יובל דותן
אבא טס עם לווייתן
מטר הוצאה לאור
"גופה של לווייתן כחול נשטפה לחופי העיירה אַרקָטָה ביום שבת", כך מתחיל יובל דותן בספר הביכורים שלו מסע מסחרר לתוך עולם של אקראיות, אבסורד, נונסנס ועצבות בלתי מזככת. אותה גופה של לווייתן מתחילה בעצם שרשרת של אירועים פנימיים בחייו של אלן הרשקוביץ, אחד הטייסים שנאלץ להעביר אותה בעזרת מסוק למשכן האוניברסיטה המקומית. אותה טיסה שגרתית לכאורה הופכת לטיסה המשמעותית ביותר של חייו. הוא מרחף מעל הים, אבל בעצם נוסק פנימה אל תוך נפשו, אל תוך זיכרונותיו, אל תוך הים האפל הפרטי שלו, והוא עולה משם שונה לגמרי, מבין שהוא חייב לשנות את חייו ולו במעט, אך אין לו מושג מה בדיוק לשנות בהם.
יובל דותן, נשוי ואב לשניים, פסיכותרפיסט במקצועו, עובד בגישה פסיכואנליטית, מתגורר בתל אביב. אבא טס עם לווייתן הוא ספרו הראשון.
לפניכם פרק מתוך הספר באדיבות המחבר וההוצאה לאור:
3
קראון הייטס, ברוקלין, השנה היא 1961.
שרה שניידרמן יצאה מהבית, סגרה את הדלת בעדינות המרבית והחלה ללכת בשביל. אחרי כמה צעדים נעצרה והביטה לתוך הבית מבעד לחלון. הוריה עדיין ישבו על הכורסאות המרופטות בסלון ודפדפו בעיתונים בדממה. כשנפרדה משניהם לשלום, לא התרשמה מהחיוכים המזויפים שהתקינו לכבודה. עתה בחנה את שרירי פניהם מאחורי הזכוכית וחיכתה לרגע האמת.
כשאמה החלה לדמוע, חשה שרה שניידרמן את הכאב המוכר באזור החזה ומיד נשמה לרווחה. היתה זו תמיד הקלה עבורה, לגלות שחושיה לא מאכזבים אותה. היא עקבה בעיניה אחרי אביה שרכן קדימה והניח על אמה את כף ידו. ההמשך כבר היה מוכר לה.
היא הסתובבה שוב לכיוון השביל והמשיכה ללכת.
היא הגיעה לשדרה ופנתה שמאלה, במקביל ניסתה לסדר ולהדק את הצעיף הבלוי לצווארה. הקור של דצמבר דקר את גופה. כשחלפה על פני הספסל הראשון, הצטלבו עיניה בעיניו של נער צעיר שישב ועישן סיגריה. הגופייה הלבנה שעל גופו נראתה מתריסה במיוחד, כאילו בז לכל אותם חלשי אופי שחששו מצינה קלה והתעטפו בכל מיני בדים מגוחכים.
עיניו של הנער רפרפו על פני הקביים שעליהם נשענה בהליכתה. היא כמובן הבחינה בכך, התעלמה ממבטו וניסתה להאיץ את הקצב. הנער שאף שאיפה גדולה מהסיגריה, הרים את ראשו ופיזר כמות אדירה של עשן. עיניו נותרו נעוצות בקביים.
היא שמעה את נשיפתו הקולנית, אך לא הסתובבה. הנקישות של הקביים הפכו מהירות. היא תקעה מבטה בגזעו של עץ סקוויה שעמד בהמשך השדרה והתקדמה לקראתו.
בשדרה כמעט לא היו אנשים. גם הכבישים נראו ריקים. שרה שניידרמן שמרה על קצב הנקישות ותהתה אם ההסתגרות של האנשים בביתם קשורה לשיגור האחרון של מרקורי 5. כולם דיברו רק על השיגור, על החללית שהקיפה את כדור הארץ פעם, אולי פעמיים, ובתוכה אנוס השימפנזה. שרה שניידרמן לא ידעה מה עלה בגורלו.
המחשבה שאותו יצור מסכן, שלא בחר כלל להיות גיבור במסע לחלל, ייפגע בצורה כלשהי, גרמה לה בחילה. כולם דיברו על החשיבות של המסע ועל השיגורים הקודמים של המרקורי, אך אותה זה לא עניין כלל.
כבר שלושה ערבים רצופים פקדו את סלון הבית חברים של הוריה ודיברו בלהט על העולם שזז כל הזמן קדימה. את אנוס הזכירו רק בדרך אגב, לרוב בבדיחות הדעת, בעוד היא העסיקה את עצמה בפינוי כלים מהשולחן ובניקיון, וניסתה לא לפרוץ בבכי וחייכה בנימוס כשפנו אליה:
"נרשמת כבר לאוניברסיטה? איזו בת טובה את."
"כל הכבוד לך ולהורים שלך. אין סיבה שלא תלמדי כמו כולם."
"רגע, רגע, אל תורידי את הצלחת. עוד לא סיימתי את הפנקייק הטעים הזה."
מדי פעם בחנה מהצד את אמה המחויכת שדיברה בשטף עם כל החברים. העובדה שאמה נהנתה כך, גם אם לזמן קצר, סייעה לשרה שניידרמן לשאת את הערבים האלה. היא ידעה כמה היתה מוטרדת אמה ממצבה שלה, בעיקר לאור העובדה שהלימודים בפתח ויהיה עליה להתמודד עם מסגרת תובענית ומלחיצה.
רוח קרה החלה לנשב. עליו של עץ הסקוויה התנועעו ברכות. היא נעצרה וניסתה שוב לסדר את הצעיף, אך לא הצליחה לאטום את כל הפרצות. אנחת כאב השתחררה מגרונה. היא נבהלה מכך והביטה סביבה כדי לראות אם מישהו שמע.
שתי נשים מטופחות צעדו לא רחוק ממנה אך לא נראה ששמו לב. היא הביטה לאחור וראתה שהנער עם הגופייה כבר עזב את הספסל. היא המשיכה לנקוש לאורך השדרה והתקרבה לעץ מרשים בגובהו.
ככל שהתקרבה, מתחה את צווארה לאחור עד שנעמדה סמוך לו. עיניה מצמצו בניסיון לקלוט את העץ בשלמותו. לאחר מכן החלה לחפש את הספסל האחרון בשדרה, מול בית הכנסת, שם היתה אמורה להיות בשעה עשר. לרגע חשבה שמצאה, אך אחרי שהגיעה סמוך לספסל, גילתה ספסל נוסף צמוד לכביש.
כשהגיעה התיישבה במעין קריסה מאופקת. ברכיה כאבו. פניה התעוותו ולמרות הדחף לגעת, לא שלחה את כפות ידיה למשש בברכיה. היא השעינה את הקביים על הספסל ובהתה בבית הכנסת.
הבניין עצמו לא היה מרשים בגודלו אך בלט לעין בזכות צבעיו והצורה הבלתי שגרתית של גגו.
שרה שניידרמן היתה בתוכו רק פעם אחת, כשחגגו לאחיה הגדול בר מצווה. היא לא זכרה איך המבנה נראה מבפנים, אך הריח האחר שהיה שם נשאר בנחיריה גם אחרי כל השנים — שילוב של מנטה וגשם.
עיניה נדדו אל השער החלוד שבכניסה. כבר אז, כשהיתה בת שש, השער הכחלחל היה מלא בחלודה. היא זכרה איך מיששה את החלודה בכף ידה, מלאה בתחושת פליאה, עד שדודתה צעקה עליה.
צעקה נוספת שהגיעה ממרכז השדרה קטעה את מחשבותיה.
שרה שניידרמן סובבה את ראשה וראתה את הנער עם הגופייה הלבנה צועד לקראתה, מלווה בשני נערים נוספים. הם נראו בני שש־עשרה, אולי שבע־עשרה. אחר מהנערים המלווים נראה לה מוכר. כשהגיעו קרוב אליה, הנער עם הגופייה נעץ בה את עיניו וחרק בשיניו. לבה החל לדפוק בחוזקה. פניו של הנער השתנו לפתע. הוא חייך, הושיט אליה את כף ידו ובקול גבוה ומלטף אמר, "הַי, הַי. נעים מאוד. איך קוראים לך?"
הנער המלווה שחשבה שהכירה החל לצחוק בפראות מאחוריו. בעל הגופייה התעלם ממנו, משך בחזרה את כף ידו וחזר על השאלה: "איך קוראים לך?"
שרה שניידרמן התעלמה ממנו במופגן וחזרה לבהות בעץ הסקוויה. הנער עם הגופייה הצביע על הקביים ושאל: "מה זה?"
היא המשיכה להתעלם והחלה להתמזג יותר ויותר עם העץ; גופה נדחס לתוך הגזע ומבעד לעורה החלו לבצבץ עלים שהחלו צומחים ומתרבים בקצב מהיר, עד שנדמה כי תכף נוגעים באפור השמים.
הנער עם הגופייה החטיף מבט לעבר שני מלוויו ומיד אחז בקב והניף אותו באוויר. עיניו עקבו אחר קצהו העליון של הקב, בעודו מנסה לאזן אותו על אצבע אחת בלבד.
המלווים צחקו וצחוקם נשמע כמו צרחות הבוקעות מגרונותיהם של צבועים. הם החלו למחוא כפיים, כאילו נקלעו להופעת קרקס מאולתרת, בזמן שנער־הגופייה הניח את הקב על אפו וניסה לשמור על האיזון.
"תחזיר את זה."
הוא הניח לקב ליפול על הקרקע, הזדקף והביט לתוך עיניה.
"תחזיר את זה," חזרה בקול רועד וזקפה את גבה.
נער־הגופייה הרים את הקב, התקרב ונראה כמו מושיט אותו אליה. כשהיא רכנה קדימה, הוא התרחק במהירות לאחור ואחז בקב כמו ברובה.
"בום. בום."
הוא עצם את עינו השמאלית וכיוון אל ראשה.
הצבועים השתתקו. אף אחד לא זז. פניו של נער־הגופייה האדימו. הוא המשיך לכוון כך את הקב עוד מספר שניות, עד שהשליך אותו בעוצמה מתחת לספסל. שרה שניידרמן קפצה לרגע במקומה ומיד חזרה לישיבתה הזקופה.
הם נעצו את עיניהם זה בזה. הנער־שחשבה־שהכירה התקדם לקראת נער־הגופייה, הניח את כף ידו על כתפו ולחש דבר מה באוזנו. כעבור זמן קצר נער־הגופייה ירק על האדמה והסתובב לכיוון מלוויו. הם החלו להתרחק משם באטיות. כששני מלוויו אוחזים בכתפיו משני הצדדים, הוא צעד עמם בשלווה ואמר, "יהודייה מטונפת."
הוא לא צעק ואפילו לא הרים את קולו במיוחד. הוא לא הסתובב כדי לראות אם שמעה אותו. המילים נאמרו כבדרך אגב, כמו ציין את המובן מאליו בעת שהמשיך בדרכו.
שרה שניידרמן התכופפה ושלחה את ידה מתחת לספסל. כשאיתרה את הקב ואחזה בו, עצרה ונגעה לרגע בראשה אשר ספג את הירי המדומה. אצבעותיה מיששו את שערה ואת הקרקפת, לאחר מכן הרימה את הקב והשעינה אותו לצדה.
התמזגותה עם העץ נמשכה; ענפיהם ועליהם המשיכו לצמוח ללא הפסקה. היא הרגישה את גופה נמתח ואת רגליה מתנתקות מהקרקע. ממרומי גובהה החדש ראתה את גג בית הכנסת, את השדרה ואחריה את הכביש המהיר, עד שכל הפרטים נבלעו בתוך כתמים ירוקים וחומים שנבלעו בתוך כתם כחול גדול. האוויר היה דליל. האפלה והדממה של החלל עטפו מכל עבר.
הכול נעשה ריק ושקט ויכול היה להימשך כך לנצח אילולא החללית שחלפה על פניהם ואילצה אותה להביט בה. כל החלונות בחללית היו כהים. היא לא הצליחה לראות מה יש בתוכה.
"הַי," שמעה את קולו של בארי ומיד משכה את גופה בחזרה לכדור הארץ. כיוון שנהגה להתנתק ולהתמזג עם עצמים פעמים רבות ביממה, היתה מיומנת בשיבה מיידית אל המציאות. הוא רכן, נשק את שפתיה ואמר, "קבענו בעשר או בעשר וחצי? לא הייתי בטוח."
לאחר שהתיישב, הניח לצדו קופסה עטופה בסרט והביט בשרה שניידרמן ובשמים האפורים לסירוגין. היא ניסתה לעטות חיוך מזויף, כהרגלה, אך לא הצליחה לעשות זאת באופן משכנע. ייתכן שהמעבר החד מהריק של החלל לאוויר המקומי הקשה עליה לשוב לשגרה.
היא חשה סחרחורת והחלה לשחק בקצה חוט משוחרר שניסה להימלט משמלתה. חיוכה המשיך להימתח וסירב להישבר, בעוד מבטה נעוץ באותו חוט שלא נפרם במלואו אך לא יכול היה לשוב למקומו.
"הכול בסדר?"
היא הנהנה, אבל הדמעות החלו לזלוג על פניה.
הוא הניח את כף ידו על כף ידה במטרה להסב את תשומת לבה. היא משכה את ידה ממנו, אך עיניה עדיין בהו בחוט. הוא החל לאבד את סבלנותו ובקול תקיף יותר אמר, "את מוכנה להגיד לי מה קרה?"
שרה שניידרמן הרימה את ראשה והביטה בו בחוסר רצון מופגן. עיניה היו לחות, אך הדמעות כבר לא זרמו. היא הבחינה ברטט הקל שהסתמן על שפתיו, והתלבטה אם מדובר בסימן לעצבנות או לדאגה מצדו.
"מה קרה עם אנוס?" שאלה לבסוף.
בארי כבר התרגל לעובדה שהיתה טרודה מגורלו של השימפנזה, אותו כינה "הקוף המעופף" בכל פעם שהתבדח על חשבונה. היו פעמים שדאגתה המופרזת הרגיזה אותו עד שהיה נוזף בה ומתלונן שהיא מתנהגת כמו ילדה קטנה.
כעת לא הרגיש מבודח או נרגז. האופן שבו שאלה עורר בו זעם טהור על כך שאינה מכניסה אותו לתוך מחשבותיה. למרות מה שהרגיש, הבין שאם ברצונו להגיע אליה עליו לענות.
"הכול בסדר. הוא חזר. הוא בחיים."
היא טמנה את פניה בכפות ידיה ומיררה בבכי.
הם ישבו זה לצד זה; יקומים מקבילים בתוך החלל אינסופי. הרוח חדרה לעצמותיהם. מדי פעם עברו בני אדם בשדרה והביטו בהם. לרוב היה מדובר בהצצה ארעית, אך היו גם כאלה שלטשו עיניים. הקור דחק בכולם להזדרז.
בארי בחן לרגע את הקופסה שהניח קודם לכן על הספסל, הביט שוב בשרה שניידרמן והרגיש כיצד סבלנותו מתחילה לפקוע.
"אתה מוכן לספר לי פרטים?" לחשה מבעד לכפות ידיה.
בארי יכול היה לחוש בהשתהותו של גבר מחויט סמוך אליהם. הוא נלחם בצורך לקום ולצרוח על אותו גבר, לחטוף את המזוודה מידו ולחבוט בה בראשו. לאחר ששאף אוויר עמוק לריאותיו, הצליח להירגע.
"אין הרבה פרטים. כשפתחו את החללית מצאו אותו בריא ושלם. לקחו אותו משם באונייה לאיזה בית חולים של חיל האוויר בברמודה. סיפרו שהוא אכל תפוזים, אולי גם תפוחים. הוא בסדר."
"הוא לא התחשמל יותר?" שאלה והורידה כפות ידיה לאזור הסנטר.
בארי היה שבע רצון מכך שהפסיקה להסתתר מפניו.
"הוא לא התחשמל יותר, לא. אומרים שמשהו באמת השתבש שם. הוא קיבל בכל פעם שוק חשמלי כשמשך את הידיות, אבל בשלב מסוים הוא פשוט קרע והתנתק מהחיישנים, אפילו מאלה שהיו מתחת לעור שלו."
היא כיסתה שוב את פניה, הפעם בכף ידה השמאלית בלבד.
"לא, לא," מיהר להרגיע אותה, "הוא לא סבל מכאבים במשך הרבה זמן. כל הטיסה הזאת לא היתה ארוכה במיוחד. עכשיו מדברים עליו כעל פורץ דרך. העובדה שהוא שרד תוביל כנראה לדברים מדהימים. את צריכה להיות גאה בקוף המעופף שלך."
בארי בלע את הרוק שהצטבר בפיו ובחן את פניה. היה לו ברור שההערה המבודחת לא היתה הפעם במקום, אך הרגיש שאם לא יסטה קצת מהרצינות התהומית שנכפתה עליו, הוא עלול להתפוצץ. עיניו עקבו אחרי התנועות העדינות של מצחה, פיה וגבותיה.
היה נדמה לו ששריריה רפויים יותר מקודם. הוא התלבט לרגע אם העובדה שנרגעה מעט תסייע לו לחזור ולחקור את הסיבה האמיתית לדמעותיה. לבסוף החליט שזה חסר טעם. הוא הביט שוב בקופסה שלצדו, הרים אותה והתקרב אל שרה שניידרמן.
"הבאתי לך משהו."
היא הורידה את כף ידה, אך עדיין לא הביטה בו. עיניה כבר היו יבשות. היא העיפה מבט מהיר לכיוון הקביים רק כדי לוודא שלא נעלמו. לאחר מכן בחנה את השדרה כאילו ראתה אותה בפעם הראשונה. העץ שעמו התמזגה והמריאה קודם לכן נראה לפתע כמו כל שאר העצים.
היא סובבה את גופה לכיוונו של בארי ורק אז הבחינה בקופסה. היא לקחה אותה מידו, עדיין מבלי שהביטה בו, הניחה אותה על רגליה והחלה להתיר את קיפוליה. לאחר שהוציאה את הבד הלבן הארוך מתוך הקופסה, מתחה ובחנה אותו מקרוב.
בארי הושיט את ידו ובלי לומר דבר הוריד את הצעיף הבלוי מצווארה ובמקומו הניח את הצעיף החדש, שהיה בבירור יפה ועבה יותר. הוא ניסה לכסות את צווארה באופן מושלם, כך שלא תישאר פיסת עור חשופה. הבד החליק ובכל פעם שניסה למשוך אותו לכיוון מסוים, נפערו סדקים חדשים.
שרה שניידרמן שלחה את ידה וניסתה לסייע לו. אצבעותיהם נפגשו לרגע. היא הביטה בעיניו בעל כורחה. בו במקום התפשטה תחושה נוראה בתוך גופה. היא תהתה אם כך הרגיש אנוס — חשמל בלתי נסבל.
היא הביטה שוב בעצים שכעת נראו כמו עמודי בטון קרים. העלים לא הראו שום תזוזה. הרוח פסקה. לו רק היתה מסוגלת לקלף את עורה ולצאת החוצה, להשאיר מאחור את גופה ולהתמוסס באוויר — הכול עדיף על פני אותו רעל שזרם באותם רגעים בעורקיה.
"נתחתן בינואר," אמרה לפתע.
"מה?" בארי חשב שלא שמע נכון.
"ינואר זה טוב. לא צריך הרבה זמן להתכונן. אנחנו לא צריכים חתונה גדולה. עדיף להזדרז ולהתחיל לחפש בית. ההורים שלי יעזרו לנו."
בארי התקשה לעכל את העובדה שהסכימה להינשא לו. הוא לא רצה לעשות משהו שיקלקל את הרגע, אך עדיין הרגיש צורך לוודא שירד לסוף דעתה, לכן שאל בזהירות: "מה עם לימודי האמנות? לא נרשמת?"
"נרשמתי," ענתה בקול יבש.
"אז מה תעשי? לא תלכי?"
"לא. לא אלך."
בארי המשיך להביט בה מספר שניות, לאחר מכן סובב גם כן את ראשו לכיוון העצים. הם המשיכו לשבת כך בשתיקה. כעבור כמה דקות שרה שניידרמן קמה, אחזה בקביים והחלה להתקדם בשדרה. בארי קם והחל ללכת אחריה.
השתיקה נמשכה לאורך כל הדרך.
כשהגיעו לביתה, שרה שניידרמן סיפרה להוריה את החדשות. אמה פרצה בבכי וחיבקה את שניהם. בארי לחץ את ידו של אביה, שניסה להסתיר את התרגשותו ודיבר בטון ענייני על שכונות המגורים הטובות בברוקלין. איש לא שאל את בארי אם חשב על מגורים בעיר אחרת. הוא מצדו לא העז להעלות את האפשרות הזאת בקול רם.
החתונה התקיימה כעבור שבועיים בחצר משפחת שניידרמן. הגיעו מעט מוזמנים. שרה ענדה את אחת הטבעות של אמה, כיוון שבארי לא הספיק לאסוף את הטבעת שקנה. כל הערב הוא נאלץ להתנצל בפני דודותיה לבנות השיער ולהבטיח: "בקרוב, בקרוב."
אחרי החתונה הם עברו להתגורר בוויליאמסבורג — אחת השכונות היהודיות האחרות בברוקלין. בזכות הכסף של הוריה עלה בידם לקנות דירה בבניין חדש. היא נכנסה מהר להיריון וכעבור פחות משנה נולד בנם הבכור. כעבור שלוש שנים נולד בן נוסף. הם שקלו מעבר לדירה מרווחת יותר. לאחר מחשבה לא רבה החליטו לשפץ ולהגדיל את חדר הילדים. הוריה סייעו במימון.
עדיין, למרות זאת, בארי לא הפסיק לחשוב על דמעותיה באותו היום בשדרה, אך לא הצליח למצוא את הזמן המתאים לשאול. כשהשיפוץ הסתיים הרגיש ביטחון מסוים והתכוון להעלות את הנושא, אך ברגע שפתח את פיו הקדימה ובישרה לו שהיא שוב בהיריון.
בו במקום החליט לא להעלות את הנושא יותר לעולם, אך התעקש שהפעם יונצח שמו.
כך הגיח לעולם בשנת 1966 בנם השלישי, בארי מילר השני.