לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
אני מסכימ.ה להצטרף לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים ומידע שיווקי
זכור אותי
תרפיית הקולות היריבים מפרספקטיבה אישיתתרפיית הקולות היריבים מפרספקטיבה אישית

תרפיית הקולות היריבים מפרספקטיבה אישית

פרקים מספרים | 3/10/2022 | 2,240

תרפיית הקולות היריבים הוא מדריך מקיף המיועד לקהל הרחב ולמטפלים. הוא מציג שלב אחר שלב את הרעיונות התיאורטיים של הגישה משולבים בהכוונה מעשית ודוגמאות מהקליניקה. המשך

 

תרפיית הקולות היריבים מפרספקטיבה אישית

שער ראשון

מאת ד"ר עודד מבורך

 

פרק ראשון מתוך הספר "תרפיית הקולות היריבים - מסבל לאהבה ולמימוש עצמי", בהוצאת מטר. לרכישת הספר ביריד.

 

אני מאמין שהמשאלה להיות בעל זהות אחת, להאמין באמת אחת ובצדק אחד היא המקור העיקרי לסבלו של האדם ולשנאת האחר.

לתפיסתי, כל אדם בורא את מצבו הנפשי, סבלו ואושרו במו נפשו ותודעתו.
גם את סיפור חיי אני בורא. בעובדות שאני אוסף ומבליט מתוך אינספור עובדות חיי, בדרך שאני קושר ביניהן, בסיבתיות שאני כורך אחת בשנייה ובסיפור הכולל שאני מספר.
בשעת עימות עם בת זוגי אני בוחר להבליט עובדות מסוימות, לקשור אותן באופנים מסוימים, ולבנות סיפור לפיו אני בדרך כלל הצודק והסובל גם יחד והיא האשמה. בשעת קִרבה ואהבה, הסיפור שונה לגמרי.
עניינים תרבותיים, חברתיים ואינטרסים מגוונים משפיעים על הסיפור שנרקום לגבי חיינו, ועל היחס שנגלה כלפי סיפורו של האחר.

גם את סיפור היווצרותה של גישת תרפיית הקולות היריבים ניתן לספר בדרכים שונות. בפרק הזה כרכתי את סיפור התגבשות תרפיית הקולות היריבים במספר זיכרונות אישיים, המהווים עבורי ציוני דרך בעיצוב עמדתי ותפיסתי המקצועית. את מקומם המשמעותי של אנשי הרוח, המטפלים והמטופלים שהכרתי ורבים אחרים שהשפיעו על גיבוש הגישה, צמצמתי לעמוד התודות בסוף הספר.

אלוהים אחד

כשהיינו בני שש גילתה לנו המחנכת שהעם היהודי היה הראשון בכל העולם שהאמין באלוהים אחד. לפני כן האמינו כולם שיש הרבה אלוהימים שמתווכחים ורבים ביניהם כל הזמן כמו ילדים קטנים.

המחנכת מילאה אותי בגאווה: רק לנו יש אלוהים אחד. אלוהים של צדק ואמת.


- פרסומת -

אבל אז התחלתי לשים לב שההורים שלי מלמדים אותי גם דברים אחרים.

בערך באותו זמן, נקלעתי למריבה שגרתית וקולנית בין הורי. הסתלקתי מהבית בלי שישימו לב ורצתי במורד הרחוב, כשבראשי קולות הוויכוח הסוער ביניהם לא מרפים. חזית המכולת המוכרת הגיחה מעבר לעיקול. בתוכה הרגשתי חמימות בטוחה. החנווני החייכן לקח ממני את המטבע, הושיט לי "טוויסט" ואמר, "אתה ואחיך תמיד רוצים אותו הדבר."

כמה רציתי לומר את אותו הדבר גם על הורי. רציתי שהם יחליטו כבר מי מאחר־תמיד, מי דואג־תמיד, מי צועק־תמיד ומי בוכה־תמיד, ואז יהיה סוף־סוף שקט בבית ונהיה בית נורמלי עם אלוהים אחד וצדק אחד.

נגסתי ב"טוויסט" הפריך והמתוק והמשכתי להקשות על עצמי:

מי מהם הצודק?

אמא שתמיד מכינה לי שניצל טעים ומטפלת בי כשאני קצת חולה?

או אבא שצוחק איתי על כל העולם ונותן לי את הכסף ל"טוויסט"?

אמת אחת ושקר אחד

שנה לאחר מכן, למדתי משהו על האמת. אבי חייך לעברי חיוך קונדסי, פרע את שערי ואמר, "בוא נשחק עוד סיבוב של שחמט. הפעם אני חייב לנצח." הוא אהב לשחק איתי יותר מאשר ללכת לעבודה.

"לא תצליח, אבא!" קראתי בהתלהבות וסידרתי את הכלים מחדש. רק לפני חודשיים לימד אותי את מהלכי המשחק ואני התלהבתי שאני מנצח אותו בקלות. אהבתי את אבא שלי כשהיה כל כולו אבא.

לפתע נשמעו דפיקות בדלת ואבא הפך למישהו אחר. הוא אותת לי להיות בשקט כי לא אהב שמפריעים לו ככה באמצע המשחק.

שוב נשמעו דפיקות בדלת והוא רכן לעברי, לוחש, "תגיד שאני לא בבית," וקם בשקט להתחבא בחדר השני.

כשהדפיקות נשמעו בפעם השלישית ניגשתי ופתחתי את הדלת.

"אבא לא בבית," אמרתי מיד לאיש הגבוה עם הזקן, והאיש חייך ואמר בקול רם מעל ראשי, "רק רציתי להגיד לאבא שלך שלום."

פתאום הגיח אבי, צוחק בקול, "תיכנס, אבירם, חשבתי שאתה מישהו אחר." שניהם התחבקו, יצאו למרפסת והדליקו סיגריות.

התיישבתי בשקט מול לוח השחמט, הבטתי דרך החלון באבא שנמצא עם החבר, צוחק ומתנועע בהתרגשות בכיסא שלו, ונשבעתי מול המלך והמלכה שלי בלוח השחמט שלעולם לא אשקר. גם לא בשביל אבא. פתאום ראיתי שבמהלך הבא, הצריח השחור של אבא יכול לאכול לי את המלכה. "ככה בקלות," הרהרתי כשלבי הולם, שלחתי יד והזזתי את הצריח שלו משבצת אחת והמתנתי שיחזור, כי באמת הגיע לו על מה שעשה לי. לקח לו המון זמן לחזור ולי היה המון זמן להתבונן בצריח שעמד במשבצת החדשה שלו, ולהחליט שלעולם לא אשקר, לעולם לעולם לעולם... רק אם מישהו עושה לי משהו רע ואז זה מוצדק לשקר, ובעצם אז זה בכלל לא שקר.

גם אמא מסייעת לי להיות שניים

"איזו גלידה אתה רוצה?" שאלה אמא כשעמדנו ליד ויטרינת הגלידות. התבוננתי בהתרגשות בגבעות הצבעוניות שמעבר לזכוכית ורציתי את כולן. לאחר חצי דקה החלה אמא לתופף בציפורניה האדומות והארוכות על הזכוכית.

"נו, מה אתה אומר?" שאלה, "קדימה, חמוד, אין זמן."

כל הגלידות, רציתי לצעוק את האמת, אבל ידעתי שהיא לא תאהב את התשובה. אז שתקתי והמשכתי ללטוש עיניים בגבעות המבריקות שמאחורי הזכוכית.

"נו, חמוד, מה יהיה? אם אתה לא בוחר נלך," הידקה את כף ידה על כתפי.

"את זאת," אמרתי מיד והצבעתי על גלידת הדובדבנים.

"נו באמת, מתוק, לא באנו לאכול פירות מסוכרים. באנו לגלידה," אמרה והביטה לאגף השני של הגלידות.

"את הצהובה?" שאלתי כשאני עוקב אחר מבטה, והיא אמרה במתיקות, "זה כמו לאכול בננה, יש לנו בבית. יש פה עוד הרבה טעמים נפלאים."

הפעם ניסיתי לדייק ואמרתי בהיסוס, "את השוקולד? אני רוצה את השוקולד?" היא חייכה אלי ואל המוכרת, "בחירה טובה, יש לך טעם טוב," ופנתה למוכרת, "הוא רוצה כדור שוקולד אחד. איך אתה רוצה, מתוק, בכוס, נכון, כמו שאתה תמיד אוהב, לא בגביע מטפטף, נכון?"

והיא הגישה לי את הכוס עם כדור השוקולד, "אתה שמח, מתוק?"

"בטח," חייכתי אליה וליקקתי את השוקולד בהנאה.


- פרסומת -

אחר כך התחילה ללכת מהר ואני פרצתי בבכי. "מה אתה רוצה?" קראה בקול ואני התעקשתי לבכות עוד ועוד והיא כעסה.

בבית הטיחה בי שעשיתי לה בושות ברחוב, ושיש בתוכי ילד רע שהיא לא אוהבת והוא לא נעים לה והסתלקה למטבח.

המשכתי להסתכל על המשקוף של הדלת שמעברו נעלמה, עד שפתאום היא הופיעה וחיבקה אותי ואמרה שהיא אוהבת אותי נורא.

ולא ידעתי את מי היא אוהבת: אותי או את הילד הרע שבתוכי?

למה הם מאשימים זה את זה?

דבר אחד בטוח, אבא מאמין שעקרב מסוכן. הוא ראה את העקרב שנייה אחת אחרי שהרגשתי את הדקירה ומיד קפץ לעברי בשקט מוזר ובזריזות של גיבור־על, מעך את העקרב, תפס את שיירי הגופה, הכניס אותה לכיס מכנסיו ובשתי ידיו הרים אותי כאילו הייתי תינוק, רץ החוצה, טרק את דלת הבית, ירד במדרגות בלי לנעול, יצא אל המדרכה ועוד כמה צעדים אל הכביש הראשי ונעמד במרכזו. המונית עצרה בחריקה.

"בית החולים — מיון," פלט אבא והנהג נענה בלי שאלות.

"הכול יהיה בסדר," הביט בי בחיוך רך, "אנחנו נוסעים לבית החולים רק ליתר ביטחון."

כשהגענו למיון, אבי עקף את כל האנשים, נעמד מול הרופא וחייך אליו חיוך רחב. "עקרב," אמר, כאילו הוא מציג את עצמו.

הרופא, כנהג המונית, נענה מיד, הציץ בחלקי הגופה של העקרב שאבי הציג לפניו, הציץ בי ובמקום העקיצה, אמר שהכול נראה בסדר ורק ליתר ביטחון ייתנו זריקה. אחרי רגע הגיעו אחות וזריקה, וכעבור שעה חזרנו באוטובוס הביתה.

אמא קיבלה אותי בחיבוק מוגזם כאילו חזרתי מהגיהינום, ופניה היו סמוקות כפניו של אבי. שניהם חיבקו אחד את השני ואותי והתפעלו מכך שניצלו מאסון ענקי.

לרגע נראו כשני ילדים מאושרים, עד שאבי העיר לאמי, "רק חבל ששוב השארת את החלונות פתוחים."

"כדי לאוורר את הבית. ולמה לא לקחת למרכז הקרוב של קופת החולים? עד שהגעתם לבית החולים, מי יודע מה היה קורה?"

"מה?" נדהם אבי והחל להטיח בה טענות.

שניהם הלכו והשתנו לנגד עיני. אמא התרחקה ממנו והגב שלה היה זקוף ומתוח. אבא רכן לפנים והצבע שלו השתנה. ומה שהכי השתנה היו הדיבורים שלהם — הקול, הטון והתוכן.

"מי אתם?" צעקתי, ושניהם השתתקו ופנו אלי מופתעים.

"מי אתם באמת? דואגים לי או... או... סתם אנשים?"

לפעמים נפלא להיות רע

בתיכון כבר הייתי גדול. שיעור הספורט הסתיים וברבע שעה שנותרה החליטו יגאל ואלון לשחק כדורסל ובחרו קבוצות. את רועי ואותי אף אחד לא בחר כי היינו קלעים גרועים, על אף ששנינו היינו נמרצים, גבוהים ואהבנו לשחק. הצעתי להגדיל את הקבוצות אך אלון ביטל את הרעיון ורועי פנה אל חדרי ההלבשה.

"רועי," הזכרתי לו, "אנחנו נהנים לשחק, זאת זכותנו!"

לפתע השתנו פניו ונעשו עוינים, "אני ממש לא אוהב כדורסל!"

האם צריך להיות טוב כדי ליהנות? שאלתי את עצמי ופניתי לפינה הדרומית והמוצלת של החצר, בה התאספו תלמידים נוספים. קיטרנו על המורה למתמטיקה שהכביר עלינו שיעורי בית ושמחנו שהמורה להיסטוריה היתה חולה.

"על מה אתה צוחק?" שאל יגאל שהגיע באותו רגע מהמשחק, "איזה דשא צומח לך שם?" לעג לשיער שבצבץ על החזה שלי. צחקתי גם אני.

אחר כך הוא צחק על הגרביים שלי, אף שלא היה בהם שום חור, וצחקתי גם אני.

ואז הוא צחק גם על הסנדוויץ' הקטנטן שאמא הכינה לי, ואף על פי שהסברתי לו שאת הסנדוויץ' הגדול כבר אכלתי בהפסקה של עשר הוא המשיך לצחוק.

באותו רגע התהפכתי, ודחפתי אותו אל הגדר וצרחתי לו באוזן שהוא אפס וגם אבא שלו אפס ועכשיו אני עומד להוריד לו כאפה איומה בראש. הוא ברח כמו ארנב אל השער ואני אחריו בצרחות אימים. רצתי אחריו עד העצים הגדולים, ומשם צעקתי עליו נאום שלם, שהוא כלום וחלש ופחדן, ושבעצם אף אחד לא סובל אותו.

השמועה שיגאל ברח ממני האדירה את שמי, והיו שהתעניינו איך זה שאחד כמוני, שקט וחביב, העז לצאת מולו.

הסברתי שזה היה כיוון שיגאל טיפש ומעצבן ונפוח ולא יודע להתנהג, אך ביני לביני התחלתי גם אני לתהות: מי זה שם אצלי שהעז?

נזכרתי בילד הרע שאמא לא אהבה, וחייכתי לעצמי. אולי הוא לא רע כל כך? ואולי הוא אפילו עוזר לי ממש בחיים ועוד יעזור לי ליהנות מדברים שאני לא טוב בהם.


- פרסומת -

אנשים מתהפכים בכל רגע

"נסה אותם," הגישה לי אמי את המסכה והגלימה של זורו, "ואל תלך באמצע הכביש, המכוניות מסוכנות גם בפורים."

קבעתי עם שני חברים מהכיתה להיפגש ליד קולנוע ארמון בהדר בחיפה, שם כל הצפיפות וההמולה. הצלחתי להיות בין הראשונים שתפסו מושב בכרמלית והיא החלה לגלוש לכיוון הדר בטלטלה נעימה ורכה.

פתאום הרגשתי זרוע נוגעת לא נוגעת בראשי. הצצתי בזהירות שמאלה ולמעלה וראיתי אותה, נערה בגילי, יפה וזוהרת, מעוטרת בכתר נסיכה. תנודות הכרמלית ומגע זרועה עוררו בי התרגשות עזה וכל שנייה התמלאתי באהבה שלא הכרתי.

כשהכרמלית עצרה בהדר ירדו רוב הנוסעים, והיא נותרה במקומה וכך גם אני, שוכח מהחברים שקבעתי איתם ומתמסר להתאהבות בנסיכה, שנמשכה עד התחנה האחרונה בעיר התחתית.

כשהדלתות נפתחו, הרמתי את ראשי והצצתי לעברה. הקרון היה ריק פרט למוט האלומיניום שהתחכך בראשי. קפצתי החוצה מבויש, כועס על המוט המטופש ועל עצמי. באותו ערב שוטטתי מהעיר להדר וחזרה לכרמל, הודף את הבדידות בהרהורים.

על יכולתי להתהפך ברגע אחד מלהיות גאה בעצמי ומאוהב בנסיכה לכעס עצמי ולבדידות עלובה.

האפשרויות נפתחות כשפחות מייחסים חשיבות לעבר

עמדנו כשלושים צעירים על המזח בבגדי ים. סגן ש' פתח כפתור בחולצה הצבאית, הצביע על המצוף במרחק מאתיים מטרים, ואמר, "אחד חוזר השני יוצא. קדימה."

הכרנו אחד את השני ממסעות האלונקות, מלילות בלי שינה, מתרגולי הנשק, וברור היה לכולנו שיואל מ' יהיה הראשון שיקפוץ למים, אחריו אורן ב' ופתאום הגיע תורי. "מבורך, קדימה, מה אתה זוחל שם." קפצתי למים ושקעתי מיד לקרקעית. דחפתי ברגלי כלפי מעלה, שאפתי אוויר, נופפתי בידי מנסה לצוף ושוב שקעתי לקרקעית וזינקתי למעלה, הצצתי לרגע אל אוויר העולם ושקעתי שוב, עד שאחזו בי הידיים ומשכו אותי כלפי מעלה והחוצה. שנינו התנשפנו מותשים וסגן ש' על מדיו הרטובים אוחז בי וצועק לעבר חברי, "אתם רואים שהחבר שלכם טובע ואף אחד לא קופץ להציל אותו? כולכם מרותקים סופ"ש."

הפסיכולוג של קורס חובלים היה הפסיכולוג הראשון שפגשתי בחיי. "אני רואה שאתה מתעניין בספרים!" ציין כשהצצתי במדף הספרים הקטן שבחדרו. הנהנתי בראשי ואחרי שתיקה הוסיף, "אני רואה שאתה מעדיף לעמוד." התיישבתי מופתע מסגנון הדיבור המוזר והלא־ישיר שלו שנמשך כשאמר, "אדם מתנדב לקורס חובלים אף שלא שחה מעולם בעברו!"

רק כעבור זמן רב ושתיקות ממושכות התפתחה בינינו שיחה ערנית יותר. הוא ניסה להבין איך אדם שמכיר את עצמו לא מכיר במגבלותיו, ואני ניסיתי להסביר לו שהעבר שלי לא מצמצם את האפשרויות העתידיות שעומדות בפני.

חברי הסתקרנו לדעת איך נראית פגישה עם פסיכולוג וצחקנו כולנו על התפקיד האפרורי והכנוע שלו. מקצוע שאף אחד מאיתנו לא היה רוצה לעצמו.

למחרת זומנתי למפקד הקורס שהודיע לי על החלטתם: מעתה בכל פעילות ימית איעזר בחגורת הצלה וסנפירים עד שאלמד לשחות.

"אז הוא היה בעדי, הפסיכולוג," הרהרתי כשיצאתי משם ובלבי התעוררה חיבה קלה כלפי המקצוע שלו, "על אף שהתווכחנו הוא השתכנע שההיסטוריה לא כובלת את העתיד."

חולשתה של החשיבה המדעית

אני אוהב לשוטט בתל אביב ולסקור את החפצים המונחים על הספסלים ומדפי־גדרות הבניינים. בעיר מתקיימת קהילה של תושבים אנונימיים המוסרים ומחליפים חפצים בחינם. בילדותי אהבתי לקרוא אנציקלופדיות ולפתע, זאת שאהבתי מכולן ניצבה מולי על ספסל רחוב, מסודרת בשורה ישרה ואדומה כלהבה, "אנציקלופדיית הטכנאי הצעיר". אחזתי בהתרגשות באחד הכרכים, פתחתי באקראי ונפלתי על עמוד שזכרתי בו כמעט כל פסקה, מ"חידותיו של בר־מוחאי" ועד "הגאון שבזבז גאונותו" ו"איך להדליק אש במחנה". התרגשתי. דפדפתי הלאה ונזכרתי בצילומים בשחור־לבן, במאמרים, בחידות, וגם בניסויים הכימיים והחשמליים שערכנו אחי ואני בהדרכת האנציקלופדיה.

קרובי ניבאו שאהיה מדען. לא מפתיע שאת השנה הראשונה באוניברסיטה העברית ביליתי באגף המדעי בגבעת רם, בקריאת מחקרים מדעיים על היקום והאטום. משום מה, המרצים לא עוררו בי את אותה הסקרנות כמו האנציקלופדיה. אולי מפני שדיברו בנחרצות, ידענות ופסקנות. לא רק בענייני מדע. נזכרתי באחת הפעמים שבהן שוטטתי במדשאות גבעת רם והבחנתי לא הרחק באחד המרצים. הוא טייל עם בנו הקטן וכשחלפו לידי שמעתי אותו שואל בקוצר רוח את בנו הקטן, "אתה רוצה או לא רוצה לבקר במעבדה שלי?" הילד השותק הזכיר לי את עצמי בגלידרייה עם אמי.


- פרסומת -

רציתי לומר למרצה שגם אם הוא מתקשה להבין מבחינה לוגית ומדעית קיום בו־זמני של דבר והיפוכו. אפשר גם אפשר לרצות משהו וגם לא לרצות אותו בו־זמנית. כמובן שלא אמרתי דבר. המשכתי הלאה ללימודי הפילוסופיה והפסיכולוגיה, בתקווה למצוא חוקרים צנועים שיודעים שהנחקר נברא בצלמם.

מהי סיבה: המצאה או מציאות?

בקורס לפילוסופיה של המדע התעמקתי בנושא הסיבתיות:

מתי א' הוא סיבה ל־ב'?

כשהוא מקדים בזמן ל־ב'?

כשהוא סמוך ל־ב'?

בכל פעם שמופיע א', ב' מיד מופיע אחריו?

האם קשר הוא הכרחי?

ואם כן, באיזה אופן הוא הכרחי: לוגי או מעשי?

שאלות אלה העסיקו אותי גם כשנהגתי במכונית בשעת חצות. הרמזור התחלף, המכונית שלפני החלה לנסוע ואני בעקבותיה, כשלפתע נשמעה חבטה איומה. מכונית שבאה ממול במהירות עברה נתיב, התנגשה חזיתית עם המכונית שנסעה לפנַי והתהפכה.

מתוך דומייה מוחלטת צמחו צווחות איומות ובלתי נשכחות. רצתי אל הרכב הקטן שלפני. הנהג התחנן שאחלץ אותו מהמכונית. הדלת לא נפתחה וראיתי שהבטן והרגליים שלו נמעכו כנגד ההגה. ברכב האחר ראיתי ארבע דמויות דוממות, ולשם חשו שירותי ההצלה בניסיון לחלץ את נוסעיו החיים או המתים.

"אני בקושי נושם, למה הם לא באים אלי?" התחנן הנהג הלכוד ואחז בידי בחוזקה, "למה אל העשירים קודם?"

רכנתי לעברו. "שם הם ארבעה, בגלל זה." והצצתי שוב אל המכונית המפוארת והמעוכה שהוקפה באנשי החילוץ.

כמה חודשים לאחר מכן ביקרתי אותו בשיקום. הוא ניסה להדגים בפני את יכולתו לעמוד על רגליו, וכשוויתר התיישבנו, והוא סיפר שלטענת המשטרה הסיבה האמיתית לתאונה היא אובדן השליטה של הנהג הצעיר שאיבד את חייו. חייכתי בחום וחשבתי שנעים להאמין בסיבה שמנקה אותנו מכל אשמה.

בראשי חלפו סיבות נוספות שאולי גרמו לאסון: שלא הוקם חיץ בין הנתיבים, שהתאורה באזור היתה חלשה, שלא הותקנה במכונית מערכת התראה טובה, ואולי שאחד הנוסעים העיר באותו רגע הערה פוגענית שגרמה לנהג לאבד עשתונות.

ישבנו שקטים ולפתע הוא אמר, "אם רק הייתי חוזר יותר מוקדם הביתה, כמו שאשתי ביקשה, כל זה לא היה קורה. לא שמעתי בקולה וזאת הסיבה לתאונה."

הרמתי גבות בספקנות והוא חייך בכאב. "אתה בטח אומר לעצמך, 'מי כבר יכול לדעת מה היה קורה אם הייתי מקדים? אולי גרוע יותר.'"

ההסברים הקורבניים שמצדיקים את הרצון

אחרי ארבעה ימים שבהם אני ובת זוגי לא עישנו אפילו סיגריה אחת, התפרצתי עליה בכעס משום ששוב איחרה לפגישה כמו תמיד ובכוונה. צעקתי שנמאס לי ודי, שאי־אפשר ככה יותר, ושתדע שבגללה אני מדליק סיגריה. וזה מה שעשיתי, והיא, כמובן, הדליקה גם היא.

"תנסי לא לעצבן אותי כי בגללך אני הורס לעצמי את הבריאות," ביקשתי ממנה מאוחר יותר, ושוב התעוררה מהומה.

חלפו מספר שנים עד שהבנתי שהסיבה והמסובב היו כנראה הפוכים: בכל פעם שרציתי לעשן יצרתי סיבה, עוררתי מריבה, האשמתי את בת הזוג שלי, ניקיתי את עצמי מאחריות ועישנתי להנאתי ללא אשמה.

הבנתי שכך אני פועל במרבית התחומים. כשאני רוצה לצאת לטייל אני בונה הסבר מדוע טיול זה דבר בריא ונחוץ. כשאני לא רוצה ללכת למכון הכושר אני מסביר מדוע מכוני כושר הפכו את הפעילות הגופנית לסוג של מטלה.

העבר הפך למקור בלתי נדלה להסברים שהעניקו לרצונותי בהווה משנה תוקף ומשמעות. יכולתי לחצוב ממנו אינספור טיעונים, סיפורים והסברים שיתמכו ברצונותי בהווה.

"אני מתקשה באנגלית כי היה לי מורה ביסודי שהשניא עלי את השפה." כמה פשוט להיזכר במורה היחיד שלא היה נחמד אלי, ולהסביר בעזרתו את חולשתי בשפות. הסבר קטן אחד העניק לי את מעמד הקוֹרבנוּת ושחרר אותי מלהתאמץ.

אט־אט החל לבצבץ בראשי הרעיון הכל כך קשה לעיכול, שאת הסיבות אני ממציא או בוחר לאור הרצון שיש לי כלפי העתיד, ולא כפי שנהגתי להאמין שהרצון הוא תולדה של הסיבות וההסברים שהתרחשו בעבר.

זמן ונקודות מבט

אחד אחרי השני עלו המספידים וסיפרו בשבחו ובנדיבותו של האיש. עמדנו מאחור בשמש הקופחת, ממתינים בסבלנות. הכרנו את בנו שכָּאב את לכתו הפתאומי. אחר כך נסענו לבית משפחתו ובמרפסת התקבצנו כמה מכרים ופטפטנו, קצת צחקנו, העברנו בינינו את אלבום תמונות המשפחה ונזכרתי שרק לפני חודשיים סיפר לנו בנו על קמצנותו של אביו שלא סייע לו בכסף ולא במילה חמה. הערתי בקול שהמוות מעורר בנו נקודות מבט שונות על החיים ורוני ס', שלימד פילוסופיה באוניברסיטה, העיר שעולמם של בני האדם כה קטן לעומת היקום העצום, ומנקודת המבט של היקום עלינו חיי אדם שלמים עוברים כהרף עין.


- פרסומת -

אווירת ההספד הזכירה לי את אמי שנפטרה לפני זמן רב והתמלאתי געגוע צורב לפניה היפות והמרגיעות, מלאות החיים והאהבה. המון זמן עבר מאז. המון זמן עבורי, אבל אולי מנקודת מבטה המתה של אמי, כמו מנקודת מבטו של היקום הדומם, כמו מנקודת מבטי כשאני ישן או כשאמות, כל הזמן שבעולם עובר כהרף עין. המחשבה הזאת ניחמה אותי לרגע, המחשבה שגם את הזמן אנחנו יוצרים מנקודת מבטנו החיה.

העולם מסתחרר בלי סיבות והסברים

"המוות לא חייב להיות מפחיד אם לומדים להכיר אותו," הסביר לי מדריך הודי והנחה אותי לתרגיל דמיון, "בחר בדמיונך את הדברים הכי חשובים לך בחיים כמו אהבה, ילדים, כסף, חוש הראייה וכו', ותדמיין בהדרגה את עצמך בלעדיהם."

הוא שקע לשתיקה ואני התחלתי לדמיין את עצמי מהקל אל הכבד: בלי כסף, בלי מקצוע, בלי חברים, בלי עיניים, בלי אהבה, וכך המשכתי וכאבתי ואפילו כמעט בכיתי. כעבור שעתיים התבהר עולמי ולרגע נדמה היה לי שאני פוגש במוות ובחידלון ללא מורא.

עכשיו אני תוהה איך זה לחיות בלי הסיבות וההסברים שאני ואחרים ממציאים. מחקתי את הסיבות שאבא שלי היה ממציא כשהיה צועק על אמי. מחקתי את:

"צעקתי כי את צעקת ראשונה."

"צעקתי כי הנושא חשוב לי מאוד."

"צעקתי כי את לא מקשיבה."

"צעקתי כי רק צעקות מזיזות אותך."

מחקתי את ההסברים ובדקתי מה נותר:

אבא, שהוא בדרך כלל מחייך וצוחק ומרעיף חום ואהבה, ולפעמים עצבני וכעסן ומאשים את הסביבה שגרמה לו לכעוס.

התבוננתי בעצמי והתחלתי למחוק הסברים שהמצאתי לעצמי. מדוע אני לא עושה כושר, לא מקפיד על אוכל בריא, לא מבסס לעצמי מעמד של מרצה מבוקש. מחקתי המון הסברים שנתתי להתנהגות שלי, גם לזו השתלטנית, המתבכיינת והסובלת. תוך כדי "מחיקה" הבחנתי שלמרבית ההסברים והסיבות יש מכנה משותף: הם מאשימים משהו או מישהו בדברים שאני לא מרוצה מהם.

הסברים קורבניים, לחשתי לעצמי, וניסיתי להעיף אותם רחוק יותר ולבחון מה יהיה בלעדיהם. אני זה שרוצה לסבול, להאשים ולהתבסס בעמדה הקורבנית. למה? ושוב צפו ההסברים הקורבניים וכדי להדוף אותם שנית פניתי לחפש הסברים בהווה ובעתיד ולא בעבר, שם ההסברים הקורבניים רובצים בשפע.

אפילו את הכאב רציתי

קראתי את השלט הקטן שהזהיר מפני טיפוס על הגזע האלכסוני, ואני כמו מטומטם שרוצה להרשים שתי תיירות הולנדיות טיפסתי ואחרי שני מטרים, כשניסיתי לצלם, החלקתי על הסלעים. בבית החולים המקומי התאפקתי לא לבכות מכאב והתחננתי בפני האחות שתמהר. המורפין שהזריקה פתח בפני את שערי גן העדן. הייתי מאושר.

בעודי ממתין לתוצאות הבדיקות נזכרתי. לפני שנים, בשעת לילה מאוחרת כשהים היה סוער, הבחין מפקד הספינה בחפץ על פני המים. כקצין נשק האחראי גם על הסיפון, ניגשתי עם הצוות לבחון את החפץ ולהרימו לסיפון. נתתי את ההוראות, שלשלנו עוגן־חתול שנתפס בחפץ והתחלנו להרימו. החפץ היה כבד ולפתע השתחרר העוגן־חתול ועף בעוצמה היישר אל פרצופי.

הרגשתי את פצפוצי השיניים הנשברות והלסת הנסדקת ואת דביקות הדם החם והמפחיד על פני. הצוות הוביל אותי לגשר הספינה וחזרנו מיד לנמל שם המתין אמבולנס עם רופא. הכאבים היו עזים וכשהרופא שאל, "מורפין או משהו לשיכוך כאבים?" הדפתי אותו בבוז.

ברור היה לי שלא רציתי להיפצע ולא רציתי שיתעורר הכאב, וכשהוא התעורר רציתי שייעלם אך בפועל שמרתי עליו.

רציתי גם בכאב, אולי כדי לחוש את עצמי גיבור, אולי להעניש את עצמי שלא הייתי ערני מספיק, אולי כדי לזכות בחופשה ואולי כדי להרשים את הבנות שצפו בי יורד זקוף ופצוע מהספינה.

כמה שונה וקל הכאב הגופני בשעה שאני רוצה בו לעומת אותו כאב כשאני לא רוצה בו. אז מה הדבר אומר לגבי דברים אחרים שכואבים ושאינם כואבים כל כך?

רוצה משהו וגם את ההפוך לו

במסגרת עבודתי כפסיכולוג קליני במחלקת כוויות בבית החולים, פגשתי לא אחת פצועים שלא מילאו אחר ההנחיות הרפואיות שאמורות היו לסייע להחלמתם המהירה. הם לא הקפידו על נטילת התרופות, על היגיינה אישית, על פיזיותרפיה ועוד. הרופאים כעסו והאשימו, האחיות דחקו והאשימו, הפצועים סבלו והאשימו, ואני התרוצצתי בין כולם כדי לפתור את הבעיה.

תחילה נהגתי לחזור ולהבהיר את החשיבות במילוי ההנחיות הרפואיות לקידום תהליך ההחלמה, ועדיין היו לא מעט חולים שהמשיכו לא לשתף פעולה אף שהביעו רצון עז להחלים ולצאת מבית החולים.

הפה הביע רצון אחד והמעשים רצון אחר.


- פרסומת -

זכורה לי היטב אישה בשנות הארבעים לחייה שעברה ניתוח במעי הגס. הצוות הרפואי התלונן שהיא לא שוכבת בתנוחת הגוף הנדרשת להחלמה ושאינה מקפידה על הדיאטה המתאימה.

כשבאתי לבקרה היא שכבה על צדה, מביטה בכעס מאופק במגרש המכוניות שנפרשׂ מהחלון הסמוך למיטתה. לאחר שהצגתי את עצמי, סיפרה שהיא כמהה לצאת מבית החולים. כשניסיתי לברר את עמדתה לגבי הנחיות הרופאים, אמרה שהיא פשוט לא רעבה ולא יכולה לאכול דבר וכואב לה לשכב בתנוחה המבוקשת.

כעבור רבע שעה של שיחה אינטימית שאלתי כמעט ישירות על מי היא כועסת ומדוע היא לא רוצה לאכול וגם לא לשתף פעולה. במשך שעה סיפרה לי על הדרך הגסה בה נהגו עמה בחדר ניתוח, ועל הכווייה שנוצרה שם בגלל המזרן המחומם, ואף אחד מהצוות הרפואי לא נטל אחריות ועוד האשימו אותה שהיא מגזימה.

"אבל אני תמיד רוצה להיות בסדר," התייפחה.

כשהעזתי לשאול אותה אם אין לה גם קול שרוצה להיות לא בסדר, היא דיברה בגילוי לב על חלק בה שרוצה להתריס, לצעוק ולדרוש את המגיע לו, ולהרעיב את עצמה כדי לשבש את עבודתו של הצוות המטפל.

השיחה התגלגלה לתחומי חיים שונים והתכנסה לבסוף בהצעה מפשרת שהצעתי: לסייע לה להגיש תלונה כנגד בית החולים ובמקביל לדאוג להחלמתה המהירה. לקראת סיום עבודתי באותו יום פגשתי אותה שוב בחברת בנותיה, סועדת בחשק מהמעדנים שהביאו הבנות שצירפו אותי בשמחה לארוחה המקומית.

כשאני נזכר בה ובמהירות בה התארגנה מחדש, אני נזכר במאושפזים נוספים, כמו זה שלא רצה להשתחרר מבית החולים כדי לא לחזור לעבודתו התובענית במפעל, זאת שרצתה להימנע משגרה עם בעלה המובטל והעצבני, זה שרצה ליהנות מחברת אחת האחיות כלפיה חש רגשות עזים, וזאת שרצתה להגדיל את כספי הביטוח שתקבל.

עם הזמן למדתי לנהל עם אותם אנשים שיח אינטימי מורכב שבו מיצבתי את עצמי לא בתור שליח בית החולים אלא שליח של קולות נסתרים, מרדניים ולא מקובלים בנפש האדם.

עם רובם מצאנו במשותף פתרונות שיספקו במידה מסוימת את שני הקולות היריבים: הקול שרוצה להשתחרר מבית החולים והקול השני, שרוצה להישאר בו מטעמים שונים.

בהדרגה הגעתי למסקנה שהרצונות הסמויים שאינם מדברים בגלוי, משפיעים ומכוונים את האדם לעתים אפילו יותר מהרצונות הגלויים, הפומביים והמקובלים בחברה.

האדם רוצה גם כשהוא רוצה כלום

את מחקר הדוקטורט שלי ערכתי על אוכלוסיית התרמילאים הישראלית שיצאה למסעות ממושכים ברחבי העולם. באזור רישיקש שבהודו ראיינתי תרמילאית ותיקה, שמונה חודשים בדרכים, שסיפרה עד כמה משמעותי עבורה להתנהל עם כיוון הרוח ללא תכנון או רצון מוגדר. תוך כדי ריאיון התקשרו אליה הוריה ובקול נכאים סיפרו לה כמה הם מתגעגעים אליה ורוצים שיהיה לה טוב. כשאמרה להם שטוב לה מאוד התעקשו להזהיר שהיא מזיקה לעצמה, משום שאם תמשיך כך תאבד שנת לימודים נוספת, והמטירו עליה שאלות לגבי מה היא רוצה לעשות אחרי הטיול, איפה היא רוצה ללמוד, איך היא רוצה לכלכל את עצמה, איפה היא רוצה לגור.

שיחת הטלפון הסתיימה בכעס ולאחריה היא פרצה בבכי ומיררה שלא רק הוריה מציקים לה, גם חברותיה ואפילו ההודים סביבה, וכולם שואלים אותה כל הזמן מה היא רוצה, והיא מותשת מהשאלה כי היא לא רוצה לרצות, אלא סתם לזרום עם החיים בלי שום תוכנית ולוח זמנים.

זה מה שאני עונה, הצעתי לה, שאני רוצה סתם, רוצה כלום, רוצה לבהות בלי מטרה. זה רצון עז וראוי כמו כל רצון אחר.

הקולות הסמויים

חברי מהצבא מכנים את טיולַי בעולם טיולֵי ביבים. אני שולח בקבוצת הוואטסאפ שלנו צילומים של כפר נידח בהודו, או המולה אנושית בהפגנה בארגנטינה, או תמונה שלי מחובק עם חקלאי בצפון אתיופיה והם מציפים כתגובה בצילומים מהבריכה הפרטית שלהם, צועדים על מגרשי גולף, דגים מסיפון יאכטות, חבוקים עם ידוענים מקומיים ובינלאומיים.

"אתה צריך עזרה?" הם שואלים אותי ואני מספר להם בבדיחות הדעת עד כמה אני אוהב לקפץ על אופנוע בדרכי עפר, לאכול שניצל ופירה ולרקוד עם המקומיים.

"מקומיים יש בכל מקום," הם עוקצים אותי, ואני מזכיר להם שבכל מקום, גם הנידח ביותר, יש עולם ומלואו, מרגש ומפתיע.

"בטח בטח," הם כותבים ואומרים, "שם בביבים עם דולר אחד אתה נחשב לעשיר, זה מה שאתה רוצה. עבור דולר כולם מתחנפים אליך, מתאמצים לרצות אותך ואתה מרגיש כמו מלך. ראש לתולעים."

בעבר הדפתי את הביקורת שלהם אך ברוח הגישה החדשה פתחתי את החלונות והדלתות בנפשי.

מהחברים העוקצניים שלי ומדעתנותם למדתי הרבה על הקולות הסמויים שלי שלא הודיתי בקיומם קודם לכן. כמו גם בזכות הצלפותיה של בת זוגי ובזכות כל כאבי הגוף והנפש. אך מה הם היחסים בין הקולות שהכרתי והקולות החדשים, ובעצם מי אני?

תמימותו של המאמין בקול המרכזי

המורה הרוחני חייך ברכות והרים את מבטו ממני אל הקהל הרחב שרבץ על רצפת השיש הקרירה. "אתה מורכב משני נמרים. האחד תוקפני והשני רגוע. במשך שנים האכלת את הנמר התוקפני ולכן הפך לחזק כל כך. אם תאכיל יותר את הנמר הרגוע הוא יתחזק וישלוט."


- פרסומת -

נזכרתי באותו רגע במריבות ביני לבין אחי. דווקא כאשר הורי היו בסביבה, המריבה היתה מתחזקת. כל אחד מאיתנו התאמץ להראות להם שהוא הצודק, הטוב והקורבן של השני. כשהיו פונים לעיסוקיהם הסתדרנו בדרך כלל יפה מאוד.

המורה הרוחני החזיר את מבטו אלי וניצלתי את הרגע והקשיתי, "ומי זה שבוחר את מי מהנמרים להאכיל?"

החיוך שלו התרחב, הוא הניח את כף ידו על לבו. "אתה, אתה שיודע מה טוב ומה נכון." והוא הרים את מבטו אל הקהל והחל להסביר שלכולנו יש מרכז פנימי שיודע את התשובות לשאלות, שיודע להבחין בין טוב לרע, אמת ושקר וצודק ללא צודק ועלינו כבני אדם לאפשר לו לצאת..."

חשבתי על הדרך הארוכה שעשיתי להשתחרר ממשאלות הילדות שלי לדעת מי צודק מבין הורי בשעת ויכוחיהם, מהחיפוש האישי והמדעי שלי אחר הסיבות ההיסטוריות האמיתיות לדברים שונים, ומהדרך שעשיתי לכבד את כל קולות הנפש בתוכי בלי לשפוט אחד מהם כטוב או רע. עתה אני מבין את הצעד הבא והגדול מכולם שעומד לפני, שלא די בכך שאכבד ואקבל את הקולות היריבים בתוכי אלא הקולות היריבים נדרשים לכבד ולקבל זה את זה.

אושר נמצא בכל מקום

התחלתי במסע המרתק להפגיש את הקולות השונים והיריבים בתוכי זה מול זה, לא כדי שאחד מהם יכניע את השני או ישכנע אותו להשתנות אלא כדי שיכירו, יכבדו ויקבלו זה את זה. קול שרוצה להיות בקשר זוגי עם קול שרוצה להיות לבד, קול שרוצה להיטיב עם הזולת עם קול שרוצה לפגוע בזולת, קול שרוצה להצליח כלכלית עם קול שרוצה להיות עני. כל הקולות רצו בטובתי בדרכם הייחודית. כמו שימנים ושמאלנים רוצים את טובת הארץ, כל אחד בדרכו כמובן. לכל אחד מהקולות בתוכי היה עולם ומלואו, אישיות שהלכה והתגלתה כמפותחת, מורכבת, מלווה ברגשות, מחשבות, אידיאולוגיה, זיכרונות ועוד. המפגשים בין הקולות היריבים הולידו רגעי שיתוף פעולה ומצאתי את עצמי מרוצה, שמח ומאושר בכל מיני מצבים שבעבר עוררו בי תחושות אחרות כמו קוצר רוח, אשמה וביקורת.

פגשתי ושמעתי מומחים רבים שטענו כי גילו את הדרך לאושר, אם בחזרה לטבע, בעזרה לזולת, בחשיבה חיובית, בגידול ילדים, ביצירה ועוד. מצד שני פגשתי אנשים שחתרו לאושר בדרכים אלו וסבלו בנפשם, ואחרים שפעלו אחרת — גנבו, שיקרו, ניצלו, זלזלו בטבע ועם זאת חוו אושר.

אני לא מאמין בהגדרה אוניברסלית לאושר וכל אחד יכול להשיגו מכל דבר בעולם, תלוי בו עצמו, אך דבר אחד היה לי ברור: כשהקולות המרכזיים בהווייתי משתפים פעולה ומרוצים מהדבר אותו אני עושה או חווה, ואין קול משמעותי ביקורתי, ממורמר, כועס ולא מסופק באותו זמן, אני חש אושר רב.

תרפיית הקולות היריבים

אט־אט הלכה תרפיית הקולות היריבים והתגבשה אצלי לגישה טיפולית מקיפה. גישה המאפשרת לבני האדם להתמודד עם מרבית מצוקות הנפש וסבלותיה. גישה שונה ממרבית הגישות הפסיכולוגיות שהכרתי:

לא גישה הדוגלת בהכוונת האדם לחשיבה רציונלית.

לא גישה הרואה את האדם כיצור המגיב בתבניות קבועות לגירויים מסביבו.

לא גישה המציבה את העבר ותיקונו במרכז הבנת האדם.

לא גישה המחלקת את האדם לחלקים בעלי מאפיינים קבועים ואוניברסליים.

לא גישה שמעמידה במרכז האדם את עולמו הרגשי ומטפחת בעיקר אותו.

לא גישה המבחינה בין מחשבות חיוביות לשליליות ומנסה לחזק את השליטה על המחשבות.

לא גישה ממוקדת מטרה שמנסה למקסם את יכולותיו של האדם בתחום מסוים כמו ספורט או מסחר.

לא גישה מוסרית הכורכת בריאות נפש עם ערכים של טוב ורע, צדק ואמת.

לא גישה מדיטטיבית שסוללת דרך לשלווה, להתמזגות וּוִיתור על הרצון והמשאלה הייחודיים של כל אדם.

ולא גישה ממסדית, שלטונית, תאגידית שחותרת להגדיר את האדם כזהות ברורה ואחידה המאפשרת לשלוט בו ולהשפיע עליו בקלות.

תרפיית הקולות היריבים היא גישה המקדמת דיאלוג בין קולות ורצונות יריבים לקראת שיתוף פעולה, במטרה להפסיק את המאבק הפנימי והסבל הנלווה אליו. בכך היא מסייעת באופן ישיר ומיידי בהבנת הזולת על מורכבותו וביצירת קשרי קרבה ואהבה בין־אישיים.

הדרך שעובר אדם הנעזר בגישה, מזכירה במידת מה את הדרך שעוברים זוגות שרוצים קשר מוצלח ואהבה.

אחריות משותפת ואהבה

כמטפל זוגי אני שמח לעזור לבני זוג להפחית את המריבות הקשות ביניהם. כשאני מצליח לעורר בין בני הזוג תשוקה ואהבה אני ממש מאושר. זה קורה כאשר שני בני הזוג מצמצמים את המשאלה להכניע או לשנות את האחר, מתחייבים אליו ללא איומים והאשמות, ובעיקר — מוותרים על המשאלה שבן או בת הזוג יראה דברים כמוהם: לא את אירועי העבר המשותפים, לא את מטרות החיים, לא את אופיו של הקשר ואת המיניות, לא את ההורות ולא את העתיד. רק כשהם מקבלים את עובדת היותם שונים זה מזה, ואפילו מנוגדים בתחומים רבים ולומדים לשתף פעולה זה עם זה, הם נפטרים מהאשליות ויכולים להתאהב עד אין קץ. התאהבות באחר, בשונה, יכולה להתקיים לעד כי היא מהווה לכל אחד מהצדדים הזדמנות מתמדת להתפתח ולהשתנות בזכות האחר. היא מאפשרת לשמר בתוך היחסים ביטחון וזרות בעת ובעונה אחת, ואלה מהווים קרקע הכרחית לחיי מין, רומנטיקה וחברוּת שיפרחו ויְרגשו לאורך שנים.

מעת לעת אני נזכר בחלומות שהיו לי להיות נווד שמשוטט לבד בהודו, לנהל ליל סדר משפחתי גדול, להיות ממציאן של טכנולוגיות שונות, להיות סופר דגול, לחיות באי רומנטי בלב הקריביים, להילחם את מלחמתם של נדכאי העולם, להמציא תיאוריה פסיכולוגית שתשפיע על כל בני האדם, ועוד.

אם היה לי חלום אחד, ייתכן שהייתי מתקרב להגשמתו. אבל יש לי הרבה קולות והרבה רצונות מנוגדים. שיתוף הפעולה ביניהם החל לאחר שכולם קיבלו כעובדה מוגמרת את קיומם של הקולות האחרים, שלא יאפשרו להם לעולם להגשים עצמם במלואם.

בזכות שיתוף הפעולה הצלחתי לטייל מעת לעת במשך חודש בהודו, לעמוד בראש סדר משפחתי גדול פעם בחמש שנים, לבנות שולחן קטן על גלגלים, לטייל יד ביד באיי יוון, ולכתוב רומן שאולי לא יפורסם, כמעט בלי צער, כאב ואשמה על מה שלא עשיתי ולא הייתי ועל מה שלא אעשה ולא אהיה.

שיתוף הפעולה הפנימי אִפשר לי להתמסר בזמן ובנפש לכתוב ספר זה המתאר את הרעיונות והמעשים בתרפיית הקולות היריבים.

תרפיית הקולות היריבים מפצלת תחילה את האדם לשני קולות יריבים, מאפשרת לכל אחד מהם ביטוי עמוק וגלוי, ובהמשך היא מאחדת את שני הקולות היריבים תחת משאלה חדשה לשיתוף פעולה. פעולה זו מסמלת בעיני יותר מכול את בריאותו הנפשית של האדם החי בעולם המודרני המפוצל. היא מסמלת את יכולתו של האדם לחיות עם השונה ממנו, להתמסר אליו במידה, ובעיקר מסמלת את יכולתו של האדם לקבל את עצמו על הריבוי שבו ולהתאהב מחדש.

סיכום שער ראשון

בפרק זה סיפרתי על החוויות האישיות שהיו לאבני דרך ביצירת תרפיית הקולות היריבים. בהפלגה אל נבכי העבר נחשפו קולות נוספים, שקטים וקטנים, שצבעו את עולמי בגוונים רבים. המבט אל העתיד חושף קולות רבים נוספים, חזקים, תובעניים ויריבים זה לזה, וביריבות זו שבמרקם היחסים ביניהם טמון בדרך כלל הסבל האנושי.

בפרקים הבאים אתייחס אליהם בהרחבה: אַראה כיצד מתממשת תרפיית הקולות היריבים במפגש טיפולי, אפרוש את מניפת הרעיונות התיאורטיים בצמוד לתיאור הפרקטיקה המעשית, ואסכם בתרומותיה הרחבות של הגישה ליחסים זוגיים ולחברה בכלל.

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא: תיאוריה והמשגות תיאורטיות, טיפול פסיכולוגי, אנשי מקצוע, ספרים, שיטות טיפול נוספות, טיפול זוגי
אריאלה מלצר
אריאלה מלצר
עובדת סוציאלית
רחובות והסביבה
קרן ירושלמי
קרן ירושלמי
עובדת סוציאלית
חיפה והכרמל, אונליין (טיפול מרחוק)
מוחמד עבאס
מוחמד עבאס
פסיכולוג
באר שבע והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק), עכו והסביבה
גלי ברמן בר-און
גלי ברמן בר-און
פסיכולוגית
שרון ושומרון, אונליין (טיפול מרחוק)
אירית כהן
אירית כהן
פסיכולוגית
חיפה והכרמל, כרמיאל והסביבה
דיקלה ימין
דיקלה ימין
עובדת סוציאלית
טבריה והסביבה, עפולה והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.