שלמה פלד, אילן דיאמנט
בגידה בממלכת הסוד
מסע אל נפשם של מרגלים שבגדו במדינתם
מטר הוצאה לאור
בוגדים? גיבורים? מורדים? חריגים?
אנה מונטס, בתו של פסיכיאטר צבאי נוקשה ופוגעני, חוקרת במודיעין האמריקאי, מעבירה במשך שנים מידע רב ערך למודיעין הקובני. פידל קסטרו כינה אותה "מלכת קובה" ובן זוגה לשעבר הגדיר אותה "מלכת הקרח".
גיא ברג'ס, נער שעשועים בריטי פרוע, משרת במשרד החוץ הבריטי ומסור לקג"ב הרוסי. בשעות היום הוא משוטט במסדרונות הכוח בלונדון ובלילות צד מלחים שיכורים בסמטאות לונדון למגעים מיניים מזדמנים, כשמעליו מרחפת דמותה של אמו האהובה, האישה היחידה בחייו.
מרקוס קלינברג, ניצול שואה מפולין, מומחה בעל שם למגֵפות, לנגיפים ולחיסונים, מכהן כסגן מנהל המכון הביולוגי של מדינת ישראל ומוסר לרוסים את הסודות הכמוסים והרגישים ביותר של המדינה בה מצא מקלט כשורד האחרון של משפחתו שנספתה בשואה.
הם ושכמותם: קים פילבי, אדוארד סנודן, ג'ונתן פולארד, אולג גורדייבסקי, מרדכי ואנונו ואחרים – כולם דמויות מורכבות ומאתגרות.
ספר זה מציג את סיפור חייהם של אנשים שהפרו את חובת הנאמנות לארצם, בוחן את המאפיינים האישיותיים שלהם ומנתח את המניעים הפסיכולוגיים שהביאו אותם לנקוט את הצעד הדרמטי, הבלתי הפיך, של הבגידה.
האם בכל אחד ואחת מאיתנו טמון פוטנציאל לבגידה? האם אפשר לנבא התנהגות קיצונית זו? האם ניתן להקטין את הסיכונים להתרחשותה של בגידה? איזה מחיר משלמים הבוגדים, ומהן ההשלכות לארגונים החשאיים שאליהם השתייכו?
המחברים הם יוצאי מערכת הביטחון: שלמה פלד הוא איש מודיעין ופסיכולוג ארגוני, שפעל במשך שנים בתחום המודיעין האנושי. ד"ר אילן דיאמנט, פסיכולוג קליני מומחה, עסק באבחון ובמתן תמיכה נפשית לעובדים ובני משפחותיהם בקהיליית המודיעין.
שלמה פלד פסיכולוג ארגוני, בעל תואר שני מאוניברסיטת בר-אילן. שירת כפסיכולוג שדה בצנחנים, בבית הספר לקצינים ובסיירת מטכ"ל. מילא שורת תפקידים במסלול המבצעי והניהולי במשרד ראש הממשלה בארץ ובחו"ל. כיום פועל כיועץ ארגוני ומלמד במכינות קדם-צבאיות.
ד"ר אילן דיאמנט הוא פסיכולוג קליני, בעל תואר שלישי מאוניברסיטת לונדון. עסק באבחון ובטיפול בעובדים במערכת הביטחון. הקים את המרכז לטיפול מבוסס מנטליזציה בישראל. לימד במגמה הקלינית בביה"ס לפסיכולוגיה ובתכנית לפסיכותרפיה בפקולטה לרפואה, באוניברסיטת תל אביב. עוסק בטיפול במרפאה פרטית.
לפניכם פרק מתוך הספר באדיבות המחברים וההוצאה לאור:
פרק 4: מרקוס קלינגברג - הניצול האחרון
יליד פולין, 1918-2015. עבד כסגן המנהל של המכון הביולוגי בישראל, בגד עבור ברית המועצות
האם מרקוס קלינגברג היה "המרגל שגרם את הנזק החמור ביותר לביטחון המדינה"? כך או כך, מדובר בארכי-בוגד אשר נוכח הרגישות של המידע שהעביר ונוכח המבוכה הביטחונית הרבה שגרם, נאסר תחת שם בדוי, אברהם גרינברג. לחוג מכריו נאמר שהוא מאושפז בסנטוריום בשווייץ. רק כעבור שנים פורסם בציבור חלק קטן מפרטי הפרשה.
המכון הביולוגי בנס ציונה הוקם בשנת 1952 ועסק במחקר ובפיתוח של חיסונים ותרופות, ובמניעת מגפות. זהו ארגון רגיש וקריטי ביותר, ובו פעל קלינגברג כמקור של הקג"ב בשיא תקופת המלחמה הקרה. לא מן הנמנע שחלק מהמידע שהעביר לרוסים הגיע גם למדינות ערב.
"המרגל האחרון"?
קלינגברג נולד בוורשה ב-1918. באוטוביוגרפיה שלו, "המרגל האחרון", הוא מספר כי היה בן למשפחה חרדית, להורים ליברלים "ופתוחים לעולם החיצון," שהקפידו על "קלה כחמורה," אך היו משכילים ורחבי אופקים. מרקוס הצעיר היה חשוף לספרות תורנית לצד ספרות פולנית וגרמנית.
מהאוטוביוגרפיה עולה הרושם כי כילד וכנער צעיר היה מוקף בדמויות גבריות רכות וחלשות ובנשים קפדניות, נוקשות ושתלטניות. הוא תיאר את אביו כאיש עדין ונוח, שהיווה עבורו דמות משמעותית מבחינה רגשית ומבחינה אינטלקטואלית. אמו היתה "טיפוס שונה בתכלית מאבא... היא היתה אישה חזקה מאוד שניהלה את הבית ביד רמה." כבר בשלב מוקדם של נישואיהם נוכחה אמו לדעת שהאב אינטלקטואל מזהיר, אך איש עסקים לא מוצלח, עד כדי "כישלון מוחלט בכל מה שנוגע לכסף... איש שכל מיזם שבו נגע נרקב, נבל ונשר." סגנון התנהגותה של אמו תואר כמחוספס: "היא לא היתה מייעצת אלא מטיפה. תמיד צדקנית ומלאה מטען מוסרי," נוקשה גם בכל הקשור להתלבטויות דתיות וחינוכיות. מרקוס נחשף למערכת יחסים דומה בין הוריה של אמו — סבתא קמצנית ורודנית וסבא סוחר גדול ועתיר נכסים, המתנהג באופן כנוע ומתבטל.
כאשר היה מרקוס בן תשע חלה אביו, והוא עבר להתגורר אצל סבו וסבתו מצד האב למשך ארבע שנים. הוא העיד על עצמו כי כנער וכבחור צעיר היה גנדרן ואהב להתלבש בהידור. בין היתר סיפר כי באחד הימים ביקש מסבתו כסף לרכישת בגד, אולם היא סירבה ובתגובה הוא פתח בשביתת רעב. כעבור יומיים נתן לו סבו את הכסף הדרוש. "זו היתה שביתת הרעב הראשונה שלי, אך לא האחרונה," סיפר בדיעבד והודה שזהו: "נשק יום הדין של החלשים." שש דודות היו לקלינגברג, ואחת מהן היתה אחראית לחינוכו הדתי. היא גם זו שהשליטה משטר קיצוני עד "שיצא שמה ברחבי גליציה כאחת משתי הנשים האדוקות בעולם" (הראשונה היתה שרה שנירר, מייסדת רשת בתי הספר לבנות "בית יעקב").
קלינגברג החל את לימודי הרפואה בוורשה, בירת פולין. במהלך שנות לימודיו נחשף לגילויי אנטישמיות קשה, לצד אידיאולוגיה סוציאליסטית. הוא שקל להצטרף למלחמת האזרחים בספרד אולם בחר להימנע מכך. מאוחר יותר כתב כי תחושות הצער, החרטה והבושה ליוו אותו במשך כל שנותיו: "פספסתי הזדמנות להילחם בפשיסטים, והבטחתי לעצמי שזה לא יקרה שוב."
חודשים ספורים לפני כיבוש פולין בידי הגרמנים שוחח קלינגברג עם סבו שיחה אשר ביטאה אולי את משאלתו לבחור לעצמו זהות. סבו סבר כי הוא כבר לא יהיה רב בישראל, "...אבל אולי תהיה רב אצל הקומוניסטים." מתוך כך, כתב קלינגברג בספרו: "קיבלתי את אישורו של סבא ויותר לא היססתי. אני מרקסיסט."
"הֶר קלינגברג, דע לך שלא יישארו יהודים בפולין, הם יושמדו כולם"
בספטמבר 1939 פלשו הנאצים לפולין, והחלו לפרסם צווים שונים ובהם מגבלות על האוכלוסייה בכלל ועל היהודים בפרט, ביניהם איסור על החזקת מקלטי רדיו בבתים פרטיים. בהכירו כי הגרמנים מפחדים ממחלות מידבקות, רקם אביו של קלינגברג תוכנית יצירתית שתמנע את אובדן מקלט הרדיו. האב העמיד פני חולה ושכב חיוור בחדר שבו שכן גם מקלט הרדיו. על קירות החדר התנוססו שלטים המזהירים מפני סכנת הידבקות. קצין שהגיע כדי להחרים את הרדיו נכנס לחדרו של האב אך לא יצא אלא לאחר כחצי שעה, פרק זמן שנדמה כנצח עבור מרקוס, אמו ואחיו. לאחר שיצא הקצין ומקלט הרדיו בידו סיפר להם האב על השיחה שניהלו השניים. אותו קצין היה אוסטרי ששירת במילואים, בן גילו של האב. שניהם שירתו בצבא האוסטרי במלחמת העולם הראשונה וכך נוצרה קרבה בין השניים. בסיומה של שיחת הרעים לחש הקצין לאב, כמשתף סוד: "הֶר קלינגברג, דע לך שלא יישארו יהודים בפולין, הם יושמדו כולם."
האב שוכנע שצריך לעזוב את פולין, אולם האם התנגדה לכך בכל מאודה. האב לא ויתר, ולמרות התעקשותה של אמו, "לראשונה בחייו ניסה לכפות עליה דבר שלא רצתה." היתה זו הפעם הראשונה שקלינגברג ראה באביו דמות גברית תקיפה. בעצת אביו, ובניגוד לרצונה של אמו, ברח קלינגברג לברית המועצות. הוא חב את חייו לחוכמת ההישרדות של אביו. לקראת עזיבתו את בית הוריו ליווה אותו אביו במשפט שיאיר את המשך חייו: "אתה צריך ללכת. לפחות אחד צריך להישאר בחיים."
קלינגברג שירת בצבא האדום כרופא על אף שלא השלים את חובות לימודיו. בתום המלחמה שב לפולין, ומצא שכל בני משפחתו, בהם הוריו ואחיו הקטן אייז'יק, נרצחו בטרבלינקה.
זמן קצר לאחר מכן הכיר את ונדה, אשתו לעתיד, מומחית בביולוגיה, ניצולת שואה, אשר במהלך המלחמה חייתה בגטו ורשה. גם בני משפחתה נספו. איאן, נכדו של קלינגברג, סיפר לימים שסבתו ונדה נעתרה להצעת הנישואים של מרקוס בתנאי שהם יעזבו את פולין, שהיתה עבורה "בית קברות ענקי."5
בני הזוג עברו להתגורר בשוודיה. ונדה נהנתה שם מחיים שלווים, אך קלינגברג חיפש דרכים לעזוב את המדינה. וכך, סיפר: "בלי החלטה מודעת ועל אף שלא הגדרתי את עצמי כציוני, התחלתי לעסוק בגיוס מתנדבים לקבוצה שתיסע לארץ ישראל."6 ההחלטה הפכה למוחשית כאשר התקבלה בעצרת האו"ם ההחלטה על חלוקת הארץ לשתי מדינות, בתמיכתה של ברית המועצות. בשנת 1947 נולדה בתם סילביה ושנה לאחר מכן, למורת רוחה של ונדה, עלתה המשפחה הקטנה לישראל. ונדה לא סלחה לקלינגברג על שגרר אותה לישראל בניגוד לרצונה. היא לא התאקלמה בארץ ולא השתלבה בה.
קלינגברג שירת כרופא בחיל הרפואה בצה"ל והתקדם לדרגת סגן-אלוף. הוא אימץ לעצמו נהגים של קפדנות וספרטניות: "כשהייתי קצין בצה"ל הייתי ידוע כקשוח, קפדן ובלתי מתפשר... עמוק בפנים בערה בי תשוקה הרפתקנית, שרק הקרובים לי ביותר יכולים היו לזהות. ההרפתקנות נבעה אף היא מהרצינות שבה תפסתי את החיים."
בקיץ 1950, בתיווכו של מכר ישראלי, הביע קלינגברג נכונות לפגוש דיפלומט מהשגרירות הרוסית בתל אביב. האיש, סוקולוב שמו, גייס אותו ללא מאמץ כמקור מודיעיני. בשנת 1952, לאחר שלוש שנות שירות בצה"ל, הצטרף קלינגברג למכון הביולוגי, לתפקיד סגן מנהל. את כל סודות המכון העביר לרוסים. הוא נחשד כסוכן רוסי כבר בשנת 1965 אך נחלץ מאישום בעור שיניו, בעקבות כישלונו של השב"כ להפלילו בשאלות בבדיקת הפוליגרף. גם בשנים שלאחר מכן לא הצליחו גורמי הביטחון להשיג ראיות נגדו. בשנת 1977 הגיע מידע נוסף, שבעקבותיו הוטל עליו פיקוח הדוק במיוחד, אולם רק בשנת 1983 הוא נעצר, נחקר, והודה בריגול לטובת ברית המועצות.
קלינגברג הורשע בבגידה ובריגול חמור ונידון למאסר עולם, ובפועל לעשרים שנות מאסר. בשנת 1998, לאחר שריצה חמש-עשרה שנות מאסר, שוחרר מהכלא מטעמים הומניטריים על רקע מה שתואר כבעיות בריאות, בתמיכתם של ראש השב"כ דאז יעקב פרי ושל שלושים ותשעה חברי כנסת. רק בשנת 2003 הורשה לעזוב את ישראל. הוא עבר להתגורר בפריז בקרבת בתו סילביה ונכדו איאן, ונפטר שם בשנת 2015.
במודעת האבל שפורסמה לאחר פטירתו, אשר נוסחה מבעוד מועד על ידי קלינגברג עצמו בשנת 2004, נכתב: "...פעל לטובת ברית המועצות בהתנדבות ומטעמים אידיאולוגיים בשנים 1950-1976."
"עד היום אני מתבייש שפתחתי את פי"
למגינת לִבּם של חוקריו, קלינגברג הכחיש במהלך החקירה כל קשר להאשמות נגדו.7 נקודת המפנה בחקירתו אירעה זמן קצר לפני תום ימי המעצר שהוקצבו לחוקרים. מאמצים רבים של חוקריו לגרום לו להודות עלו בתוהו, עד אשר החוקר הראשי, חיים בן עמי, מצא בכליו תמונות של הוריו. המשמעות הנפשית העמוקה של התמונות מבחינת קלינגברג נחשפה כאשר הואשם על ידי החוקר בכך שבגד לא רק במדינת ישראל, אלא גם באמו ובאביו, בכך שנטש אותם, השאיר אותם עם הנאצים וברח. במיצוי רגשי האשמה הללו העלה החוקר את הזרמים הנפשיים התת-קרקעיים שפעלו בתוככי נשמתו, וזה היה המהלך שגרם לקלינגברג להודות.
במצוקתו הרבה ניסה קלינגברג להתאבד כמה פעמים. בניסיון הראשון הוא ניסה לחשמל את עצמו, ובניסיון השני נטל כמות מופרזת של תרופות לדילול דם. להפתעתו, הוא התעורר בבית חולים. בדיעבד הסביר כי חשב שהתאבדות היא דרך נאותה לסיים את סיפור חייו ולזכות בתהילה כמהפכן. במהלך מאסרו ביצע ניסיון התאבדות נוסף, באמצעות חיתוך ורידיו.
שנים אחר כך סיפר ששבירתו בחקירה הסבה לו בושה רבה. בדברים לעיתון "מעריב" כתב: "שבירתי בחקירה היתה מבישה ועד היום אני מתבייש שפתחתי את פי. אני לא יכול לסלוח לעצמי שנפלתי בתרגילים כה פשוטים כמו הבטחות של חוקרים." אשתו ונדה, שאף היא הופעלה על ידי הרוסים, לא הודתה בדברים מעולם. באותו מכתב ל"מעריב" סיפר קלינגברג גם על המבוכה הרבה שחש על כך שלא עמד בציפיותיה של ונדה: "בניגוד אלַי, שנשברתי והודיתי, ונדה, שנעצרה ונחקרה אף היא בעקבות מעצרי, לא הודתה בדבר, וגם לא סלחה לי על כך שנשברתי."
עד כאן באשר להודאה בחקירה. אולם מה הביא את קלינגברג לבגוד מלכתחילה?
ש', חוקר ותיק, הכיר את קלינגברג היטב. להערכתו, מדובר בבוגד שהתאפיין במגלומניה, אדם שנהנה מהמשחק בעולם החשאי, אשר חש עוצמה וכוח מעצם החיים הכפולים, והיה בעל דעה מצוינת על עצמו כמי שמשתייך לאליטה המקצועית והחברתית: "הכול מגיע לו... הוא מבין הכול, ואחרים — כלום." לדבריו, קלינגברג נשלט בידי אשתו, כ"אשת הפרופסור שהקפידה על שמירת השם הטוב של המשפחה... שלא יהיו בושות."
במשך כל השנים דבק קלינגברג באותו הסבר לגבי המניע שלו למסירת המידע לשירותי הביון הרוסיים. בספרו כתב שהוא האמין כי צריך היה לחלוק את הסודות לגבי נשק להשמדה המונית, בהנחה שאז, ורק אז, תפחת נטייתם של שני הצדדים במלחמה הקרה להשתמש בנשק זה. כדי לחזק את דבריו, הדגיש את העובדה שלא היה מוכן לקבל תמורה כלשהי עבור המידע שמסר. נוסף על כך, הוא הסביר שמסירת המידע נבעה מהחוב שיש לו לרוסים: הם אלה שהצילו את העולם מן הנאצים, והדגיש גם את התפיסה האידיאולוגית שלו: "תמיד הייתי קומוניסט."
המורכבות של מושא ההזדהות שלו עלה בריאיון שערך עמו אור הלר בעיתון "מעריב". לשאלה אם הוא מגדיר את עצמו כישראלי ענה קלינגברג: "בטח שאני מרגיש ישראלי. רוב חיי הייתי בארץ, מתוך שמונים ושמונה שנים חייתי חמישים וארבע שנים בישראל."
בספרו האוטוביוגרפי תיאר זאת קלינגברג אחרת: "אולי משהו באישיות שלי, בביוגרפיה שלי, עשה אותי לאדם שמתרגל כל כך בקלות למקומות חדשים. הרי כך היה בכל הפעמים הרבות שבהן החלפתי עיר, מדינה, יבשה. כך היה כבר בגיל תשע, כשהורי שלחו אותי מעיר הולדתי ורשה כדי לחיות אצל הורי אבי בעיירה קשוביצה, וכך היה גם כשחזרתי לבית הורי אחרי ארבע שנים. כך היה כשנאלצתי לברוח לברית המועצות ולהשאיר מאחור את בני משפחתי, וכך היה כשחזרתי לוורשה אחרי המלחמה. בכל מקום נהפכתי מיד למקומי, לכל סביבה התרגלתי במהירות. גם בגיל שלושים, כשמצאתי עצמי עוגן בנמל של מדינה חדשה במזרח התיכון בעיצומה של מלחמה בין יהודים לערבים (שעליהם שמעתי קודם לכן רק באגדות), תוך זמן קצר השתלבתי בלבנט ונהפכתי ישראלי. אולי זה באמת משהו בי. הרי כשוונדה שמעה שכביכול מציעים לי עסקה של חמש-עשרה שנות מאסר במקום עשרים, היא אמרה בפסקנות הידועה שלה: 'אין עסקה. הוא לא יחזיק מעמד אפילו שבע שנים.' היא לא החזיקה מעמד, ואני החזקתי. אני התרגלתי. כן, גם לחיים בכלא התרגלתי, וגם שם, בגיל מבוגר, הסתדרתי."
חיים בצל טראומה
נראה שאחד המאפיינים הבולטים של קלינגברג, כפי שסבר החוקר ש', הוא מגלומניה. הוא תיאר אותו כאדם שמימש את ההזדקקות לתחושה מתמדת של עוצמה וכוח באמצעות הסתרה של חיים כפולים כמרגל, בעל דימוי עצמי גבוה, מלא בעצמו. קו בולט נוסף שעלה מדברי קלינגברג הוא הצורך בהישרדות ותחושת חובו כלפי הרוסים שהצילו אותו בתקופת השואה.
אין ספק כי המניע שבאמצעותו הצדיק קלינגברג את בגידתו הוא אכן אותנטי. את המקור למחויבות הזו ניתן לשייך לאחת החוויות הקשות והטראומטיות יותר בחייו: החזרה לפולין שלאחר המלחמה, וההכרה בכך שכל בני משפחתו הגרעינית נרצחו בטרבלינקה והוא נותר לבדו. כמו ניצולים אחרים שמשפחותיהם נספו בשואה, עוצמת הטראומה נחקקה בגופו ובנשמתו. לא יהא זה מופרך להניח כי בתודעתו של קלינגברג נחקקה משאלת אביו, שלפחות אחד מבני המשפחה ישרוד ויישאר בחיים. ולאחר ששרד את המלחמה, פגש את ונדה, יצר זוגיות והקים משפחה כביטוי להמשכיות החיים, כפי שעשו רבים מניצולי השואה בשנים שלאחר המלחמה.
ניתן להניח שטראומת האובדן של הוריו, השבר הנפשי בחזרתו לבית ריק והצורך לדבוק בחיים מצויים ברקע ה"שליחות" שלקח על עצמו, לאזן בין המעצמות ולמנוע מלחמת עולם נוספת.
מנקודת מוצא זו, של חיים בצל הטראומה, ניתן לבחון את האנרגיה הנפשית שדחפה את קלינגברג לבגידה. בבגידתו הוא מילא את צוואת אביו לשמר את המשכיות המשפחה, ועוצמת הדחף למלא את משאלת אביו היא זו שגרמה לשבירתו בחקירה ולהודאתו במעשי הריגול. בקוטב האחד, זהותו היהודית כבן הבכור וממשיך שושלת הוריו, ובקוטב המנוגד, התפנית שעשה בהמירו את האמונה ביהדות ל"דת" הסוציאליסטית. הפתרון המודע של קלינגברג למתח שבין הקטבים ולהפחתת רגשי האשמה היה בחיזוק תחושת השליחות, במניעת מלחמת עולם שלישית. בנקיטת צעד זה היתה אמנם הרגעה של טראומת המוות, אבל במחיר של בגידה בהוראת אביו, להמשכיות של העם היהודי המתממש עם תקומתה של מדינת היהודים.
החיידק המרפא, שאינו מרפה
את הרקע לקונפליקט הפנימי של קלינגברג ניתן לזהות גם סביב עיסוקו באפידמיולוגיה (ענף החוקר את תפוצת המחלות, כולל מחלות מידבקות, הסכנה שבהן, ופיקוח על גורמים המעודדים מחלות). עבור הילד מרקוס, הקצין האוסטרי אשר בא לקחת מהבית את מקלט הרדיו ייצג את דמות הצורר הנאצי, והפך הלכה למעשה לדמות מושיע, משום ששיתף את אביו בסוד — שהגרמנים מתכננים להשמיד את היהודים. אירוע זה גרם לאב, לראשונה בחייו, להמרות את פי אשתו ולשלוח את קלינגברג הבן לרוסיה כדי שיסיים שם את לימודי הרפואה. קלינגברג למד רפואה, התמחה באפידמיולוגיה, הגיע ארצה והמשיך לעסוק בתחום, כולל במכון הביולוגי בנס ציונה.
הבסיס לכך שקלינגברג ניצל ונשאר בחיים נעוץ ברעיון המבריק והיצירתי של אביו "להידבק" במחלה. וכך, באופן פרדוקסלי, בזכות ההיפוך שבו דמות הצורר הנאצי הופכת לדמות המושיע, המחלה המידבקת הפכה עבורו להיות מצילת חיים והוא עצמו הפך להיות אפידמיולוג. בזכות המחלה המידבקת הוא עצמו ניצל, אך משפחתו הושמדה. בראייה פסיכולוגית, אפשר להניח שקלינגברג הונע על ידי כוחות פנימיים לא מודעים שהכילו עמדות ורגשות קשים מנשוא: מחד גיסא, שימוש בידע שלו על מחלות מידבקות כדי להציל את העולם ממלחמה בין המעצמות, על רקע הטראומה של מות בני משפחתו בשואה, תוך שהוא פועל כנגד מדינת ישראל; מאידך גיסא, מימוש והמשכיות של בני משפחתו במדינת היהודים, שמהווה מקור של חיים ושל גאווה. זהו הסיפור הפנימי המעורער שבו הוא חי: מגשים משאלת אביו להיות הניצול היהודי האחרון במשפחה, במחיר הכבד של הדחקת תחושות האשם על נטישתו את בני משפחתו לגורלם.
אצל קלינגברג התכנסו שני יסודות מנוגדים: הגבורה, בהיותו ממשיך שושלת אבותיו, אשר עלה עם משפחתו למדינה של היהודים, לצד הבגידה במורשת אבותיו והפניית הגב למדינה הצעירה ששימשה מפלט לניצולי השואה. שתי אלה התנקזו לאמת פנימית שפערה בור שאין לו תחתית. כאשר הגבורה והבגידה עולות למודע כגורמות לקונפליקט פנימי, הנפש נשברת, ואחת הדרכים להתמודד עם הקרע הפנימי היא במחשבות התאבדות.
כדי שהנפש תוכל לחיות בשלום בקונפליקט בעל עוצמות בלתי נתפסות אלה, שבהן החיים והמוות דרים בכפיפה אחת, יש צורך בהצבה של מנגנוני הגנה פסיכולוגיים איתנים, שהבולט בהם הוא הונאה עצמית. עבור רבים מהבוגדים, הונאה כזו היא מהכוחות הנפשיים הבולטים המאפשרים לנוע בחופשיות בין חוויה של בגידה לבין חוויה של גבורה.
תהליך ההונאה השתקף בדברים שכתב קלינגברג: "המשכתי להונות את עצמי... הבנתי שזה לא עניין של מפגשים תמימים עם ידיד רוסי... אולי זה לא היה נכון שאני, סגן-אלוף בצה"ל, נפגש עם נציגים של מדינה זרה, ללא אישור של הצבא." עם זאת, ולמרות המודעות שלו לכך, הוא פטר את עצמו מלתת דין וחשבון אמיתי על מעשיו: "הצלחתי להדחיק את הנושא למינימום ההכרחי. שנים אחר כך ניסיתי להסביר את המצב הרגשי המודחק הזה ואנשים לא האמינו לי. לא חשבתי על עצמי כמרגל, גם היום אני לא מחשיב את עצמי מרגל לשעבר... עבדתי בשביל הסובייטים, אבל לא ריגלתי; מסרתי את סודותיה של ארצי, אך לא גרמתי נזק ואינני בוגד."
הונאה עצמית והתנהגות שקרית הן בנות לוויה (מלשון "ליווי", אך גם מלשון "לוויה" — טקס קבורת המת). יש רבים בין השקרנים שמאמינים שהם יכולים לעשות שימוש נבון בכוח שהשקר מביא להם. הם בטוחים שיש סיבות טובות התומכות בהחלטה שלהם לשקר. הם גם מאמינים שהאנשים שהם משקרים להם, לא ישקרו להם ולא יוליכו אותם שולל. הם יוצרים לכאורה עולם שבו ההבחנה בינם לבין אחרים ברורה: להם מותר לשקר, בעוד על האחרים להיות כנים וישרים.
עדות לעמדה הנפשית הפשטנית והתמימה הזו עלתה במכתבו של קלינגברג לעיתון "מעריב" בנובמבר 2015 שבו כתב: "הסתרת עובדות מהחוקרים עד תום החקירה היתה כנראה הדרך שלי לשמור במקצת על כבודי. ואולי זו הסיבה ש'ישראל' (כך כונה חוקרו, חיים בן עמי), בכיר בשב"כ שהיה אחראי על המעצר ועל החקירה שלי באותה דירה מבודדת בצפון תל אביב, התריס בפנַי בהנאה כל כך גדולה, כשהטחתי בפניו שהוא רימה אותי, כשהבטיח לי שאשוחרר לאחר שאספר כל מה שהם רצו לדעת: 'מר קלינגברג, אתה שיקרת לנו שלושים שנה. אז אנחנו שיקרנו לך שלושה שבועות!'"
מיתוס הגיבור — הניצול האחרון
אנשים נוטים ליצור בדיות כדי להגן על עצמם מידיעה כואבת על עצמם, ובכך בונים סיפור אישי, סובייקטיבי לחלוטין.
אדם שיוצר מיתוס אישי משמיט ומעוות באופן משמעותי חלקים בהיסטוריה של חייו, כהגנה מפני חוויות כואבות, ביניהן דימוי עצמי נמוך ותחושות של חוסר התאמה. אחת התֵמות השכיחות בנרטיבים שאנשים בונים לעצמם היא זו של "הגיבור". הגיבור רואה עצמו כמי שעבר ייסורים קשים בחייו, ספג לא מעט קשיים ומכות שנכפו עליו מכורח הנסיבות, ובשארית ימיו מתמודד עם אתגרים קשים במיוחד בהשראה ובדרך ראויה להערצה, ובזכות כוחותיו האישיים, האומץ וההתמדה, מצליח להתגבר על מכשולים רבים. עמדת הבוגד מכילה את כל הרכיבים הדרושים לקיום מיתוס הגיבור.
קלינגברג סיפק הצצה לתפיסה העצמית שלו כשורד, כניצול האחרון, כגיבור. הוא תיאר כיצד מהיות בן בלי בית, הצליח לשרוד בכל פעם, בכל מקום שאליו הגיע כזר, הדגיש את יכולתו להסתגל למקומות חדשים, ולהיהפך בכל מקום למקומי. המיתוס של דמות התופסת את עצמה כשורד, מכסה על "אמת" פנימית אחרת, הרבה פחות מודעת, שבה הוא כנראה נאבק במשך כל חייו.
כילד, קלינגברג היה מוקף בדמויות נשים קפדניות ושתלטניות, ולצדן דמות האב הכנועה, הרכה והחלשה לכאורה, שהלכה למעשה הוא חב לה את חייו. בפרשנות פסיכולוגית יש סבירות רבה שהמשאלה הלא מודעת היא לניצחון על דמות האם. הגשמת משאלת הניצחון על הדמויות הנשיות בחייו בוטאה ביחסים המורכבים שהיו לו עם ונדה, אשתו. בדומה לצעד שנקט אביו כששלח אותו לרוסיה, שהיה האקט הבולט שהאב הפגין כנגד האם השתלטנית, כך גם עבור מרקוס, הצעד של העלייה ארצה בניגוד לעמדת ונדה, אשתו הדומיננטית, היה צעד שחיזק את חווייתו כעצמאי וכאדון לגורלו.
מה אתה יודע שאתה לא יודע שאתה יודע?
לציון יום הולדתו התשעים וחמישה של קלינגברג נערכה לכבודו ארוחה חגיגית. העיתונאי פיטר פרינגל, שנכח בה, תיאר כיצד סנגורו של קלינגברג, אביגדור פלדמן, התכופף אל שולחן ארוחת הערב, הרכין ראשו ופנה לקלינגברג: "תגיד מרק, מה אתה יודע שאתה לא יודע שאתה יודע, ספר לנו." קלינגברג הניד ראשו וחייך: "אני פשוט שמח מאוד שאתה כאן היום ואני מודה לך שבאת... אני פשוט לא יודע מה אני אמור לדעת שאינני יודע."
ברגישותו ובתבונתו נגע אביגדור פלדמן באמת הפנימית, הלא מודעת, שהניעה את קלינגברג לבגוד: הדבר שקלינגברג אמור לדעת שאינו יודע, הוא הטראומה הנפשית שדחפה אותו לזרועות הבגידה, זרועות שחיבקו אותו אך גם אזקו אותו.
