אופני התענגות | ז'אק-אלן מילר

ז'אק-אלן מילר

אופני התענגות

הרשת הלאקאניאנית

בין תשע ההרצאות המופיעות בספר מחבר חוט מנחה – מושג האחד בהוראה האחרונה ביותר של ז'אק לאקאן והשלכותיו בקליניקה. ההרצאות, שניתנו על ידי ז'אק-אלן מילר במסגרת הקורסים שהוא מעביר תחת הכותרת "אוריינטציה לאקאניאנית", לוקטו ותורגמו בקפידה לאסופה זו על ידי קלאודיה אידן.

מושג האחד מניע את פיתולי המחקר של מילר, מחקר הנפרש על פני עשרות שנים, ושחלקים חשובים ממנו מובאים בספר זה, החל מ-1986, עם מה שמילר מכנה ״תשוקתו של הנוירוטי״, דרכה הוא מנסה להצדיק את קיומו, עד ל-2011 עם הקורס האחרון שלו "האחד כולו לבדו", בו הוא הבחין באופן חד בין ההוויה לבין קיומו של האדם, או LOM, על פי הלוגיקה הבורומאית.

מילר, בדומה ללאקאן, מתחיל את הוראתו בכל שנה מחדש ב"מונולוגים בזיג-זג" כדי לפלס את דרכו בדברי לאקאן. הוא מזכיר גם את עמדתו של לאקאן שאמר: "אני ממתין אך איני מצפה לדבר".

הספר המונח בפניכם משרטט מסלול - כרונולוגי בזמן, ולוגי.

יש בו, לראשונה בעברית, אסופה מעניינת מאוד, מגוונת, בהירה, צלולה ומורכבת - כאחד.

ז׳אק-אלן מילר הוא אנליטיקאי בפריז, AME. הוא מנהל את המחלקה לפסיכואנליזה באוניברסיטת פריז VIII ואת המכון של השדה הפרוידיאני. ב-1992 ייסד את האיגוד העולמי לפסיכואנליזה (AMP, WAP) והיה נשיאו עד 2002. הוא האחראי לעריכת הסמינרים של ז׳אק לאקאן.

סמינרים של ז'אק-אלן מילר המתורגמים לעברית: "הביולוגיה הלאקאניאנית ואירועי הגוף" (2000), "עצם האנליזה" (2001), "בדרכו של לאקאן" (2002), "האיווי של לאקאן" (2006), "מבוא לקריאה של הסמינר על המועקה של ז'אק לאקאן" (2007), "הארוטיקה של הזמן" (2008), "הפירוש הלאקאניאני" (2009), "הסימפטום הלאקאניאני" (2010).

נמשכת ההרשמה למחזור לימודים חדש (מחזור שמיני)
של תוכנית הכשרה בפסיכותרפיה ברוח פסיכולוגיית העצמי

קטעים מתוך הספר זמינים לקוראי פסיכולוגיה עברית באדיבות המחבר וההוצאה לאור:

דבר המערכת: קלאודיה אידן

חוט אריאדנה מחבר בין המאמרים שבאסופה המרכיבה את הספר שלפנינו והוא החוט המנחה של מושג האחד בהוראה האחרונה ביותר של ז'אק לאקאן ובהשלכותיו בקליניקה. מושג זה מניע את פיתולי המחקר שעורך ז'אק-אלן מילר, מחקר הנפרס בספר על פני מספר שנים, מ-1986 עד 2011, עם הקורס האחרון שלו "האחד כולו לבדו", שבו הוא מבחין באופן חד בין ההוויה לבין קיומו של האדם או LOM, על פי הלוגיקה הבורומאית.

המאמרים מניחים את הקואורדינטות שהנחו את מילר בשאלותיו סביב הנושא הנוגע לאופן התענגותה של כל הוויה מדברת. פריסת השאלה משתרעת החל ממה שהוא מכנה תשוקתו של הנוירוטי, שבאמצעותה הוא מנסה להצדיק את עצם קיומו, עד לאחד כולו לבדו כאות כתובה על הגוף, המהווה סימן להתענגות חוזרת ונשנית כהתמכרות של הגוף לקיומו. האחד הוא זה המוכר כאותה אמירה שלאקאן הטיח: היש מן האחד שמבליט "יש" התואם את האין שבאפוריזם אין יחס מיני ומייחד את ההוויה המדברת מכל הוויה אחרת. היש מן האחד נוגע ללשון, המהדהדת בגוף ללא כל מובן, אלא שהוא גלעין אופן התענגות. הפריסה שמילר עורך מציגה את היחסים השונים בין האחד לבין האחר כשבעצם המסקנה היא שבאנליזה ניתן להגיע אל האחד דרך הסרת האחר. במסלול זה אחת הנקודות הנחשפות היא הרעיון על אופן ההתענגות, כמי שמצביעה על הקשר בין האחד כולו לבדו לבין הממשי, ועל ריבוי ושונות האופנים בקליניקה, קליניקה שהתיקה את מלוא המשקל אל האחד ואל מה שנוכח ממנו בסינטום.

המונח אופן ההתענגות הוצג על ידי לאקאן בטלוויזיה, שעה שניבא דווקא את עלייתה של הגזענות המבליטה את פן הבידול הקיים בכל אופן של התענגות. אנו מוצאים בספר זה את התייחסותו של מילר לסוגייה בדרך הבאה: "אופן ההתענגות יהיה אם כך דבר מה הקורה בגוף, אירוע או תאונה בגוף במובן של צורת היות שאינה יכולה להתקיים באופן עצמאי מהגוף. האופן הוא לפחות פרספקטיבה שיוצרת ריבוי ביחס להתענגות. האופן אינו אחד ויחיד. השימוש במונח אופן כורך בתוכו את העובדה שישנם אחרים. לכן האפיון והחומר יכולים להיות ייחודיים, האופן הוא מיסודו מרובה".

מילר, בדומה ללאקאן, מתחיל את הוראתו בכל שנה מחדש ב"מונולוגים בזיג-זג" כדי לפלס את דרכו בדברי לאקאן. הוא מזכיר גם את עמדתו של לאקאן אשר טען: "אני ממתין אך איני מצפה לדבר". הרעיון מאפיין את עמדת S₁, מסמן אדון, ביחס ל-S₂ שיוסיף מובן לראשון, אך יחד עם זאת אינו מצפה לו. מילר מוסיף כי ל-S₁ יש מובן של אחד הממתין ל-2, תובע אותו אך בו בזמן יודע שהוא לא יגיע. מכל מקום, בהישענות ובפרפרזה על עמדתו של לאקאן ניתן לציין שלפעמים ה-S₂ יכול בכל זאת להגיע כדרך להבהיר את האחד של דברי לאקאן. מונולוגים בזיג זג אלה ממלאים בהחלט תפקיד זה ומוכיחים כי הנם פרי עבודתו של מי שיודע לקרוא.

חמוטל שפירא, חברה בצוות ההוצאה ואחת הקוראות של הלקט, טענה: "ההתחלה – עם החסר בהוויה, ככניסה איטית, 'גלישה' למים מרעננים, היא טקסט בהיר ונוגע מאוד. אחר כך, כל החלק האמצעי – כהשתכשכות במים – קשה לתפוס, קשה יותר לרדת לשורש הדברים. הוא מופשט. שיעורים מאתגרים שמזמינים עבודה משותפת. ואז מגיח הטקסט האחרון – שכמו יציאה מהמים, הוא סוג של דיוק, בעוד ה'שאריות', נותרות מאחור... צלילות".

אני מניחה שכל אחד מהקוראים ימצא בלקט תשובות לא מעטות לשאלות המעסיקות אותו בתחום הקליניקה.

התשוקה של הנוירוטי​​​​​​​¹

חמש פיגורות של האחד

האחד בפסיכואנליזה מופיע בצורות שונות. קודם כל, האחד של המסמן, שכפי שהובא לנו על ידי הסטרוקטורליזם, אינו בדיוק אחד מאחר שהוא דיפרנציאלי. בכך הוא אינו מציית לעקרון הזהות. לכן זוהי שטות לטעון נגד לאקאן שהוא עובר עבירה ופוגע בהיגיון הפשוט. לאחר מכן, פחות גלוי, האחד של האחר. כאשר מתוך כוונה למצוא את דרכנו מחדש, אנו מציגים את האחר עם ה' הידיעה [article define] ועם אות רבתית, אנו קושרים בכך אחד מסוים לאותו אחר. אנו מכניסים אז למשחק סוג של יחידה שאמורה להיות שוות ערך לאחר, מה שמעלה את השאלה: האם אותו אחר הוא מכלול אחד או אם לאו. לאחר מכן, האחד השלישי הוא האחד של המסמן הפאלי, לגביו אכן ראוי לומר אחד. בהבניה הפרוידיאנית, הפאלוס הוא זהה עבור שני המינים. אין מסמן אחר, זהו "מסמן לא זוגי"² כפי שלאקאן מנסח זאת. יש לנו עדיין – מה שכבר הזכרתי - את האחד של היחס המיני, אשר ענף תועה שלם של הפסיכואנליזה הציג כאופק ההתנסות, אך שאצל לאקאן הוא האחד שאין. העובדה שאין את אותו אחד שם, אינה מונעת כלל שנגיד אחד. לאקאן לא מונע זאת מעצמו. לבסוף, החמישי הוא האחד של ההזדהות שבסדר הסמלי מכונה יחידאי [unaire].

מבקש.ת לעצמך טיפול?
כאן תוכל.י לשלוח פניה לטיפול ולקבל התייחסויות ממטפלות.ים חברי פסיכולוגיה עברית

השנה, נכניס לתמונה את חמש הפיגורות של האחד שכרגע הבחנתי ביניהן. בכל זאת, עלי לצאת מנקודת מוצא אחת בתוך ההתנסות, במיוחד כי עלי לצמצם במידת מה את הפורמליזם שהצגתי במהלך השניים-שלושה מפגשים האחרונים.

נקודת המוצא תהיה זו שממנה יצאתי בסוף השבוע בוולנסיה³. ספרד מתאפיינת – מה שמאוד מעודד - בצעירות ובהתלהבות הבאות שם לידי ביטוי. אופיין של התנועה הזו ושל אותה נקיטת עמדה בתוך התנועה האנליטית מציג את ההוראה של לאקאן ככזו שנשאה פרי לא רק בתוך מספר שכונות של פריז. זה גם המקרה של ארגנטינה, אתם יודעים, אבל מדינה זו מופרדת מאיתנו על ידי האוקיינוס האטלנטי, והאפקטים הם פחות ישירים. בסוף השבוע בוולנסיה נאסף קהל מגוון מאוד באוניברסיטה העתיקה בחסותו של מי שנחשב כפילוסוף הספרדי היחיד, חואן לואיס ויוס [Juan Luis Vives]. היה צורך בנושא שיהיה משותף לכולם, סטודנטים, אנליטיקאים, אנליזנטים, פילוסופים, רופאים, פסיכיאטרים. בחרתי מראש בכותרת "תשוקתו של הנוירוטי" מתוך הבטחה להוביל את אותה תשוקה עד למה שמהווה דאגתי העכשווית, מעמדו של האחד בפסיכואנליזה.

תשוקת החסר-בהוויה

העניין נתן לי את ההזדמנות להציג מושג הנוגע לפעולה אשר השלכותיו האמפיריות בולטות בהתנסות, דהיינו המושג של הצדקה. מושג הממוקם לצדו של מושג אחר זה של אימות, שאת ערכו הדגשתי בעבר⁴. יש לפנות לעמוד 613 בכתבים ותוכלו לראות שיש להכיר ב-"חסר-בהוויה של הסובייקט כלבה של ההתנסות האנליטית, כשדה שבו מתפתחת תשוקתו של הנוירוטי"⁵. הנה, זה מה שבחרתי כנושא וכנקודת מוצא כדי להגיע לאחד.

יש לגשת לרעיון האומר שתשוקתו של הנוירוטי מתפתחת בשדה שהוא החסר-בהוויה של הסובייקט כאל פרדוקס. אכן, המילה תשוקה נושאת מובן רב, אך התשוקה בתור פאתוס, נוגעת לעובדה שהנוירוטי סובל. יהיה אשר יהיה התירוץ כדי לפנות לאנליזה או להמשיך בה, הוא סובל. לאקאן מציין שהנוירוטי סובל מחסר-בהוויה. התשוקה אינה מופיעה רק כסבל, אך בניתוח ראשון הבה נאמר שסבל הנו תשוקה אם האיווי מעורב בו. אין רק סבל מחסר-בהוויה אלא תשוקה של חסר-בהוויה. הפתולוגיה של הנוירוטי מעידה על כך, יהיה זה דרך פריצות של דה-ריאליזציה אצל ההיסטרית או פריצות של ספק אצל האובססיבי. אי היציבות של הקשר להוויה מופיעה שם בבירור.

ההוכחה דרך הכאב

אותו סבל מכיל את הפרדוקס שמוביל אותנו להתייחס לכאב כהוכחה לקיום. היינריך היינה מזכיר זאת בפסקה שזיגמונד פרויד מצטט: אתם יכולים לעשות פילוסופיה, ללמוד את פרמנידס, אבל אם מופיע כאב שיניים, הרי שכל זה נעלם לטובת כאב שהספק הנוגע לקיום הגוף אינו פועל עליו"⁶. אפשר להתהלך בדרכו של דקארט כמה שנרצה אך הדבר אינו מונע קיום - אין הוכחה טובה יותר לקיום מאשר הכאב.

המזוכיסט אשר בעצמו אינו מטיל ספק, הוא זה המעיד על כך באופן הטוב ביותר. בכל מקרה, הספק אינו הסימפטום שלו. הוא אינו מטיל ספק בקיום שלו מאחר שאכן יש לו אחר שמטפל בו בכך שהוא גורם לו לסבל. בהקשר זה הוא אינו יכול להטיל ספק בכך שהוא קיים ובאמצעות זאת הוא גם מקיים את האחר, שעמדתו ללא זה, לא תהיה בטוחה. מספיק בכך כדי להצביע בקיצור על מה שמבחין בין תשוקתו של הנוירוטי לבין זו של הפרוורטי, ככל שניתן לדבר על תשוקה ביחס לזה האחרון. על אף שהוא סובל, יש להשעות מונח זה ביחס אליו. אינני אומר שיש לדחותו לגביו, אלא שיש להשעותו. מדוע? טוב, כי הוא יודע מהי הסיבה שבגללה הוא בעולם הזה - הוא בו בגלל ההתענגות. נדבר פחות על תשוקה ויותר על רצון להתענג בהקשר זה הוא אינו מטיל ספק בזכותו המלאה, אם אכן מדובר במונחים של זכות שעמם עלינו, עם לאקאן, לדבר על עמדתו. בקאנט עם סאד, לאקאן מציג את העמדה הפרוורטית במונחים של זכויות, של "זכות להתענגות", כלומר כעמדה המאשרת זכות⁷. הפרוורסיה אינה שואלת על רזון ד'אטר [raison d’être], היא מאשרת וקובעת זכות.

מטפל בשיטות NLP,CBT,EMP
מטפל בדכאון,חרדות,OCD,טראומות

הפרוורטי מוצא ללא ספק באותה עמדה הכוונה בקיום. הוא יודע לאן עליו ללכת כדי למצוא. לחפש הנו מהצד של תשוקתו של הנוירוטי, לחפש כדי לא למצוא, כדי שהחיפוש ימחק את המציאה, יעקוף אותה. הפרוורטי יודע היכן יש למצוא, דהיינו בגוף. הוא גם יודע היכן למצוא בעיר או בשדה, הוא מכיר את המקומות.

הכוונה זו הנשענת על בחירת התענגות טרם עת נצמדת לכך שאיוויו מכוון על ידי התענגותו. אני מדבר על הפרוורטי הטהור. בכל מקרה, הוא יודע דבר מה - שאין לו מה למצוא אצל האנליטיקאי. לכן, איוויו מתבלט בקביעות שמנוגדת באופן אמיתי למצבים המאפילים על האיווי של הנוירוטי: היסוסים, הימנעויות, נפילות חדות. אם יש אופנות הנראית לעין מהצד הפרוורטי, זה הכרח, הכרח שיש לשמוע, להבינו על רקע של לא חדל.

לעומת זאת, הנוירוטי לא יודע מדוע הוא בעולם הזה. האופנות התואמת לעמדה סובייקטיבית זו היא הקונטינגנטיות, לא ההכרח. הנוירוטי הוא חסר רזון ד'אטר. הוא חש, כפי שלאקאן אומר, הדבר הכי "חסר טעם שקיים"⁸. נקודה זו היא המביאה אותו לעמדה שבה הוא חייב להמציא רזון ד'אטר. הדבר הזה מזכה אותנו, לא בזכות, אלא בחובה או בחובות. מהלך ההיסטוריה מעיד על כוח דמיון פרוע בעניין זה - מה שמחייב מצד אחד אינו מחייב מהצד האחר ועוד. עידן הנאורות האיר דווקא על אותו מגוון של חובות כדי להסיק מתוכו שיתכן שיש מי שמעוניין להוליך שולל את העם. חובות ואידאלים... כל כך הרבה יעדים של העידון.

ההוכחה דרך האהבה

הנוירוטי הוא בעמדה של להמציא רזון ד'אטר וגם לנסות להרוס את הרזון ד'אטר של האחר, או להכניס בו מעט קונטינגנטיות. אין מדובר בלהרוס את האחר – זה יהיה חסר טעם לחלוטין להגדיר כך את עמדת הנוירוטי - מדובר בכך שהאחר חייב את קיומו לסובייקט או לאהבתו של הסובייקט.

אהבה היא הוכחת קיום נפרדת מזו של הכאב, אך שקוראת לו מדי פעם. תחילה, יש כמובן להרוס את הרזון ד'אטר של האחר כדי שאהבתך תמלא בדיוק מקום זה. האובססיבי מציע עצמו כתומך באחר האידאלי בתנאי שהוא לא יזוז, בתנאי שיהיה הכרחי. בזמן שההיסטרית מקטינה את האחר כדי שתוכל לאהוב אותו; עליה להראות לו שהוא אינו הכרחי לה. זה אותו האם אני יכול לאבד אותך? שהנו הגרסה הסובייקטיבית של הוא יכול לאבד אותי?

אמרתי די במהירות שהרזון ד'אטר של הפרוורטי הוא ההתענגות. האם זה אומר שמדובר בזו שלו? בעצם, הכל עבור האחר. אך גם כשהוא גורם לאחר לעבוד, הוא לא פחות – זו הנוסחה של לאקאן - "כלי ההתענגות של האחר"⁹. בכך המזוכיזם מספק את האמת של הסדיזם. סדיזם ומזוכיזם אינם סימטריים, אך האחד מספק את האמת של השני. מדובר בכך שהאחר יתענג. אם יש תשוקה, זו לא תשוקת החסר בהוויה אלא תשוקת ההוויה. 

​​​​​​​

הערות

1. הטקסט לקוח מהקורס של ז'. א. מילר, "האוריינטציה הלאקאניאנית, מה שיוצר סימן" [Ce qui fait insigne]. לא פורסם. שיעור מה-5 בדצמבר, 1986. השיעור פורסם ב-La Cause du désir 93, פריז, Navarin, 2016.   
2.  Lacan, J., “La direction de la cure et les principes de son pouvoir", Écrits, Paris, Seuil, 1966, p. 642.
3. Miller, J.A., “La pasión del neurótico”, [6-11-1986] Introducción a la clínica lacaniana, Conferencias en España, ELP/RBA-libros, 2006, p.71-86.
4. Miller, J.A., “L’Orientation Lacanienne, 1,2,3,4”, 1984-1985, לא פורסם.
5. Lacan, J., “La direction de la cure…”, p. 613
6. פרויד, ז., ב-"הצגת הנרקיסיזם", המחבר מצטט את ו. בוש [W. Busch] בקשר לכאב השיניים של המשורר: "נפשו נסגר בפני השן הטוחנת".
7. Lacan, J., "Kant avec Sade", Écrits, Paris, Seuil, 1966, p. 768-769.
8. Lacan, J., "Subversion du sujet et la dialectique du désir dans l'inconscient freudien", Écrits, Paris, Seuil, 1966, p. 826.
9.  Ibid, p. 823.