לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
אני מסכימ.ה להצטרף לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים ומידע שיווקי
זכור אותי
האמנם הכתיבה משחררת? על הספר "פנגיאה" מאת גילה שחרהאמנם הכתיבה משחררת? על הספר "פנגיאה" מאת גילה שחר

האמנם הכתיבה משחררת? על הספר "פנגיאה" מאת גילה שחר ותהליך כתיבתו

כתבות | 28/4/2022 | 2,042

שלומית ברסלר כתבה בעקבות קריאתה בספר "פנגיאה" מאת גילה שחר, ופגשה את הסופרת לשיחה על תהליך הכתיבה מנקודת מבטה של ביביליותרפיסטית המשך

 

האמנם הכתיבה משחררת?

על הספר "פנגיאה" מאת גילה שחר ותהליך כתיבתו

מאת שלומית ברסלר

 

 

 

האמנם הכתיבה משחררת? על הספר "פנגיאה" מאת גילה שחר  1

 

הספר פנגיאה מאת גילה שחר ראה אור בהוצאת כרמל באוגוסט 2021.

 

על הספר "פנגיאה"

"... ואפשר היה לשמוע את קולו החם של מרקוס עוטף אותם באהבה ומספר להם את הסיפור החביב עליו, הסיפור על פנגיאה. פעם אחת, ילדים, לפני מאתיים מיליון שנים, היתה בעולם רק יבשת אחת, פנגיאה קראו לה. הים הגדול הקיף אותה, שרשראות של הרים התפתלו בתוכה. מעיינות צוננים פיכו בה, וציפורים שרו מהקצה האחד שלה עד לקצה השני שלה. טוב ויפה היה שם בפנגיאה, ונדמה היה שטוב ויפה יהיה שם לעולם. אבל פתאום, ללא אזהרה מוקדמת, קרה משהו רע., רעם גדול עלה מעומק קרביה של פנגיאה, רעש שלא נשמע כמוהו מעולם, רעש שהרעיד אותה, טלטל אותה, ביקע אותה ופורר אותה...". (עמ' 193 )

הסיפור הכמו-מיתולוגי הזה מסופר על ידי מרקוס, סבה של הסופרת גילה שחר; הוא מספר לשלושת בניו, במהלך ילדותם בעיר נובי-טארג שבפולין, סיפור על התפוררותו של עולם יפה ומבטיח. זוהי מטפורה להתרחשויות המתוארות בספר פנגיאה: התפרקות של משפחה בתוך העולם המזדעזע ממלחמה נוראה – מלחמת העולם השנייה.

***

הספר פנגיאה מספר את סיפורה של משפחה – סיפור המתחיל בפולין שלפני שתי מלחמות העולם, ומסתיים בתום מלחמת העולם השנייה. במרכזו שלושה אחים שעוברים, כל אחד בדרכו, מסע מטלטל באירופה השסועה והמיוסרת של התקופה. השלושה נפרדים ונפגשים בצמתים שונים לאורך הספר, ויחסיהם המורכבים מתגלמים באופן מוחשי במארג השבילים המתפצלים בו הם צועדים. הם מתחילים את דרכם בבית ההורים: בית בו הקהילה כולה מתכנסת סביב מכשיר רדיו נדיר, בתוך מציאות של חוסר ודאות, ההולכת וסוגרת עליה; בית שבו אב המשפחה מעריץ את מולדתו, פולין האהובה, ומסרב להאמין כי היא מפנה לו את גבה; בית בו הנשים מתעקשות להמשיך ולאחוז בחוטים המחברים את בני המשפחה הנפוצים לכל עבר.


- פרסומת -

כך, האחים והוריהם פזורים על פני יבשות – מישראל דרך אירופה ועד ארצות הברית; המארג הדרמטי ממקם ועוקר אותם חליפות מאתרים שונים של המציאות בימים המרים של מלחמה: דולק, האח הבכור, נוסע ללמוד באיטליה; הנייק, האח הצעיר, מצטרף אל אחיו הבכור באיטליה, אך לאחר זמן מה חוזר למשפחתו הסובלת מאכזריותו של המשטר הנאצי; יציאתם ליערות של שני האחים הצעירים – הנייק וקובה; כליאתו של קובה, האח השלישי, במחנה בפלאשוב; גיוסו של דולק הבכור לצבא אנדרס, ועוד ועוד פגישות ופרידות, עד למפגש הדרמטי והעצוב של השלושה עם תום המלחמה – מפגש שנתלו בו תקוות לאיחוד ולחיבור, אך הוא מסתיים בקריעה.

במובנים רבים, המשפחה במרכז הסיפור מספרת את סיפורן של משפחות יהודיות רבות שנפוצו לכל עבר, ובמהלך שנות המלחמה ניסו, ללא הצלחה, לשמר על רציפות הקשר ביניהן – והתמודדו עם פירוק נוסף. דומה שהספר כולו מספר על השלם והתפרקותו, ועל ניסיונות נואשים לשוב ולהרכיבו מחדש; כשלא עולה הדבר בידי אלה שנפרמו מתוך אותו שלם, הם מגייסים כוחות עלומים מתוך החידלון והשבר כדי ליצור שלם חדש. מכאן שמו של הספר - פנגיאה – שמה של אותה יבשת קדמונית אחת, שהתפרקה ליבשות-יבשות שהתפזרו ברחבי כדור הארץ.

***

לפי תאורו עד כאן, עשוי (או עלול) הספר להיתפס כסיפור שואה מאיים ומדכדך – אלא שמדובר בסיפור רב פנים. מתוך סיפור התפוררותה של המשפחה מהבהב פן פלאי, צבעוני, שמעביר את הקוראת לממדים אחרים של מציאות דמיונית, מרהיבה, מלאת תנועה וצלילים. לעתים, מציאות דמיונית זו משמשת לכניסה אל נפשות הגיבורים; לעתים היא מסייעת בתיאור המאיים הבלתי ניתן לתיאור; לעתים, מציאות זו היא האהבה. אפשר לראות זאת בקטע היפהפה הבא:

"סטשה שמעה את אחיותיה קוראות בשמה. איפה אתן? היתה שואלת, איפה אתן? הייתה בוכה ומשעינה ראשה על כתפו של קובה, ושניהם היו פורשים ידיהם אל קרניה המרצדות של השמש החולפת ומנסים להיאחז בהן, אבל עוד לפני שהספיקו לטפס עליהן ולרכוב איתן כברת דרך, היה בא ערפל סמיך ועיקש ושומט אותן אל תוך התוהו המבעבע. הם אבדו זו לזה, ומצאו זו את זה, ונגעו זו בזה ונלפתו זו בזה, עד שחופת רקיע הייתה נפרשת מעליהם מאופק עד אופק ודוחקת את הכאב אל תוך מימיו השחורים של ים השכחה..." (עמ' 171)

הבהובים מסוג זה שזורים כחוטי אור בתוך החשיכה האופפת את נובי-טארג, העיירה בה גדלו האחים, וממנה יוצאים  למסעותיהם; הבהובים אלה מצליחים לפזר מעט מהערפל האופף אותם ואת הוריהם כל העת, ההופך סמיך יותר ויותר ככל שהעלילה מתפתחת. כקוראת, תיאורים אלה אפשרו לי להישיר מבט מסוג אחר, פואטי, אל המאורעות הקשים המתוארים בה.

באופן כללי, הספר פנגיאה עשיר בפואטיקה ובמוזיקה – מבחינה תוכנית וצורנית; הוא כתוב במקצב שפעמותיו הולכות ומתעצמות, צוברות מתח ומצופפות את הדרמה העולה מן המלים, מצירופיהן יחד ומהשתיקות הרבות שביניהן. כל פרק בספר נפתח במשפט או בצרוף מלים המסיים את הפרק שקדם לו – זוהי פעולה נוספת בשפה, המסייעת ליצירת רצף והמשכיות בתוך סיפור על עולם שמתנפץ. בנוסף למוזיקליות הצורנית, לאורך הספר נוכחת בעוצמה מוסיקה "אמתית": צלילי פסנתר ובעיקר אקורדיון לוקחים חלק בעלילה; האקורדיון שנשכח מאחור, מסייע ליצירת הקשר בין האחים המחפשים זה את זה ברחבי יבשת אירופה השסועה; צלילי האקורדיון שמצליחים לנחם את הפליטים המתגלגלים לעיירה לינבורג, בה נפגשים שלושת האחים לאחר שוך הקרבות.

***

רק באפילוג של הספר אנו מגלים כי הוא למעשה מגולל את סיפור משפחתה של המחברת, גילה שחר – אז מתברר לקורא כי האח האמצעי מבין השלושה הוא אביה. המפגש בינו לבין אמה, במהלך נסיעה ברכבת בתום המלחמה, מסופר יחסית בקצרה באחד מפרקיו האחרונים. גילה מסיימת את הספר במלים: "חיפשתי את אשר אבד [...] וקולם בקולי, וכתבתי" (עמ' 198). החיפוש הארוך והיסודי שערכה והעלאת תוצאותיו על הכתב, הניבו סיפור ששזורים בו אמת ודמיון, מציאות וחלום, ומגוון עצום וכנה של רגשות – אהבה וכעס, חמלה ואכזריות, געגועים ושברון לב. בעיני, זהו סיפור פרטי ואישי, ועם זאת כלל אנושי: של מפץ המפרק את השלם לחלקיו, ושל ניסיונות על אנושיים לאחות את השברים ולברוא מציאות חדשה, אפשרית יותר.


- פרסומת -

כאשר התחלתי לקרוא את פנגיאה, לא יכולתי להניח אותו מידיי. הקריאה בספר הייתה עבורי כמסע; נזקקתי לכוח בכדי להמשיך ולהשתתף בו, אך ברגע שיצאתי אליו – לא יכולתי לעזוב עד שהגיע לנקודת הסיום. העומס הרגשי, הלשון הסמיכה והעשירה, פיתולי הסיפור הנע בין זמנים, דמויות, עיירות וארצות – כל אלה הופכים אותו למסע מרתק בשבילי הכאב, הסבל, המוות והחיים החורצים אותו. ההבנה העמוקה יותר – היכולת להתבונן באמת בסיפור בשלמותו, ולהתחיל לפענח אותו – עדיין מחלחלת, תוך כדי כתיבת שורות אלה.

שנים ארוכות לימדתי, ואני עדיין חוקרת בסקרנות, את ההיבטים התרפויטיים של מעשה הכתיבה; חווית קריאה עוצמתית זו בפנגיאה העלתה בי סקרנות בנוגע לתהליך כתיבתו: מה גילה, ביבליותרפיסטית בעצמה, המודעת להיבטים התרפויטיים של הכתיבה, תספר על התהליך? האם אכן היה תרפויטי עבורה? באילו אופנים? על כן, פגשתי את גילה לראיון המופיע כאן, לפניכם.

ראיון עם גילה שחר, מחברת "פנגיאה"

אנחנו יושבות ליד השולחן העגול במטבח של גילה. אין ספור פעמים נפגשנו כאן מאז למדנו יחד, בשנים 1984-85, במחזור הראשון של תכנית ההכשרה בביבליותרפיה באוניברסיטה בחיפה. ניהלנו כאן שיחות ארוכות על המקצוע הצעיר והנבוך, שזה עתה נולד וחיפש את דרכו, זהותו, מקומו בעולם. אפשר לכנות אותנו "זקנות השבט", לפחות מבחינת הוותק והגיל. עכשיו, נוכח הספר פנגיאה שגילה כתבה, וראה אור לפני חודשים אחדים בהוצאת כרמל. זוהי שיחה בין שתי חברות ביבליותרפיסטיות, מטפלות ומנחות תהליכי כתיבה, על תהליך כתיבת הספר ומשמעותו התרפויטית.

שלומית: איך ומתי נולדה ההחלטה שלך לכתוב?

גילה: כשהייתי בת שמונה. חזרתי הביתה מבית ספר ביום השואה, אז עדיין לא קראו לו יום הזיכרון לשואה והגבורה, אלא סתם יום השואה, בלי הרבה הקדמות. רצתי אל אבא שלי ואמרתי לו, "המורה ציפורה אמרה לנו שהלכתם כמו צאן לטבח, אבא, למה הלכתם כמו צאן לטבח?". אבא שלי, שלא ידע מספיק טוב עברית לא התעצל. הוא פתח מילון כיס פולני-עברי, ביקש ממני לחפש את המילה "צאן", ואחר-כך ביקש לחפש את המילה "טבח". הוא הבין את מה שהבין, התרחק ממני, השתהה, ואז חזר אלי, סטר לי מימין, סטר לי משמאל, ואמר: "אף פעם אל תשאלי אותי יותר את השאלה הזאת."

אני חושבת ששם התחיל הסיפור. מאז לא שאלתי יותר – לא את השאלה הזאת ולא שאלות אחרות. לא שאלתי אבל צותתי – לשיחות, לחלומות, לצעקות בלילה. לאורך כל השנים אספתי סימני דרך, שמות – של מקומות, של אנשים, של חפצים. האוסף תפח ותפח ויצר בתוכי דחף להבין, להשלים את הפאזל, לצאת לאור ולהיפטר מן המשא. עם חלוף השנים, כשהעולם הזה התחיל להיעלם, ובני משפחתי הלכו והתמעטו, הבנתי שעוד מעט גם הסיפורים ייעלמו – התיישבתי וכתבתי.

שלומית: מה אספת? ואיך?

גילה: בהתחלה היו הספרים. אני זוכרת איך כילדה שאלתי מספרית "רות" פעם אחר פעם את הספר "מאה ילדים שלי" של לנה קיכלר. קראתי אותו אין ספור פעמים. למה דווקא אותו? כי הסיפור שלו מתרחש בעיר זקופנה, והשם הזה – זקופנה – היה אחת ממילות הקוד החשובות בשיחות "שלהם", של הגדולים. חוץ מזה, הספר פתח לי פתח לעולמם של הילדים הניצולים, למה שעברו, איך ששרדו ולקושי שלהם להשתלב בעולם החדש. כל אלה דיברו אל לבי מאוד. עד משפט אייכמן לא נכתבו הרבה ספרי ילדים על השואה. סרטים לא הופקו כמעט בכלל. אחרי משפט אייכמן דברים השתנו. קראתי המון וצפיתי באין סוף סרטים עלילתיים דוקומנטריים ואפילו בסרטי תעמולה נאציים (את "היהודי הנצחי" ראיתי עשרות פעמים, מנסה להבין דרכו את הדינמיקה של הרוע.) כל הזמן חיפשתי. חיפשתי אחר הקונטקסט הכללי – איך קרה? ואחר הסיפור הפרטי – מה קרה למשפחה שלי? כילדה קטנה היו לי רק הספרים בספריה והסיפורים שגונבו לאוזני מבלי שנועדו להן. מאוחר יותר הכלים הלכו והשתכללו. מרגע שנפתחו אפשרויות חדשות ברשת ונוצרה גישה אל ארכיוני שואה בארץ ובעולם, נפתחו גם עולמות חדשים של אינפורמציה. למשל, רק ביד ושם יש יותר ממאה אלף עדויות מצולמות של ניצולים.

שלומית: הספר מספר את סיפורו של אביך ומשפחתו. אמך מופיעה בספר רק לקראת סופו. מדוע?

גילה: כי את הסיפור של אמי הכרתי, אמא פה ושם סיפרה. על הסיפור של אבי לא ידעתי כלום. השואה הייתה טאבו בבית. על אף שברקע רחשו מילות קוד וקרעי סיפורים, העבר היה חידה ולפעמים גם ההווה היה חידה. למשל, לאבא שלי היה אח שחי בהולנד, והוא הזכיר אותו לא פעם ותמיד בנימה של אהבה והערכה. ידעתי שאחיו הוא רופא, ידעתי שהוא לחם בצבא אנדרס, ידעתי שיש לו משפחה בהולנד ושבתו, כמוני, נקראת על שם סבתנו. לא יכולתי להבין ולא יכולתי לשאול לפשר הנתק ששרר ביניהם. איך יתכן שאין שום קשר? מה קרה שם? זו הייתה אחת החידות שהטרידו אותי. רציתי להבין את זה כשם שרציתי להכיר ולהבין את שאר החורים השחורים והחידות הלא פתורות בהיסטוריה המשפחתית של אבי.


- פרסומת -

שלומית: האם הכתיבה עזרה לך?

גילה: לפתרון התעלומה הזאת, למשל, היא עזרה. רוב השאלות הגלויות שחיפשתי להן תשובות נענו. אבל בתהליך הכתיבה עלו עוד ועוד שאלות סמויות שלא על כולן יש לי תשובה. זה היה כמו לעבוד בחוברת ציור של ילדים – צריך למשוך קו ממספר למספר כדי לקבל תמונה. לאט לאט נמצאו לי עוד ועוד מספרים, לאט לאט התמונה הלכה והתרחבה, הלכה והתבהרה, התובנות והתשובות הגיעו הכי קרוב למה שהייתי זקוקה כדי להירגע.

שלומית: הרי, כדי לדעת יכולת רק לאסוף את העובדות ולהסתפק בהן. למה לכתוב? כביבליותרפיסטיות אנחנו עוסקות הרבה במשמעות הכתיבה כתהליך תרפויטי. האם חווית אותה כך?

גילה: זה נושא שמאד העסיק אותי לאחר סיום הכתיבה. להבנתי, כל יצירה היא תרפויטית. אבל האם התקיים פה תהליך שדומה לביבליותרפיה? לא ממש.

שלומית: כלומר...

גילה: תראי, כשאנחנו מטפלות בביבליותרפיה, אנחנו נכנסות לכל מיני תפקידים. לפעמים אנחנו מיילדות, לפעמים אנחנו מורות לפיתוח קול, לפעמים אנחנו מדריכות צלילה, אבל תמיד אנחנו שם בשביל להקשיב, בשביל לשאול שאלות, ובשביל להיות נוכחות ברגעים הקשים. בתהליך התחקיר ובתהליך הכתיבה שלי היו הרבה רגעים קשים של בדידות, של פחד, של געגועים. העיניים האלה שמלוות את המסע, שעדות לקושי, שאני רגילה לחוות אותן בתהליך הביבליותרפי – לא היו שם. לפעמים ניסיתי לשחק את שני התפקידים: להיות הכותב ולהיות הביבליותרפיסטית בו בזמן, אבל זה הביא אותי לתחושה מאד אמביוולנטית. זה כמו לפרש חלום תוך כדי חלימה. אני רגילה לכתוב ולפרוק רגשות בכתיבה, אבל כאן החוויה הייתה שונה; כאן חקרתי וכתבתי והגעתי לא פעם למקומות מעיקים שלא תמיד ידעתי מה לעשות אתם, איך לצאת מהם ואיך לא להישאב לתחושת בדידות קשה ומשתקת.

שלומית: הרגשת שחסרה לך ביבליותרפיסטית ממשית? מטפלת עדה ונוכחת?

גילה: כן, נכון. אבל אני רוצה להסביר, אני מאמינה שכתיבה, כמו כל יצירה אנושית אחרת, היא תרפויטית במהותה. הכתיבה לוקחת אותך לאן שהיא לוקחת, את רצה בעקבותיה והריצה הזאת פעמים רבות מרפאת - בין אם היא חלק מתהליך של ביבליותרפיה ובין אם לאו. במקרה של הספר הזה, בו כפיתי על עצמי מסגרת סיפורית של דוקו-דרמה, המחייבת תחקיר שיאפשר לסיפור להיות קרוב עד כמה שאפשר לאמת ההיסטורית – התהליך שונה. מתוך מחויבות למסגרת ההיסטורית צברתי שעות מחשב רבות במעקב אחר דברים, כמו אחר ה"ארכיטקטורה" של מחנות עבודה ומחנות ריכוז שונים. בנוסף, כדי לנסות ולהגיע לתהליכים הרגשיים של מה שחוו אנשים במחנות האלה, נעשיתי קוראת אובססיבית של עדויות ניצולים, דברים קשים ומדממים. נעזרתי בהם כדי לבנות את העולם הפנימי, הרגשי, של הדמויות בטקסט, אבל לא פעם נשארתי מאד פגיעה וחשופה. בקטעים האלה לא הייתה לי שום תחושה תרפויטית.

שלומית: והכינוס של כל זה לתוך תוצר – ספר – היה בו כדי לצמצם או לרפא את תחושת הפגיעות הזו?

גילה: לא. אם כבר, הוא עשה את ההפך. כי כשזה הופך לספר, את נעשית חשופה גם לביקורת חיצונית של מי שקורא, ביקורת שלא קיימת כשאת כותבת לעצמך, או בתהליך של ביבליותרפיה.

שלומית: אז למה הפכת את הדברים לספר? למה לא השארת אותם בינך לבין עצמך? יכולת גם לקחת אותם לעיבוד בטיפול ביבליותרפי...

גילה: כי לדעתי המתים – מתים, הניצולים – מתמעטים, והעולם שלנו מתמלא ביותר ויותר מכחישי שואה. הרגשתי שאסור לשתף פעולה עם השכחה, וחשבתי שזו תרומתי הצנועה לשימור הזיכרון. התלבטתי הרבה. המגרות שלי מלאות בדברים שכתבתי ולא הוצאתי לאור, בגלל השאלות הרגילות: "בשביל מה? כבר יש הרבה כאלה". אבל כאן הרגשתי שיש לי משימה: להיות לפה לדברים שאולי עוד מעט לא יהיה מי שיאמר ויספר אותם. המילה "שליחות" היא אולי גדולה ובומבסטית, אבל זה אולי הכי קרוב למה שהרגשתי.

שלומית: ברור שכדי להגיע לסיפור שלם היה עליך להמציא לא מעט. איך זה היה בשבילך?

גילה: דווקא בהקשר הזה היו רגעים מרגשים, רגעים מצחיקים, אפילו נחמדים. זה קרה במקומות בהם העדויות ההיסטוריות והמשפחתיות נפגשו, ויש הרבה דוגמאות כאלה בספר. גם לדיאלוגים וגם למונולוגים היה אספקט תרפויטי ומשחרר; הם אפשרו לי להשתחרר מזיכרונות שאינם שלי, אבל בכל זאת קיננו בי בצורה לא מודעת הרבה מאד שנים.


- פרסומת -

הנה דוגמא: כשהייתי בת פחות משנה הייתי בוכה לעתים די קרובות, אולי פעמיים או שלוש בחודש, ללא סיבה, בכי נורא עד לעצירת נשימה, עד להכחלה. הורי נבהלו. הרופאים בדקו ולא מצאו סיבה. אמי פנתה לד"ר מנסבכר, שהיה ה"אורים והתומים" של ההורים הצעירים של אז. הוא בדק ובדק והכל היה בסדר. לאחר שסיים לבדוק, בזמן שאימא הלבישה אותי, עשיתי עמה חסד ונכנסתי להתקף נורא של בכי והכחלה. אימא הייתה "מרוצה": סוף סוף הייתה לה הוכחה חותכת למה שנחשב עד לאותו הרגע להמצאה. ד"ר מנסבכר בהחלט התרשם מהמופע שלי, ואחרי כמה דקות של מחשבה שאל אותה אם אי פעם חוותה חוויה קשה הקשורה למטוסים. "מטוסים?" אמי משכה בכתפיה; "באת לארץ במטוס?" שאל ד"ר מנסבכר; "לא", השיבה, "הגעתי ארצה באנייה. זה היה בפברואר וזה היה נורא." הרופא חזר ושאל – "אף פעם לא קרה לך משהו שקשור במטוס?" אמי חזרה וענתה – "לא. חוץ מאז, ב - 1945, כאשר הגרמנים ראו שהם מפסידים, ושלחו אותי לדרזדן, לעבוד בבית חרושת לנשק. כשהתחילה ההפצצה הגדולה על דרזדן, העלו אותנו כמגן אנושי על הגגות. רוב האנשים שהיו מסביבי על הגג מתו"; "שמתי לב," אמר ד"ר מנסבכר, "שכשהלבשת את הילדה, בדיוק עבר מעלינו מטוס. את כיסית את האוזניים בידיים, והילדה נכנסה להתקף של בכי. תשימי לב", אמר הרופא, "מתי קורה שהילדה נכנסת להתקף בכי."; ואימא שלי שמה לב. זה אכן קרה בכל פעם שעבר מטוס.

הטראומה שלה הפכה להתנהגות שלי. זו, למשל, דוגמא אחת לזיכרון אחד, לא שלי, שהיה צרוב בתוכי, והייתי צריכה להיפטר ממנו. בספר מופיע האירוע הזה של דרזדן בשלוש או ארבע שורות, אבל בתוכי הוא קינן שנים ארוכות, והכתיבה שחררה אותו. אמנם עד היום אני עדיין מכסה את האוזניים כשעובר מטוס, אבל בכל פעם שאני עושה את זה אני צוחקת ושולחת ד"ש לאימא. בתהליך הכתיבה חשתי שאני מצליחה להיפרד מהרבה זיכרונות כאלה, שאינם שלי, אבל "שתולים" בי.

שלומית: ופנגיאה? הסיפור שמרקוס, סבא שלך, סיפר לבניו, על היבשת האחת שהתפרקה ליבשות יבשות – זה דבר שקרה?

גילה: לא. תראי, אני לא הכרתי את סבא שלי. אין לי ולא היה לי מושג איזה סיפורים סיפר לבניו. היו לי רק סימני דרך שעזרו לי לבנות דמות ספרותית. ידעתי מסיפורים של ידיד המשפחה שהוא היה מספר סיפורים טוב, שהיה פטריוט פולני שאהב והאמין בפולין המתחדשת. הוא אהב כנראה גם אופקים חדשים והמצאות חדשות, ושערתי שככזה, הוא התעניין בוודאי גם בתאוריות חדשות ובגילויים מדעיים פורצי דרך. כחלק מעבודת התחקיר חיפשתי אילו תאוריות ואילו גילויים מדעיים אפיינו את תחילת המאה הקודמת. כשמצאתי את התזה של ווגנר על היבשות שהתפצלו מיבשת אם אחת שנקראה פנגיאה, הרגשתי כמי שמצאה שלל רב. פנגיאה זו הפכה בשבילי למטאפורה שיכולה הייתה להכיל את השבר והפיצול המשפחתי. בעזרתה יכולתי להתבונן ולגעת בתהליך המפריד והמטלטל שעברה המשפחה; תהליך שתחילתו אירוע פיזי אבל המשכו נפשי ומנטלי, וסופו בלתי ניתן לאיחוי. היבשות המתפצלות האלו אפשרו לי גם להתבונן בסוד החיבורים החדשים שנוצרו בעקבות הפיצול, כמו למשל... החיבור בין אבי לאמי, שהיו אנשים כה שונים. למדתי להבין את כוחה של שותפות הגורל שהפגישה וחיברה ביניהם; הם, שהגיעו ממקומות מרוחקים, וקרוב לוודאי שאילו יבשת האם, פנגיאה, הייתה נשארת שלמה, הם לא היו נפגשים כלל.

שלומית: תוכלי לספר לי על השתלשלות תהליך הכתיבה?

גילה: אספתי ואספתי נתונים, וכאשר התחלתי לשמוע את המנגינה של הסיפור, של הדמויות – נפתח תהליך כתיבת הספר. כשהייתה לי המנגינה, הגיעו גם המלים והזיכרונות שלחצו מבפנים, וביקשו לצאת.

את החלק הראשון של הספר – הוא החלק השמח יותר, על ימי האהבה והחיבור והילדות – כתבתי בזמן שטיפלתי באמי, כשהייתה חולה מאד. החלק הזה של הכתיבה היה תהליך מרפא. אחרי שאמי נפטרה, פחדתי שאשאב לאבל ואכנע לקושי שבהתמודדות עם התחקיר הקשה של אימת המלחמה. לכן כפיתי על עצמי משטר קפדני. ישבתי כל יום חמש שעות וכתבתי פרק אחר פרק.

באמצע תהליך הכתיבה התרחשה דרמה: בוקר אחד פתחתי את המחשב וראיתי מסך שחור. הייתי קורבן של האקר שפרץ למחשב שלי, ודרש כופר מאד גבוה כדי להשיב לי את מה שהעלים. נכחדו חלקים שלמים של הספר שלא יכולתי בשום אופן לשחזר, פרקים קשים שכתבתי "בלא הכרה", ושלמחרת כתיבתם הייתי קוראת אותם ולא מאמינה שאני כתבתי. אחרי הפריצה למחשב נותר רק הפרק הראשון בכתב יד. כל מומחי המחשב אליהם פניתי סיכמו בעיניים עצובות שאין דרך להשיב את הקבצים ללא תשלום סכומי העתק שדרשו הפורצים. אני ראיתי בזה סימן, התחילו ספקות: אולי מלכתחילה לא צריך היה הספר להיכתב; עלה בי פחד חדש: הפחד מפני הביקורת של החיים ושל המתים, וזה כמעט הכריע את הכף.

בתי הצליחה לבסוף לדלות את שרידי הקבצים. אותיות רבות נפלו בדרך, ומלים היו חסרות או חצויות. במשך ימים ולילות היא התעקשה לשחזר את הכתוב, אות אחר אות, וכשסיימה, אמרה: "זהו, עכשיו תמשיכי." המשכתי. כנראה שהצורך לספר היה חזק מהספק.


- פרסומת -

***

בסיום שיחתנו גילה קראה באזני משפט מתוך ספרו של ויקטור פרנקל האל הלא מודע: "יצירה אמנותית צומחת מתוך נבכים בעולם שאי אפשר להאיר אותו לחלוטין"; היא אמרה: "אין סיכוי שסיפור השואה יגיע פעם להיות מואר לגמרי", אבל את חלקה בתהליך שימורו והבנתו היא ניסתה לתת בספר.

כביבליותרפיסטית המזמינה מטופלים להיכנס לתהליכי כתיבה, אני חושבת על נבכי העולם הרגשי של כל מי שיוצר וכותב - לעצמו, למגרה, במהלך טיפול ביבליותרפי או לקראת הוצאה של ספר; באמצעות כתיבה ניתן להאיר ולהתבונן במה שמסתתר בתוך הנפש: לפגוש, לגעת, לעבד, ואולי, לעתים – לשחרר.

 

לקראת שליחת הכתבה לפסיכולוגיה עברית, התפרסמה בעיתון "מקור ראשון" כתבה של מבקר הספרות צור ארליך, שקריאתה עשויה להשלים את הכתוב כאן: https://www.makorrishon...ture/458267/

 

 

 

 

 

 

מקורות

פרנקל, ו. (1985). האל הלא מודע. הוצאת דביר.

שחר, ג. (2021). פנגיאה. הוצאת כרמל.

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא: משפחה, היסטוריה, ספרים, טראומה, ביבליותרפיה, שואה
מוחמד עבאס
מוחמד עבאס
פסיכולוג
באר שבע והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק), עכו והסביבה
ד"ר דוד זוהר
ד"ר דוד זוהר
פסיכולוג
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)
בעז גסטהלטר
בעז גסטהלטר
פסיכולוג
תל אביב והסביבה
לאנה שוורצמן
לאנה שוורצמן
פסיכולוגית
תל אביב והסביבה, כפר סבא והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)
שי שנער
שי שנער
חברה ביה"ת
אונליין (טיפול מרחוק)
תמר פלג שקד
תמר פלג שקד
עובדת סוציאלית
מטפלת זוגית ומשפחתית
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק), פרדס חנה והסביבה

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.