כשהשמים נפלו (גם) עליי1
עבודה עם הזדהות השלכתית בטיפול דינמי מערכתי
מאת נורית זהבי
טיפול דינמי מערכתי
טיפול דינמי הוא שם כולל לגישות שונות ומגוונות של פסיכותרפיה שמקורן בתיאוריה הפסיכואנליטית, שעברה שינויים רבים במהלך השנים (מיטשל, 1995). בדומה לכך, גם הטיפול המערכתי חובק בתוכו מגוון גישות תיאורטיות, כגון המודל המבני, המודל האסטרטגי והמודל המערכתי של גישת מילאנו (Dallos & Draper, 2015). בעוד מוקד העבודה בטיפול דינמי היא הפרט והדינמיקה הנפשית שלו, הדגש בטיפול מערכתי הוא על מבני היחסים והמערכות בהן לוקח הפרט חלק, ובייחוד המערכת המשפחתית. אם כן, הטיפול המערכתי הוא ענף בתוך הפסיכולוגיה, שממקד את העבודה הטיפולית במערכות ובמבני היחסים ולא במטופל כפרט. המערכת המרכזית אליה מתייחסות גישות מערכתיות היא המשפחה, אך הן מייחסות חשיבות גם להקשרים תרבותיים ומערכות נוספות בהן הפרט לוקח חלק, כגון בית ספר, מקום עבודה, קבוצות השתייכות וכן הלאה. היבט זה נוכח הן ברמת האבחון והחשיבה על המערכות המשפיעות על תפקודו של הפרט, והן ברמת ההתערבויות: הטיפול עשוי להיערך במסגרת משפחתית או ליצור התערבויות במערכות השונות של הפרט (Dallos & Draper, 2015).
יבלון (2017), בהתייחסו לתפקיד הפסיכולוג החינוכי, מציג את היתרון של שילוב בין גישה מערכתית לגישה אנליטית/דינמית. הגישה הדינמית יכולה לחדד את הרגישות לכוחות הלא מודעים הפועלים אצל הפרט, אך השימוש בה דורש תנאים מסוימים שלא תמיד מתקיימים; לעומת זאת, שימוש בגישה מערכתית יכול לתת לנו תמונה של מבנה המערכת על היבטיו השונים, אך תחסר בה ההתייחסות לרבדים הלא מודעים שמניעים אותה. מכאן, שיש ערך לשילוב, שאכן מתקיים בפרקטיקה הטיפולית ברמות ובמקומות שונים, אף על פי שהתייחסות תיאורטית לשילוב בין שני הזרמים לוקה בחסר.
במאמר זה, אתאר טיפול בגישה דינמית מערכתית, עם משפחה שפנתה בעקבות הסתגרות ממושכת של בת המשפחה - אתי2 בת ה-14. הטיפול כלל עבודת צוות, בה אני נפגשתי עם אם המשפחה באופן פרטני וכן קיימתי מפגשים משפחתיים עם האם וילדיה, ובמקביל הגיע מטפל לבית המשפחה בתקווה (ובהמשך גם בהצלחה) לפגוש את אתי.
בחרתי להתייחס למושג של הזדהות השלכתית, מושג דינמי באופן מובהק, ולאפשרות לעבוד איתו בטיפול דינמי מערכתי, בשונה מטיפול דינמי המתקיים בין כותלי הקליניקה.
החיים כבדים - הזדהות השלכתית
אני זוכרת את התחושה מגיחה בפתאומיות - הכול כבד. החיים… כבדים בצורה שכמעט לא ניתן לשאת. איך אפשר להתמודד עם כל מה שקורה?! ואני זוכרת גם את ההבנה - התחושה הגיעה כמעט ביום שהחלטתי לקחת על עצמי את הובלת הטיפול במשפחה הזו, משפחה שפנתה בעקבות הסתגרות ממושכת של אחת מבנות המשפחה בבית. דברים שעד עכשיו נראו פשוטים הפכו למאבק או מלחמה. הכל הרגיש מסובך, הישרדותי.
מאיפה הגיחו התחושות האלו? של מי הן?
מושג ההזדהות ההשלכתית עבר גלגולים רבים. במאמר זה, כמו גם בעבודתי, אני בוחרת להתייחס להזדהות השלכתית כדרך תקשורת, שבה המטופלת מספרת לי על עצמה, דברים שהיא מתקשה לספר אפילו לעצמה.
אוגדן (Ogden, 1979) וביון (2004) מתייחסים להזדהות ההשלכתית כפונקציה תקשורתית, בה המטופל משליך אל תוך המטפל (או התינוק אל תוך האם), חלקי עצמי לא מעובדים שלו. על המטפל להסכים לקבל אל תוכו חלקים אלו, להכילם, ולהחזירם אל המטופל בצורה מעובדת, כדי שיוכלו לעבור אצלו הפנמה מחודשת.
ובחזרה לטיפול:
רק אחרי כמה פגישות עם האם התחלתי להבין שאלו תחושות שעשויות להתחבר לסיפורה. כל חייה היא במאבק הישרדותי: עוד לפני שהגיעה לארץ, כבר כילדה, הייתה כל כך לבד… כל כך קטנה ומנגד צריכה לתפקד ולהיות כל כך גדולה. וגם בהווה היא צריכה להיות גדולה בצורה בלתי נסבלת - לטפל באביה החולה, להתמודד עם המאבקים מול הגרוש, לקיים את משפחתה, את ילדיה, ולעמוד מול ביתה שלא מוכנה לצאת מפתח הבית, שהפסיקה ללמוד כבר לפני שנתיים.
ההבנה "המעובדת" הזו הצטברה בצורה הדרגתית ומקוטעת, כיון שהמטופלת לא הצליחה להגיע לפגישות: הייתה שוכחת, נתקעת בדרך, מבטלת ברגע האחרון. למעשה, בתחילת הטיפול הייתי עסוקה רק בלנסות לשמור על קיומו, או כך לפחות חשבתי. בדיעבד, כבר אז, כמעט מן הרגע הראשון, הפכתי להיות מיכל, על פי מושגיו של ביון (2004), שמטרתו לעזור למטופלת להכיל את רסיסי נפשה הבלתי נסבלים.
אוגדן (Ogden, 1982) התייחס להזדהות ההשלכתית כמנגנון הגנה, המפצל חלקי עצמי "רעים", שבחוויה הנפשית עלולים להרוס את העצמי. במקרה של מטופלת זו, חלקי העצמי "הרעים", היו חלקים של חוסר אונים, של דיכאון והרמת ידיים, של פחד לגדול. ככל שהכרתי יותר מסיפור חייה של המטופלת, יכולתי לראות איך חלקים אלו היו מסכנים את המטופלת ואת הישרדותה, אם אכן היה ניתן להם מקום. חייה הקשים של המטופלת, שכללו גם עמידה מול מצבי חיים ומוות באופן יומיומי, הפכו את המפגש עם חלקים אלו למסוכן.
ומה התפקיד שלי פה? בטיפול הדינמי, כפי שמציע אוגדן (Ogden, 1979), איני אמורה "לעשות" משהו עם הרגשות או החלקים של המטופלת שאני חווה, איני אמורה בהכרח אפילו לפרשם, כי אם להכילם, ודרך אנליזה עצמית לאפשר את החזרתם למטופלת בצורה מעובדת יותר וניתנת להכלה. הנפש שלי, כמטפלת, הופכת למעין מערכת עיכול - תחילה אני מזהה את "החומרים" שנכנסו לתוכי - הכובד, היאוש, הרצון להרים ידיים, הפחד לפעול "כגדולה". "מיצי הקיבה הנפשיים" לא מאפשרים לתחושות לעבור כמו שהן, אלא מתחילים לפרקן, לייצר הבחנות - מה שלי ומה שלה? מה שייך להווה ומה לעבר? ואילו "תוספים" יכולים לתמוך בעיכול של המצב, עבורי ועבור המטופלת? איזו תמיכה אני יכולה לקבל באופן שייטיב עם המפגש איתה, אילו אנשים או מצבים עשויים לתמוך במטופלת? החשיבה על השאלות האלו מאפשרת לי לחזור לנשום, ולפגוש את המטופלת באופן אחר, רגוע יותר, מה שעשוי לאפשר שינוי בחוויה שלה עצמה.
בטיפול דינמי, זה היה מרכז העבודה, אך המטופלת הנוכחית לא פנתה לטיפול עבור עצמה. לאור ההגנות בהן נאלצה להשתמש לאורך החיים, לפיהן מתן מקום לפגיעות ולמצוקה שלה הוא מסוכן, אני מעריכה שהסיכוי שהיתה פונה לטיפול עבור עצמה קטן מאוד. היא פנתה בשל הסתגרות קיצונית של בתה בבית, תוך הפסקת לימודיה וניתוק קשריה החברתיים.
טיפול במרחבי החיים - טיפול דינמי מערכתי
כאמור, הטיפול המערכתי ממקד את העבודה הטיפולית במערכות ובמבני היחסים ולא במטופל כפרט, והוא עשוי להיערך במסגרת משפחתית או ליצור התערבויות במערכות השונות של הפרט (Dallos & Draper, 2015). בטיפול הנוכחי, למשל, עצם ההבנה שכדי לעזור לאתי לצאת מהבית יש צורך בעבודה אינטנסיבית עם אימה, היא הסתכלות מערכתית: הקושי של הפרט קשור במערכת ואינו היבט אישיותי. התערבות מערכתית נוספת הייתה הגעתי לבית המשפחה לקיום פגישות משפחתיות, בעוד הנערה מסתגרת בחדרה. מוקד העבודה בפגישות אלו היה היחסים במשפחה: בדקנו יחד האם האימא יכולה להתעקש על נוכחותה של אתי בפגישות המשפחתיות למרות הדיפותיה: מה מפחיד בהתעקשות? האם יש דרכים שונות להתעקש - ברוך, באסרטיביות? מה חשוב לה להגיד לבתה שלא רוצה לתקשר איתה? ניסינו לייצר יחד אינטראקציות משפחתיות חדשות שונות מהדפוסים המשפחתיים, כאלו שאין בהן הסתגרות: משחק משפחתי, שיחה שיש בה יותר מקום להעלאת רגשות מורכבים.
בטיפול בגישה דינמית מערכתית (https://www.drachim-tipul.co.il/), יש התייחסות הן לעולמו הפנימי של המטופל, והן לעולם החיצוני, למערכות שהוא מוכל בתוכן. השילוב של טיפול דינמי מערכתי אפשר לי להשתמש בהבנות דינמיות וגם לפעול מתוכן בצורה מערכתית.
איטון (Eaton, 2005), תיאורטיקן מהגישות הדינמיות, בהתייחסו לעיבוד של הזדהות השלכתית, מתאר כיצד האם מאפשרת עבור תינוקה עיבוד וטרנספורמציה ממתח לנחמה באופן חוזר ונשנה. האם מרימה את תינוקה, מנענעת אותו, שרה לו ומדברת איתו בקול רם על מה שאולי מטריד אותו. היא מאפשרת לו לנתק מגע כשהוא חש גירוי יתר, וחוזרת למגע עימו כשהוא מאותת על רצונו להתחבר מחדש. פעולותיה של האם מהוות מטאפורות להתנהלות האפשרית של המטפלת עם מטופלה. בטיפול דינמי פעולות אלו יתבטאו במחוות של המטפלת, בקצב הדיבור, בהקשבה, במתן אפשרות למטופל להתנתק לרגעים בתוך הטיפול ולחזור לקשר.
בטיפול הנוכחי, החרדות של האם ממתן מקום לפגיעותה וממתן אמון בקשר לא איפשרו לה להגיע לקליניקה לאורך זמן. במצב כזה הייתה עשויה לאבד את ההחזקה שהוצעה לה תוך חודש מתחילת הטיפול, כך שטיפול דינמי "רגיל", לא היה מתאפשר. לעומת זאת, ההבנה הדינמית את חרדותיה של האם, את מצוקתה, בשילוב של גישה מערכתית, אפשרה להעביר את "הערסול" וההחזקה אל מרחבי החיים של המטופלת. חלק מההתערבויות כללו ליווי שלה לשיחת הורים בבי"ס (זאת לאחר תקופת טיפול ממושכת בעקבותיה אתי שולבה מחדש במסגרת חינוכית), וביסוס קשר עם צוות בית הספר בהקשר של ילדי המשפחה האחרים, על מנת ללוות אותה בפעולות שלהבנתי עוררו בה חרדה. מעורבות זאת התקיימה אף על פי שהאם עצמה לא הכירה בכך שהיא חרדה, והתייחסה בביטול לפספוס פגישות בבי"ס או לצורך לדאוג לילדים. כחלק מההזדהות ההשלכתית, אני זו שחוויתי תחושות של חרדה לגבי מצב הילדים והתקשורת עם הגורמים השונים, "במקומה".
חלק נוסף בהתנהלות הדינמית - מערכתית, בדומה לתיאורו של איטון, היה לנוע בין יצירת קשר עימה, לבין מתן אפשרות להתנתק כשהיא מוצפת מקיום הקשר: כך קרה למשל, שגם לחלק מהפגישות הביתיות אליהן הגעתי, האם שכחה להופיע. אני נותרתי שם, מחוץ לדלת. גם במצב הקשה הזה נשמתי עמוק, והצלחתי להבין כי היא זקוקה שוב למרווח על מנת להמשיך בקשר.
ביון (2004) הניח כי הזדהות השלכתית היא תהליך בין אישי ולא רק תוך נפשי. לטענתו, הסובייקט מפעיל לחץ אקטיבי על האובייקט כדי שיקבל לתוכו את החלקים המושלכים והבלתי נסבלים. האובייקט יכול לקבלם או לדחות אותם. כמטפלת ואישה בוגרת, וגם אז בעזרת הדרכה, יכולתי לקבל לתוכי את החלקים הללו ולעבד אותם כפי שצוין מעלה. לעומת זאת, ככל שהתקדם הטיפול, מתוך ההכרות עם המשפחה ועבודת הצוות, יכולתי לראות איך ההסתגרות של אתי עשויה להיות קשורה גם היא להזדהות השלכתית. החרדה, היאוש, העייפות ממאבק הישרדותי הן תחושות קשות שהאם חוותה בלי יכולת לתת להן מקום. כל אלה הושלכו אל תוך בתה, וזו עצרה את ההתמודדות עם החוץ ועם הגדילה דרך ההסתגרות. במובן מסוים אתי יצרה תמונה קפואה של מה שהיה קורה אם האם היתה נותנת מקום לחרדותיה ויאושה. אוגדן (2003, עמ' 178) מתאר את ההזדהות ההשלכתית ממש כ"גיוס בכפייה של של אדם אחר למלא תפקיד הפנטזיה הלא מודעת המוחצנת של המשליך", במקרה הזה, להבנתי, הפנטזיה הלא מודעת של האם שניתן לעצור את החיים, לסגור בפניהם את הדלת ולהישאר בשקט של הבית. אם כך הדבר, ואתי במובן מסוים שבויה של הפנטזיות הלא מודעות של אמה, כיצד ניתן לעזור לה להיחלץ ולחזור להיות הסובייקט שהיא יכולה להיות?
בטיפול דינמי עם אתי (שבמתכונתו הקלאסית בין כותלי הקליניקה לא היה יכול להתרחש בשל הסתגרותה), על המטפל היה לעבד יחד עימה את חרדותיה עד שצעד אחר צעד משהו היה יכול להתרווח. התערבות דינמית מערכתית אפשרה לי "לקחת על עצמי" קצת מתפקידה של אתי ביחסים עם אמה: הכלת החרדה. מתוך כך נוצר קצת יותר מרחב עבור כל אחת מהן להיות עצמה, ולהתמודד עם מצוקותיה. ב"שפה מערכתית", ניתן היה לתאר את ההתערבות דרך אחד ממושגיו של בואן (2011) "משולשים" - לדבריו, ניתן להבין את התפקוד של מערכות רגשיות דרך מושג המשולש, ודרכו ניתן גם לתכנן התערבות טיפולית. כשיש מתח גדול במערכת של שני אנשים, אחד מהם יצרף למערכת אדם שלישי, מה שיאפשר הפחתה של המתח בתוך הקשר הראשון ויעביר אותו לצלע אחרת של המשולש. בטיפול הנוכחי, בדומה לאחת מהצעותיו של בואן למטפלים, נכנסתי אני למשולש עם האם והבת, על מנת להפחית מעט מהמתח הרגשי שהחזיקה "הצלע" שלהן.
הזדהות השלכתית מערכתית:עבודת צוות בטיפול דינמי-מערכתי
דרך נוספת בעבודה מערכתית שאפשרה את הרחבת המרחב בתוך המשפחה והפחתת המתח שחוותה אתי, הייתה לעבוד כצוות, בו לנערה יש מטפל משלה, הנמצא בקשר איתי, אך גם עושה עבודה נפרדת.
עבודת הצוות מאפשרת חלוקה של העומס הרגשי הגדול הקיים בטיפולים מסוג זה, ואפשרות לקבל תמיכה אחד מהשני, בנוסף להדרכה. מעבר לכך, בעיניי עבודת הצוות היא גם דרך נוספת לעבודה עם הזדהות השלכתית, המרחיבה את ההתייחסות לנפש המשליכה מנפש פרטית ל"נפש מערכתית/ משפחתית".
בעבודה כצוות עם חברי המשפחה השונים, ניתן לראות איך פעמים רבות נוצרים תהליכים מקבילים בין הקורה במשפחה לבין הקורה בין חברי הצוות. בעיני זו אחת התופעות המרתקות והמפתיעות בעבודה המערכתית, גם אם היא לעיתים בלתי נסבלת ומטלטלת. פעמים רבות חוויתי איך קונפליקט עז בין הורים גרושים יכול ממש להתגלם ביני (העובדת עם האם) לבין חברת צוות אחרת (העובדת עם האב), באופן שזר ליחסים הרגילים בינינו. לדוגמה, בהדרכת הצוות (שאנו מקיימים באופן קבוע עבור כל טיפול מערכתי בו אנו שותפים), תיארתי קושי שהתמודדתי איתו בטיפול. היא הגיבה בצורה שלרוב הייתי חווה כאמפתית, אך הפעם הרגשתי כאילו היא מנסה לנהל אותי, ואומרת כמה אני לא בסדר (בדומה לתחושת האם ביחסים עם האב). לניסיון שלי להסביר את מעשיי, היא הגיבה כאילו אני מתקיפה אותה (בדומה לאיך שהאב חווה את האם). לעתים נדרשנו ממש להזכיר לעצמנו שאני לא האם והיא לא האב, כדי לחזור ולדבר בצורה "שפויה", מתוך גופנו. בעבודה עם זוג גרוש אחר, יכולתי להרגיש לפעמים געגועים לקשר ואהבה גדולה למטפלת של האם (בדומה לחוויה הלא מודעת של האב בו טיפלתי).
כדי להבין התרחשות "מוזרה" זו, ניתן להיעזר במושגים כגון "תהליך מקביל", המתאר זליגה של התרחשויות מחדר הטיפולים אל המתרחש בהדרכה בין המדריך למודרך (דורון, 2015). או למושג הדהוד (resonance) המתאר כיצד תהליכים מנטליים, תחושות ותכנים שונים יכולים לעבור באופן לא מודע בין משתתפים בקבוצה טיפולית (foulkes, 1973). אני מציעה כי התהליכים המקבילים הם מעין הזדהות השלכתית מערכתית: בדומה לתהליך ההזדהות ההשלכתית ביני לבין האם, מתוכו יכולתי ללמוד על עולמה הנפשי, התהליכים המקבילים בצוות יכולים לעזור לנו להבין מה קורה בנפש המשפחתית על חלקיה השונים. הכרה בתהליכים אלו ועבודה עמם במישור הצוותי, דומה לעיבוד של הזדהות השלכתית במישור האישי.
לקראת סיום הטיפול
סיום הטיפול, שהגיע (מבחינתי טרם זמנו) זמן לא רב לאחר חזרתה של אתי למסגרת לימודים, השאיר אותי עם שאלות ותהיות רבות. ברור היה לי שהדפוסים המשפחתיים העמוקים לא השתנו, ולא הייתי בטוחה כי אתי תצליח להישאר במסגרת לאורך זמן ולא "תקרוס" חזרה להסתגרות. האם הערך של עבודתנו המשותפת יישאר לאורך זמן? האם הניסיון האחר שחוותה המשפחה בעזרת הטיפול יוטמע כאפשרות מופנמת חדשה עבורם?
לפי ביון (בתוך Eaton, 2005), היכולת ללמוד מניסיון כרוכה ביכולת לשאת את המערבולות הרגשיות המופיעות באופן בלתי נמנע סביב מצבי חוסר ודאות וכאב, ולהעביר אותן טרנספורמציה. זאת, בניגוד לניסיון לחמוק מהן. איטון מוסיף, כי על מנת ללמוד מניסיון יש צורך באמונה, שגם במצבי סטרס, אפילו קיצוניים, האדם לא ילכד לגמרי באווירה רגשית של קטסטרופה. כשהאם מכילה את מצבי המצוקה שוב ושוב ומרגיעה את ילדה, הילד לומד לשאת בעצמו מצבי מצוקה ולהישאר במצב של פתיחות ומוכנות לחקירה. להערכתי, העבודה הדינמית-מערכתית בטיפול זה אפשרה מעין חילוץ זמני של הבת מתפקידה כמקבלת את ההזדהות ההשלכתית הנוכחית מאימה. אני מאמינה שהמרחב שנוצר איפשר לאתי "ללמוד מן הניסיון", גם בעזרת המטפל שלה, ולחוות תהליך גדילה שיש בו גם אפשרויות, סקרנות ושמחה, ולא רק אימה, עומס וחרדה כפי שהופיעו בחוויות של אמה.
היכולת להחזיק אל מול האם לאורך זמן את האמונה כי היא לא תילכד באווירה רגשית של קטסטרופה דרשה ממני משאבים רבים ולא תמיד הרגשתי שאני עומדת בכך בהצלחה יתרה. אוגדן (Ogden, 1982) מדגיש כי המטפל אינו כלי ריק אליו מושלכים חלקי העצמי של המטופל, כי אם אדם בעל רגשות, אמונות, חוויות משלו. במאמר אחר (אוגדן, 1994) הוא מציע כי בתהליך של הזדהות השלכתית המשליך והמקבל הם בני ברית, אמנם לא במודע ולא מתוך כוונה, וכי שניהם יכולים לצמוח מתוכו. וכך, למרות שבדומה למה שאוגדן מתאר, הרגשתי כאילו נחטפתי לתוך סרט אימה שאינו שלי, בו כל צעד במציאות החיצונית נחווה כסכנה ממשית, הרגשתי שהמפגש עם האם איפשר לי גם לפגוש חלקים שלא הכרתי בעצמי. הפחד האישי שלי לגדול היה אחד מהם, אך זה לסיפור אחר…
לסיכום, טיפול בגישה דינמית מערכתית מאפשר הרחבה של כל אחת משתי הגישות ויצירת שלם הגדול מכלל חלקיו. ההבנה הדינמית מאפשרת לנו התבוננות בחלקים הלא מודעים של החוויה, שלעיתים מניעים את מציאות חיינו יותר מאשר החלקים המודעים. בטיפול דינמי, המטופל יכול לצמוח ולהרחיב את החופש שלו לפעול במציאות דרך תובנות עצמיות, פירושים של המטפל, וגם, בפשטות, מתוך קבלת התמיכה והאמפתיה מאדם נוסף. עם זאת, ישנם מצבים המקשים על קטיפת "פירות דינמיים" אלו. דוגמה למצבים אלו הצגתי בכתוב מעלה - מצבי הסתגרות שלא מאפשרים את הגעת המטופל לטיפול בקליניקה, מצבים בהם החרדה מקשר ומתן אמון גדולה מכדי לבחור להישאר בקשר טיפולי "סטנדרטי", מצבים בהם האדם שהוגדר כבמצוקה הוא למעשה "מטופל מזוהה", המגלם במצוקתו תימות הקשורות למערכת ממנה הוא חלק. השילוב של טיפול מערכתי מאפשר קודם כל את הרחבת ההתייחסות ממטופל בודד למערכת, בה יש מצוקות שונות אך גם כוחות רבים אותם ניתן לגייס. בנוסף, שילוב זה מאפשר הרחבה של האסטרטגיות הטיפוליות - התערבויות במרחב החיים, הגמשת הסטינג עצמו כהתערבות טיפולית, עבודה ישירה על היחסים בתוך המשפחה או בין המטופל לאחרים בסביבתו.
במאמר הנוכחי בחרתי להתמקד בהזדהות השלכתית כמושג מתוך הגישות הדינמיות, ולהראות כיצד הבנה שלו עשויה לאפשר התערבות משולבת - דינמית מערכתית. התחושות הקשות שעלו בי, אותן הבנתי כחלקי עצמי וכתחושות שהמטופלת השליכה לתוכי כחלק מהזדהות השלכתית, איפשרו לי להכיר בחרדה שלה, בחוסר האונים, בחוסר המשאבים. ההתערבויות המערכתיות של הגעה הביתה, ליווי לפגישות ותקשורת עם המערכות השונות יחד איתה, איפשרו לי להתייחס לחלקיה המוכחשים של המטופלת מבלי להפגיש אותה ישירות עימם בטרם עת. עבודת הצוות איפשרה לי עצמי להיתמך אל מול הצפת התחושות המושלכות, וכך סייעה לתהליך העיבוד בהזדהות ההשלכתית. בנוסף, ההתבוננות בתהליכים מקבילים בתוך הצוות, איפשרה לנו להרחיב את "הנפש המטופלת" מנפש פרטית לנפש משפחתית. במילים אחרות, הטיפול הדינמי מערכתי מאפשר התערבות קונקרטית במציאות החיים החיצונית של המטופלים, תוך שמירה על התבוננות במשמעות התוך נפשית שיש להתערבות.
הערות
- אני מבקשת להודות לחברי הצוות שעבדו איתי ב"מרחבים" ולצוות שעובד איתי ב"דרכים" על התמיכה, הלמידה והחשיבה המשותפת. ולשותפיי עמית וולק ויובל שכנאי על הקריאה המקדימה וההארות.
- השם בדוי, והפרטים שונו לצורך מניעת זיהוי.
מקורות
אוגדן, ה. (1994). "הזדהות השלכתית והשלישי המשעבד". בתוך: על אי-היכולת לחלום. תרגום: א' גבאי. תל אביב: עם עובד, 2011, עמ' 94–101.
אוגדן, ה. (2003). מצע הנפש. עמ' 125-135. ישראל: תולעת ספרים.
בואן, מ.י (2011). המחקר האנונימי, תרפיה משפחתית בפרקטיקה הקלינית. בתוך: ק. רבין וע. לנס (עורכים). הדיפרנציאציה של העצמי- פיתוח היכולת למובחנות של העצמי ביחסים קרובים: תיאוריה מחקר וטיפול (עמ' 15-82). אבן יהודה: אמציה הוצאת ספרים.
ביון, ו.ר. (2004 [1962]). ללמוד מן הניסיון (תרגום: ד' רופין). תולעת ספרים.
יבלון, י. (2017). מה ל"תסריטים נרקיסיסטיים של המוֹרוּת" ולעבודה מערכתית. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/....asp?id=3585
דורון, י. (2015) תהליכים מקבילים בהדרכה קבוצתית של מנחי קבוצות. מקבץ: כתב העת הישראלי להנחיה ולטיפול קבוצתי, 20(1), 61–74.
מיטשל, ס.א., ובלאק, מ. (1995). פרויד ומעבר לו – תולדות החשיבה הפסיכואנליטית המודרנית, תולעת ספרים, 2006.
Dallos, R., & Draper, R. (2015). EBOOK: An Introduction to Family Therapy: Systemic Theory and Practice. McGraw-Hill Education (UK)
Eaton, J. L. (2005). The obstructive object. Psychoanalytic review, 92(3), 355-372.
Foulkes S. H. (1973). ‘The Group as Matrix of the Individual’s Mental Life’, in L. R. Wolberg and E. K. Schwartz (eds), Group Therapy, pp. 223-233. New York: Intercontinental Medical Book Corporation.
Ogden, T.H. On projective identification. The International Journal of Psychoanalysis, Vol 60(3), Jul 1979, 357-373.
Ogden, T.H. Projective identification and psychotherapeutic technique. Northvale, N.J.: Jason. Aronson, 1982.
