לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
אני מסכימ.ה להצטרף לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים ומידע שיווקי
זכור אותי
אשמת הישרדות המטפל בזמן מלחמהאשמת הישרדות המטפל בזמן מלחמה

אשמת הישרדות המטפל בזמן מלחמה (Wartime Caregiver Survival Guilt)

מאמרים | 11/1/2024 | 5,931

במצבי טראומה משותפת מטפלים עלולים להתמודד עם עלייתן של תחושת אשמה ושל פנטזיית הצלה. היכרות עם התחושות עשויה לסייע בהבנת תהליכים של המטפל בזמן העבודה הטיפולית המשך

אשמת הישרדות המטפל בזמן מלחמה

(Wartime Caregiver Survival Guilt)

רינג ליה ושליו ענת

 

 

בימים הקשים מאז אירועי ה-7 באוקטובר, שהביאו לפרוץ מלחמת "חרבות ברזל", אלפי מטפלים נרתמו למאמץ הלאומי: רבים הגיעו מיוזמתם ובהתנדבות למקומות שונים בארץ במטרה לתת סיוע למשפחות המפונים, הנרצחים, החטופים, הפצועים והנעדרים. מטפלים שונים התייחסו לכך ושיתפו במסגרות ובפורומים שונים את תחושותיהם וחוויותיהם. בעינינו, מבין התחושות והחוויות השונות בולט רגש האשמה. מדובר ברגש דומיננטי גם בקרב אוכלוסיית ישראל, לרבות אנשים שחוו את השלכות האירועים באופן מטלטל ביותר, וגם בקרב המטפלים עצמם, החוויה של מתן טיפול כשלעצמה נמצאת במרחבי אשמה. במאמר זה נציע התבוננות לתופעה ייחודית - "אשמת הישרדות המטפל בזמן מלחמה" (Wartime Caregiver Survival Guilt-WTSG), המתארת שילוב של תחושת אשמת הניצול ושל פנטזיית ההצלה בקרב אנשי טיפול. בכך, נציע המשגה תיאורית ויישומית לחוויית המטפלים מאז פרוץ מלחמת "חרבות ברזל".

תופעת "אשמת הישרדות המטפל בזמן מלחמה" (Wartime Caregiver Survival Guilt-WTSG), מתארת את החוויות הרגשיות והפסיכולוגיות המורכבות של אנשי טיפול שעובדים בעיצומה של טראומה משותפת (shared trauma). הטראומה המשותפת, בהגדרה, היא חוויה מטלטלת שאותה חווים מטפל-מטופל ביחד, וכל אחד לחוד, בזמן מלחמה או איום משותף החל על כלל האוכלוסייה (Tosone & Bialkin, 2004). בהקשר זה, עולה כי במהלך מלחמת "חרבות ברזל", אנשי מקצוע ממקצועות הטיפול מוצאים את עצמם לעתים קרובות מתמודדים עם רגשות עמוקים הקשורים לאשמת ניצולים ולפנטזיית ההצלה, וכן לשילוב בין השתיים. חוויה ייחודית זו נבדלת מהתמודדות שגרתית עם נושא הטראומה בטיפול. לאור זאת, בעינינו יש מקום להשתמש במונח זה בהקשר של מתן תמיכה וטיפול מאז פרוץ מלחמת "חרבות ברזל".

במילים אחרות, האתגרים והדילמות הכרוכים באשמת ההישרדות של המטפל עולים תוך כדי חשיפה ממושכת של המטפל והמטופל לאירוע טראומטי ולצד תחושות של "פציעה מוסרית לאומית" (הראל ודפנה-תקוע, 2023). תחושות אלו מתעוררות במטפל ובמטופל מתוך התוודעות לנעשה במרחב האישי, המשפחתי, הסביבתי והקהילתי בעתות מלחמה. "אשמת הישרדות המטפל בזמן מלחמה", אם כן, הוא מונח שמכיר בנטל הרגשי והפסיכולוגי העמוק שנושאים מטפלים במהלך "מלחמת חרבות ברזל". הנטל הרגשי נובע מההתמודדות עם החשיפה לאירוע טראומה מסוג זה, שמהווה "פציעה מוסרית לאומית". ניתן להסיק שמדובר בתופעה מורכבת, אשר דורשת התבוננות מיוחדת על העשייה הטיפולית. יש להבטיח שמי שמתמסר למתן טיפול במסגרת מלחמה בכלל ובמסגרת מלחמת "חרבות ברזל" בפרט יוכל לנווט ביחס לאתגרים, הדילמות והתחושות שכרוכים בחוויית האשמה.


- פרסומת -

על מנת להעמיק בתופעה נסקור כמה מושגי מפתח מתוך הספרות התיאורטית הרלבנטיים להבנתה. נתייחס לתיאור האירוע הטראומטי הקולקטיבי, ולמושגים אשמת ניצולים ופנטזיית הצלה.

תיאור האירוע:

ב-7 באוקטובר 2023 פתח ארגון חמאס במתקפה משולבת על ישראל, בדגש על יישובי עוטף עזה, שכללה ירי רקטות מסיבי לעבר הדרום, ירושלים וגוש דן וחדירת חוליות בנות אלפי מחבלים מרצועת עזה לערים וליישובים שבגבול הרצועה. החוליות רצחו כ-1,400 אזרחים ואנשי ביטחון ישראלים וחטפו כ-240 נשים, קשישים וילדים לתוך שטחי הרצועה. הקבינט המדיני-ביטחוני אישר את מצב המלחמה, שנקראה "חרבות ברזל", בכפוף לסעיף 40 לחוק יסוד: הממשלה, וישראל פתחה בגיוס נרחב של אנשי ונשות מילואים (אתר המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2023).

נכון לשעות אלו, גם לאחר שחרור עשרות חטופים, רוב החטופים עדיין מוחזקים ברצועת עזה. פעילי החמאס מסתירים את זהותם של החטופים, את מיקומם ואת מצבם הרפואי, למעט סרטונים מסוימים שפורסמו. רק חלק קטן מהחטופים הם חיילים וחיילות, והשאר אזרחים. סרטונים ברשתות החברתיות מעידים על התעללות ואלימות קשה מצד פעילי החמאס, המופנית לילדים, קשישים ונשים וכן אלימות מינית כולל אונס.

הטבח ההמוני הזה הינו פשע של השמדת עם, כיוון שהרצח ההמוני כוון באופן מפורש כנגד יהודים, והתבסס על אידיאולוגיות גזעניות ואנטישמיות המופיעות באמנת החמאס. הטבח מהווה הפרה של הכלל הבסיסי ביותר במלחמה: איסור על התקפה מכוונת נגד אזרחים. ההיקף העצום של הטבח שביצע החמאס הוא בגדר פשעים נגד האנושות, על רקע מעשי רצח, עינויים, פגיעות מיניות, אונס, פגיעה בגופות ועוד (כהן, 2023).

לאירוע ה-7 באוקטובר, שבעקבותיהם נפתח מלחמת "חרבות ברזל", נחשפו כלל תושבי ישראל באופן ישיר או עקיף - לרבות קהילת המטפלים בישראל. בהקשר זה, נתייחס לקהילת אנשי הטיפול ולאופן בו הגיבה לאירועים אלו ולפועלה בעקבות האירועים - הן בהקשר של אשמת הניצולים והן בהקשר של פנטזיית ההצלה.

אשמת הניצולים

אשמת הניצולים (survivors' guilt), היא תופעה פסיכולוגית המתרחשת כאשר אדם חווה רגשות אשמה או האשמה עצמית על כך ששרד אירוע טראומטי בזמן שאחרים לא (Metz, 2018). תופעה זו קשורה לעיתים קרובות למצבים כמו תאונות, אסונות טבע, מלחמות או אירועים מסכני חיים אחרים שבהם אנשים עדים לנזק, אובדן או מוות של אחרים (Griffioen, 2014). אלו שחווים את תחושת האשמה עשויים לתהות מדוע הם ניצלו ושרדו בשעה שאחרים נפגעו קשה מהם. מכיוון שהניצולים לא מצליחים להצדיק את סיבת הישרדותם, הם חשים אשמים, ואף אחראים למוות או לפציעה של האחרים, גם במצבים שבהם אין להם שליטה על האירוע (Murray et al., 2021). למעשה, תחושת האשמה שמלווה את הניצולים מאתגרת את המחשבה הרווחת, לפיה אשמה מופיעה רק בעקבות ביצוע של מעשה לא מוסרי. ניכר, כי אשמה עשויה לעלות גם כשאדם מרגיש שהוא נמצא במצב טוב יותר (או גרוע פחות) מאדם אחר, ולא מוצא לכך הצדקה ברורה מספיק. כאשר אדם נפגע במידה פחותה מסובביו, הוא עשוי להרגיש שזו תוצאה שרירותית, ושבשרידותו הוא מפר את הדרישה החברתית לסולידריות (MacKenzie & Zhao, 2023).

לתחושת אשמת הניצולים עשויה להיות תגובה רגשית מורכבת ומאתגרת, המשפיעה על הרווחה הנפשית ותורמת לתסמינים שונים: חרדה, מחשבות אובדניות ובמקרים מסוימים גם דיכאון (Hutson et al., 2015; Murray, 2018). אשמת הניצולים כרוכה בחוויה של חוסר שליטה ושל בושה עמוקה: אירועים טראומטיים נוטים לשבש את הנרטיב העצמי של האדם, וגורמים לאובדן עמוק של אמון בעולם; האדם שחווה טראומה מתקשה להבין את עצמו ואת סביבתו (Janoff-Bulman, 2013). החוויה של תפיסת עולם מנופצת (Janoff-Bulman, 2013) עשויה להתחלף בתחושת בושה עמוקה ומתמשכת, לעיתים כזו שגוברת על חווית חוסר האונים (Janoff-Bulman, 1978). במובן מסוים, פחות נורא לשאת אשמה מאשר חוסר אונים: חווית האשמה מתבססת על האמונה שקיימת שליטה כלשהי על המציאות: האדם מרגיש שעשה משהו שגוי ולכן חווה שליטה רבה יותר: לכאורה, כל עוד יבחר להתנהג אחרת, הטראומה לא תחזור על עצמה. בהיעדר תחושת אשמה, האדם עשוי לחוש חוסר שליטה מוחלט (Juni, 2016).


- פרסומת -

טראומה משותפת

בספרות המקצועית והמחקרית קיימת כתיבה ענפה הנוגעת למושג אשמת הניצולים בהקשר לאירועי טראומה, אולם ישנה לאקונה הנוגעת לאשמה אותה מרגישים אזרחים-מטפלים בקשר טיפולי קיים או בקשר שנוצר בעקבות אירוע טראומה. בהקשר זה, חשוב להתייחס לקשר הטיפולי באמצעות המושג טראומה משותפת. המונח טראומה משותפת (shared trauma), מתייחס לטראומה המשותפת אותה חווים מטפל-מטופל ביחד וכל אחד לחוד בזמן מלחמה או איום משותף החל על כלל האוכלוסייה (Tosone & Bialkin, 2004). מציאות טראומטית משותפת נקראת גם חשיפה כפולה – ביטוי לכך שהמטפלים והמטופלים חווים את אותו אירוע טראומטי באותו הזמן (Freedman & Mashiach, 2018; Tonsone et al., 2012) : אסונות טבע, רדיפה פוליטית, אלימות, טרור, רצח עם ועוד. כל אירוע כזה הוא ביטוי למציאות וסביבה משובשות, שמאיימות ופוגעות בחיים ובעולם הפנימי של כל אדם. לאירוע מסוג זה פוטנציאל ליצור "קרעים" ו"שברים" בנפש (Sampson, 2016).

המונח טראומה משותפת קיבל במה וצבר עניין רב בישראל, בה אזרחיה חשופים באופן כרוני לפיגועים, בייחוד בעיר שדרות ובאזורים שבגבול רצועת עזה (Nuttmann-Shwartz & Dekel 2009; Dekel & Baum 2009; Shamai & Ron 2009). אירוע טראומטי כזה, המתרחש בהווה, בניגוד לאירוע שקרה בעבר הרחוק, הוא בעל פוטנציאל לגרום לטראומה לכל הקהילה שאליה משתייכים המטפל והמטופל (Tonsone et al., 2012): המטפל חווה את האירוע הטראומטי הן כחבר קהילה אינדיבידואלי והן כאיש מקצוע המעניק טיפול לנפגעי האסון.

נמצא כי במציאות של טראומה משותפת ישנם מטפלים שמרגישים מחוברים יותר ללקוחותיהם ומחויבים יותר למקצוע שלהם (Freedman & Mashiach, 2018). חיבור אישי של מטפלים לחוויות של המטופלים ויכולת להבין אותם ולהזדהות עמם יכולה לעזור בבניית מערכת יחסים טיפולית טובה יותר, כזו שיש בה הבנה משותפת, הזדהות ואמון של המטופל במטפל. עם זאת, לפי מחקרים, מטפלים המצויים במציאות טראומטית משותפת עלולים לחוות מצוקה רגשית ופיזית, הכוללת גם פגיעה בתחושת המסוגלות המקצועית. כחלק מכך, מטפל שלא התמודד כראוי עם הטראומה שלו עלול לייצר פגיעה בקשר הטיפולי – הוא עשוי להשליך מעולמו הפנימי על המטופל, כך שהמטופל עלול להרגיש שהוא לא מובן או שלא מאמינים לו (Sampson ,2016). במקרים כאלה, המטפל עלול להרגיש שאינו עושה את עבודתו כראוי ואינו מצליח לסייע לניצול. לעיתים חווית הכישלון עלולה להיות קשה יותר, במקרים שבהם המטפל חווה פנטזיית הצלה.

פנטזיית הצלה

אחד המקורות של הבחירה במקצוע של מתן עזרה קשור לצורך להציל אחרים – כלומר, פנטזיית הצלה. במקרה של חשיפה ממושכת לאירוע טראומה והתגייסות מצד מטפלים בקהילה לסייע ולתמוך בניצולים הרבים, עולה גם סוגיית פנטזיית ההצלה.

במסגרת פנטזיה זו המטפל הוא דמות אלטרואיסטית אשר ביכולתה לרפא את המטופל, בניגוד לדמויות אחרות שאחראיות לקושי ולסבל שלו. תופעת פנטזיית ההצלה מורכבת משלושה מרכיבים: אידיאליזציה עצמית רומנטיקנית, כל-יכולות טיפולית ודמוניזציית האחר האשם (Berman, 1993; 2003). כמו כן, לעיתים קרובות מטפלים בוחרים במקצוע הכרוך במתן עזרה לאחר בעקבות התמודדויות העבר האישיות שלהם Branson, 2019)) ולשם הצלת האחר הפגיע. ככתוב לעיל, פנטזיית ההצלה נחשבת לאחת המוטיבציות בבחירת מקצוע העזרה, כמו גם מהווה מרכיב מרכזי לחיוניות המטפל והטיפול. עם זאת, הופעתה בעוצמות גבוהות עלולות להזיק הן למטפל והן למטופל בתהליך הטיפולי, אם אין מודעות מספקת לכך שמדובר בפנטזיה. לכן יש משמעות לחשיבה טיפולית על נושא פנטזיית ההצלה, במסגרת הדרכת מטפלים. מובן, כי במקרים רבים ישנם יחסי גומלין בין קיומה של פנטזיית ההצלה לבין דפוסי העברה והעברה נגדית (Fleischer, 2019; Fulmer, 2013).

ניתן להתייחס לשני סוגי סיוע במסגרת טיפול; ישנם מטפלים "מצילים" הממוקדים באחר ובסיוע לו עד כדי כך שהם נוטים לזנוח את צרכיהם האישיים. הם חווים רצון עז לעזור לאחרים, ונוטים לבטא אכפתיות ומסירות בעוצמות גבוהות. "מצילים" אלה עשויים להשקיע מאמצים רבים בניסיון לעזור למטופלים, מבלי לקחת בחשבון את ההשלכות של הסיוע שלהם על המטופל. במקרים מסוימים מטפלים אלו משחזרים בדינמיקה הטיפולית דפוסים מהיחסים עם קרוביהם בחייהם האישיים: הם עשויים לתת למטופל יותר ממה שהוא צריך ויכול להכיל והמטופל עלול להימצא בסיטואציה בה הוא נמצא בקונפליקט בעקבות מצב של אסירות תודה. השלכות כאלו יכולות להתפתח אם המסירות של המטפל טוטלית עד כדי כך שקשה לעמוד בה לאורך זמן, או אם המטופל עצמו חש שהוא בעל חוב כלפי המטפל – בין היתר, בעקבות שינויי סטינג כאלה ואחרים לרווחת המטופל.


- פרסומת -

לעומת ה"מצילים", ה"דיאלקטים" מתייחסים לקשר הטיפולי באופן מאוזן יותר; הם מודעים לאתגרים ולהצלחות שבקשר, ורואים את מערכת היחסים באופן מציאותי. יש להם מודעות גבוהה לרגשות הטובים והפחות טובים הקיימים במערכת היחסים, לעליות ולירידות, ולכן הם נוטים לבחון את עצמם במבט רפלקטיבי. לעיתים הם מפקפקים בכך שהטיפול באמת יכול לעזור, אך יודעים גם להחזיק את התקווה (Vaknin & Wiseman, 2020).

פנטזיית ההצלה ואשמת הניצול אצל המטפל

פנטזיית ההצלה משמרת חוויה של שליטה וכוח, להבדיל מחוויה של חוסר אונים; הניסיון להציל הוא המחשה לחוויית האשמה; בפנטזיית ההצלה, קיימת התקווה שהסיוע הטוטאלי יאפשר מחיקה של חווית האשמה. למעשה, מעשי סיוע נתפסים כצעד לקראת אישור אנושיותו של האדם, באמצעותם היחיד עשוי לשחזר משמעות ושלמות. הרצון להיטיב, שמגיע בעקבות האשמה, מסייע בשחזור תחושת המשמעות (Griffioen, 2014). כך, הקישור בין אשמת ניצול לפנטזיית הצלה עשוי להיות הכרחי מבחינה פסיכולוגית עבור הפרט; כך נוצרות פעולה ועשייה שמייצרות משמעות, ויש אפשרות למחות חוויות של בושה, היעדר לכידות בעצמי וחוסר אונים (Griffioen, 2014). במחקרם של Wang ועמיתיו (2018), עולה כי חווית האשמה של ניצולי רעידות אדמה הובילה אותם למתן תמיכה וסיוע חברתיים; ניתן לומר שמי שחשו אשמה הפגינו התנהגות אלטרואיסטית ועסקו יותר בתמיכה חברתית. בסופו של דבר, אם התמיכה החברתית היא מותאמת ובריאה, הדבר עשוי לנבא צמיחה פוסט טראומטית ולהוביל לה. בראייתנו, בראייתנו, קיימים מקרים שבהם פנטזיית ההצלה עלולה לנבוע מחוויה של אשמת ניצול. פנטזיית ההצלה משמרת חוויה של שליטה וכוח, להבדיל מחוויה של חוסר אונים, ולעיתים הניסיון להציל הוא המחשה לחוויית האשמה; בפנטזיית ההצלה, קיימת התקווה שהסיוע הטוטאלי יאפשר מחיקה של חווית האשמה.

אנו סבורות כי המונח "אשמת הישרדות המטפל בזמן מלחמה" הוא מושג חשוב, אשר טומן בחובו את המורכבות הייחודית של סיטואציה טיפולית אל מול טראומה קולקטיבית בעצימות גבוהה ומתמשכת. בעינינו, לחוויית האשמה של המטפל ישנם מספר גורמים והיבטים:

1. עדות מתמשכת לסבל בלתי נתפס:

אנשי מקצוע העובדים באזורי אסון ובתקופות שבהן מתרחש אסון עדים לעתים קרובות לרמות קיצוניות של סבל: פציעות קשות, אובדן חיים וטראומה בלתי נתפסת. החשיפה היומיומית שלהם לאירועים טראומטיים אלו עלולה להוביל לרגשות אשמה, שכן הם עצמם שורדים בעיצומו של הרס שכזה. למשל, במלחמת ״חרבות ברזל״, מטפלים רבים חשופים לאירועים דרך שמיעה עליהם או דרך צפייה בעדויות שצולמו בזמן אמת. דוגמה קיצונית לכך היא החוויה של חיילים, של אנשי זק״א ושל פתולוגים שהיו עדים ישירות למעשי התעללות, אונס, כריתת גפיים ואיברים, שריפה, התעללות בילדים לעיני הוריהם ועוד (Nacasch et al., 2023). בהקשר הטיפולי, חלק גדול מהנרצחים, החטופים, ושורדי הטבח היו בקשר ישיר עם חלק מהמטפלים אותם הכירו. אותם מטפלים הרגישו יחד שעות את חוסר האונים והסכנה, ובכך הפכו עדים ישירים לאירוע עצמו. יש לציין, שגם מטפלים ששמעו על האירועים בדיעבד הם בגדר עדים למה שארע. נכון להגדיר מטפלים ישראלים רבים כעדים לסבל הרב, ברמות שונות של השפעה ושל עוצמה.

לדוגמה, מטפלת ומדריכה סיפרה שמודרכת שלה שלחה לה הודעות תוך כדי האירוע, ביקשה עזרה ושיתפה בכל מה שהיא עוברת, עד שנעלמה ולא ענתה יותר – כי נרצחה. אותה מדריכה חוותה אשמה וחוסר אונים על כך שאכן בפועל לא הצליחה להצילה, אבל גם חוותה בעת האירוע פחד ואימה, תחושות קשות שממשיכות ללוות אותה כשהיא ממשיכה לסייע לשורדים. מטפלים רבים שניצלו מהתופת הרגישו חוסר קומפטנטיות לסייע לניצולים אחרים, הבהירו שניצלו רק בזכות מזל, וסברו שאין להם אפשרות לסייע למטופלים שגורלם היה רע משלהם. גם המטפלים שלא היו עדים לאירוע ישירות, אבל נחשפו תקשורתית לסרטונים קשים, לחוויות או לעדויות שונות, עלולים לחוות את ההשלכות. למשל, מודרכת ששיתפה שיש לה מחשבות ותמונות חודרניות באמצע הלילה והיא לא יכולה לישון, בעקבות צפייה בסרטון של אונס צעירה. גם כאשר נדרשה לטפל במשפחה באחד מבתי המלון שהגיעו אליהם מפונים, התמונה החודרנית המשיכה לרדוף אותה תוך כדי הטיפול.


- פרסומת -

2. דילמות אתיות בלתי פוסקות:

מטפלים עשויים להתמודד עם דילמות אתיות שמתעצמות בגלל נסיבות מלחמת "חרבות ברזל": לעתים קרובות נדרשת קבלת החלטות מאתגרות הנוגעות להקצאת משאבים בנוגע למיון ראשוני ולתיעדוף הטיפול. במקרים מסוימים עולה התלבטות מייסרת הנוגעת בפער שבין מתן טיפול בהתנדבות לבין קבלת תשלום או שכר. החלטות אלו עלולות להכביד על המצפון, והן ממחישות את המצב של משאבים מוגבלים אל מול ביקוש עצום לעזרה. בימים הראשונים של מלחמת ״חרבות ברזל״, כאשר היה ברור שאלפי אנשים נפגעו, בהיקף רחב שלא מאפשר מתן שירות מקצועי מותאם ומכוון טראומה לכולם, ארגוני מטפלים ניצבו בפני דילמה: האם יש מקום לייעד לסיטואציות טיפוליות גם מטפלים גם עם הכשרה מינימלית בטראומה, או ש שטיפול לא מותאם עלול להיות פוגעני יותר מהיעדר טיפול? בכל מקרה ומקרה נלקחו החלטות שונות, ורק מחקר מסודר יוכל ללמד אותנו לגבי איכות ההחלטות.

3. מתח בין חובה מקצועית לבין האינסטינקט לשימור עצמי:

אצל אנשי מקצוע הטיפול, לרבות רופאים, אחיות, מטפלים ואנשי חירום, מתעוררת תחושת חובה עמוקה לטפל במי שזקוק להם; בהקשר של המלחמה אלה יכולים להיות הפצועים, משפחות הנרצחים, המפונים, האנשים שחוזרים מהשבי ובני משפחתם של החטופים. עם זאת, מחויבות זו יכולה להתנגש עם האינסטינקט שלהם לשימור עצמי. "אשמת הישרדות המטפל בזמן מלחמה" עלולה להתעורר, כשהם מתמודדים עם המתח בין האחריות המקצועית שלהם וחובתם כלפי האחר לבין הצורך להגן על עצמם. כך למשל מטפלים ממרכזי החוסן בריכוזים שהיו תחת אש ובסכנת חיים שבועות רבים, נדרשו לבחור בין טיפול במשפחתם ופינוי יחד עם משפחתם למקום מוגן או להישאר לטפל בריכוזי אוכלוסייה שאינם יכולים להתפנות. דוגמה לכך היא עובדת סוציאלית המומחית בטראומה שמתייעצת בהדרכה אם היא יכולה להיפרד מילדיה הצעירים שגם מתמודדים עם פחד מהטילים, לשם נסיעה לאחד המלונות לכמה ימים לצורך מתן טיפול רציף בטראומה. מי במקום ראשון, ילדיי או משפחות שעברו תופת? מקרה אחר שהועלה באחת ההדרכות נגע למטפלת שהתלבטה אם לאכול במהלך היום, כי אולי עדיף לפגוש עוד מטופל ולסייע לו מאשר לדאוג לעצמה. מצד אחד ניצבת חובת הקוד האתי המקצועי ומצד שני יש ערך לשמירה על הצרכים של המטפל ושל הקרובים לו.

4. התמודדות עם מתח בין אוכלוסיות:

באוכלוסיות רבות, באירוע מסוג זה, המתח והקונפליקט בין קבוצות אוכלוסייה שונות עלול להתעורר, גם אם בימי שגרה הוא מרומז יותר. הדבר עלול להתפתח ביתר שאת אם יש קשר כלשהו בין אחת מקבוצות האוכלוסייה לבין גורם שמסומן כעוין ואחראי לטראומה. במלחמת ״חרבות ברזל״, המתח בין חלק מהערבים והיהודים במדינה התעצם. מתיחות זו באה לביטוי גם בזירה הטיפולית. ביום הראשון של המלחמה, נשים ואנשים שנקלעו לאירוע המסיבה ברעים הגיעו לכמה בתי חולים בארץ לאחר ששרדו. עבור חלקם המפגש עם אנשי מקצוע מהמגזר הערבי היה מורכב, והיו שהגיבו בפלאשבק לתקיפה שחוו או היו עדים לה. כך למשל, צעירה ששרדה את הטבח והגיעה לאחד מחדרי המיון בבית חולים בארץ, שמעה מבעד לווילון מתמחה בפסיכולוגיה שדיבר בעברית עם מבטא ערבי כבד. היא החלה לרעוד, עברה ניתוק, ולבסוף שאלה בלחש את העובדת הסוציאלית אם איש הצוות בחוץ ערבי, וביקשה שיצא משם. העובדת הסוציאלית נקלעה למצב של קונפליקט: מצד אחד מדובר בקולגה, שנדרש לצורך הטיפול, ומצד שני המטופלת אינה מסוגלת לעבוד איתו. במקרה זה, אשמת הניצול של המתמחה הערבי עצמו פגשה קול מאשים. אותו מתמחה אמר בעדינות וברגישות ״אני מצטער על מה שעברת, אני רק רוצה לעזור״ אך המטופלת לא יכלה לראותו בחדר והוא נאלץ לצאת בתחושות קשות.

5. שילוב חיים לצד המוות היומיומי:

מטפלים רבים חווים את זוועות המלחמה דרך הטיפול בשורדים, במפונים ובניצולים, אך גם חוזרים יותר ויותר לחיים האזרחיים "הרגילים". זהו מעבר מאתגר, שמהווה סוג של נטל. המטפל עשוי לשאול את עצמו: האם יש לי זכות לחזור לחיי היציבים כשאני עד לסבל מהסוג הזה? בהקשר זה, מטפלים רבים שהרגישו צורך לנסוע להתנדבות כדי לטפל, התקשו לקבל תגמול על עבודה מקצועית שבשגרה גובים עליה כסף רב. ככלל, ההתמודדות עם אשמת הישרדות של מטפל בזמן מלחמה עלולה להיות תובענית. מדיווחים של מטפלים רבים עולה כי גם מטפלים שעובדים או מתנדבים שעות ארוכות, ומסייעים לאחרים, עלולים לשאת תחושה קשה של אשמה. הכרה בכך ויישום אסטרטגיות לתמיכה במטפלים אלה הם חיוניים.

התמודדות עם חווית האשמה ועם פנטזיית ההצלה – כלים ואסטרטגיות

מניסיוננו, ישנן מספר אסטרטגיות אשר יכולות לעזור למטפלים להתמודד עם רגשות האשם הללו, ובמידה מסוימת להקל עליהן:

1. פסיכואדיוקציה:

העלאת המודעות לחוויית האשמה ולפנטזיית ההצלה. ניתן להבין את מקור התחושות הללו ולפתח תובנות מעמיקות לגביהן, כולל אופן ההשפעה שלהן על ההתנהגות והמחשבה, לחיוב ולשלילה. במסגרת הפסיכואדיוקציה יש מקום להזכיר שהחיבור לחוויות האשמה ולפנטזיית ההצלה עשוי לשאת גם תוצאות חיוביות לזמן מה, כמו כל מנגנון הגנה. כך, היכולת לגייס המוני מטפלים בכל הארץ, כחלק מהמאמץ של החברה האזרחית, היא משמעותית ביותר מטפלים תרמו מהידע המקצועי שצברו לאורך שנים רבות והשפיעו על סביבותיהם. עם זאת, יש להבהיר שפעולה לא מבוקרת מתוך מנגנונים אלה עלולה לגרום גם לתוצאות הפוכות. מפונה שמקבל כמה טיפולים, אי התאמה של הידע המקצועי של המטפל למצבו של המטופל, או נטישה מהירה של המטפל לאחר כמה מפגשי חירום עלולים לפגוע במטופל.


- פרסומת -

במסגרת זאת, יש מקום לקבל את חווית האשמה ואת פנטזיית ההצלה כבלתי נמנעות. העובדה שמטפלים רבים הגיבו לאירוע באופן דומה מנרמלת את החוויה ואף מסייעת בקבלתה: זוהי תגובה לגיטימית לאירוע לא נורמלי, בעקבות אירוע חריג וקשה. מכאן, שעל המטפל להכיר בכך שהוא עלול להיות מונע מרגשות האשמה מתוקף היותו ניצול ומציל. הכרה ומתן תוקף אישי לחוויה של המטפל בנסיבות חריגות אלו עשויים לסייע למטפל לחמול על עצמו ולקבל את היות האשמה כחוויה נורמלית, בלתי נמנעת ואנושית. יש מקום גם לדבר על פנטזיית ההצלה, על ההפעלה של אותו מנגנון אומניפוטנטי שמונע מפגש עם גבולות הריק ועם האובדן הבלתי נמנע. כך מתאפשר שיח תוך נפשי ובינאישי על חווית הטראומה המשותפת והשפעתה על העבודה הטיפולית.

2. קבלת תמיכה והדרכה מקצועית:

טיפול, ייעוץ, הדרכה ומעגל עמיתים עשויים להוות פורקן נפשי ומקום לדיאלוג עבור מטפלים שחווים את אשמת הניצול ואת פנטזיית ההצלה. במסגרות כאלה מטפלים יכולים לדון בחוויותיהם ולהתייחס לאשמת הניצולים ולפנטזיית ההצלה כמכלול וכשתי חוויות נפרדות. רשת הביטחון הזאת היא מקום בו מטפלים יכולים להתמודד עם הריק והכאב המצויים בחלל הנפש, רכיבים שקשה לבוא איתם במגע במסגרת העשייה התמידית והרציפה. למעשה מדובר במרחבים שונים שכל אחד מהם מאפשר, בדרכו, הנכחה של החוויה, עיבוד שלה והכרה בה במסגרת ההתמודדות עם המציאות הקשה. מעגלים מסוג זה יכולים לעמעם עשייה מופרזת ולא בריאה, למטפל ולמטופל, שנובעת מתוך חוסר אונים ואשמה.

3. טיפוח סביבה תומכת כרשת ביטחון:

בהמשך לכך, חיוני לפתח תרבות ארגונית שדנה בגלוי במשמעות של טיפול בזמן מלחמה, ומעודדת מטפלים לבקש עזרה ללא סטיגמה. הדבר קריטי בתקופות של טראומה מתמשכת ומשותפת, בהן המציאות משתנה באופן אינטנסיבי הן אצל המטפל והן אצל המטופל. כך, בכל ארגון כדאי למנות בעל תפקיד שתפקידו ליצור מרחב לדיון בסוגיות אתיות ובקונפליקטים. למשל, יש מקום להפעיל קבוצות הדרכה ושיתוף של מטפלים ערבים יהודים, במטרה ללמוד באופן משותף על העבודה הטיפולית ועל הרגישות הבין-תרבותית במלחמה. ניתן גם לקיים קבוצת מטפלים אשר דנה בקשיים ובאתגרים שמביא איתו מקצוע הטיפול בתקופה מסוג זה. סיעור המוחות שמתקיים מתוך תחושת האוניברסליות יכול לעורר בכל מטפל את תחושת השייכות מול הקושי שעלול להיחוות כאישי.

4. התאמה של פנטזיית ההצלה למציאות:

בעקבות ההכרה בפנטזיית ההצלה, על המטפל ועל סביבתו המקצועית להתאים פנטזיה זו, על כל רכיביה והשלכותיה, למציאות ולעשייה המקצועית. על כן, על המטפל לדייק במטרותיו המקצועיות, לחשוב היטב אילו מקרים מתאימים ואילו לא מתאימים, ולהיות רגיש ביותר למצבים של שינויי סטינג.

5. אימון חוסן:

יש מקום לצייד את המטפלים באימון חוסן; הדבר עשוי לעזור להם לפתח את הכלים הרגשיים והפסיכולוגיים הדרושים להתמודדות עם הלחץ והאשמה הכרוכים בעבודתם, וכן לחוות את תחושות הסיפוק והמשמעות שנובעות מהעזרה לאחר. חלק מאימון החוסן מתייחס למציאת משמעות באירועים שונים דרך התבוננות מחודשת בהם, באופן שמאפשר הרחבת זהות (אישית ומקצועית) וצמיחה שלה. במסגרת אימון זה, מתן ביטוי לאמירות מתקפות עשוי לסייע למטפלים להכיר בגדילה שלהם מתוך ובתוך הטראומה. החיבור לעוצמה הפנימית עשויה לסייע למטופלים להכיר גם במגבלותיהם; באופן זה, עשויה להיות אפשרות להתחבר לחווית חוסר האונים, לצניעות, להכרה באחריות האישית ולצורך במנוחה ובעיבוד.

6. חינוך והכשרה מקצועיים לטיפול בטראומה:

תוכניות חינוך והכשרה מקיפות צריכות לכלול מודלים על התמודדות עם אשמה וטראומה, כדי להכין את המטפלים לאתגרים הייחודיים של שירות בזמן אירועי חירום קולקטיביים. הרחבת ידע מקצועי ולמידה תוך כדי אירוע טראומה חיוניות וחשובות למטפל ויכולות לסייע בתקופת הסיוע למטופל. מכיוון שהאשמה ופנטזיית ההצלה נחוות ביתר שאת במצב של אי ידיעה, רכישת ידע וקורסים הנוגעים לתחום הטראומה הם בגדר הרחבה של ארגז הכלים של המטפל. באופן זה, המטפל עשוי להיות מחובר יותר למשמעות העשייה המקצועית שלו ולגבולות שלה, מתוך תחושת ידע, ביטחון ומשמעות. המשך הלמידה הוא בגדר חיזוק של עמוד שדרה מקצועי ורגשי, שמאפשר עזרה לאחר ממקום מכוונן יותר.

7. הגדרת השמירה של המטפל על עצמו כהכרחית לשם המשך העבודה הטיפולית:

בעקבות שיח הדרכתי, טיפולי ומקצועי המטפל עשוי להצליח לשמור על מעטפת אישית ורגשית גם בעבודה במצב החירום: מספר שעות עבודה שמתאים לו, מקומות שהוא מסוגל לנסוע אליהם, הבחנה בין מקרים שהנפש שלו יכולה להכיל לבין מקרים שההתמודדות איתם אינה אפשרית. מובן שהקרבה למצב הטראומה המשותפת עלולה לערער את גבולות המטפל, ולכן יש מקום להסדיר אותם ולארגן אותם שוב ושוב.


- פרסומת -

סיכום

אירועי ה-7 באוקטובר ומלחמת "חרבות ברזל" היוו בעבור מטפלים רבים זרז לעשייה ולאקטיביות כמטפלים-אזרחים, אך גם הביאו להתמודדות ייחודית עמה נאלצו אנשי המקצוע להתמודד באופן מידי. מדובר בהתמודדות בהיקפים לא שגרתיים בישראל ובעולם כולו. התבוננות על עשייתם המבורכת, המשמעותית והחשובה של מטפלים אלה הובילה אותנו להתעמקות נוספת בתיאוריה על אשמת הניצולים ועל פנטזיית ההצלה במצבים בהם קיימת התמודדות עם טראומה משותפת.

"אשמת הישרדות המטפל בזמן מלחמה" (Wartime Caregiver Survival Guilt-WTSG) היא מושג שטומן בחובו את תחושת אשמת הניצול ואת פנטזיית ההצלה בקרב מטפלים. זהו מושג שבחרנו להגדיר לאור ייחודיות החוויה הטיפולית במלחמה זו, והוא מתייחס לחוויות הרגשיות והפסיכולוגיות המורכבות של מטפלים שעובדים בעיצומה של טראומה משותפת. התבוננות של מטפלים בחוויה הרגשית שלהם ובצרכים שלהם בעת הזאת היא חיונית לשם שמירה עליהם ולשם פיתוח עבודתם המקצועית.

 

מקורות

בכר-וקנין, א.ו ויסמן, ה. (2015). לגולן של פנטזיות הצלה בנארטיבים בין-אישיים אצל מטפלות קליניות. שיחות: כתב-עת ישראלי לפסיכותרפיה כ"ט. (2), 175-183.

הראל ודפנה-תקוע (2023). פציעה מוסרית לאומית: התמודדות לטווח ארוך עם טראומה אלימות, כאב ואכזבה. קריאות ישראליות. גיליון מיוחד מלחמת אוקטובר 2023.

כהן, ע. (23 באוקטובר 2023). הפשעים הבינלאומיים הכרוכים בחטיפות הישראלים ב"חרבות ברזל". המכון הישראלי לדמוקרטיה. https://www.idi.org.il/articles/51150

על סדר היום "מלחמת חרבות ברזל". (27 בנובמבר, 2023). המכון הישראלי לדמוקרטיה. https://www.idi.org.il/tags/51052

פרויד, ז. (1910). על סוג מסוים של בחירת האובייקט אצל הגבר. בתוך: ז. פרויד מיניות ואהבה, עם עובד 2002, עמ' 136-129.

Branson, D. C. (2019). Vicarious trauma, themes in research, and terminology: A review of literature. Traumatology, 25(1), 2. https://psycnet.apa.org...7/trm0000161

Fleischer, L. M. (2019). Putting the social work academy on the couch: Exploring emotional resistance to psychoanalytic education. Smith College Studies in Social Work, 89(2), 132-156.

Freedman, S. A., & Tuval Mashiach, R. (2018). Shared trauma reality in war: Mental health therapists’ experience. PLOS ONE, 13(2). https://doi.org/10.1371...pone.0191949

Fulmer, R. H. (2013). The refused rescue: Commentary on paper by Carla Leone. Psychoanalytic Dialogues, 23(3), 349-351.

Greenacker P. (1966). Problem of over-idealization of the analyst and of analysis. Psychoanal. Study Child, 21: 193-212.

Griffioen, A. L. (2014). Regaining the'Lost Self': A Philosophical Analysis of Survivor's Guilt.

Hutson, S. P., Hall, J. M., & Pack, F. L. (2015). Survivor guilt. Advances in Nursing Science, 38(1), 20-33.

Janoff-Bulman, R. (1979). Characterological versus behavioral self-blame: inquiries into depression and rape. Journal of personality and social psychology, 37(10), 1798.

Janoff-Bulman, R. (2013). The aftermath of victimization: Rebuilding shattered assumptions. In Trauma and its wake (pp. 15-35). Routledge.Juni, S. (2016). Survivor guilt. International Review of Victimology, 22(3), 321–337. https://doi.org/10.1177/0269758016637480

MacKenzie, J., & Zhao, M. (2023). Survivor guilt. Philosophical Studies, 180(9), 2707 2726. https://doi.org/10.1007...-023-02002-9

Metz, T. (2018). 8 Making sense of survivor’s guilt. Debating African philosophy: Perspectives on identity, decolonial ethics and comparative philosophy.

Murray, H. L. (2018). Survivor guilt in a posttraumatic stress disorder clinic sample. Journal of Loss and Trauma, 23(7), 600–607. https://doi.org/10.1080...2018.1507965

Murray, H., Pethania, Y., & Medin, E. (2021). Survivor guilt: A cognitive approach. The Cognitive Behaviour Therapist, 14. https://doi.org/10.1017...470x21000246

Nacasch, N., Shoenfeld, N., Wul, I., Polliack, M., & Weiser, M. (2023). Prevention of Post-traumatic stress disorder by Early Psychological Interventions in Israel Following the October 7th Massacre. The Israel Medical Association journal: IMAJ, 25(11), 724–728.

Palladini, M., Mazza, M. G., Scalabrini, A., Rovere Querini, P., Poletti, S., & Benedetti, F. (2023). The burden of survivorship: Survivor guilt and its association with psychiatric sequelae in COVID-19 patients. Journal of Clinical Medicine, 12(9), 3117. https://doi.org/10.3390/jcm12093117

Sampson, K. (2016). Shared trauma. Transactional Analysis Journal, 46(4), 343–354. https://doi.org/10.1177/0362153716665592

Tosone, C., & Bialkin, L. (2004). Mass trauma and secondary trauma: Issues for the clinicians. In S. L. Straussner & N. Kolko Phillips (Eds.). (2004). Understanding mass violence: A social work perspective (pp. 158-167). Boston: Pearson

Tosone, C., Nuttman-Shwartz, O., & Stephens, T. (2012). Shared trauma: When the professional is personal. Clinical Social Work Journal, 40, 231-239.


- פרסומת -

Vaknin, O., & Wiseman, H. (2020). Rescue fantasies in the personal and professional relational narratives of Psychotherapists. Counselling and Psychotherapy Research, 21(2), 442–447. https://doi.org/10.1002/capr.12362

Wang, W., Wu, X., & Tian, Y. (2018). Mediating roles of gratitude and social support in the relation between survivor guilt and posttraumatic stress disorder, posttraumatic growth among adolescents after the Ya’an earthquake. Frontiers in Psychology, 9. https://doi.org/10.3389/fpsyg.2018.02131

 

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא: מצבי משבר ולחץ, מלחמה וטרור, מקצועיות, טראומה, יחסי מטפל מטופל
עירית פרלמן
עירית פרלמן
פסיכולוגית
ירושלים וסביבותיה, אונליין (טיפול מרחוק)
עידן רוה
עידן רוה
פסיכולוג
מורשה לעסוק בהיפנוזה
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)
דורון ברסלבסקי
דורון ברסלבסקי
פסיכולוג
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק), פתח תקוה והסביבה
אייל עשור
אייל עשור
פסיכיאטר/ית
אונליין (טיפול מרחוק)
אלי ססובר
אלי ססובר
פסיכולוג
רמת גן והסביבה
זמירה כהן
זמירה כהן
פסיכולוגית
מטפלת זוגית ומשפחתית
אונליין (טיפול מרחוק), פתח תקוה והסביבה

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.