לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
"ועכשיו הגוף" החוויה הגופנית והניסיון להמשיגה"ועכשיו הגוף" החוויה הגופנית והניסיון להמשיגה
"ועכשיו הגוף": החוויה הגופנית והניסיון להמשיגה - סקירת יום העיון לכבוד הספר "ליפול למעלה: כתיבה עכשווית על גוף בטיפול"

"ועכשיו הגוף": החוויה הגופנית והניסיון להמשיגה - סקירת יום העיון לכבוד הספר "ליפול למעלה: כתיבה עכשווית על גוף בטיפול"

כתבות שטח | 21/6/2022 | 653

הסנדאות וההרצאות שהועברו לאורך יום העיון "ועכשיו הגוף" עסקו בהוויה של גוף וגופניות בחיים ובמרחב הטיפולי, ובשאלה כיצד החוויה הגופנית של המטופל ושל המטפל, יכולה להיות חלק מעבודת הטיפול הפסיכודינמית. נריה גולד שילד, מטפלת בפסיכותרפיה גופנית אינטגרטיבית, כתבה את רשמיה הגופניים והנפשיים בעקבות החוויה שעברה ביום זה; חוויה שהותירה אותה רוויה במילים ועם רעב לריקוד, לתנועה ולמפגש.

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא: טיפול פסיכולוגי, פסיכותרפיה, תיאורטיקנים והוגי דעות, גוף ונפש, שיטות טיפול נוספות
תמר סרנת
תמר סרנת
פסיכולוגית
תל אביב והסביבה, שרון ושומרון
דנית דניאל
דנית דניאל
עובדת סוציאלית
מודיעין והסביבה
יניר מימון
יניר מימון
עובד סוציאלי
תל אביב והסביבה
עידו וינשטיין
עידו וינשטיין
פסיכולוג
תל אביב והסביבה, חולון והסביבה, רמת גן והסביבה
הגר קורן
הגר קורן
פסיכולוגית
חיפה והכרמל, אונליין (טיפול מרחוק), פרדס חנה והסביבה
בטי וינברג
בטי וינברג
פסיכולוג/ית
תל אביב והסביבה

"ועכשיו הגוף": החוויה הגופנית והניסיון להמשיגה

סקירת יום העיון לכבוד הספר "ליפול למעלה: כתיבה עכשווית על גוף בטיפול"

מאת נריה גולד שילד1

 

בתאריך 11/3/22 התקיים באוניברסיטת רייכמן יום העיון לכבוד השקתו של הספר ליפול למעלה: כתיבה עכשווית על גוף בטיפול, בעריכתה של ד"ר שנער פנקס-סמט ולכבוד פתיחת המסלול ללימודי המשך: "פסיכותרפיה מודעת גוף - אינטגרציה של מודלים גופניים בפסיכותרפיה פסיכואנליטית בתוך תוכנית הגל החדש בפסיכותרפיה", החוג לפסיכולוגיה, אוניברסיטת רייכמן.

 

 

הקדמה

יום העיון "ועכשיו הגוף" עסק בהוויה של גוף וגופניות בחיים ובמרחב הטיפולי, בניסיון לענות על השאלה: כיצד החוויה הסובייקטיבית והאינטר-סובייקטיבית הגופנית של המטופל ושל המטפל, יכולה להפוך לחלק מעבודת הטיפול הפסיכודינמית?

יום העיון כלל שלושה חלקים:

  • גוף: חימום והנכחה, מופע מחול ופאנל בהשתתפות הכוראוגרפית והרקדנית יסמין גודר והרקדנים כרמל בן אשר וניר וידן.
  • גופשיתוף: ארבע סדנאות שהתקיימו במקביל
  • ארבע הרצאות שהועברו על ידי סגל התוכנית החדשה באוניברסיטת רייכמן: כשהגוף מקדים את המוח בהבנת המתרחש – גב' סמדר אלעד; העצם של הפרה – ד"ר ירון מצליח; גוף יודע את עצמו – גב' מיכל שחק; ריקון המילה ממשמעותה - ד"ר שנער פנקס-סמט.

תחילה, ארצה להתייחס לשני קונפליקטים שהתקיימו בתוכי לאור החוויה ביום העיון ובזמן תהליך כתיבתה: ראשית, הכתיבה היא תמיד סובייקטיבית, ואינה יכולה שלא להיות כזו. אל מול כך, אני רוצה לשרת נאמנה את הדוברים והדוברות ועל כן, עלי לנסות ולהחזיק קמצוץ של אובייקטיביות. מנגד, אני מרגישה שהגישה ההתייחסותית, בה אני מחזיקה, מאפשרת לי לשחרר צורך זה, ולחזור להיות אותנטית וקשובה לעצמיותי; שנית, ישנו אתגר גדול בלהפוך גוף למילה – דבר אותו ניסו לעשות הדוברים והדוברות לאורך יום העיון. חשוב לי לציין שלמרות הניסיון להמשיג את הדברים בבהירות ולמצוא שפה משותפת, בהכרח יש כאן החמצה בסיסית, שאין באפשרותי למצוא לה פשרה: את החוויה הגופנית כפי שהיא אי אפשר להפוך למילים.


- פרסומת -

 

ועכשיו הגוף: מופע מחול מתרגלים אמפתיה 2על2 # 

יסמין גודר היא רקדנית וכוראוגרפיית עטורת פרסים ושניים מרקדני הלהקה מתרגלים אמפתיה 2על2 # כרמל בן אשר וניר וידן. מנחת הפאנל: ד"ר שנער פנקס-סמט.

מתרגלים אמפתיה 2על2 # : שני רקדנים מתחילים לנוע לפתע בלובי הרועש ומיד דממה משתררת. אנשים עומדים. לאט-לאט גופים מתחילים להרפות עצמם בנחת על האדמה. אנחנו מהופנטים. מרובע בצבע ורוד זועק מודבק על הקרקע, 2 על 2 מרחקו. רקדן בפינה הימנית ורקדנית בשמאלית. הרקדן והרקדנית מביטים, שקועים זה בעינה של זו, זה בנפשה של זו, וכך הם גם נעים; מתוך פעימה משותפת התנועה שלהם זהה, כתנועת מראה. שתי משתתפות מהקהל מוזמנות לנוע ללא מילים אל מול הרקדנים בפינות הנותרות – שני מרחבים של אינטימיות שונה שמתהווה. ההזמנה היא בגוף, ללא מילים, לחוש את הרקדנים, אך לפתע אחת המשתתפות מפרה את התנועה. ובכל זאת, המופע "המחולי" נותר עם פעימה ייחודית ומסונכרנת, גם אם זו אינה זהה.

לאחר המופע בלובי הרחב, התכנסנו לאסוף את החוויות שנחוו בפאנל, ישובים על כיסאות מרופדים ונינוחים בחסות אונ' רייכמן.

בכדי לדבר על אמפתיה תחילה יש להסביר מהי אמפתיה קינסתטית: זהו מושג המגיע מעולם המחול, המתייחס לחוויית האחר דרך הגוף והתנועה (ברגר אצל ונגרובר וצ'ייקלין, 2018). האמפתיה יכולה לסייע להתפתחות העצמי; כדי לחוות אמפתיה קינסתטית ולחוות את האחר דרך הגוף, נדרש גוף אשר מבין את רגשותיו ותחושותיו.

גודר פתחה את הפאנל ואמרה שכחוקרת אמפתיה, היא מתעניינת בשאלה "מה טמון בפוטנציאל בו הקהל הינו שותף לחוויה". כלומר, כיצד אפשר להזמין את הצופה למרחב כוראוגראפי בו ניתן לחוות חוויות גופניות ורגשיות ללא מילים? איך המופע נחווה דרך נויורוני המראה בגוף של הצופים? היא המשיכה ואמרה: "כשהגיעה הקורונה, השתנתה דרך העבודה ודברים כגון קרבה, מגע ונשיפה נחשבו פתאום הדבר הכי אסור, הכי מפחיד... המופע מתרגלים אמפתיה 2על#2 קרה בין הסגרים, והוא תוצר שהגיע כתגובה למגבלות הקורונה... הריבוע הוא 2 מטר על 2 מטר, המרחק המותר. במופע, אנו מנכסים את שני המטר הללו כנקודת מפגש, כטקס, כאירוע שהוא אינטימי".

גודר הגדירה את המופע כטקס, בו היא משאירה בידי הצופה את ההחלטה האם ירצה להיות בפנים או בחוץ, פעיל או פסיבי, להסתכל או לא להסתכל. באומרה טקס, כפי שאני הבנתי זאת, מתכוונת גודר לקיומו של אירוע או של יחסים אינטימיים המתרחשים ומתהווים לפנינו, במרכז החדר, ואנו כצופים יכולים לצפות בכך, לחוש אותם או לא. כצופה, חשתי שניתנה לי ההזדמנות לראות יחסים שמתהווים כפי שקורה בטיפול.

הנושאים שעלו בפאנל נגעו להחזקת המבנה, לאופן ההזמנה או ההובלה במרחב והשאלה – מה טומנת בתוכה האמפתיה. כוריאוגרפיה ידועה מראש מספקת מבנה; בהתאם לכך, וידן התייחס להחזקת המבנה כדבר בטוח וידוע במצב בו הרקדנים נעים בינם לבין עצמם, כאשר החזקת המבנה בתוך האינטראקציה בין הרקדנים למשתתפות מן הקהל היא דבר מתהווה ובו "השאיפה היא למצוא את הביחד, גם בחוסר אונים". ההחזקה של המבנה, המסגרת, היא גם קונפליקטואלית, הוסיפה בן אשר, כאשר הקונפליקט נע "בין הרצון לייצר מפגש בטוח לבין הרצון לייצר מפגש חסר גבולות, כזה שהוא פתוח ונבנה יחד". גם במחול, כמו בקליניקה, ישנה החזקה של מרחב בו אנו רוצים לייצר ביטחון וקשר מיטיב, ובאותה הנשימה – להחזיק את אי הידיעה ואת חוסר האונים בכדי ליצור משהו חדש, משהו שמתהווה מתוך היחסים.

בהמשך, הדוברים עסקו באמפתיה הקינסתטית כפי שבאה לידי ביטוי במופע. ד"ר פנקס-סמט הזמינה לשיח את המשתתפת מהקהל שלקחה חלק בתנועה; זו שיתפה שעלה בה קול שיפוטי, ברגע שהתנועה שלה כשלה להיות תמונת מראה מדויקת, כשיקוף של אמפתיה. אל מול כך, שיתפה שההקשבה לגבולות ולצרכים האישיים שלה אפשרו לה לחזור להיות נוכחת עבור עצמה, וכך גם עבור האחר. כפי שאמרה זאת בן אשר, דווקא מתוך הרצון להגיע לאמפתיה והזדהות אפשר לשים לב לשוני התנועתי, הגופני ביני ובין האחר. גודר הוסיפה ואמרה שבמקום בו ישנה התמסרות מוחלטת לחוויה, לאמפתיה יש צדדים מסוכנים, "ההתמסרות לכאב של האחר טומנת בתוכו גם סכנה", היא פסקה.


- פרסומת -

כמטפלים, אנו משאילים למטופל לא רק את נפשנו, אלא גם את גופנו; אמפתיה קינסתטית, חווית האחר דרך הגוף, מתקיימת בכל טיפול – לא כמופע מחול, אלא כמופע מחולי פנימי גופנפשי המתחולל בתוך המטפל, לא רק בעת המפגש הטיפולי, אלא גם לאחריו. ההדהוד הגופני (Resonance) או ההעברה הסומטית, זו המתרחשת דרך נוירוני המראה, מתקיימת כל הזמן במרחב הטיפולי, ומגלמת בתוכה שאלות של התמזגות וסימביוזה, של גבולות: מה שלי ומה אינו שלי? מה פנימי ומה חיצוני לי? שאלות אלה, אשר עולות מתוך הריקוד, מעסיקות כל מטפל; כמטפלים עלינו להיות כ-"רקדנית מיומנת", גמישה וקשובה בתוך המרחב הטיפולי, לא רק לנפש אלא גם לגוף. אל מול כך, אחת מסכנותיה של האמפתיה הקינסתטית, כפי שציינה גודר, הינה עייפות החמלה (Figley,2002) (Compassion fatigue). לתחושתי, עבודה מהגוף באופן כה מעמיק אכן מעלה את הסכנה לעייפות החמלה; ואל לנו להפוך את האמפתיה לרומנטית בלבד, אלא להביא גם את סכנותיה לתוך השיח הטיפולי.

בשלב זה, חדר קולה של אישה מטעם האוניברסיטה שהשיב אותנו לזמננו אנו, ימי הקורונה, וביקש מאתנו לעטות מסכות. אבל אנו באנו לחגוג את חזרתו של הגוף, וכאילו מתוך הסכמה קולקטיבית, בחרנו להתעלם מקיומה של הקורונה ומחלקיקי המציאות שעוד נותרו ממנה. ד"ר פנקס-סמט המשיכה בדבריה, והחזירה אותנו למקום בו היינו, מקום בו היא מאפשרת לנו לחלום שוב את הגוף. היא העלתה את השאלה: האם לחימום הגוף שלנו, כקהל, ישנה השפעה על המופע או על האופן בו חווינו אותו? תשובות שעלו בקהל טענו שחימום הגוף אפשר נוכחות ערה וקשובה ולכן גם העלה למודע את הבחירה, עד כמה להיות נוכח, להיות לצופה אבל גם לפרקים לבחור שלא לנכוח ולהסיט מבט.

בהקשר להשתתפותו של הקהל בתנועה, אחת הדוברות מהקהל העלתה את הסוגייה: מי מוביל ומי מובל? מתי ה"מבנה" של הריקוד מופר, והאם יסכימו הרקדנים להפרה זו? קול נוסף התווסף אליה, אך בהגדרה שונה- "יוזמה והיענות"; אני התאהבתי בהגדרה זו, המגיעה מעולם הפלייבק: יש בה רכות ודיוק, זו ההבנה שבריקוד כמו בטיפול אין מוביל או מובל, כל התערבות היא הצעה יזומה של אחד המשתתפים, והיא איננה חייבת להיענות. גודר השיבה כי בטקס זה ישנה "הזמנה הורית", לה היא קראה "מנהיגות נדיבה" במילותיה היא תיארה הזמנה זו כ"החזקה עדינה, היא מכילה ונדיבה, זה שם המון אחריות על הרקדנים. זה לא רק להיות זה, הם מחזיקים מרחב, זה יכול להתפרק, זה לא תמיד קורה". כלומר גם בעולם הטיפול פונקציית ההחזקה של המרחב מתוך מקום אמפתי ומכיל היא שמאפשרת תנועה מיטיבה, וגם היא לעיתים עלולה להתפרק.

 

גופשיתוף: סדנה חווייתית

אריה בורשטיין: רקדן, כוריאוגרף, מורה למחול, תנועה וקונטקט אימפרוביזציה, מטפל, מורה ומדריך בגישת הגשטאלט.

אם הייתי יכולה "לחלק את גופי" כפי שהילדים שלי היו רוצים, הייתי עושה זאת, אך גם אם הדבר היה אפשרי – אני תוהה לאן נפשי תלך. כעת אנחנו נמצאים בלובי שבו התאספנו, זה שבו התחממנו וניסינו להפוך ל"ממברנה יציבה", הלובי שבו המופע התחולל. בורשטיין אוסף אותנו יחד ומזמין אותנו לנוע, לחקור את התנועה שלנו, לחקור דרך התנועה כיצד אנו יוצרים קשר; קשר ללא מילים, קשר דרך הרגליים, ללא מגע, קשר קרוב וקשר רחוק, קשר גרנדיוזי ורחב וקשר נסוג ומצומצם.

הצד המרצה שבי נע מעט אך זו לא תנועה קשובה, אני מזהה זאת ומנסה לחזור לעצמי. אין פה מקום בטוח, הכל פרוץ, אני חושבת, בכל זאת, סטודנטים מן המניין חולפים על פנינו בעודנו נעים. אישה נאה נעה לפניי, תלתליה הם כמו חדר, בתוכו מסתתר אופי מלא חן ושטות, אך עיניה הכחולות והעמוקות מספרות לי שהיא חווה מבוכה וקושי; היא מביטה בי, לעיתים זה נעים ולעיתים חשוף, אבל אני מחייכת. אישה אחרת בתנועה לפניי, והתחושה שעולה בי מולה שונה – היא מבוגרת ממני אך אני מרגישה שהיא כל כך שברירית, כאילו אם אפגוש בה אני עלולה לרמוס אותה; עולה בי עצב נוראי, אני כמעט בוכה, אבל מיד מוחי מבחין בכך ואוסף פנימה את הדמעות, התחושה כמו נתקעת לי בסרעפת. מזל, חשבתי, איך הייתה מרגישה אם הייתי בוכה עליה, ולמעשה - עלי? בכל מפגש נוצרת שפה שונה, אינטימיות אחרת מקודמתה, האחד נעים והאחר פחות.


- פרסומת -

כשתם זמננו לנוע שיתפנו בחוויה שעברנו; עלו קולות שונים שאמרו כמה היה כיף לזוז, להניע את הגוף, להתחמם וליצור קשר. אני, כאחות לאח על הרצף האוטיסטי, מיד הבעתי התנגדות; הרי לא לכולם כל כך כיף וקל בתוך אינטימיות – ראו למשל את מטופליי, שבצורה כזו או אחרת מרביתם עוסקים ביכולת לייצור אינטימיות, עם עצמם, עם האחר, ואיתי. הסתכלתי על המנחה וחשתי בגופי את חוסר הנוחות שלו בתוך השיח האינטימי שנוצר, כמו גוף שמנסה להיות יציב וקולו רועד. מוזר, חשבתי לעצמי, ושחררתי מיד את המחשבה האידילית כי מי שמחזיק את המרחב האינטימי בטח חש הכי בנוח בתוכו; כך שחררתי גם את עצמי.

עם סיום הסדנאות התאספנו שוב באודיטוריום לקראת ארבעת ההרצאות. הרגשתי שהמעבר מהיר לי, וכמו ניסיתי לגנוב זמן שהות רחב מזה שניתן באמצעות חיבוקים לקולגות שמזמן לא פגשתי.

"כשהגוף מקדים את המוח בהבנת המתרחש"2

סמדר אלעד: מטפלת בפסיכותרפיה גופנית, מדריכה ורקדנית.

אלעד עלתה לבמה והחלה לתמלל את חווית גופה בכאן ועכשיו - זוהי טכניקת קרקוע וויסות, היא הסבירה, שהיא שפתה של הפסיכותרפיסטית הגופנית. אבי הפסיכותרפיה הגופנית ותלמידו של פרויד, וילהלם רייך ((Wilhelm Reich, טען כי הגנות פסיכולוגיות משתמרות בגוף והופכות לשריון גופני. מטרת התרפיה, על פי רייך, הינה לחדור את ההגנות בכדי להניע את האנרגיה שנתקעה. מתוך גישתו של רייך יצאו זרמים שונים, אך דבר אחד משותף להם: הראייה של האדם השלם ומערכת היחסים בין הפסיכה- הנפש, לסומה – הגוף; השאיפה להעלות תכנים לא מודעים מתוך הגוף ולייצר שיח וחיבור בין הגוף לנפש. סיפורה של אלעד ממחיש כיצד הגוף נושא עבור הנפש את הטראומות וכיצד יצירת דיאלוג בין הגוף לנפש יכולה לאפשר רווחה גופנפשית.

אלעד התבטאה באופן ציורי, שזור בדוגמאות מעולם הספרות ועד עולם התנועה, הנארג באופן מדויק בסיפורה האישי; סיפור בו הגוף הקדים להבין את המתרחש לפני שהנפש ידעה. אלעד, דור שני לניצולי שואה, סיפרה על תקופה בה התמודדה עם כאבים ראומטיים ללא ממצא רפואי. גופה היה גוף כואב, בעוד היכולות האינטלקטואליות היו נגישות לה. היא סיפרה שהכאבים מהם סבלה היו כקריאה של הגוף לנפש, כפי שקראה לכך ג'ויס מקדוגל (1998), הייתה זו "סומטיזציה של המצוקה הרגשית" – תופעות גופניות שהן מענה למסרים מן הנפש; הנפש מנסה להתמודד עם חוויות שנתפסות כמאיימות, ואלה מעסיקות אותה באופן לא מודע – סמוי ומעורפל, כאשר האדם עצמו אינו מודע לכך כלל.

אלעד סיפרה שקריאתה של הנפש דרך גופה הובילה אותה ללמוד במשך שנים רבות טכניקות שונות של פסיכותרפיה גופנית; למידה זו הכניסה מודעות, תנועה וחיות לחייה. באחת מנקודות המפנה בהתמודדות זו, אלעד סיפרה שפגשה את דיוויד בוהדלה (David Boadella), מייסד הביוסינתזה ותלמידו של רייך. ביוסינתזה הינה ענף בתוך הפסיכותרפיה הגופנית המבוסס על מודל אמבריולוגי (חיי הרחם) אשר שם דגש על תהליך התהוות העובר והחיים ברחם. שם, בשוויץ היפה, עם הכותר "טראומה" על הדלת, היא ביקשה לעבוד עם בוהדלה על דחף המוות ודחף החיים, שני קטבים עליהם כתב אלכסנדר לואן (Alexander Lowen) במאמרו The will to live the wish to die" (1982)". לואן, מייסד התרפיה הביואנרגטית, זרם נוסף בפסיכותרפיה הגופנית, האמין שהפסיכופתולוגיה נובעת מקונפליקטים בין הנטיות המולדות של האדם לבין הצורך שלו להסתגל לחברה. אלעד שיתפה שבוהדלה, במהלך הסשן, ביקש ממנה למצוא ולהרגיש את הפעימה בפרק ידו, בכדי להתחבר לאנרגיית החיים. לקח לי זמן, היא אמרה, מיישרת אלינו מבט, אך זה קרה. אלעד החסירה מאתנו פרטים על מה שהתרחש, וחשתי את הסקרנות גואה בי. היא סיפרה שבטיפול זה התרחשה טרנספורמציה: מגוף כאוב ללא חיים השכוב כגופה, לגוף עומד ורוקד, שאנרגיית החיים זורמת בו, דחף החיים ניצח את המוות.

אלעד התייחסה לכאבים הראומטיים מהם סבלה כטראומה שהועברה לה כבת דור שני לניצולי שואה. על כן, היא ציטטה את דינה ורדי (1999) שעבודתה עוסקת בטראומה בקרב דור שני לשואה:

"תוכנם של המסרים שהעבירו הניצולים לידיהם מעוגנים בחותם הפנימי הטראומטי שהטביעה השואה בנפשם המיוסרת, ויש בהם פנייה מוסרית וערכית, בחלקה גלויה וברובה סמויה, שאפשר לסכמה בכמה משפטים: אתם דור ההמשך, מאחורינו חורבן ומוות, וחלל רגשי אין סופי. ועליכם מוטלות החובה והזכות לקיים את העם... למלא את החלל הפיזי והרגשי האדיר שהותירה השואה. ההמרה הינה נטייה נסתרת שאינה יכולה להופיע בחופשיות בתודעה פן תתעורר מצוקה, ולכן תופיע באורח סמלי בעזרת סימפטום סומטי, שפת הגוף מחליפה את המילה".


- פרסומת -

בחדר הטיפולים, טוענת אלעד, הדגש הוא על הפרדוקסליות של הגוף והנפש; למרות שזו מערכת אחת, פעמים רבות התחושה היא שיש פיצול, ואף מלחמה בין הגוף והנפש. לדבריה, בעבודה הטיפולית בכדי להשיג אינטגרציה או חיבור היא לא מנסה להתגבר על הפיצול, אלא מזמינה סקרנות כלפי פיצול זה ומשמעותו. בנוסף, אלעד מציעה להתבונן ולהבין את היחסים בין הגוף לנפש שהמטופל מביא, כמייצגים או משקפים מערכות יחסים אחרות מהעבר ובהווה.

ואם במחול עסקינן, אלעד סיימה את ההרצאה בשיתוף הנוגע למופע המחול לו היא שותפה, "כחולות"3 מאת גלית ליס. "מצאתי שפה חדשה, חדשה-ישנה" אמרה בהתרגשות, "היא (התנועה) שאפשרה לי להיות במקום בו אני מאפשרת שוב לגופי לסרב לתפקידים שיועדו לו", הרגשתי שמילותיה נספגות בתוכי. אלעד נתנה לנו הצצה קטנה למופע "כחולות" ועוד איזו ציטטה נהדרת – ורצה אצה למקום בו המופע מתקיים, סוזן דלל – לעלות על במה, לא רק עם הראש, אלא גם עם הגוף, "הגוף של הנפש" כפי שאמר הפילוסוף הגופני מרלו-פונטי (2004 , Maurice Merleau-Ponty). אני צחקתי וסימנתי לחברתי שבהופעה הבאה אנחנו נוכחות.

 

העצם של הפרה

ד"ר ירון מצליח: מטפל, מרצה ומדריך בפסיכותרפיה פסיכואנליטית, מורה למדיטציה, יוגה ותנועה אותנטית.

ד"ר מצליח משלב בעבודתו הטיפולית התבוננות המגיעה מהעולם היוגי, בה מונח האנרגיה תופס מקום מרכזי. בניגוד לליבידו של פרויד, לא מדובר באנרגיה מינית אלא באנרגיה כללית, אנרגיה של היוצר, פרנה (Prana). גישה זו מתבססת על פילוסופיית הסמקייה (Samkhya) וגלגוליה הקשמיריים (Kashmir Shaivism) המאוחרים יותר; אלה מתארים את הבריאה כתהליך של תודעה אין-סופית, חסרת צורה, ההולכת ונעשית גשמית יותר ויותר עד הפיכתה לחומר. לפיכך, הסביר מצליח, מחשבות, רגשות ותנועות אחרות בעולם הפנימי נתפסות כביטוי של אותה תודעה אינסופית. גם חומר נתפס כביטוי מוצק וקונקרטי יותר של אותה תודעה, שמתוכה מתרחשות הבריאה והיצירה. לדבריו, המטרה של התרגול הרוחני היא להעיר אותנו לעומק של ה- Being שלנו, ליצור מצב תודעתי מתמשך שבו המתרגל נהיה ההתגלמות המכילה (ה-Embodiment) של האינסוף. למעשה טען מצליח, ישנם יחסים בין Doing and Being, היחסים שבין הממד הנגיש לממד הטרנסנדנטי. מצליח הסביר שהריפוי מתרחש כאשר מתאפשרת התנועה מ- Being to Becoming, כאשר האדם נמצא באופן קבוע בתנועה של התהוות והתפתחות, או כפי שביון קרא לה: Becoming oneself .

לטענתו, תפיסה זו מתיישבת היטב עם תפיסתו של ביון, שטען כי התנועה מ-O היא בהכרח תנועה חומלת ולכן היא תנועה מרפאה. ביון מגדיר את O כסימן המסמן מציאות מוחלטת, אמת מוחלטת, אלוהות, אין־סוף, הדבר כשלעצמו. ביון האמין שה־O הבלתי מוגדר הוא מהות הפסיכואנליזה ועל הפסיכואנליטיקאי "להתאחד עמו". ואכן, ביון הוא מהכותבים הפסיכואנליטיים המרכזיים הבודדים המשתמשים במילה מיסטיקה באופן גלוי, באופן לא מתנצל ובקונוטציה חיובית. המיסטיקאי, על פי ביון, הוא זה שעשייתו קרובה ביותר לזו של האנליטיקאי (2019 ,ביון אצל פכלר) ואת זאת מדגים המטפל המיסטיקאי מצליח.

ד"ר מצליח הדגים את הטיפול בגישה זאת על ידי הצגת תיאור מקרה בו טיפל במטופל בן 7, שחזר לטיפולו לאחר שנתיים בהן לא נפגשו; נושא קנאת האחים הוא שהפגיש בניהם. מצליח לא פתח בווינייטה טיפולית וגם לא בהמשגה תאורטית, אלא בשיתוף מסע אישי-רגשי, גופני ורוחני שעבר מתוך תנועה אותנטית שהתרחשה במהלך טיול בנוף של עין חבקוק. תנועה אותנטית הינה מודל של עבודה בתנועה, שבה המשתתף מתנועע בנוכחות עד או עדים. תוך כדי תנועה המתנועע פותח בדיאלוג עם עולמו הפנימי. "בתנועה האותנטית מתקיימים שני סובייקטים ה-Mover וה-Witness, כך שיש תנועה ויש עדות לתנועה. אני הייתי ה-Mover" הסביר מצליח. הוא סיפר איך שלף אובייקט מן המערה, עצם של פרה, ושם אותה בקליניקה.

לאחר שתיאר את התנועה האותנטית ואת רצף מחשבותיו בתוכה, המשיך ד"ר מצליח לווינייטה הטיפולית שהתרחשה שנתיים לאחר טיול זה בעין חבקוק. עצם הפרה שמצא שם הייתה מונחת מזה שנתיים בקליניקה, ומטופלו, שעזב בתקופה זו, ראה אותה שם לראשונה. מצליח סיפר שעצם הפרה הפכה לאובייקט מעברי לא רק עבורו אלא גם עבור המטופל; בתהליך של בריאה משותפת, וניסיון להסמלתו מחדש, המטופל החליט שעצם הפרה תהיה למזוזה. לפי מצליח, הקנאה ממושגת כ-"אין אהבה בליבו"; מתוך תפיסה זו, תוך תהייה משותפת עם המטופל על המושג "מאודך", החרוט על קלף המזוזה הישנה, הוא ביקש לנסות לעורר את ליבו של המטופל ולחבר את הרגש לגוף.

תיאור המקרה של ד"ר מצליח עורר בי סקרנות, בגלל שהוא הכניס למרחב שלל עזרים שלא היו מוכרים לי: שימוש בגונג (תוף), מתוך התפיסה שלכל גונג ישנו ייעוד לעורר חלקי גוף שונים, כגון גונג הלב; שימוש בקלפי צ'אקרות, אשר דרכם, הוא סיפר, מטופלו מצא את מבוקשו בטיפול. מצליח סיפר שכאשר עבדו עם קלפי הצ'אקרות, פסק המטופל ואמר: "אז אולי זה מאודך ! תראה יש פה חיה שיש לה זנב של טווס ורגליים של פרה וכנפיים של טווס ועטינים של פרה וחדק של פיל וראש של שור. זאת חיה שהיא הכול, החיה הזאת היא כל החיות!". בתגובה אמר לו מצליח: "אז אולי זה מאודך. מאודך זה האיחוד של הכול ביחד, של הלב והנפש, של כל הרגשות וכל המחשבות וכל הזיכרונות".


- פרסומת -

לתחושתי, מצליח הדגים לנו בתיאור המקרה כיצד עבודת ה־reverie מחוץ לחדר הטיפולים עשויה לסייע גם בתוך חדר הטיפולים; כיצד התקיימה חפיפה נפשית בינו ובין מטופלו הצעיר, חפיפה שהיא למעשה חוויה מיסטית וגם חוויה טרנספורמטיבית. בכדי שגופכם לא יתנתק מיד מן הנאמר, אוסיף ואומר – חוויה מיסטית זו מומשגת על ידי ביון כ-"הזדהות השלכתית", התרחשות בה ישנה חדירה של ממש, לא רק מדומיינת, אל תוך נפשו של המטפל; האחד מעבד את תכניו הנפשיים של השני ומחזיר לו אותם בצורה נסבלת יותר. אולם מה שמוחזר אינו רק התוכן ששינה את צורתו אלא גם יכולת החשיבה עצמה ("פונקציית אלפא") שהוטמעה (ביון, 1962; פכלר, 2019). ‬

בנוסף, בתיאור המקרה מצליח הראה כי אין באמת פער בינו ובין מטופלו, אין באמת פער בין מציאת העצם בטיול בעין חבקוק בעבר, ובין ההתרחשות בטיפול בהווה – בפועל הם חלק מרצף המשכי. על כן, מצליח המחיש עבורי בהצלחה את מושג הסזורה של ביון – החתך המפריד בין מצבים שנראים מופרדים לגמרי, אבל למעשה נמצאים על רצף. כלומר, שאין חתך המפריד בין מצבים או אירועים באופן מוחלט זה מזה; הסזורה היא אמנם מרווח או הפרדה, אך במהותה היא חלק מאותו רצף המשכי של "יש" ו"אין". משמעות הדבר שאין התמזגות בין המטפל למטופל אלא מרבית היחסים מתרחשים באזור שבתווך, זה הדומה למרחב המעברי של ויניקוט. (פכלר, 2019)

כאשר הקשבתי לדבריו של מצליח, לא יכולתי שלא לחלום את הסמלים הרבים במסעו של מצליח, ולהפליג למקומות פילוסופיים פרשניים. בדמיוני נדדתי למערה בה מצליח ביקר, כמערה פנימית, כזו תת מודעת, רחמית, בה תהליכים טרנספורמטיביים יכולים להתרחש או להתגלות. גופי אהב לשהות בתוכה – הוא חש את הקרירות שבה ומנגד את האוויר החם והלח. ההקבלה בין תכניו האישיים לבין תכניו של מטופלו עוררו בי פליאה. הרגשתי שאופן כתיבתו, כמו גם תנועתו מגיעה מתוך חיבור עמוק של Being, והדבר היה מעורר השראה.

 

גוף יודע את עצמו

גב' מיכל שחק: מטפלת בתנועה ומדריכה, מורה בכירה ב- Body-Mind Centering (BMC) וSE, רקדנית וחוקרת קשרי גוף נפש.

הרצאתה של שחק התייחסה למיסוד תחום הפסיכותרפיה הגופנית בכותלי האקדמיה. שחק העלתה את השאלה על משמעות מעברו של הגוף אל מסדרונות האקדמיה ועולמות הטיפול הממוסד. לצד המחירים הקיימים במעבר זה, שחק ביקשה להדגיש את ההצעה להפרת ההיררכיות: הפרה של ההיררכיות בין גוף לנפש, הפרה של ההיררכיות בין גופי ידע, כאשר הגוף נמצא בקדמת הבמה והוא למעשה סוכן הידע; גוף שהוא סוכן הידע הוא למעשה גוף שהוא ישות עצמאית, חשה, תופסת ונעה במרחב, גוף המקיים יחסי גומלין עם העולם.

ההצעה לעבוד עם גוף בתוך הטיפול היא הצעה לעבוד עם שפה נוספת, שפתו של הגוף: למידה של מסגרות תאורטיות חדשות, רכישה של שפה גופנית, הטמעה של מודלים גופניים; כל אלה נועדו לייצר אינטגרציות של גוף ונפש כחלק בלתי נפרד מהטיפול והעבודה הפסיכודינמית. שחק טענה שזוהי הצעה להתפתחותו של מטפל שמצוי בפרקטיקות גופניות; מטפל שיש לו מודעות, הכרה ויכולת לדלות אינפורמציה מגופו שלו, מגופו של המטופל ומהדיאלוג הגופי המתקיים ביניהם. שחק המשיכה והסבירה שבעיניה האומץ והחידוש בהשקת מסלול ממוקד גוף באקדמיה הוא בעניין, במציאת ערך ובמוכנות "להיכנס לחוויה הגופנית בלי הצורך האוטומטי לפרש אותה", ובהצעה "לחקור את הגוף מתוכו" כדרך לחוות את המציאות באופן שקשור, מבוסס ומייצר תהליכי אמבודימנט (Embodiment); שהייה עם המצב, אותו שחק מכנה "הגופשי", הגופי-נפשי או התודעתי-גופי – כפי שהוא.

דבריה העלו בי זיכרון מ"גלגול אחר" בחיי, כאשר למדתי טיפול שיאצו – אז דיברו רבות על מגע עם כוונה ומגע ללא כוונה, על ידיעה ואי ידיעה. וכך אמר לאו טסה אבי תורת הדאואיזם ומגדולי הפילוסופים הסינים:

"זה בריא לדעת שאינך יודע כלום.
להעמיד פנים שאתה יודע,
זה סוג של נגע.
להיווכח שאתה נגוע,
זה התחלת הריפוי.
החכמים נוגעים בנגע וכך
הם בריאים".

― לאו טסה

 

ריקון המילה ממשמעותה

ד"ר שנער פנקס-סמט: ביבליותרפיסטית, פסיכותרפיסטית פסיכודינמית וגופנית, חוקרת גוף, ראשת התוכנית פסיכותרפיה מודעת גוף - אינטגרציה של מודלים גופניים בפסיכותרפיה פסיכואנליטית באונ' רייכמן.

ד"ר פנקס-סמט עלתה לבמה מבלי לבטל את הנוכחות שלנו, הקהל; היא ביקשה מאתנו לעמוד, לטפוח על הגוף, לפהק, לקפוץ ולהוציא אנחות, להעיר את הגוף כדרישה לנוכחות ערה. כמה פשוט, ככה נעים כשמישהו רואה אותך, חשבתי לעצמי. גם אתם הקוראים מוזמנים כעת: לרגע אחד לפהק, להימתח, לקפוץ במקום, לעצור ולהקשיב ללא שיפוטיות למה שעולה.


- פרסומת -

פנקס-סמט דיברה באופן רהוט וסוחף; מילותיה כמו יצרו את התנועה שהיא מבקשת להכניס אל חדר הטיפולים – תנועתו של הגוף, נוכחותו של הגוף ושל הממד החוויתי. היא הסבירה את דבריה על ידי הצגת שלושה אופנים בהם יכולה להתקיים שפה גופנית, כחלק מפסיכותרפיה פסיכואנליטית: הפנומנולוגית, הממד האסתטי וקודים סומטיים.

תחילה, דיברה פנקס-סמט על שפת הגוף הפנומנולוגית, דרך התייחסות לכתיבה הפונולוגית, שמטרתה לשוב אל העולם שלפני ההכרה, אל הדברים עצמם. האתגר הפנומנולוגי, הסבירה, הוא הניסיון לקרב את החוויה האישית, ככל האפשר, אל האופן שבו היא נחוות על ידי הסובייקט. בהקשר לשפה הגופנית, אמרה פנקס-סמט, מדובר בניסיון למצוא את השפה הגופנית, הקרובה ככל האפשר לגוף; כלומר, למצוא בתוך הטיפול שפה תיאורית הקשורה בגוף שהניסוח שלה מתרחש דרך היות בגוף, ולא דרך התודעה.

פנקס-סמט המשיכה ודיברה על הממד האסתטי – דרך נוספת לדבר על גופניות כחלק מהבנה פסיכודינמית, זהו למעשה ממד נוסף בתוך העולם הפנומנולוגי. שורש המילה אסתטי הוא במילה היוונית אאסתזיס (Aesthesis), כלומר – דבר הנתפס על ידי החושים. האסתטי, הסבירה פנקס-סמט, לא קשור למונחים של יפה או מכוער, אלא אל האופן בו התייחסו סטרן (2000) ובולאס (1978) על ממד זה: החזרה לאזורי החושים, חזרה לחיבורים ראשוניים של מגע, של קול ואינסטינקטים. לדברי פנקס-סמט, החוויה הראשונית היא חוויה אסתטית וזו מוצפת ומלאה באינפורמציה – אינפורמציה שעולה מתוך יחסים, בקרבה, במרחק, בתוך זמן וחלל, חלקים מוארים וחלקים חסומים. הרגעים האסתטיים נרשמים דרך ההיות ולא דרך התודעה – מדובר בחוויה "עוקפת תודעה", קודמת לקוגניציה, המאפיינת את האגו הראשיתי של התינוק (בולאס, 1978). הרגע האסתטי הוא הרגע שבו חווית הקשר עם האחר היא תמצית הקיום כולו.

כדי להדגים ממד זה, הקריאה פנקס-סמט מתוך מאמרה של הלוי From Nobody to know" Body" (מתוך הספר לכבודו נערך יום העיון, "ליפול למעלה"). בולאס, כותבת לוי (אצל פנקס-סמט, 2022) מציע התבוננות על הטיפול דרך הממד האסתטי המתמיר; הוא טוען שהפסיכואנליזה יוצרת פואטיקה של פרשנות, עיתוי, מרווח המללה ואינטואיציה, שהם מעבר להכרה, לפעולות של תובנה ופירוש הלא מודע – המתהווים בתוך המפגש. להבנתי, ד"ר פנקס-סמט הזמינה אותנו, כמטפלים, לחוות ולאפשר חוויות כאלה במרחב הטיפולי. לשהות בתוך חוויות גופניות, ראשוניות, חושיות ולא למהר להתמירן; היא שואלת איך ניתן להיות וגם לשמור על קשר עם החוויה הזו, לזהות רגעים אסתטיים כאלה בטיפול, כפי שהטיבה לתאר זאת במילותיה: "אבל גם להחזיק אותם, לא לפענח אותם, לא להפוך אותם לרווים, להשאיר אותם בלתי רווים, לחכות לרגע הנכון שבו הרגעים האלה, הנשמרים בתוכנו יכולים להתפענח".

בהמשך, התייחסה ד"ר פנקס-סמט אל האופן השלישי בו ניתן לדבר על הגופניות בהקשר הפסיכודינמי: עבודה גופנית דרך קודים סומטיים. קודים סומטיים מתייחסים למונחים כמו קרקוע או הדהוד, השאולים מתוך הפסיכותרפיה הגופנית, ולעוגנים סומטיים, מושג השאול מתוך הטיפול בתנועה. העוגנים הסומטיים מייצרים שפה גופנית משותפת למטפל ולמטופל, הנובעת מתוך עבודה גופנית, דימויים גופניים של המטופל, תנועה או מחווה שאיננה מודעת ועשויה להפוך משפה פרטית ופנימית לשפה שניתן להמשיג אותה או לחוות אותה באופן מלא.

בסיום, ד"ר פנקס-סמט סיכמה את דבריה ואמרה: "אני רוצה להגיד שבעצם מה שאנחנו מנסים לעשות בתוך העבודה הגופנית הוא לא לעבוד עם הגוף ככלי לנפש – זה נעשה הרבה קודם. הרצון הוא לעבוד עם גוף חי כחלק מפסיכותרפיה פסיכואנליטית. נשאל אם נוכל להתמודד עם העבודה הבאה: לרוקן את המילה מהמשמעות המילולית שלה".

אני נותרתי להתעופף לי אי שם בממד האסתטי, זה הנחווה ללא תשוקה וללא זיכרון. הגוף שלי החזיק ניגודים של כיווץ והרפיה, של שובע ורעב. אפשרתי לעצמי לשהות בתוך ממד זה, עד שאשב מול המחשב ואנסה להמשיג את המופע הגופני המתהווה שלי לידי הסמלה ופרשנות. (שאלוהים ישמרני אני צוחקת על עצמי באימה). אני תוהה, האם נחוצה המילה בכדי לארגן חוויה? הוויה? למה אנו זוכים ומה אנו מאבדים בניסיוננו לפרש, לתמלל ולעגן בתיאוריה?.

רוויה ורעבה

הגעתי עם התרגשות גדולה ליום עיון זה. לאחר הריחוק החברתי אותו הביאה הקורונה, אין חגיגה גדולה יותר מאשר זו המאפשרת לחגוג את הגוף. "ועכשיו הגוף" ככותר היום, כמו המחשה בתחילתו של מחזה אני מדמיינת לעצמי; "ועכשיו יעלה ויבוא הגוף". לא יציאתו של הספר "ליפול למעלה" בלבד היא שריגשה אותי כסימן להנכחה של הפסיכותרפיה הגופנית, אלא העובדה שיום עיון זה השיק מסלול ייחודי בתוך כותלי האקדמיה. מילים נרדפות יפות ומיופות ניסו לתאר גוף וגופניות במרחב הסובייקטיבי והאנטר-סובייקטיבי זה זמן רב, אך עדיין, הגוף הקונקרטי מודר לרוב מהחוויה הטיפולית. פתיחתו של מסלול זה מאשרר חלקים פצועים ומודרים בתוכי, אשר מחזירים לי את האפשרות להיות קודם כל גוף. לחזור לחוויה א-וורבלית, לעיתים לא ממושגת, שבה רוך, הקשבה ואמפתיה אינן תיאוריות או פעולות, אלא חוויות ידיעה ואי ידיעה, במקביל. סיימתי יום זה רוויה ורעבה: רוויה במילים ובחשש לאבד את החזקתן, ורעבה לריקוד, לתנועה, למפגשים אינטימיים, כאלה המעזים לחוש גוף קרוב לגוף.


- פרסומת -

 

 

הערות

  1. נריה גולד שילד מטפלת בפסיכותרפיה גופנית אינטגרטיבית. עוסקת בחקירה של יחסים ושילוב גישות עכשוויות בטיפול.
  2. כותרת זו שאולה מתוך הספר הדבר היה ככה מאת מאיר שלו הוצאת עם עובד עמ' 150. שלו כתב על סבתו חולת הניקיון בעת קיבלתה שואב אבק מיוחד מחו"ל: "היא הייתה מאושרת. אבל אחר כך, כשצחצחה והבריקה את הסוויפר החדש שלה בסמרטוט, הרגישה שמשהו מטריד אותה. משהו שטיבו אינו ברור, בעיה קטנה, שאי אפשר להתעלם מקיומה. משהו, אם תרשו לי להשתמש בדימוי מעולמה, העכיר את צלילות שמחתה. בצד האושר, וליתר דיוק- בצד האושר ומתחת לצלעות, פעמו אותות של אזהרה. זו תחושה שרבים חשים, אבל לא מבינים את משמעותה המדויקת, כשהגוף מקדים את המוח בהבנת המתרחש. משהו במכשיר החדש והזר מילא אותה דאגה..."
  3. כחולות - הינו מופע המעמיק את המחקר ומהווה המשך לאג'נדה האמנותית-חברתית של הכוראוגרפית גלית ליס השואפת להנכיח את "האסתטיקה הפיזיולוגית" של הגוף המבוגר בזירת המחול העכשווי. https://www.youtube.com...=vBFRcAbExcw​​​​​​​

 

מקורות

ביון, ו', ר'. (2012). אהרוני, ח'. ברגשטיין, א' (עורכים).‏ סזורה. ת"א: תולעת ספרים

ביון, ו', ר'. (2004). ללמוד מן הניסיון. ת"א: תולעת ספרים.

הורויץ, ג'. (2019). על מציאות חושית ונפשית: עיונים בכתביו של וילפרד ביון. תל אביב: הוצאת ריסלינג.

ויניקוט, ד', ו'. (2004). משחק ומציאות. ת"א: עם עובד.

ויניקוט, ד', ו'. (2009). "התפקוד המנטלי ויחסו לפסיכה-סומה". בתוך: עצמי אמתי, עצמי כוזב. ת"א: עם עובד.

ונגרובר, ה'. צ'ייקלין, ש'. (2018). טיפול בתנועה ומחול האמנות והמדע. הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנסץ

ורדי, ד'. (1999). על טיפול קבוצתי עם ניצולי שואה ובני הדור השני. מקבץ: כתב העת הישראלי להנחיה ולטיפול קבוצתי, (חוברת 2), 7-10.

מקדוגל, ג' (1998). תיאטרוני הגוף, דביר.

מרלו-פונטי, מ'. (2004). העין והרוח. ת"א: רסלינג.

סטרן ד'. (2000). הולדתה של אם. מודן.

פנקס-סמט, ש'. (2022). ליפול למעלה: כתיבה עכשיוות על גוף בטיפול. הוצאת פרדס.

Lowen,  A. (1982). The Will to Live and the Wish to Die. International Institute for Bioenergetic Analysis.

Ogden, T, H. (2004). An introduction to the reading of Bion. International journal of psychoanalysis. 85:2. 85-300.

Reich, W. (1933). On character analysis. The Psychoanalytic Review (1913-1957), 20, 89.

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

גולד שילד, נ. (2022). "ועכשיו הגוף": החוויה הגופנית והניסיון להמשיגה - סקירת יום העיון לכבוד הספר "ליפול למעלה: כתיבה עכשווית על גוף בטיפול". פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=4425


תבנית לציטוט ויקיפדיה:

* {{פסיכולוגיה עברית|גולד שילד, נ.|"ועכשיו הגוף": החוויה הגופנית והניסיון להמשיגה - סקירת יום העיון לכבוד הספר "ליפול למעלה: כתיבה עכשווית על גוף בטיפול"|4425|2022}}

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.