לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
אני מסכימ.ה להצטרף לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים ומידע שיווקי
זכור אותי
מחשבות על האומללוּת שמשפחות מנסות להסתיר הרחק מעיני אחריםמחשבות על האומללוּת שמשפחות מנסות להסתיר הרחק מעיני אחרים

להקשיב לשקט: על הכאב שמתחת לחיוך בבתים ובארמונות של אחרים

דעות | 12/2/2023 | 3,634

מחשבות על קבלה ודחייה במשפחות, על הפגיעה שמתרחשות לשם ההגנה על תדמיות נוצצות, ועל האומללוּת שמשפחות מנסות להסתיר הרחק מעיני אחרים. המשך

 

להקשיב לשקט

על הכאב שמתחת לחיוך בבתים ובארמונות של אחרים

מאת דני פרידלנדר

 

 

"כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, כל משפחה אומללה – אומללה בדרכה שלה".
(מתוך: אנה קרנינה / לב טולסטוי)

 

משפט הפתיחה המופלא של טולסטוי ברומן "אנה קרנינה" מדייק את הדמיון בין כולנו, אך גם מאיר במשהו על השוני. הייתי רוצה לפתוח את דבריי בווריאציה שאני מציע למשפט, ולנסח אותו קצת אחרת, עם טוויסט משלי: כל המשפחות מראות את האושר שלהן לעולם שבחוץ, ואילו את האומללוּת הן מסתירות הרחק מעיני האחרים, רק שלא תיראה ותיחשף.

את המאמר הזה אני כותב כדי לתת קצת מקום למחשבות שמתהלכות איתי, מציקות לי, מטרידות ולא מרפות. מחשבות שמתגלגלות איתי כבר שבוע, מחשבות קשות על מוסד המשפחה, על אמת וזיוף, על מה שרואים בגלוי ועל שנסתר מו העין ומן הלב, על קבלה ודחייה במשפחות. ובעיקר, מחשבות על מה נעשה כולנו בשביל להגן על השם הטוב של המשפחה – או על שמו הטוב של המוסד או הארגון שאנחנו חלק ממנו, בין אם זו המשפחה ובין אם אלה המלוכה, מקום העבודה, המפלגה או המדינה.

המחשבות האלה מטרידות אותי גם ברמה הפוליטית והקיומית בשבועות האחרונים, כשמסביב הכול סוער, כשהדמוקרטיה הישראלית מטולטלת בין נאמנות לרעיונות, למנהיגים, למסורת של דת – לבין מסורת של דמוקרטיה. הרחובות מוצפים בעשרות אלפי אזרחים מודאגים. השנאה והקיטוב בכל מקום, וכולם נאמנים לרעיון או לדרך שלהם – ובעיקר בטוחים בצדקתם, בבלעדיות שלהם על איך שהם רואים את הדרך, בגרסה שלהם של הסיפור. כל צד מחזיק בנרטיב האמת שלו, והוא הבסיס של הקיום של כל אחד מאיתנו. וכל אחד מאיתנו מכיר את הפחד הכמעט ראשוני לאבד את עצמנו אם יאבד הנרטיב.

אני כותב את המאמר גם בעקבות טלטלה שעברתי בעצמי תוך כדי צפייה בשתי תוכניות טלוויזיה משובחות שהשלמתי בצפייה רציפה ומתמשכת, בינג' של סוף שבוע. שני הסיפורים מוצגים כ"אמת טלוויזיונית", שהיא – חייבים תמיד לזכור – אמת סובייקטיבית ותלוית מסַפר, וצד, ואג'נדה והרבה עריכה. שתי התוכניות, משני ז'אנרים שונים לכאורה, נגעו בי בעוצמה כל אחת בדרכה. האחת – "סוד התמונה המושלמת", כתבת תחקיר בשני פרקים ששודרה ב"רשת 13" בתוכנית "המקור" מבית היוצר של רביב דרוקר. הכתבה ליוותה את הילה צור בחשיפת הפגיעה המינית המתמשכת שעברה מצד אחיה במשך שנים והוסתרה על ידי המשפחה. היוצרת ענת גורן, שאחראית על הבימוי המעולה, הרגיש והעדין של התחקיר, משמשת בפועל הרבה יותר מבמאית, אלא קצת כמטפלת של הילה, שמלווה אותה כמו אימא – או כמו שאימא של הילה הייתה אמורה להיות לו הייתה עומדת לצד ביתה במסע הארוך והקשה שלה של החלמה מטראומה עיקשת של שנים.


- פרסומת -

התוכנית השנייה נוגעת בסיפור אחר לגמרי, אבל דומה מאוד בכמה ממרכיביו ומהמקומות הנפשיים שהיא נוגעת בהם: "הארי ומייגן", מבית היוצר של "נטפליקס", סדרה תיעודית בת שישה פרקים. מדובר בסדרת הדוקו המדוברת של השנה, שהכניסה סכומי עתק לגיבוריה, אחת ממובילות הצפייה בכל העולם כרגע ב"נטפליקס" – ובעיניי מעוררת הרבה מחשבה. הסדרה עוסקת בנסיך הג'ינג'י ובאשתו, הרכש החדש ביותר למשפחת המלוכה, ובאירועים שהביאו אותם לפרוש מחברותם הרשמית במשפחת המלוכה. הסיפור של הארי ומג (או H ו-M, כפי שהם קוראים זה לזו, בהומור ששמור רק להם ולנו, מיליוני הצופים שמחטטים להם קצת בסיפור האהבה שלהם) הוא סיפור אגדה מודרני, שבו נסיכים וכוכבות טלוויזיה מחזרים זה אחרי זו בשיחות וידאו בפייס טיים משני צידי האוקיינוס, היא בטורונטו שבקנדה, שחקנית מוכרת ומצליחה, והוא בארמון המלוכה שבלונדון בירת הממלכה.

אמנם, אסור לנו כצופים לשכוח שמדובר בסדרה עם אג'נדה, שלוקחת במפורש צד (הצד של הארי ומג); ויחד עם זאת, בסוף הצפייה נותרים עם התחושה שגם נסיכים ונסיכות צריכים בית אמיתי, שרואה אותם, שמקבל אותם – גם אם הם בועטים, וגם אם נמאס להם מזיוף ומהפרוטוקולים של מוסד המלוכה (ככה קוראים לו לאורך כל הסדרה: "מוסד המלוכה", להבדיל מ"משפחה", שהיא אנשים). ובעיקר – ממש כמו לנוכח התחקיר על הילה צור הישראלית, נסיכה רמת שרונית – נותרים עם השאלה הגדולה: מי מגן על בני משפחה מול קושי, מול מתקפה, מול עוולה?

הטרגדיה המשפחתית, מתברר מהצפייה, מועברת בין דורות. הטרגדיה של הארי נמשכת הרי כבר מאז הדור של אימא, הנסיכה דיאנה – האאוטסיידרית, שנגעה בלבבות של כולם ואיימה על מוסד דכאני (ומדכא, יש לומר), שבאה עם חיוך, אנושיות, ומגע ישיר וחם וחומל עם אנשים. אימא שהתקשורת והפפראצי הרגו בעודה מתחמקת ברכב שמרסק אותה אל מותה במנהרה בפאריז. התאונה שהרגה את אימו השאירה את הארי יתום מאם בגיל 12, תמיד על תקן הרזרבי, השני, הלא מיועד למלכות, "הספייר" (כפי שהוא נקרא בבדיחות משפחתית בארמון), זה שלא יירש את הממלכה, האאוטסיידר, הבועט והנון קונפורמי. איך אומרים באנגלית? Like mother like son. והבן הג'ינג'י, הארי – שאלוהים יודע בכלל הבן של מיהו, של אביו צ'ארלס, מלך אנגליה, או של איזה מאהב ג'ינג'י תכול עיניים של אימו דיאנה – כשלקח לו לאישה את מייגן, הוא למעשה בחר בחירה זוגית באובייקט שלגמרי יהדהד את הדרמה של אימו המתה.

הנפש, מסתבר, יודעת לארגן לעצמה במה שעליה תיפרש הדרמה הבלתי פתורה של מות האם. וכך בחר לו הארי אישה אמריקאית, בת תערובת לשני גזעים, אחת שאף אחד לא יגיד בקול ובמילים את צבע העור שלה, אבל כולם יודעים מאיפה היא באה באמת. אחת שלא רואים עליה, אבל כולם יעשו הכול כדי לבייש אותה, להקטין אותה, להעליל עליה – ורק שלא תשבור את הקודים. וכך המתקפה שהתרחשה במשך שנים ארוכות על אימו, ונמשכה כלפיו וכלפי אחיו כל ילדותם, המשיכה אל אשתו הטרייה. מייד כשנודע על הקשר ביניהם, התקשורת, הצהובונים – כולם התנפלו עליה. מתקפה של ההמון צמא הרכילות, האוהב אך הדורש תמונות ומידע. ובהדרגה התברר ששאלת הגזע, ובעיקר הצבע, היא שהעסיקה שם את בני המלוכה והיועצים – המחשבה המאיימת שיורש העצר של הארי ומג, פרי אהבתם שהיא תלד בבוא יום, יגיח לעולם כשהוא שחור, לא עלינו! נסיך בריטי, בן למשפחת המלוכה... שחור. זה מספיק מהפכני להתחתן איתם, אבל ללדת אחד כזה? שרק שלא תשחיר לנו את בית המלוכה! אוי לה לאותה בושה...

הבחירה של הארי באאוטסיידרית החייתה את הדרמה של להיות חלק או להיות בחוץ. כמו אימו בתחילת דרכה המלכותית, מייגן עוררה את אהבת ההמון – אבל גם הפכה ברגע אחד לאויבת מוסד המלוכה וסומנה כ"לא אחת משלנו". השחזור שמצטייר כך נשמע כמעט הוליוודי, אך הוא מוכר היטב למטפלים ותיאורטיקנים של הנפש: במקרים רבים של העברה בין דורית, העבר רודף אותנו כמו צל שקט וכבד. גם במשפחתה של הילה צור, יש לשער, ישנה העברה בין דורית של טראומה – של שואה, של ניתוק הורי ממה שמתרחש, של החפצת נשים באופן הכי אלים, מכאיב ופוצע. הרי כאשר נער בן 14 שוכב לראשונה עם אחותו בת הארבע, ברור לכל עין שקצת רואה שזה לא התחיל שם. זה התחיל כנראה עוד הרבה קודם – בניתוק, בעצימת עין של הורים, שאנחנו לא באמת יודעים מה קרה להם בעברם, בשואה, או בילדותם.


- פרסומת -

במשפחתה הרמת שרונית של הילה צור אולי לא נולדים מלכים, כמו אצל הארי במשפחה, אבל היא בהחלט נחשבת לבית גידול משובח, שמייצר טייסים ורופאים, כמו שאוהבים לומר "מיטב בנינו", "ישראל היפה" – אלה שבשבילם הרצל חלם את מדינת היהודים. "מלח הארץ", או אולי יותר נכון – קערות התותים המוגשות על מגש הכסף שעליו הוקמה מדינת ישראל, עם הרבה שמנת, הרים של שמנת, שיכסו במתיקות אין קץ על כל מה שמר, חמוץ ומקולקל, ועל כל החולי. הרים שמכסים על פרוורסיה משפחתית ועל שנים ארוכות של שינה מתוקה ועמוקה עד כדי תרדמת של כל בני הבית, בזמן שמתרחשת זוועה שלמה. שינה של עיוורון וחירשות למה שנעשה שם בחדרי חדרים במחשכי הלילה, אשר מאפשרים לא לשמוע ולא לראות את מה שמעולל ילד אחד שלהם – יפה, מוצלח, וחולה מאוד – לילדה אחרת שלהם, שנאנסת.

כן, נאנסת! יש לומר את זה. ראוי וכדאי שניזהר ממכבסות של מילים, שנועדו ליצור הרחקה עבורנו הצופים והקוראים. הרחקה שתאפשר לנו לעמוד בזוועה. גם אנחנו, המטפלות והמטפלים, העושים במלאכת שיקום הקורבנות וטיפול בפוגעים, קצת מכבסים מילים לפעמים, מתגוננים בתיאוריות ובמילים כמו "טראומה", "העברה בין דורית", "טראומה עיקשת". כל אלה מסייעים לנו להמשיג ולנתח, אבל גם משמשים עבורנו כמגן, שירחיק מעצמנו במשהו את הזוועה באמצעות מילים. אחרת לא נעמוד בה. ואנחנו יודעים כמה הרבה יש ממנה, וכמה היא רודפנית ומלכלכת את הנשמה שלנו. אבל גם חשוב שנגיד את זה בפה מלא. מהעדויות של הילה צור, מהמכתבים של אחיה עופר, מכל מי ששמע אחר כך, עולה תמונה די ברורה, וצריך לדייק את זה: הוא לא מטריד אותה, האח שלה, הוא אונס אותה, הוא מבצע בה את זממו החולני.

ומי שקצת מבין בטראומה, יודע שטראומה לא מתחילה ככה פתאום, באישון לילה. מישהו מאפשר לה לקרות וגורם לה להתפתח. מישהו מעלים עין. ובעיקר חשוב שנזכור שמשפחות הן מודל להתפתחות של הפרטים בה. העמדה ההתייחסותית תגיד שאנו לומדים את עצמנו דרך הכרת הסובייקט שמולנו. מתוך צפייה במודלינג של ההורים, ילדים לומדים את עצמם. לומדים איך להתייחס ואיך להתנהג, לומדים להתאפק ולא לשבור את הכללים. והם צופים יום יום, שעה שעה, צופים, מקשיבים ורושמים לעצמם את היחסים בין ההורים, את יחסי הכוח, את אופן השימוש באנשים, לומדים מה מותר לגברים, ומי מותרת להן (הו... חיל האוויר של פעם, בו הטובים לטיס, והטובות... הן רכוש הטייסים). ומי מדבר ומי שותקת. הכול זה מודלינג וחומר ללמידה של אסור ומותר ביחסים.

ובבית ילדותה של הילה המשפחה ישְנה. לאבא, ניצול השואה שהפך לטייס, יש זכויות רבות בבניין הארץ הזו, ובית נוח שהוא הקים ברמת שרון, וילדים, ואישה יפה, וקרה, ושותקת – ונאמנה בעיקר לכוח אחד, הכוח של "אצלנו הכול בסדר". כוחה של מראית העין. בדיוק כמו בבית המלוכה הבריטי בלונדון, וכמו במקומות רבים אחרים, גם ברמת השרון, הכול זה פרוטוקולים. אין כאב, אין סבל נפשי, אין דיכאון. אצלנו הכול בסדר.

גם במשפחת המלוכה הבריטית השתיקה חזקה ומטלטלת. צ'ארלס המלך, עוד כשהיה נסיך ונשוי לאשתו הראשונה דיאנה, כשהיא עברה סיוט של מתקפה על היותה היא, לא הגיב ולא התייחס. כך גם כשבנו הארי עבר מתקפה תקשורתית, וכלתו החדשה מייגן הותקפה והושלכה לכלבים של התקשורת הבריטית. צ'ארלס, ואיש בארמון ובסביבותיו, לא העלה על דל שפתיו את המילה המפורשת "שחור", כמובן. כפי איש במשפחתה של הילה צור לא עצר ואמר במפורש "אונס". וקצת כמו החרדה שייוולד נסיך שחור, במקרה של הילה צור אחיה האנס לקח אותה כנערה בתיכון לוועדת הפסקת הריון כשהיא נושאת בתוכה את פרי האונס שלו. רק שלא תיוולד מפלצת, בן לאח ולאחות, פרי הבאושים של מעשי האונס שלו, שנים על גבי שנים.


- פרסומת -

"לא יפה", אני אומר לעצמי כשאני כותב את השורות האחרונות, ונותן לעצמי מכה קלה ומטפורית ביד שמקלידה עכשיו. לא יפה! לא אומרים "שחור", לא מדברים על צבעים. מרמזים, מוצאים מילה מותאמת, רק לא לקלקל את תמונת הפוליטיקלי קורקט שכולנו חיים בה, מנמנמים בזמן שמשהו נוראי קורה בחדר אחר, בזמן שמתרחש דבר נוראי, עוולה גדולה, פשע, רצח של גוף ונפש. מוטב שהכול יהיה יפה כמו סיפור אגדה של נסיכות לבנבנות ויפות, בבתים נוחים ברמת השרון, בתים שמהם יוצאים טייסים ורופאים. הבתים האלה שהיינו חולמים שיהיו לכולנו. לא הבתים שבהם אחים אונסים ילדות בנות ארבע, שש, עשר, שבע-עשרה, ואף אחד, אף אחד לא שומע ולא רואה.

"לא יפה", אני אומר, ונזכר שסובלימציה – עידון, בשפתנו – נחשבת למנגנון מפותח של הנפש. למה אני לא משתמש בו קצת יותר? מה לא מפותח בי אל מול סיפור הזוועה הזה? כי די לסובלימציה! ישנם רגעים שבהם צריך להסתכל, להתעורר, להגן, ובשביל להכיר בעוולה ולהביא לריפוי והבראה של קורבנות – צריך לקרוא לה בשם המפורש. לא ברמיזה פסיכולוגיסטית תוך שימוש במכבסות של מילים. בואו נקרא לילד בשמו. המילים המפורשות הכרחיות קודם כל כדי לתת תוקף והכרה: אונס, גזענות, שוביניזם.

מחקרים מראים שכדי לא לעמוד מהצד, כדי לעזור לאנשים שעוברים התעללות, הצקות, החרמה, אנחנו חייבים לעבור תהליך קוגניטיבי מהיר ולתייג את מה שאנחנו רואים כמשהו שלא אמור לקרות. אם נפנה ראש הצידה, אם נספר לעצמנו שהם רק משחקים, ש"זה לא באמת מכות", שהוא רק רוצה להיות נחמד אליה והוא לא מטריד אותה, אם נכבס מילים, לא נכיר בעוולה.

כי הרי כל המשפחות, כבר אמרנו, דומות זו לזו. כולנו נעשה הכול כמעט כדי להכחיש את הרוע שבתוכנו. משפחות מוכְרוֹת לעולם שבחוץ מצג שווא של אושר ולכידות. רק שלא יגידו, רק שלא יראו. וככה דוכסית בריטית בת תערובת, שחקנית אמריקאית, יכולה לשקוע לדיכאון קליני, לרצות למות כפתרון. אבל איש לא ישמע את זעקתה ואת בקשתה לקבל טיפול. כדי ש"לא יגידו", הכרחי שתמשיך לחייך, לנופף ביד את הנפנוף המלכותי הקטן, השמור, הקר, המרוחק. רק שלא יגידו, לא בחוצות הממלכה הבריטית ולא בין שדות התותים ברמת השרון, או בקורס טיס או בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב. רק שלא יגידו שזה בתוכנו – הרוע, הכאב, הפתולוגיה, החולי והרשעות.

הרי אלה מיטב בנינו. ואת בנותינו פשוט נקריב על מזבח ה"משפחות המאושרות" – ולא משנה אם הנסיכה היא בת תערובת אמריקאית או ילדה מרמת השרון, שאפשר רק להעריץ על כוחותיה ועמידותה. הרי לא ניתן לפרט קטן כמו בן אנס לקלקל את התמונה היפה, את סיפור התקומה. ומי שיקלקל, המשפחה תצא נגדו. המשפחה, מוסד המלוכה, משפחת חיל האוויר, המפלגה, הפקולטה. תקראו לגוף איך שתקראו לו, כל חבר בתוכו שינסה לפרק אותו – יחטוף. הוא יושתק, הוא יימחק, החוויה שלו תעבור תהליך של ערעור וטשטוש, ומהר מאוד יגרמו לו לחשוב שהוא בכלל מדמיין וזה לא באמת קרה. כי מהו אונס, גם אם התרחש על פני יותר מילדות שלמה, לעומת שלמות המשפחה? אוי לו לילד, אוי לה לילדה, שיזעקו שהמלך הוא עירום. כולם יגידו שהבגדים שלו מופלאים, גם אם פשט אותם מזמן בלילות האונס.

ואת, ילדה, ואתן בנות, ונשים, חיילות, מזכירות, נערות שיוצאות לבילוי, שחקניות בתיאטרון, מנהלות לשכה. כולכן, תלמדו לשתוק, אל תעשו עניינים. ואת, הילה צור, שלושים שנה אחרי... עכשיו באת? עכשיו נזכרת? את הורגת את אימא, את מחסלת את אבא, את גומרת לנו על התדמית, את ילדה, תלמדי לסבול בשקט! אומללוּּת אינה נחלתן של המשפחות הטובות. תשתקי, ואם לא נזכרת בזמן, אם לא העזת או היית מספיק חזקה להתלונן בזמן, החוק יתייצב לצידו של אחיך והמתעללים האחרים. גם אחרי שנים ארוכות של אונס במיטה שלך, בחדר שלך, בבית שלך – לא באיזו סמטה אפלה וחשוכה עם אנס זר ולא מוכר. לך, ולילדות ולילדים שכמותך, החוק יגיד: עכשיו נזכרת? מצטערים, מאוחר מדי, את פסולה מלדרוש צדק, עכשיו תחרישי ותמשיכי בחייך. נגמר לך הזמן, לא שמעת את הבאזֵר?!

 

תיאוריות שלמות עוסקות במשפחות, מדברות על המשפחה כעל אורגניזם. מילים רבות בתיאוריות נכתבו על לכידות משפחתית ואפילו על סינרגיה – מושג באמת יפה בעיני, שמדבר על כמה השלם גדול מסכום חלקיו. ואני חושב איך השלם מחסל לפעמים את חלקיו, כשאחד מחברי המשפחה מביא איזו אמת קשה, ומאיים לחסל עם האמת את המשפחה ואת תדמיתה היפה שם בחוץ.

זה טבעו של המין האנושי. הוא מחסל תמיד את זה שאומר שמשהו לא בסדר. וזהו בדיוק התהליך בדמוקרטיות שמתחסלות, כי הן ממשיכות להגיד שבדמוקרטיה הרוב קובע, כשלמיעוט הולך ונעלם הקול, ולפעמים הוא מושתק, נאסר או מומת. האם זה מה שקורה אצלנו ממש בימים אלו? הרוב משכנע את המיעוט שהרוב יודע, שהוא צודק, והרוב שוכח שעל החלשים צריך להגן; לא רק על החזקים על המנהיגים, על המפלגה או על המשילות. כך גם המשפחה תיטען, כמו הדמוקרטיה, שהיא חייבת לשמור על עצמה, ולחסל את אלה שקמים לחסל אותה.


- פרסומת -

גם הגוף שלנו הוא מכונה משומנת בכל מה שקשור לזיהוי מי שמאיים על שלמותו. כמו כל מערכת, כך גם הגוף האנושי, מזהה מייד את מי שבא לתקוף את המערכת ולפגוע בתאים. תוך זמן קצר המערכת החיסונית מכניסה לפעולה שרשת תגובות מרשימה, שלא הייתה מביישת את הצבא הטוב בעולם. מערכת החיסון יודעת לזהות מי בא לתקוף, היא מזהה את הפולשים מבחוץ – אבל לא פחות מכך, היא מזדעקת גם כנגד אויבים מתוך הגוף מבפנים. מי שרק ינסה לתקוף את התאים, גם אם הוא חלק מהגוף, יזכה לטיפול רצחני בתגובה "אוטו-אימונית", ותאי T כבר יסדרו את העניין. זה קורה בגוף שלנו וגם, מסתבר, במשפחות הכי טובות – מול בנות שחושפות אונס או התעללות בתוך המשפחה וסודקות את התדמית הנוצצת של אימהות נפלאות, ואבות גיבורים, ואחים, ששכחו לספר לפסיכולוג הממיין במיונים לכל הקורסים היוקרתיים, שהם גם קופצים פעמיים וגם שלוש בשבוע למיטה של אחותם היפה והתמימה, לביקור לילי של חולי ואונס.

ומה באמת על כל אותם פסיכולוגים ומראיינים בראיונות קבלה, ובמיוני היוקרה? איך לא ידענו? איפה היינו? איך לא ראינו דבר בכל אותם מפגשים מקצועיים? האם יכולנו, כפסיכולוגים, כאנשי טיפול וההערכה לדעת, לנבא, לשים לב? האם יכולנו בכלל לבדוק, לשאול, לשמוע ולראות? האם כמו המשפחות הפכנו אנחנו, אנשי המקצוע, ל"עומדים מן הצד" ולא ראינו, ולא ידענו, ולא התרענו? מנגנון האשמה על היותך עומד מן הצד, גם אם לא יכולת לגמרי לדעת, הוא קשה מנשוא. ועם זאת, ראוי שנשאל ונבדוק ונשכלל את הכלים שבהם אנחנו משתמשים, ונפְקח היטב את העיניים והאוזניים שלנו, אנשי המקצוע.

התופעה הזו, של הוקעת מי שקם לחשוף אמת כואבת ולא נוחה ידועה ומוכרת. את מי שמאיים על שלמות הקבוצה פולטים החוצה. היזכרו, למשל, מה קורה לחושפי שחיתות בארגונים גדולים. ברוב הפעמים צריך להגן עליהם מפני הכעס של הקבוצה או הארגון, שזועם על החשיפה והוצאת "הכביסה המלוכלכת" החוצה ומחסל את החושף. כך קורה לא אחת גם לעדי מדינה שחושפים מעשה פלילי או שחיתות, או נותנים עדות שתפליל נאשם. בהרבה מן המקרים, על האנשים שצועקים כי "המלך עירום" צריך להגן, ובמקרים קיצוניים להעלים אותם בתוכניות להגנת עדים. כל חטאם הוא שהם מצביעים על עוולה, פשע, שחיתות, או עבירה שנעשתה בתוך הארגון הגדול.

הבעיה מתחילה בעומק של תחושת השייכות וההזדהות שלנו. כי אנחנו מזדהים עם קבוצות שייכות, החל מהמשפחה שלנו וכלה במדינה שלנו. המשפחה היא אנחנו. ואז נשמע ביטויים כמו "הילד של כולנו" גם על חייל שסרח וחרג מהפקודות, אבל במדינה בה החיילים והחיילות הם באמת הילדים של כולנו, אנחנו ההורים רוצים להגן עליהם, כי החייל שטעה או שגה היום יכול להיות הילד שלי מחר. ואז "ההורים של כולם" לא פעם מצופפים שורות. כולנו פה זוכרים שהצבא שלנו הוא אנחנו, הוא הצבא של כולנו, זה הילד שלי, והילדה שלך.

ומה לגבי קבוצת בני נוער שאנסה נערה צעירה בחופשת "הכול כלול"? החופשה כללה גם את הבחורה, שנאנסה על ידי חבורה שלמה של מתבגרים שיכורים, חסרי יכולת לאיפוק או יכולת להגיד "עד כאן, זה כבר לא בסדר". גם שם החבורה צופפה שורות, ובמקרים מסוימים גם ההורים, ואז כרגיל הקורבן אשמה. היא רצתה, היא שתתה, היא באה לחדר, היא הסכימה לשכב עם אחד (גם אם לא נתנה שום הסכמה להיאנס על ידי חבורה שלמה). אז הילדים הם של כולנו, הטייסים של כולנו, המפלגה של כולנו, ולכן תמיד נצופף שורות ונגן על מי שבינינו, מתוכנו, משלנו.

יש לנו בארץ הזאת מורשת של אחוות לוחמים, תרבות של חברות, ולכולנו בלב יש גאוות יחידה. יש לנו את המילה הכל כך ישראלית הזו, "רעוּת". איך כתב כבר חיים גורי, בשיר שגדלנו על מילותיו כשעמדנו דום ונוח בטקסי הזיכרון: "הרעות נשאנוך בלי מילים, אפורה עקשנית ושותקת". אז כולנו אחים, כולנו ביחד. לא ניתן שישברו לנו את קבוצת השייכות.

תשאלו את הילה צור, היא תספר לכם מה קורה כשקמים על המערכת, במקרה שלה על המשפחה שלה. תשאלו את הארי ומייגן איזו תגובה חיסונית מלכותית הם חטפו כשביקשו לעצמם קצת חסד וקצת הגנה מהמשפחה מפני הרוע של התקשורת, שרצתה לחסל את הזרה שבאה מבחוץ, האמריקאית, החמה, החייכנית, האותנטית.

תשאלו את מג מה קרה לה כשהיא ביקשה להכניס לשיח מילים כמו "העצמה נשית", "הזדמנויות שוות" גם לשחורים, "זכות לפרטיות". היא חוסלה בתקשורת, והואשמה בכל האשמה מיזוגינית וגזענית. ולא ברמיזה, כי אם באופן בוטה ונטול עידון. העיתונות הצהובה של הממלכה הפכה אותה לגרסה הגרועה ביותר של הזרה ו"האחרת". העובדה שגם הייתה אישה וגם בת לנישואי תערובת של שחורה ולבן לא הקלה עליה.


- פרסומת -

אבל הארי, שכמו שאומרים בשפת הדיבור היום הוא "נסיך אמיתי", יצר לה ולו ולבנו ולביתו (שטרם נולדה אז) "תוכנית להגנת עדים" משל עצמם, והציל את נפשם. כולנו מקווים שהוא הצליח לעשות תיקון ולהגן על אישה שבאה מבחוץ, שנמצאה ראויה לתפקד, שכולם אהבו, ואז לפתע סומנה כזרה, וכל התאים החיסוניים התעוררו לחסל אותה, לפני שתחסל אותם עם החיוך והרעיונות האנושיים שלה.

הארי הציל את מג ואת ילדיו, ואת עצמו. אבל מנקודת מבט תוך נפשית, של שיחזור ותיקון, אולי הוא סוף סוף הצליח כך "להציל את אימא" שאותה לא הצליח להציל בחייה, ולגונן עליה מפני המלתעות של התקשורת ומפני הקור הלא מגונן של משפחת הארמון ומוסד המלוכה. איזה ילד יכול להציל את ההורה שלו? אך כאן ה"אם המתה" זוכה לעוד הזדמנות, והנסיך זוכה לעשות תיקון לדיכאון של אימו דיאנה, שכמו הועבר בתעלומה מצמררת הישר לכלתה מייגן. את אימא כבר אי אפשר להחזיר, אבל את אשתו שהלכה וכבתה, והתכנסה לתוך בועה דיכאונית מסתגרת, אולי אפשר. הפעם הארי לא ייתן לצלמי הפפראצי, לקהל צמא הדם והסנסציות ולרוחות הקרות שנושבות מהארמון לקחת את נפשה של האישה שהוא כה אוהב – אולי כמו את אימא.

אבל לא בכל המקרים מתאפשר תיקון. אל תשכחו, השלם גדול מחלקיו, הוא לא ייתן לפרט אחד סורר להרוס לכולם. מי שיבוא עם אמת, יחשוף אותה, כמו חושף שחיתויות במשרד ממשלתי, כבר יזכה לטיפול מיוחד. ילדים מזמן המציאו את השיטה, "חרם": מספיק קצת לתת כתף קרה, לא לגבות, לא להכחיש, לשמור על קשר עם הפוגע, להמשיך לשתוק מול הכותרות. זה מספיק בשביל להשאיר את הקורבן שוב לבד, הוא כבר יבין שלא משתלם לו.

תשאלו את הילה צור מה קרה לה מול כל בני משפחתה, כשסוף סוף בבגרותה אזרה אומץ וכוחות וסיפרה לכולם. הכתף שקיבלה שם הייתה רחוקה מלספק משענת. היא הייתה קרה מאוד. ובכלל לא לצידה של הקורבן. אז כשמיטב בנינו אונסים את הרכות שבבנותינו, נחשו מי מנצח ב"גמר" בהצבעות של הקהל באס-אמ-אסים? ברור שינצחו הטייסים, המלכים, הרופאים, כשלצידם נשים שתוקות, בלי קול, העומדות מנגד ושותקות. עבור הקורבנות, חלקן של האחרונות בטראומה הוא מרכזי מאוד. הן לא הפוגעות, אבל הן מפנות את הראש הצידה, וכך כמו מאשרות לעוול להמשיך ולקרות.

הניסיון בעבודה עם משפחות שבתוכן מתרחשת טראומה וניצול מלמד שכדי שמעשים נוראיים כאלה יתרחשו, לא מספיק שיש קורבן ומתעלל. הקודקוד השלישי במערך ההתעללות – שלעיתים כולל משפחה שלמה – הוא שמאפשר לדבר לקרות: למכות, להתעללות המינית או המילולית, להשפלות, לאיומים. מישהו תמיד עומד מן הצד (Bystander), מאפשר לזה לקרות, משתף פעולה, לא שומע, ישן חזק מאוד. בספרות הטראומה והאלימות בתוך המשפחה, העומדת מן הצד היא בדרך כלל האם, לפעמים איזו אחות גדולה, והיא אף פעם לא ידעה ולא שמעה. בבית ילדותה של הילה היא ישנה לילות על גבי לילות של אונס ביתה בחדר הסמוך. שנים, והיא ישנה.

עם זאת, ברור לנו כיום שהעומדים מן הצד – האם, האחים – הם בעצמם סוג של קורבנות. ואמנם, המחקרים על עומדים מהצד מראים כי לא מעט מן העומדות והעומדים מהצד היו בעצמם קורבנות לתקיפה מינית בעברן. חשוב שנביט גם על המשפחה, ששותפה כולה, כקורבן של נסיבות. אני לא אתפלא שאב המשפחה סחב כניצול שואה את הטראומות שלו, ובחר לו לרעיה אישה אוהבת, שעושה את דברו אך גם חלשה, שותקת וחסרת קול. אני כותב את זה בזהירות גדולה, ועם כבוד למת, בידיעה שלעולם לא יוכל לענות לטענה הזו, רק כדי להעלות מחשבה ולהציע פורמולציה דינאמית אפשרית.

תשאלו את הילה צור מה זה לגדול לצד אימא ללא קול. מהר מאוד את לומדת להשתיק גם את קולך ברגעי האונס. את שותקת, את דוממת, ולא בוכה. וכשיום אחד יש לך כבר קול, המשפחה תשתיק אותו שוב. בסוף – אחרי שגם החוק השתיק אותך בטענה שזמנך עבר ואי אפשר להתלונן ולזכות בהכרה ובצדק – נותר לך קול אחד. קול חזק, שמגיע למרחקים, להמון בתים ולהמון אנשים. קולה של תוכנית תחקיר בטלוויזיה.

מהתחקיר אנחנו למדים ששנים אחרי, כאשר הילה "מעירה" את אימה והמשפחה מהתרדמה שבעטיה לא ראתה ולא ידעה, כשהיא אומרת "אימא, אני פצועה, בגוף ובנפש, אחי אנס אותי, הוא הכניס אותי להריון ולא ידעתם, חשבתם שאני מופקרת, שחבר שלי הכניס להיריון בתיכון" – אז האימא הזו מצופפת שורות עם אבא, עם האחים, עם בנה הפוגע. והרי איך תבחר בין הבת הנאנסת ל"בן יקיר לה" הטייס הרופא? אני לא מקנא בהורים שצריכים לבחור בין בנם העבריין החולה, אבל גם באמת ילד אהוב ומוצלח, לבין בתם, קורבן חסר אונים של שנים. איך בוחרים, ברגע כזה, איך שולחים ילד לכלא או מוקיעים אותו מהמשפחה? ומצד שני, איך אומרים לילדה "די, את הורסת את המשפחה שלנו עם האמת שלך"? אז שוב עושים ברית משפחתית, וכמו שלא שמעו ולא ראו במשך כל השנים, עכשיו קצת משקרים לילדה גדולה, ומקיימים עם הבן האנס קצת קשר בסתר. כי במשפחות כאלה הרבה קורה בסתר, הרחק מהעין.

משפחות, כמו ארגונים, כמו משטרה, כמו מדינות, כמו בתי מלוכה, מצופפות שורות. הן לא ייתנו לילדה או ילד להרוס את השם הטוב. ואם צריך לבחור, אז נבחר בחוסר נוחות ונשקר קצת, ונעגל קצת פינות, ונשמור על מראית העין של המשפחה הטובה, של בית המלוכה. העיקר שיהיה נוח וייראה טוב.


- פרסומת -

 

ואם מדברים על "לבחור באי הנוחות", אני נזכר שבשנה ב' של לימודי התואר הראשון שלי באוניברסיטת תל אביב (המקום שבו התקבצנו "מיטב בנותינו ובנינו") ביקשו מאיתנו באחד הקורסים להגיש עבודות בקבוצות. חבַרתי לקבוצה עם שתי סטודנטיות מוצלחות מאוד, והציון שקיבלנו על העבודה הראשונה שהגשנו כולנו יחד היה לא רע בכלל, אולי 90 – אבל כנראה שלהן זה לא נראה מספיק. הן דאגו לכל עשירית נקודה שתשוקלל בממוצע הסופי. למען הצדק ההיסטורי, אציין שבעוד שהתחרות הייתה בלתי סבירה, ועבור אלה מאיתנו שרצו להמשיך לתואר השני היה היגיון בקפדנות כזאת, אני חייתי לי בהכחשה מנותקת, כאילו אני לא "חלק במשחק". לא אשכח איך הן באו אליי בהפסקה בקפיטריה, ואמרו לי בטון שקט ומלא אמפתיה: "מצטערות דני, אנחנו לא ממשיכות להיות איתך בקבוצה, אתה לא מספיק..." – אני לא זוכר אפילו לא מספיק מה הייתי; אולי לא מספיק מצטיין כמוהן. ואז הגיע המשפט האלמותי, שלימד אותי את אחד השיעורים הגדולים בלימודי הפסיכולוגיה שלי. הן אמרו: "בין אי הנוחות לאי הנעימות, אנחנו בוחרות באי הנעימות. ואנחנו ממשיכות בלעדיך". נותרתי המום, ללא מילים, אולי קצת מושפל ודחוי, כי מה יכולתי להגיד ברגע ההוא אל מול משפט כל כך מנוסח, מדויק, שביטא את הצורך שלהן בשקט וביטחון בדרך. נאלצתי למצוא לי קבוצה אחרת. וכך למדתי בתחילת התואר שלי את הקורס החשוב ביותר על טבע האדם. והבנתי, שכמו בבתי מלוכה, או במשפחות טובות, כך גם בקבוצות הגשה באוניברסיטה מתרחקים ממי שמחליש אותך או יכול לאיים על תחושת הערך והקיום שלך. אני חושב על זה לפעמים, על המסע של לימודי הפסיכולוגיה, בדרך הזו שבה אנו גדלים להיות מטפלים ומטפלות והופכים לאנשי מקצוע. רובנו שם היינו באמת אנשים רגישים, אמפתיים, חכמים ומלאים בלב ובנשמה; אז איך הפכנו שם להיות לחוצים ותחרותיים כל כך, ולא תמיד עצרנו לעזור לאלה שם שהיו מתקשים.

קראתי פעם באיזו כתבת טבע על להקות של ציפורים בנודדן. נדמה לי שהציפורים הפצועות והזקנות במסע הנדידה הארוך, המתיש והקשה תמיד נשלחות לסוף הלהקה, לשורות האחוריות, כדי לא להחליש ולהאט את הלהקה כולה. בשנה ב' של התואר, ברגע ההוא עם החברות לקבוצה, הייתי אני ציפור חלשה. הועברתי הרחק לסוף הלהקה, ויכולתי להתאושש – או ליפול. הן בחרו באי נעימות, ומבחינתן, נכון לרגע ההוא, אולי בצדק. ואני עפתי אחורה, לשוליים. רק אחר כך, עם הרבה כוחות, חזרתי לשורות הראשונות של הלהקה.

 

אבל אני חוזר להילה צור, גיבורת כתבת התחקיר, גיבורה האמיתית, שהצליחה אחרי שנים של עבודה עמוקה, אמיצה ומלאת כוחות להרים ראש, להשמיע קול, חזק ברור ואמיץ, ולומר – לא עוד, אני לא קורבן, יש לי קול והוא יישמע, והוא יעזור לאחרות להשמיע את קולן, ואולי עוד יעשה שינוי גדול ועמוק, בעניין חוק ההתיישנות של קורבנות תקיפה מינית, שיש לשנותו.

הילה צור היא הגיבורה שלי. היא גיבורה כי העזה להפר שתיקה, כי יצאה נגד מיטב בנינו. כי מגיע לה קול אחרי שנים שבהן נאנסה ולא השמיעה הגה. וגם מייגן, הזרה האמריקאית, הנסיכה של הארי הג'ינג'י, היא גיבורה שלי, כי יחד, היא ובעלה, יצאו ממוסד המלוכה לאושר הפרטי של המשפחה שלהם. האם הם "חיו באושר ועושר" עד עצם היום הזה? ימים יגידו אם הם באמת סיפור אגדה. אבל בואו נודה בזה, מג והארי הם זוג מנצח, שמעורר הרבה תקווה ביחס לכוחה של האהבה. הפסיכולוגים ב"חתונה ממבט ראשון" היו מקבלים בשמחה זוג כזה לתוכנית. ומי לא הייתה רוצה כזה נסיך חמוד שיעזוב בשביל האהבה את ביתו וארמונו וממלכתו רק בשבילה?

 

ולסיכום – הגיע הזמן שנצליח לראות ולתפוס משפחה לא רק כתמונה מאושרת, אלא גם כישות עם כוחות ומנגנוני משטור. משפחות יעשו לפעמים הכול כדי להגן על שמן הטוב ותדמיתן, ויש להן מנגנוני השתקה וחיסול להשתקת חברים בתוכן, ולאילוף מצטרפים חדשים לתוכן.

כשרק התחלתי להצטלם לטלוויזיה, באחד מימי הצילומים הייתה לי שיחה מרתקת, שלא הבנתי אז את עומקה, עם אחד מאנשי הסאונד. הוא סיפר לי שכשיש שקט בצילומים, משאירים את המיקרופונים פתוחים ומקליטים את השקט ואת מה שבתוכו. "שקט" הוא אמר לי "אינו מיקרופונים סגורים". אני חושב עכשיו על השקט בלילות בבית ילדותה של הילה, כשכולם ישנו והבת שלהם נאנסה על ידי בנם שנים על גבי שנים. צדק איש הסאונד: לשקט יש הרבה צלילים. כדאי שנקשיב לו היטב. ולא ניפול גם אנחנו למלכודת מראית העין, שמפתה לחשוב שכל הנוצץ הוא זהב. משפחות הן מאושרות וגם אומללות. בואו נקשיב לתמונה שמתחת לשקט, וגם לשתיקה.

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא: משפחה, פגיעה מינית, תרבות ואמנות, טראומה
רני יקיר
רני יקיר
עובד סוציאלי
מטפל זוגי ומשפחתי
אונליין (טיפול מרחוק), פרדס חנה והסביבה, יקנעם והסביבה
הילה גאון
הילה גאון
מוסמכת (M.A) בטיפול באמצעות אמנויות
תל אביב והסביבה
ד"ר יונתן דוידוב
ד"ר יונתן דוידוב
עובד סוציאלי
חיפה והכרמל, אונליין (טיפול מרחוק)
כרסטין בג'אלי וטפא
כרסטין בג'אלי וטפא
פסיכולוגית
כרמיאל והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק), עכו והסביבה
אורי לבוא ורדינון
אורי לבוא ורדינון
פסיכולוג
אונליין (טיפול מרחוק), פתח תקוה והסביבה, רמת גן והסביבה
רקפת כץ-טיסונה
רקפת כץ-טיסונה
פסיכולוגית
שפלה

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

מנשה כהןמנשה כהן17/2/2023

מלכודת 'המשפחה הטובה'. תודה לך דני על המאמר החשוב הזה שעוזר לנו לראות דברים מוסתרים בעיננו, כדי לשמור על אידיאליזציה של 'המשפחה הטובה' שלנו, ואידאליזציה גוררת הכחשה שהופכת להיות מנגנון קולקטיבי של המשפחה כשכולם שומרים 'שלא יצא החוצה'... ככה משמרים עצמי כוזב ששוחק בפרטים את החיים ושגשוגם האינדיבידואלי. המאמר מזכיר לנו שלפעמים יש להכריז 'המלך הוא עירום' ולהיפרד משקרים (אדם עם עצמו, עם אחרים, עם הקולקטיב). הפחד מ'האמת' הוא בעצם פחד ממודעות ואחריות, ובעקבות כך פחד מחרות ומאושר. תודה שוב על הפרוז'קטור על הגילוי והכיסוי ביחס לאידאליזציה של 'המשפחה הנורמטיבית'... מנשה