פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×יצירה מאת Richard Van Mensvoort
Richard Van Mensvoort ©
זכור אותי

ניצול מיני במשפחה-היעלה על הדעת?

אנו ניצבים משותקים נוכח כל מקרה נוסף של ניצול מיני או ניצול אחר של הורה את ילדו. נותרים עם השאלה הבלתי נתפסת, כיצד הדבר יכול להתרחש?!
מאוימים, שואלים את עצמנו, שמא הדבר יכול לקרות גם לנו. האם ברגע מסוים גם אנו, חלילה, עלולים להפוך עורנו ולהפך משומרי ילדינו למתעמרים בהם. האם גם אנו, או הקרובים לנו, עלולים לעבור מגילויי חיבה גופניים, מהנים ונורמאליים אל גילויים מיניים פתולוגיים?
כפי שנראה במאמר התשובות לשאלות קשות אלו מורכבות ביותר.

מאמרים | 30/4/2005 | 11,952

תגיות:

ניצול מיני במשפחה- היעלה על הדעת?
נעמה בר-שדה
 
אנו ניצבים משותקים נוכח כל מקרה נוסף של ניצול מיני או ניצול אחר של הורה את ילדו. נותרים עם השאלה הבלתי נתפסת, כיצד הדבר יכול להתרחש?!
מאוימים, שואלים את עצמנו, שמא הדבר יכול לקרות גם לנו. האם ברגע מסוים גם אנו, חלילה, עלולים להפוך עורנו ולהפך משומרי ילדינו למתעמרים בהם. האם גם אנו, או הקרובים לנו, עלולים לעבור מגילויי חיבה גופניים, מהנים ונורמאליים אל גילויים מיניים פתולוגיים?
איך ניתן להבין מעשים כמו אלו של ההורים מאנז'ה בצרפת, או של אלה המואשמים בגילוי עריות  חדשות לבקרים?
 
לרגעים, הופכים צרכיהם של ההורים לצרכים השליטים והבלעדיים, לכאלה שהם לא יכולים להתגבר עליהם, גם לא לטובת ילדיהם, ציפורי נפשם.
או אז יקראו לעזרתם את ההגנות שלהם. הגנות אלה שכל אחד מאיתנו מצויד בהן ומפעיל אותן, כדי להתמודד עם מצבים קשים או בלתי אפשריים. אלו ששומרות עלינו מפני חדירתם של תכנים לא מודעים בלתי נסבלים.
במקרה זה, ההגנות משרתות את הפרת סדרי עולם. הורים שבטבעם נועדו כדי לטפל בילדיהם, לאהוב אותם ולשמור על בריאותם הפיזית והנפשית, הופכים לְפוגעים בהם, ולמנצלים אותם.
הם משתמשים ב"צבא המרגיעים והמשכנעים" (ההגנות), גם כדי שמעשה גילוי העריות יהיה נסבל בעיניהם, ויוכלו להמשיך לנהל חייהם וחיי משפחתם, כאילו " דבר לא ארע ".
 
מהם הצרכים עליהם ההורים, אינם יכולים לוותר לטובת ילדיהם הרכים?
האם 'האדם הסביר' יבין אותם או יאמר לעצמו "במצב עניינים זה גם אני הייתי פועל כך"?                                                                                   
רובנו לא פוגעים בילדינו. כנראה  שהצרכים שלנו שונים, ומבנה האישיות אחר. גם הדינאמיקה המשפחתית שונה.
ידוע, כי צורך שניתן לדחייה, להתעלמות, לביטול או לנטרול על ידי האחד, הופך עבור האחר להיות לצורך קיומי, כזה שבלעדיו אינו יכול לשרוד.
ערך קיומי זה יכול להיות מתמשך או רגעי. לרגע הוא בלתי ניתן לשליטה וברגע האחר הוא ניתן להידחות, ולהיבלם. כאלה הם הצרכים של ההורים המעורבים בגילוי עריות, הנעים בין היכולת לשלוט עליהם, לבין חוסר היכולת להתנגד להם. לעיתים קרובות התהליך מלווה במאבקים פנימיים, כאשר החלקים ה"בריאים", הבוגרים והמתפקדים מנסים לבלום את אלה ה"חולים". את השלכות הכישלון נושא בעיקר הקורבן, אשר 'מותקף' על ידי הצרכים הבלתי נשלטים של האב.
 
האב שמבצע בבתו גילוי עריות, היה לעיתים קורבן לאלימות הורית ולהזנחה רגשית. במקרים רבים הוא חסר בשלות ותלותי. יש ואינו מסוגל ליצור קשרים מספקים מחוץ למשפחתו, חסר יכולת להתייחס לנשים בוגרות, ולכן חושש מגירושין. במקרה זה הוא מעדיף למצוא פתרון לזוגיות שלו בתוך המשפחה.
לפעמים הוא מאוים על ידי אשתו, וחווה אותה כדוחה וכמנוכרת מינית. במקרים מסוימים גילוי העריות הינו סוג של נקמת הבעל באשתו, על כי חש נחות ממנה. אבות אחרים סובלים מסטייה (פרוורסיה) נוספת, ומתברר שהם פדופילים, אשר יכולים לבוא על סיפוקם המיני המלא רק בקשר עם ילדות או ילדים.
פתרון גילוי העריות נתפס על ידי האב, כפתרון האפשרי היחידי, כדי שלא יחווה את מה שלא נסבל בעיניו.
ההכחשה תשמש אותו לשכנוע עצמי שבתו "כלל לא סובלת". הוא אפילו משכנע את עצמו, כי הוא "רואה בעיניה שהיא נהנית" ומגייס לטובתו 'עדויות' פיזיולוגיות מחזקות כמו 'סימני אורגזמה' של הילדה. ההוכחה המרגיעה  מכולן עבורו, היא הוודאות בעיניו ש"היא לא התנגדה", מבלי יכולת לראות את השיתוק שבתו לקתה בו. הוא לא מבחין בשוק שכרוך בחוויה  של ילדה שאביה, אותו הכירה כמגִנה ואוהבה, הופך לנגד עיניה שוב ושוב למתעמר בה ול'מאהבה'.
האב גם עלול לשכנע עצמו, כי הקשר הפרטי, האינטימי והמיוחד שבינו לבתו הנבחרת, יכשיר אותה להיות בת זוג נאותה, עם כישורים מיניים מפותחים. הוא יהיה בטוח, שאין כמו הכנה מעשית לתפקיד כה מורכב בחייה.
כך עיוותי החשיבה שלו מגויסים על מנת שיוכל להמשיך במילוי צרכיו הסוטים.
 
כשם שלאבות הפוגעים מאפיינים שונים, כך לאמהות.
מרבית האמהות אינן יודעות ולוּ חצי דבר על הנעשה בין האב לבתם או בנם. כשהמעשה נחשף, הן עומדות לצד הילד/ה הפגוע/ה, תומכות, מגָנות את האב ומפרקות את המערכת הזוגית.
אולם, כ-25% מן האמהות עומדות מנגד ואינן מונעות את המעשה. יודעות-לא יודעות אודותיו. באמצעות שימוש בהכחשה האם יכולה "לא לראות" את שרואה, ובאמצעות ההדחקה - "לא לדעת" את שיודעת.
מדוע?
אפשר שעבורה גילוי עריות הוא הפתרון למצוקתה הקשה. זוהי אם הימנעותית, שלא תחפש מידע אשר יחשוף את המתרחש.
יתכן והיא חלשה, חשה עצמה ילדה, שאיננה יכולה להתמודד עם תביעותיו המיניות של בן-זוגה , ובמובן מסוים דוחפת את בתה לזרועותיו. לעיתים היא פסיבית, תלותית, מוכית או חולה, ומקריבה את ילדה בשירות צרכיה. יש והייתה בעצמה קורבן לגילוי עריות מצד אביה, והיא משחזרת באמצעות בתה את היחסים עמו. לפעמים היא מרוחקת רגשית מבעלה וילדיה כאחת.
במקרים מסוימים האם בעלת סטייה (פרוורסיה) ונהנית מהמציצנות (וויריזם) ביחסים בין האב לבתו.
 
האחריות לגילוי העריות מוטלת על כתפי האב. לפעמים בדינאמיקה זוגית מסוימת, שותפה לה גם האם. יש המגדירים משפחות מסוג זה כ 'מועדות' לגילוי עריות. ביניהן ניתן לפגוש את המשפחה 'העבריינית', אשר כללי ההתנהגות שלה עומדים בסתירה לכללים המקובלים. בני המשפחה תופסים האחד את השני כזרים והקשרים ביניהם  מקריים. המשפחה ה 'מבודדת' (כתוצאה מניתוק גיאוגראפי, קשיי שפה בשל היותה מהגרת וכיו"ב), מעודדת בנוקשותה את סיפוק הצרכים המלא בתוכה, כולל הצרכים המיניים, כאילו זו הדרך היחידה העומדת לרשותה. במשפחה ה'קונפליקטואלית', אותה פגשנו, צרכי ההורים אינם ניתנים לדחייה. הם מתעלמים מהטאבו החברתי הבסיסי, ופועלים בכל דרך כדי לא לחוש בחסר כלשהו, גם באמצעות השימוש לרעה בילדיהם.
 
 
בדרך-כלל יותר מאשר גורם אחד מביא את האב לנצל מינית את בתו או בנו.  שילוב של נסיבות-עבר עם נסיבות-הווה ועם מאפיינים אישיותיים, הם אשר יאפשרו התפתחותה של הפרעה נפשית כה חמורה, בעקבותיה אדם פוגע באופן פעיל ובוטה ביקר לו מכל.
 
כך מתנהלת לה המערכת המשפחתית הסגורה, הסבוכה והמעוותת, ומאפשרת קיומה של פגיעה כה נוראה. יש מקרים בהם חשיפת הסוד מנתקת את החיבורים הפתולוגיים, ומאפשרת את הפסקת ההתעללות. מכאן אמורה להתחיל מסכת מורכבת, ארוכה וקשה מאוד של טיפול ושיקום חיי הקורבן והקשרים עם בני המשפחה. לעומת זאת, במקרים אחרים הקורבן מעז/ה לחשוף את הסוד רק שנים ארוכות לאחר שהניצול המיני פסק לחלוטין, או עבר לבת/בן משפחה אחר. בכל מקרה, הנזקים הנפשיים עצומים, ומאופיינים לעיתים קרובות בתגובה פוסט-טראומטית, אשר פוגעת בתפקוד ברמות שונות ובתחומים שונים.
לצערנו, תגובה שכיחה של ההורים נוכח חשיפת הסוד, היא המשך ההתגוננות, הכחשת המציאות והשלכת האשמה על הקורבן, המתואר/ת כשקרן/נית. מעבר להשפעה הישירה על הקורבן שעובר/ת בכך התעמרות נוספת, לא מתאפשר במקרים אלו טיפול נפשי עם היבט מניעתי לאב הפוגע ולאם משתפת הפעולה, ויש סיכון שהניצול המיני של הקורבן או של ילד אחר במשפחה ימשך.
כאן נכנסים לתמונה גורמי בריאות הנפש השונים, שמתפקידם לבוא לעזרת המשפחה גם בכך, שלא יאפשרו לה להמשיך ולחיות בתוך סגירותה החולנית, הבולמת כל תהליך של שינוי או הבראה.
 
 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

בר-שדה, נ. (2005). ניצול מיני במשפחה-היעלה על הדעת?. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=455

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

דליה ..דליה ..10/1/2006

הנה הלינק הנכון. http://www.machone...b.asp

רונית נשררונית נשר10/1/2006

הי זיוה, הלינק לא עובד-תוכלי לצרפו שוב?. ואגב, אם את זיוה ממחלקת מרכז, אז דש חם, ותודה רבה (אם זו את כתבי לי את המייל שלך- ואגיד לך על מה תודה...:) )
nesron@netvision.net.il
יום נעים.

זיוה מעיןזיוה מעין10/1/2006

אתר נוסף על נפגעי גילוי עריות. אתר נוסף מומלץ מאוד , הוא האתר של שרי עוז  www.maconeitan.org.il

שלישלי4/9/2005

ניתן לקרוא עוד על ניצול מיני וגילוי עריות באתר בשם "מקום" גם על אמהות פוגעות.. זהו אתר מומלץ ביותר ובו חומר למכביר בעברית שערוך בצורה מעמיקה ומקצועית.
 

נעמה בר שדהנעמה בר שדה20/8/2005

גם האמהות פוגעות.
שלום,
ראשיתו של המאמר מתייחסת להורים פוגעים בכלל.
על אף שאין כיום עוררין לגבי קיומו של גילוי עריות גם מצד האם, התמקדתי בהמשכו בדוגמא הפרטית והשכיחה יותר של פגיעת האב .
 
המחקר מראה באופן חד משמעי כי אבות פוגעים בבנותיהם, ויותר מאשר עושות זאת אמהות. לעומת זאת, המחקרים שעוסקים בפגיעת נשים בילדים או בילדות, ובפגיעת אמהות בילדיהן, הנם בעייתיים. למרות שכבר בשנות השבעים המחקר עסק בנושא זה, עדיין שוררת בין המחקרים השונים אי הסכמה לגבי שיעור הפגיעה של נשים בילדים.
הפער בהערכות אלו נובע בחלקו מכך שמדגמי המחקרים עדיין קטנים (עובדה המגבילה את היכולת להגיע להכללה), מן השוני בהגדרות של הפגיעה המינית, ומבעיות מתודולוגיות נוספות. יש מחקרים המגדירים, למשל, את האם כפוגעת מינית , גם כאשר היא מתעלמת מפגיעתו הישירה של האב. כתוצאה, שיעור האמהות הפוגעות במחקר זה יהיה גבוה מאשר באחרים. העובדה שמרבית הפוגעות משתמשות בשיטות שונות של פיתוי, ללא הפעלת כוח פיזי או איום, משפיעה על תחושת הקורבנות של הנפגע, ומכאן גם על שיעור הדיווחים על ניצול מיני. בנוסף, הסובלנות הגדולה הקיימת למגע בין אמהות לילדיהן, מקשה על הילד לזהות את המגעים השייכים לגילוי עריות.
 
ההשלכות של פגיעת האם על הילד/ה דומות לאלו של גילוי עריות בכלל. בנוסף הנפגעים חשים בושה וסטיגמה, כיוון שסוג זה של ניצול נחשב 'חריג'. במקרה שמדובר בבנות, מופיע לעיתים גם בלבול בזהות.
 
האמהות הפוגעות מאופיינות כבודדות חברתית, מנוכרות, חסרות מיומנויות בינאישיות, עם רקע של ניצול מיני והתעללות פיזית ועם בעיות נפשיות, כתוצאה מאובדנים משמעותיים בחייהן.
חלקן מאופיינות בכך שהן אמהות חד הוריות, שמשתמשות בבנן הבכור כמעין בן זוג תחליפי. אלה שפוגעות בבנותיהן, מתייחסות אליהן כאל הרחבה של עצמן (רואות בבנות חלק בלתי נפרד מהן).
הן בדרך כלל לא עונות על הקריטריונים הפסיכיאטריים המתאימים ל'פדופיליה'.
 
ניתן לקרוא על פגיעה בגברים במאמר של ריצ'רד ב. גרטנר 'השלכות בינאישיות של פגיעה מינית בקרב גברים בוגרים שנוצלו מינית בילדותם' בספר 'הסוד ושברו: סוגיות בגילוי עריות' של צביה זליגמן וזהבה סלומון.
בנוסף, מומלץ לקרוא את המאמר המרגש 'גילוי עריות אם-בן' של ד'ר פרד מימאק, פסיכיאטר אשר נוצל מינית על ידי אמו מאז ילדותו המוקדמת ועד גיל 13.
www.malesurvivor.o....html
 
נעמה בר-שדה
 
 

מטה המאבק למען האב הגרושמטה המאבק למען האב הגרוש12/8/2005

ניצול מיני על ידי האם. תמוהה בעיננו העובדה כי אין במאמר התייחסות לניצול מיני המבוצע על ידי האם.
נשמח לראות התיחסויות כאלו.
http://www.mishmor...x.php

נעמהנעמה4/6/2005

שתיקת האם. אנסה להבהיר שוב נושא מורכב זה.
הפרת השתיקה עלולה לפגוע באם, ולכן שתיקתה  היא אמצעי להגנה על עצמה.
ניתן למצוא אמהות שותקות על אף אהבתן לבנותיהן, כיוון שאינן יכולות להתמודד, למשל, עם דרשנותו המינית של בן זוגן. חלק מן הסיבות לחוסר יכולת זו מתוארות במאמר.
השימוש בהגנות של הכחשה והדחקה, שכיח אצל כל אחד מאתנו. הן נקראות הגנות, כיוון שהן שומרות על תפקודינו הנפשי. במקרה של האם- הן שומרות עליה מפני המודעות להתרחשות האיומה בין בתה לאביה או בנה. היא אינה אינה יכולה להתמודד עם מציאות זו, אשר תאלץ אותה לנקוט עמדה פעילה, לה אינה מסוגלת.
כך,השימוש הקיצוני בהגנות מאפשר לאם לחיות בביתה ולא לדעת מה מתרחש בו.
אי הידיעה יכולה להיות מוחלטת או חלקית, אבל בכל מקרה כזו, שהיא יכולה לדחותה בתואנה ש'זה לא יכול להיות' וכך להמשיך עם הסטטוס קוו החולני, אשר מבטיח לה סוג של שקט.
 

hilely7hilely74/6/2005

לנעמה - למה אמא שתקה?. אני מרגיש שהנושא הזה מאוד חשוב לי אישית, אבל אני מודה שמדברייך לא הבנתי אותו כראוי.
האם תוכלי להרחיב מעט ולהסביר יותר?
האם תוכלי, במקביל או כתחליף, לתת לי מספר קישורים למחקרים/מאמרים בנושא, העוסקים בהיקף התופעה ובהסברים לה?

נעמהנעמה4/5/2005

האם כולן יודעות?-נסיון שני. אני חשה חוסר נוחות לדבר על סטטיסטיקה מולך, כמי שחוותה וחווה טראומה כה קשה.
אני מודעת לכך, שלכאורה 25% נראה מספר קטן ולא מייצג. בעיני זהו אחוז גבוה עד כדי חלחלה, בעיקר כשחושבים על כך שאמהות נועדו לאהוב, להגן, לשמור על ילדיהן.
הנתון של 25% של'אמהות שיודעות' נלקח מהספרות המחקרית בתחום.
הוא נגזר בעיקר (לא רק) מתגובותיהן של האמהות, כשהתקיימו חשיפה ועימות. ההנחה במחקרים אלו היא, שאמהות אשר בתגובה לגילוי אינן תומכות בנפגעות/נפגעים, מאשימות אותם בשקר, ועומדות לצד הפוגע, הן אלו שבמידה זו או אחרת ידעו על קיומו של גילוי העריות. הן 'רק' רבע מן האמהות. אמהות אשר מגיבות מיידית בתמיכה, הגנה ובמוכנות לפרק את התא המשפחתי כדי להגן ולתמוך בנפגעת/נפגע, הן אלו שככל הנראה לא היו מודעות לאירועים הטראומטיים. הן הרוב על פי מחקרים אלו.
מובן שיש לקחת בחשבון, שבתחום זה, שבו ההכחשה וההסתרה הינם מנגנונים מרכזיים, הנתונים אינם מדויקים.
עבור העתיד של אלו שנפגעו, ושל אלו שלא נפגעו, נקווה שהסטייה המחקרית אינה גבוהה.

נעמהנעמה4/5/2005

חידוד כוונות המאמר-נסיון שני. שלום אורח,
צר לי שהמאמר והמסר שלו לא הובנו.
הוא נכתב מתוך מודעות לשכיחותה של התופעה, כפי שבא לידי ביטוי בטקסט ...' המואשמים בגילוי עריות חדשות לבקרים'...ומתוך ההכרה שהיא בלתי ניתנת לעיכול בהיותה כל כך קשה והרסנית.
בלבלת בין המושג 'נורמטיבי', בו לא השתמשתי כלל, לבין המושג 'נורמאלי' (לצורך הדיון: חופשי ממחלה ומהפרעה נפשית).
אני מניחה שהתכוונת בנורמטיביות למשפחות שמתפקדות על פי נורמות החברה, בהיבטים של השתכרות, שמירה על חוקים וכיו'ב.
במובן זה, מידת הנורמטיביות של הפוגעים אינה רלוונטית,  כיוון שגילוי עריות  אכן קיים בקרב כל שכבות האוכלוסייה.
 
המאמר סוקר דוגמאות לדינאמיקות אפשריות שונות שמביאות אדם למימוש תשוקותיו הסוטות, מבחינת המבנה התוך אישי שלו , וגם הסברים המתייחסים למבנה החברתי של היחידה המשפחתית. אין הסבר אחד ויחיד שיתאים לכל מקרה בו התקיים אקט של גילוי עריות, אולם ברור שזהו אקט שאינו נורמאלי (גם פגיעה בנורמאליות, אינה ייחודית לסוג זה או אחר של אוכלוסייה).
 
נושא הטאבו הינו מורכב וחוקרים רבים מתחומי הפסיכולוגיה, האנתרופולוגיה, הסוציוביולוגיה חוקרים אותו. ממצאיהם לעיתים שונים, הסבריהם עוד יותר.
בכל מקרה, ידוע  שמרבית החברות אסרו על גילוי עריות. מיעוטן כמו האינקה, שבטים בהוואי, כתות שונות  אפשרו גילוי עריות, כל אחת מתוך הדינאמיקה החברתית שלה. מצד שני, ידוע כי הפרימאטים ובע'ח מפותחים אחרים, נרתעים מקשרי גילוי עריות, ככל הנראה על רקע החשש של פגיעה בתהליכים אבולוציוניים.
עובדה אחת הינה חד משמעית- גילוי עריות נחשב בחברה המערבית 'לא נורמאלי' ואסור, וזהו גם מסר המאמר.
 
 

נעמהנעמה4/5/2005

האם רובן יודעות?.

נעמהנעמה4/5/2005

חידוד כוונות המאמר.

שורדתשורדת2/5/2005

האמהות "אינן יודעות ולו חצי דבר" - האמנם ?. רובן של האמהות יודעות אך מתכחשות,  אין מצב שהאם לא תוכל לראות שתמתרחשת זוועה בביתה, כשם שארע בשואה, גם אז העולם ידע ושתק....מצטערת על ההשוואה, אין כוונתי לזילות השואה, אלא להמחיש עד כמה הזוועה היא בלתי נתפסת כשמתרחשת בתוך המשפחה.
להרגשתי עדיין ממשיך הטאבו סביב הנושא הקשה והבלתי נתפס הזה וחבל.

אורחאורח1/5/2005

ניצול מיני במשפחה - תופעה נדירה ?.  
לדעתי, יש במאמר עצימת עיניים כלפי שכיחות התופעה וניסיון להרחיקה מאיתנו 'הנורמטיביים' באופן שמשקף נכונה את המציאות.
מאות ילדות קורבנות מדי בשנה, אם לא מעבר לכך, מהוות עדות זועקת לכך שגילוי עריות במשפחה אינה תופעה נדירה ומיוחדת. יעידו על כך מתנדבות המרכז לנפגעות תקיפה מינית, צוות העובדים במעון 'צופיה', חוקרי נוער ועובדים סוציאלים.
בהקדמה למאמר נשאלת השאלה: 'מאוימים, שואלים את עצמנו, שמא הדבר יכול לקרות גם לנו. האם ברגע מסוים גם אנו, חלילה, עלולים להפוך עורנו ולהפך משומרי ילדינו למתעמרים בהם. האם גם אנו, או הקרובים לנו, עלולים לעבור מגילויי חיבה גופניים, מהנים ונורמאליים אל גילויים מיניים פתולוגיים? '
התשובה המגומגמת והמרוחקת ניתנת בסופו היא: 'האחריות לגילוי העריות מוטלת על כתפי האב. לפעמים בדינאמיקה זוגית מסוימת, שותפה לה גם האם. יש המגדירים משפחות מסוג זה כ 'מועדות' לגילוי עריות. ביניהן ניתן לפגוש את המשפחה 'העבריינית'... ...כך מתנהלת לה המערכת המשפחתית הסגורה, הסבוכה והמעוותת, ומאפשרת קיומה של פגיעה כה נוראה.'
לדעתי, מאמר זה אינו נוגע אלא בקצה הקרחון ויש בו התעלמות מהשאלות המרכזיות:
א. עד כמה נפוצה התופעה במשפחות 'נורמטיביות' יחסית (לא משפחות מועדות/עברייניות/מעוותות) ?
ב. האם הטאבו סביב גילוי עריות, ברמה החברתית, תרבותית ודתית, נועד על מנת להלחם בדחף שהוא טבעי לבני האדם ?
ג. מדוע נראה שאנו עדיין מפחדים מלחשוף את היקף התופעה ?
כבר בעבר פחד פרויד לקבוע שהתיאורים המיניים שתארו מטופלותיו אודות התעללות מינית בילדותן התרחשו במציאות, וקבע כי מדובר בפנטזיות מיניות מהתקופה האדיפאלית, בזמנו לטעון כי גילוי עריות הינה תופעה נפוצה היתה רעידת עולם, האם לא התקדמנו מאז ?