N.J; Princeton University Press. Bollingen Series.

Meltzer, Donald and Williams, Meg Harris (2008) The apprehension of beauty: The role of aesthetic conflict in development, art and violence. Karnac, London.

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא: חלומות, פסיכותרפיה יונגיאנית, תרבות ואמנות, ביוגרפיה, חמלה
ד"ר אייל אברהם
ד"ר אייל אברהם
פסיכולוג
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)
דנה קאופמן
דנה קאופמן
פסיכולוגית
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)
נועה פרן דרומי
נועה פרן דרומי
פסיכולוגית
אונליין (טיפול מרחוק), נתניה והסביבה
אלי כהן
אלי כהן
פסיכולוג
כפר סבא והסביבה
ניבה רטנר
ניבה רטנר
עובדת סוציאלית
תל אביב והסביבה
טל שפירא מסרי
טל שפירא מסרי
פסיכולוגית
אונליין (טיפול מרחוק)

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.