לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
תיווך הקשר בין אגן וגבולות לנשים המתמודדות עם טראומה מורכבתתיווך הקשר בין אגן וגבולות לנשים המתמודדות עם טראומה מורכבת
'אוריינטציה גופנית': תיווך הקשר בין אגן וגבולות לנשים המתמודדות עם טראומה מורכבת

'אוריינטציה גופנית': תיווך הקשר בין אגן וגבולות לנשים המתמודדות עם טראומה מורכבת

מאמרים | 10/2/2022 | 3,051

הנכונות לדבר על אגן וטראומה מינית נשמעת מתבקשת, מאחר ומדובר באזור מיני מרכזי שבדרך כלל מחזיק את אזור הפגיעה. למרות זאת, העיסוק באגן עצמו, כחלק גופני שנפגע, לא כל כך מקובל בתחום הטיפול הנפשי. התפיסה הרווחת היא שהאגן (ולעיתים הגוף באופן כללי) הוא מוקד הטראומה, ולכן המגע עמו והטיפול בו עלולים להחוות כשחזור של האירוע. ניתן להבין את החששות הללו: בעקבות הפגיעה בגוף של המטופלות, עלול להיווצר הרושם שכל מגע עם הגוף הוא מסוכן ובעל פוטנציאל הרסני. החשש לעבוד עם הגוף בטיפול (מעבר לתחושות שעולות ממנו), עלול להוביל למצב אירוני: שבו המקום הפגוע ביותר בעקבות הטראומה זוכה להתעלמות טיפולית. במאמר זה אציג אפוא את האופן שבו למידה אנטומית של האגן, שלא קשורה למיניות או לאברי המין, יכולה לאפשר למטופלות להתקרב אליו, להרגיש אותו, להניע אותו, וללמוד לדבר עליו - ללא הצפה רגשית. ההתקרבות נעשית על בסיס הרחבה של מנעד חוויות חיוביות ובעלות תחושת-וודאות מרגיעה (ולא תחושות טראומטיות). באופן הדרגתי ובמסגרת של קשר טיפולי מיטיב ומכיל, נפתחת בפני הנפגעת האפשרות לְנָכֵס בחזרה את הגוף (והאגן בפרט) אל עצמה ולגלות אפשרויות התנהגותיות מיטיבות – גם אחרי הפגיעה.

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא: רפואה, נוירופסיכואנליזה, דימוי גוף, גוף ונפש, שיטות טיפול נוספות, פוסט טראומה
ד"ר שירי בקר
ד"ר שירי בקר
פסיכולוגית
תל אביב והסביבה, טיפול מרחוק דרך האינטרנט, רמת גן והסביבה
אלה ליובזנוב קיבריק
אלה ליובזנוב קיבריק
פסיכולוגית
תל אביב והסביבה, שרון ושומרון
דיאנה קואנקה
דיאנה קואנקה
פסיכולוגית
תל אביב והסביבה, שרון ושומרון, אונליין (טיפול מרחוק)
נעמי גלטשטיין מלמד
נעמי גלטשטיין מלמד
עובדת סוציאלית
מטפלת משפחתית וזוגית
תל אביב והסביבה, שרון ושומרון, אונליין (טיפול מרחוק)
אסטלה רוזנבליט
אסטלה רוזנבליט
פסיכולוגית
שפלה, באר שבע והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)
טלי פרנקל-הוכמן
טלי פרנקל-הוכמן
פסיכולוגית
מודיעין והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)

'אוריינטציה גופנית' - תיווך הקשר בין אגן וגבולות לנשים המתמודדות עם טראומה מורכבת

מאת מאיה בן יעקב אשמן

 

 

 

הקדמה

הנכונות לדבר על אגן וטראומה מינית נשמעת מתבקשת, מאחר ומדובר באזור מיני מרכזי שבדרך כלל מחזיק את אזור הפגיעה. למרות זאת, העיסוק באגן עצמו, כחלק גופני שנפגע, לא כל כך מקובל בתחום הטיפול הנפשי. בניסיון להבין את הפער הזה, ערכתי שיחות עם נשות ואנשי מקצוע בתחום. שמעתי את התפישה הרווחת שהאגן (ולעיתים הגוף באופן כללי) הוא מוקד הטראומה, אך מדובר באזור מיני, ולכן המגע איתו והטיפול בו עלולים להחוות כמעט כמו שיחזור של האירוע. היו שאמרו לי: "אי אפשר לדבר עם המטופלות על האגן – זה מציף להן את הטראומה", או: "האגן הוא מרכז הפגיעה שלהן – הן מתנתקות אם מתמקדים בו", או "עיסוק בגוף הפצוע – זה חשוב אבל זה טריגר חזק מדי בשבילן".

ניתן להבין את החששות הללו: בעקבות הפגיעה בגוף של המטופלות, עלול להיווצר הרושם שכל מגע עם הגוף הוא מסוכן ובעל פוטנציאל הרסני. בהתאם, החשש מפגיעה אפשרית במטופלות ובמטופלים, בעקבות שיחזור של הפגיעה, הוא טבעי ביותר. ולמרות זאת, בעקבות הבחירה הזאת, נוצר מצב שהמטופלות נותרות בודדות עם החוויה הגופנית שלהן. הפחד לעבוד עם הגוף בטיפול (מעבר לתחושות שעולות ממנו), עלול להוביל למצב אירוני: המקום הפגוע ביותר בעקבות הטראומה זוכה להתעלמות טיפולית.

טראומה ככלל, וטראומה מורכבת בפרט – בוודאי טראומה מינית – פוגעת קשות בקשר של הנפגעת עם גופה וביכולתה להבין אותו ולתקשר עמו. המפגש עם הגוף אכן עלול להיות מעורר ומטלטל, ולכן חשוב שהשילוב של תרגול גופני עם טכניקות טיפול יהיה מובנה ומודע לאורך כל שלביו. כפי שאציג לפניכן במאמר, מדובר בגישה גופנית-חיובית שמצליחה להימנע מהצפה רגשית ובמקביל ליצור תקשורת מילולית סביב הנושא.


- פרסומת -

במאמר זה אציג אפוא את האופן שבו למידה אנטומית של האגן שלא קשורה למיניות או לאברי המין מאפשרת למטופלות להתקרב אליו, להרגיש אותו, להניע אותו, וללמוד לדבר עליו - ללא הצפה רגשית. ההתקרבות נעשית על בסיס הרחבה של מנעד חוויות חיוביות ובעלות תחושת-וודאות מרגיעה (ולא תחושות טראומטיות). באופן הדרגתי ובמסגרת של קשר טיפולי מיטיב ומכיל, נפתחת בפני הנפגעת האפשרות לְנָכֵס בחזרה את הגוף (והאגן בפרט) אל עצמה ולגלות אפשרויות התנהגותיות מיטיבות – גם אחרי הפגיעה.

זאת ועוד, שינוי מערך הכוחות והיחסים בין המטופלת לגופה, וכן הקניית שפה ובסיס ידע בתחום, מאפשרים לה ליצור במודעות 'תמונה פנימית' רחבה וחיובית על עצמה. זוהי תמונה שמאפשרת לה לראות ולהכיר את התחושות והמחשבות שעולות במהלך היומיום, וגם לנהל ולווסת אותן לטובתה. בספרם של מארק סולמס, מייסד הגישה הנוירופסיכואנליטית, ושל הנוירופסיכולוג פרופ' אוליבר טרנבול "המוח ועולם הנפש" (2005), השניים מדגישים את החשיבות הגדולה שיש להגדלת המודעות ל'עולם הפנימי" של הגוף, כתהליך המשפיע על ויסות מערכת העצבים. במאמר זה אשתמש במושג "תמונה פנימית" כדי לבטא את אותה אינטגרציה בין פעולה גופנית ושפה אסוציאטיבית.

האגן ככלי ליצירה של גבולות מיטביים

התמודדות עם גבולות היא כל כך מרכזית למתמודדות עם פוסט טראומה, כך שלעיתים הן מוגדרות בהגדרה הפסיכיאטרית כסובלות מהפרעת אישיות גבולית (Ford & Coutois, 2020). זהו נושא המלווה את הנשים לאורך השיקום, ועולה במהלך הטיפול בדרכים שונות: פגיעה עצמית, קשיים חברתיים, התנהגותיים ורגשיים. טראומות מיניות כרוכות כמעט תמיד מעצם הגדרתן בחדירה של גבולות, בביטול גבולות או בכל צורה אחרת של חוסר כבוד לגבולות הגוף הפרטי של הנפגעת, ונשים וגברים שעברו טראומות כאלה מתקשים מאוד ליצור לעצמן.ם גבולות בריאים. לעיתים הן נוטות להגמיש את הגבולות שיצרו יתר על המידה, ולעיתים להחזיק בהם כעובדה נוקשה. כתוצאה מהטראומה, הגבולות הפנימיים והחיצוניים מופרעים ומפסיקים להיות יציבים, מגנים וברורים מאליהם, ולכן הם בעצמם לעיתים הופכים לאזור טראומטי.

במאמר אתמקד בחשיבותו של תהליך למידה קוגניטיבי של אזור האגן, שכולל אינטגרציה בין הפעלה של מערכת השרירים סביבו, ויצירת הקשרים אסוציאטיביים שמיוחסים אליו בהקשר של גבולות, כאשר מטרת התהליך היא להרחיב את הקשר עם הגוף, ולהשפיע על מערכת התחושות הגופניות המאפיינות מצבים וביטויים של הפוסט טראומה. תהליך ההכרות עם האגן מתבצע דרך טכניקה שאני קוראת לה 'אוריינטציה גופנית' והיא מיושמת מזה מספר שנים במחלקת 'לצידך' שבבית החולים הפסיכיאטרי 'מרחבים' בבאר יעקב. במסגרת מפגשים פרטניים אחת-על-אחת עם נשים המתמודדות עםCPTSD ועם הפרעות אכילה, התהליך הגופני-רגשי מהווה תהליך מקביל ותומך במהלך האישפוז של המטופלת. מדובר בסדרת תרגילים שפיתחתי במהלך השנים, ואני רואה בה זווית התייחסות חדשה למה שנקרא הטיפול הגופני-נפשי. הבסיס שלה הוא ערכים תנועתיים וידע אנטומי ששאבתי מתוך טכניקת פילאטיס שיקומי, שאותו למדתי ולימדתי יותר מ-30 שנה. הידע הזה מתווך למטופלת דרך התייחסויות התנהגותיות ורגשיות .

'אוריינטציה גופנית' אינה דומה ליוגה פילאטיס וגם לא לריקוד, אלא עוסקת בלמידה של ניהול השרירים והמתחים שהם מחזיקים, והפיכתם לחומרים תחושתיים – שאפשר לדבר אותם. 'אוריינטציה גופנית', כשמה כן היא, מספקת למטופלות הסובלות מסערות תחושתיות ומחשבתיות, מצפן המתווך בזמן הווה בין שפה וידע אנטומי אוניברסאלי לבין חיווט תחושתי של הגוף. את סדרת התרגילים ניתן ליישם גם בטיפול פסיכותרפי קלאסי על כסא בקליניקה, וגם בשכיבה על מזרן בסטודיו והם מאפשרים לגוף (ולאדם שבתוכו) ליצור ערוצי תחושה חדשים וחיוביים, כדי לווסת את תחושות הטראומה והכאב המוכרות והידועות.

יש לציין כי את ההתמודדות המורכבת הבסיסית מול גבולות כולנו נחווה בחיינו בדרך כזו או אחרת, גם מי שלא עברה או עבר טראומה בעברה, ולכן ההכרות עם האגן כפי שאציג בהמשך במאמר רלוונטית לכל מי שתחפוץ ויחפוץ בכך.

חיבור בין השפות - התגלמות של גבולתיות דרך מבנה האגן ומיקומו

כדי להסביר את החיבור שבין השפה הגופנית לשפה הרגשית-אסוציאטיבית והעיסוק בגבולות, אציג באופן ראשוני את הערכים שמחזיק האגן ברמה האנטומית. כלומר, ניתן ליצור חיבור אסוציאטיבי בין מיקום האגן, המבנה וטווחי התנועה שלו לבין הרעיון של גבולות בעולם היחסים. מה נרשה לעצמנו לעשות, מתי נגביל את עצמנו, עם מי ניצור קשרים חבריים ורומנטיים וממי נתרחק, ועוד. הסיבה: מבנה האגן עצמו קשור לסוגיה של גבולות1. לדוגמא, כולנו יודעות ויודעים להציב איפה נמצאים הגב, הידיים והברכיים – אבל מה בנוגע לאגן? האם נדע להצביע על גבולות המיקום שלו מעבר לאזור של עשיית הצרכים או של קיום יחסי מין?


- פרסומת -

בעולם התנועה והאנטומיה, האגן נחשב למעיין גשר שמחבר בין החלקים העליוניים של הגוף לבין החלקים התחתונים יותר. ולמרות זאת – לא ברור לרוב בני האדם איפה נמצא האגן עצמו, רוב בני האדם לא יודעים זאת ללא פעולות יזומות של למידה. הדבר נכון במיוחד לגבי מי שחוותה פגיעה מינית. למעשה, הטראומה המינית מייצרת פגיעה משנית – היא פוגעת ביכולת שלנו להכיר את הגוף.

האגן כחלק מפלג הגוף העליון

מיקום האגן

למתמודדת עם אזור אגן פגוע, לעיתים פגוע עד למצב של איבוד תחושה, אני מציגה את האגן דרך הזווית האנטומית (זווית אובייקטיבית-מדעית), ומלמדת אותה היכן הוא ממוקם. ברגע שברור למטופלת איפה הוא נמצא בתוך הגוף, קל לה להתחיל להתייחס ולהניע אותו, ללא הצפה של החומרים הטראומטיים. במילים אחרות, אנחנו מתחילות "רק עם גוף", מבלי לנסות לחבר אותו לחוויות הרגשיות והנפשיות. כאשר אין הצפה רגשית, מתאפשר לנו לחקור ביחד את יכולות האגן והחשיבות שלו, דרך היכרות עם אפשרויות התנועה הגלומות בו. משם נמשיך ונחפש שפה אסוציאטיבית ורגשית לתיאור של התחושות והיכולות, כאשר שאלת הגבולות רלוונטית לאגן בכללותו וכן לאזורים ספציפיים באגן.

האגן כחלק מפלג הגוף התחתון

מיקום אגן 2

עצמות האגן

מדובר בשלוש עצמות גדולות יחסית שבתקופות קדומות היו נפרדות זו מזו כך שהגבולות ביניהן היו ברורים, אך בתהליך אבולוציוני ארוך שנים הן התאחו, נצמדו והפכו לעצם אחת גדולה שקשה לזהות את הגבולות הפנימיים שלה. ולכן, התהליך של מציאת הגבולות החיצוניים של האגן הוא מרכזי בתהליך ההכרות איתו.

ב'אוריינטציה גופנית', בשפה האסוציאטיבית-רגשית, אנו מייחסים לעצמות המוצקות שבגופנו איכות של "עובדת חיים" ושל "וודאות". כלומר, העצם מייצגת את היציבות הבלתי-משתנה, כמו עובדה קיימת בחיינו, כמו אירוע בביוגרפיה שלנו, שאי אפשר למחוק. העצמות בגופנו הן עובדה, אני יכולה להרגיש אותן ולדעת שבוודאות שהן שם. אולי נולדנו עם עצם עקומה, או אולי היא נשברה והתאחתה – אבל זה מה שהיא והיא כאן להישאר2.

בהקבלה, עבור מתמודדות ומתמודדים עם טראומה, החוויה הטראומטית מקודדת לרוב כאזור של וודאות בלתי-משתנה, מעין זיכרון קפוא בזמן. מסיבה זו, ומכיוון שהאגן מקושר גם לאזור הפגיעה המינית, היחס לעצמות האגן מהווה כלי עוצמתי לייצוג הטראומה. העקרון הטיפולי הוא שאמנם את העובדות ההיסטוריות של הטראומה אי אפשר לשנות – אבל את היחס אליהן דווקא אפשר. גם אם הטראומה לא ניתנת להכחשה, ניתן לייצר אזורי וודאות חדשים, קונקרטיים וחיוביים. וכאן נכנסים לתמונה השרירים: מול המוצקות של העצם, הם מחזיקים את האפשרות לשינוי. כלומר באמצעות התרגילים אני מסייעת למתרגלות למזג בתוכן בו זמנית את כוח הייצוב (certainty) מול הכוח של התנועה וההשתנות המתמדת (uncertainty).

כאמור, האגן בנוי משלוש עצמות שהגבולות שלהן חמקמקים ולא לחלוטין וודאיים וברורים. ולכן, כדי לייצר את 'התמונה הפנימית' ולתת למוח שלנו (כלומר למודעות) נקודות אחיזה שהוא כן יכול לזהות בוודאות, אני מלמדת עוגנים חיצוניים באגן שאפשר להתייחס אליהם, כמו עצם הזנב ועצמות הישיבה.

עצמות האגן

מערכת העצבים ה"מבולבלת"

מערכת עצבים "מבולבלת" לא תמיד קוראת נכון את הסיטואציה, ולא תמיד היא תגיב באופן מווסת לעומסים רגשיים או פיזיים. זהו תוצר קלאסי של פוסט טראומה – במטרה להגן מפני החוויה הקשה, מנגנוני ההגנה של הנפש והגוף מנתקים קשרים במערכת העצבים. וכך, כאשר הגוף לא מדווח על תחושות של אי-נוחות, או כאשר המוח לא מסוגל לקודד את התחושה, נראה תגובות והתנהגויות המשבשות את תהליך הלמידה של גבול בריא. לדוגמה, מצבים מפחידים יתורגמו פעמים רבות לזעם, מצבים שאמורים לעורר כעס יתורגמו להימנעות, מצבים שאמורים לעורר עצב יעלו שמחה, וכן הלאה3. מצב של טראומה מתמשכת משבש את התפתחות מסלולי מערכת העצבים ומקשה על בניה של 'תמונה פנימית' חיובית, והמטופל או המטופלת נאלצים לבנות לעצמם מסלולי תחושה עוקפים ומשובשים, לרוב ללא אפשרות שיקוף או תיווך של אדם חיצוני למה שקורה בגוף.


- פרסומת -

נשים המתמודדות עם טראומה מורכבת מתקשות לא פעם להוביל את עצמן ליצירת גבולות בריאים מול סיטואציות בחיים, מאחר ומעולם לא למדו, או שלמדו "ושכחו", מה מותר/אסור או נכון/לא-נכון לגוף ולנפש שלהן. כך, הן מאבדות את האפשרות לזהות מנעד של תחושות גופניות שעולות ביחד עם רגשות ורצונות, ולכן מתקשות לבטא את עצמן ולייצר ודאות סביב סוגיות גבול ביחסים (Noll, Horowitz, Bonanno, Trickett, & Putnam, 2003). רבות מהן יפתחו מערכת הגנות שיתפקדו כגבול וירחיקו מעליהן פוגעים ופגיעות נוספות, דרך התמכרויות כאלו ואחרות, הפרעות אכילה, התנתקויות, הזנחת היגיינה ועוד. לעומת זאת, חלקן ימשיכו להשתמש בגופן, ימכרו אותו או יתנהלו במתירנות מינית גבוהה – ללא יכולת להציב גבול בריא.

מנסיוני עם מטופלות פוסט-טראומה, למדתי שככל שהפגיעה היתה מורכבת יותר – ההיכרות עם האגן הייתה כאוטית יותר. לדוגמה, כשהנחיתי את המטופלת וביקשתי ממנה להראות לי מהו "אגן מסובב אלייך", היו מטופלות שהניפו את רגליהן באוויר, או הסיטו את כל פלג גופן התחתון בצורה פראית ולא מותאמת, והיו גם כאלה שתנועת האגן שלהן היתה מבוהלת וחוששת, וכמעט ולא נראתה לעין. מצבים כאלו, ברוב המקרים, משקפים את חוסר-הידיעה והכאוטיות של מערכת העצבים.

בהקשר התחושתי, גוף שעבר טראומה יקודד את התחושות הקשות והלא נעימות מהר יותר מאשר תחושות חיוביות ונעימות, דבר שהופך את ההתמודדות איתן לאתגר בשגרת החיים. כך, נשים וגברים שעברו טראומה מתמשכת במהלך ילדותם, יפתחו מערכת עצבים מאוד תגובתית והישרדותית שתקשה עליהן.ם לזהות תחושות של נעימות ורוגע. לכן במצבים כאלו נראה הרבה פעמים חיפוש אחר תחושות גוף/רגש חזקות וקיצוניות: ספורט אקסטרים, התמכרויות וכמובן פגיעות עצמיות.

עצם הזנב4 כעוגן חיובי

זוהי החולייה הראשונה בבסיס האגן, אני קוראת לה 'הבראשית של עמוד השדרה' , כי לפי המיקום שלה ניתן לארגן את שאר החוליות ולבנות את עמוד השדרה כולו. ההיכרות שלנו עם המגע של עצם הזנב עם המזרן שעליו אנו שוכבים, מאפשרת למוח לקודד את תחושת הלחיצה, ובכך לעזור למטופלת לזהות בהתחלה את מיקום האגן, ובהמשך גם את מצב האמצע שלו, שנקרא 'אגן ניטרלי' שארחיב עליו בהמשך.

את ההיכרות עם התחושה של 'עצם הזנב נוגעת במזרן' אני מבצעת ביחד עם המטופלת בכדי לספק לה עין חיצונית משקפת, ולתת תוקף לתחושה הפנימית-סובייקטיבית. במילים אחרות, זה לא מספיק שהמטופלת מרגישה את הגוף בעצמה, כי ההרגשה הגופנית הסובייקטיבית לעיתים נחווית כ"מבולבלת" או לא מוחלטת. כמו בסוגים אחרים של טיפול רגשי, במיוחד אצל הסובלים מפוסט-טראומה מורכבת, יש חשיבות רבה לנירמול ותיווך חוויות ותחושות סובייקטיביות בתוך החוויה.

בהקשר של מערכת העצבים ה"מבולבלת", היכרות עם התחושה הפנימית וזיהוי של עצם הזנב לכיוון המזרן, הופכת להיות חוויה בונה ביטחון, כמו עובדה (חיובית) בשטח, אזור שיש עליו ידיעה, נקודת פתיחה שממנה אפשר לנוע לטווח הרצוי. אחרי שנוצרת היכרות עם תחושת האמצע של האגן ואיזון של השרירים סביבו, קל יותר לצאת לתנועה מווסתת סביב גבולות האגן.

עצמות הישיבה ותחושת 'אמצע' באגן

גם עצמות הישיבה מתפקדות כ"עוגן", ולכן – אלו נקודות זיהוי יציבות בתוך הגוף. כאשר נעביר משקל בישיבה מעצם האגן אחת לשנייה, המוח יוכל לקודד את מיקומן, לחוש את המרחק ביניהן ולמצוא את נקודת האמצע בין שתיהן. זיהוי של אזור האמצע הוא אחד העוגנים העיקריים בבניית ה'אוריינטציה הגופנית' במוח. כך נוצר מנח של 'אגן ניטרלי' וגם תחושת 'אמצע' כללית. המנח הניטרלי מתכתב עם הרעיון של 'קו האמצע'. המנח הניטרלי מסמן את האמצע שבין שתי איכויות קיצון. הניטרלי הוא עמדת פתיחה שממנה ניתן לצאת לכיוונים שונים ולתנועות מגוונות בכל המישורים – גופני, התנהגותי, קוגניטיבי, רגשי וכו'. למעשה, ניטרליות היא מעין קו-אפס, או מרכז שדרכו אפשר לראות בקלות את שני 'צידי המתרס', ולזהות "איפה אנחנו על הציר" . בהקשר של האגן, למרות כל השרירים הפועלים עליו מכל כך הרבה כיוונים, ניתן למקם אותו פיזית, במנח ניטרלי אשר מייצג את 'הבית' (או כל דימוי אחר שמקביל ל'אמצע') אליו נשוב וממנו נצא. לפי ניסיוני, יש לכך השפעה חזקה על תפישת המציאות שלנו, על שימת גבולות ותחושת עמדה.


- פרסומת -

דמיינו לעצמכן.ם אדם העומד במרכז מעגל, ואנשים רבים עומדים סביבו כשכל אחד מושך אותו לכיוון אחר. כל אחד מפעיל עליו כוח, מנסה לקרב אותו אליו ולשכנע אותו לנוע לכיוונו – כוחות של דחיפה ומשיכה שפועלים בו זמנית מכל הכיוונים. זהו דימוי ללחצים פיזיים או נפשיים, הפועלים בו זמנית על אותו אדם שבמרכז. כך בנוי האגן שלנו. אם נתרגם את הדימוי הזה להתמודדות עם טראומה, האדם שבמרכז הוא כמו הילדה הצעירה (או האישה הבוגרת) המתמודדת עם שאלות מורכבות על החיים, על יחסים, על מגע גופני לא מותאם, על תחושות ורגשות לא מוסברים. כל כוח כזה מושך והודף אותה מנטלית וגופנית, ולא תמיד יש בידיה כלים להבין או להמשיג את המותר והאסור בחייה, את הגבולות שעליהם חשוב לשמור. זוהי חוויה המותירה את מערכת העצבים "מבולבלת", כך שהיא מתקשה לזהות מה נעים ומה לא, ומטשטשת את האפשרות לייצר גבולות בריאים.

אגן שיש בו גם יכולת לתנועה עצמאית, וגם אפשרות להיות יציב - יכול לצאת ולחזור מהמנח הניטרלי בצורה בריאה ויעילה. לעומת זאת, אם קיימת הטייה כלשהי במנח האגן שהופכת לדפוס או מתקבעת ללא שינוי – כל קבוצות השרירים המחוברות אליו יתפקדו בצורה לא יעילה, ועם הזמן רמת העומסים הגבוהה תייצר פציעות וכאבים באזורים הסובבים אותו (מפרק ירך, ברך, גב תחתון, וכו'). התרגום השפתי/רגשי לכך הוא השפעה מכאיבה של סיטואציות רגשיות קשות מהילדות בחיינו הבוגרים. מול מצב זה, חשוב לזכור שהמנח הניטרלי הוא 'תחנה בדרך', כלומר הוא 'אזור התארגנות' שכדאי לחזור אליו מידי פעם כדי "להתאפס". היכרות עם האזור הניטרלי מאפשרת למוח שלנו לזהות איפה אנחנו נמצאים ביחס לעצמנו וביחס לכוחות שפועלים עלינו, גם בגוף וגם ביחסים עם הסביבה שלנו ועם עצמנו. אגן שיש בו גם יכולת לתנועה עצמאית, וגם אפשרות להיות יציב - יכול לצאת ולחזור מהמנח הניטרלי בצורה בריאה ויעילה, בדומה לאדם שמסוגל לחזור לאסוף את עצמו במצב קיצון.

חיווט המוח הסנסו-מוטורי – בחזרה למסלול האוניברסלי

אחד הכלים לניהול תגובות הטראומה, כפי שכתב ואן דר קולק בספרו "נרשם בגוף" (Van der Kolk, 1994) הוא הבניה מחדש של המערכת המוחית/נפשית ושל מסלולי התגובה לחוויות עבר שהשתרשו בגוף, ועל כך ארחיב בפרק זה.

רוב מתודות הריפוי העוסקות בחיבור בין תחושת הגוף וזיכרונות טראומטיים דוגלות בזיהוי התחושות ה'לא-נעימות', בדגש על ההצלחה להתבונן בהן, ללא תגובה, עד שיתפוגגו או עד שתעלה תחושה אחרת ביחס אליהן. ב'אוריינטציה גופנית' הגישה מעט שונה: כאשר נזהה את המקום הלא-נעים, לא נישאר בו, אלא ניעזר באנטומיה כדי לייצר עבור אותו מקום 'לא-נעים' עמדה חדשה חיובית ומאורגנת יותר. מעמדה זו אפשר יהיה להתבונן ולהתמודד עם האי-נעימות – ממרחק בטוח ובנוחות רבה הרבה יותר.

תהליך האוריינטציה מתחיל בשלב החיווט בין מה שהמוח מזהה כתחושה, לבין התנועה שהגוף מבצע "במציאות". מטרתו של שלב החיווט הוא לגשר על אזורי "הבלבול" של מערכת העצבים. במסגרת התהליך של החיווט, אני עוברת עם המטופלת על ארבעה מרכזים שונים בגוף, ובודקת כיצד הם מגיבים להנחיות שונות, במטרה להתחיל להכיר ולתקשר עימם. האגן הוא המרכז השני ברצף החיווט; עמוד השדרה, מרכז הגוף וחגורת הכתפיים הם שלושת המרכזים הנוספים.

בתהליך זה אני נעזרת בכך שהמפה האנטומית היא אוניברסלית, דבר שעוזר לי להחזיק את העמדה האובייקטיבית-וודאית על הגוף. לכל אזור בגוף יש מגוון תנועות, טווחים ותחושות שהם אוניברסליים לכל גוף באשר הוא. כלומר, בניגוד למישור החווייתי-רגשי, בגוף דווקא יש נכון ולא נכון ברורים – כלומר אופני פעולה ותפקוד בריאים ומיטיבים יותר מאחרים. לפי התגובה להנחיות, ניתן להבין מהו מצבה של המטופלת. לפעמים, למשל, התחושה שעולה ממנח מסויים מפחידה ומבהילה את המטופלת, אף על פי שהמנח עצמו בריא עבור הגוף. במצב כזה, מערכת העצבים מבולבלת ונדרש תיווך ונירמול של התחושה כדי להרגיע את המטופלת ולהגיע למנח הנכון בצורה חיובית ונעימה.

דוגמה לתהליך זה: אנחה מטופלת לבצע תנועת סיבוב לאחור של האגן ואשאל אותה איפה היא מרגישה את השרירים עובדים. לפי התשובה שלה, אוכל להבין האם הגוף שידר למוח את המקום הנכון (Bottom-Up). במידה ותשובתה תהיה "לא יודעת", או שהיא תצביע על מיקום בגוף שלא קשור אנטומית לפעולה שהנחיתי – אסיק שהמוח שלה זיהה "טעות". במצב כזה של בלבול, אצביע למטופלת איפה היא אמורה להרגיש את התחושה, ואיידע אותה קוגניטיבית, כדי שהמוח יידע מה לחפש (Top-Down). כך תתבצע למעשה פעולת החיווט, או יותר נכון חיווט-מחדש שמהווה תיקון לחיווט טראומטי בעבר.


- פרסומת -

דוגמה נוספת: מתיחה של אזור המותן היא פעולה חשובה ליעילות התנועתית של הגוף, ובאופן אוניברסלי אמורה לגרום לגוף תחושה נעימה. אם באותה מתיחה אדם מסויים ירגיש תחושה לא נעימה, אנסה להבין מה השתבש במסלול הזיהוי, ואיך נוצר מצב הפוך לחוויה האוניברסלית. קודם אנסה להבין זאת באמצעות ארגון ודיוק של המנח הגופני, ואחר כך גם בעזרת שאלות המנסות להתחקות אחר הקשרים האסוציאטיביים הרגשיים. דרך תרגום שפתי שכזה, לעיתים נגלה תפישות מגבילות או דפוסי התנהגות נמנעת, כגון התנגדות לאפשרות לצאת מאזור הנוחות, פחד מפגיעה, "חוויה נעימה" שמתוייגת למעשה כסוג של איום על המוכר והידוע, ועוד. חלק בלתי נפרד מתהליך החיווט הוא וויסות התחושה למקום הנכון והנעים, בניגוד להישארות באזור ה'לא-נעים' שהמטופלת כבר מכירה.

פעולת החיווט והתיווך של אזור האגן (ושאר מרכזי הגוף), מאפשרת למתמודדת לחוש חוויה חדשה בקשר לעצמה, שלא קשורה ישירות בטראומה. אני מוצאת שהתפישה המקובלת שעושה חיבור אוטומטי בין אגן לבין מיניות, או בין אגן לבין פגיעה מינית, חוסמת על את ההזדמנות להרחיב את ההתבוננות של המתמודדת באזור זה של גופה. במצב כזה, אזור הפגיעה נותר מבודד, ללא אפשרות להתקרב אליו, ללא תקווה. לאור זאת, תהליכי החיווט והתיווך, והחיבור בין הגוף לנפש בכללותו, כל כך חשובים.

סיכום

לכל אחד ואחת מאיתנו יש אזורים וחלקי גוף עימם אנחנו מיודדים, ומכירים, ואזורי גוף ש'כף רגלנו לא דרכה בהם'. בנוסף, קיימים כמובן אזורי גוף שהיו מוכרים ונעשו מוכרים פחות, או להיפך. מכל מקום, כמו במקרה של הנפש הזקוקה לתיווך אל מול חוויות ואירועים שהיא פוגשת גם הגוף, צריך תיווך ושפה לאזורים לא מוכרים בתוכו שהם חסרי תחום וגבול.

במובן מסוים, התמודדות עם פוסט טראומה היא התמודדות יומיומית עם סוגיות חיים שקשורות להצבת גבולות, לויסות רגשי, לדפוסי התנהגות ולקודים חברתיים. האגן הוא האזור שעל פי ניסיוני מאפשר להבין את כל המרכיבים האלה ברמה התחושתית-תנועתית, ולא רק כקונספט "וירטואלי" התנהגותי-רגשי.

הגדרתו של האגן בגוף, מאפשרת לנרמל אותו לא רק כמוקד מיני, אלא כאזור בעל עמדה המייצר תחושת עוגן וגבול. ניתן להבין את התחושות שהוא מחזיק, את אפשרויות התנועה שגלומות בו, ואת האופן שבו אפשר להשפיע עליו לטובתנו. באופן כזה, ניתן להרחיב את ההיכרות עם הגבולות של העצמי. כל זה מתבצע בעזרת סדרה של תרגילים קטנים ועדינים מתוך הרפרטואר של 'אוריינטציה גופנית', שדרכם מתרחש תהליך למידה רב שכבתי שמאפשר להזיז את הגוף, לעורר תחושה חיובית וגם לתת מילים ולדבר את החוויה ב'כאן ועכשיו'.

תודה לצוות הנפלא של מחלקת לצידך בבית החולים 'מרחבים' בבאר יעקב ולמנהלת המחלקה ד"ר ענבל שלומי, תודה לעורך שלי אמיר כהן, ליובל בן ישראל ולד"ר ניצה ירום על ההערות וההארות הטובות.

 

 

 

 

הערות

  1. לגבי שרירי רצפת האגן: במודל של 'אוריינטציה גופנית' אני מקשרת את רצפת האגן למערכת ויסות וניהול שונה מאזור האגן, כזו שיש בה איכויות אחרות. אני מאמינה שארחיב עליה בכתיבה במאמר אחר.
  2. חשוב לציין שעצמות הן איבר חי וגם הן משתנות במהלך חיינו , אך קצב השינוי שלהן מאוד איטי, ואין לנו השפעה ישירה עליהן כמו שיש על שריר שאפשר להפעיל אותו, ללוש או להרפות בצורה רצונית בהווה.
  3. דוגמה ל"בילבול תחושה" גופני – רקדניות בלט לעיתים רגילות ללכת קצת כמו "צ'רלי צ'אפלין", אם נבקש מהן למקם את כפות הרגליים במקביל זו לזו – לרוב התחושה הסובייקטיבית שלהן תהיה שהן עומדות עם רגליים מסובבות פנימה ("בובה ימימה"). דוגמה נוספת – אדם שיציבת גופו נוטה להזדקפות-יתר, ירגיש שהוא מתכופף קדימה אם גופו יתוקן למנח רגיל. המציאות הגופנית נתפשת באופן מעט מעוות במקרים אלה.
  4. הזנב ממוקם קרוב מאוד לפי הטבעת, ולא לגב התחתון כמו שרבות ורבים מתבלבלים לחשוב (החלק העליון של עצם הסקרום הוא זה שממוקם קרוב לגב התחתון).​​​​​​​
  5. בעזרת הכרות עם המנח הניטרלי , ניתן להרחיב את השיח על דיאלקטיקה בחיים.

 

מקורות

איציק מ., נברו נ. (2018). המלכודות שבגבול – גבולות בטיפול בשורדות פגיעות מיניות ומלכודות אפשריות למטפלים, פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך "פסיכואקטואליה" גיליון ינואר 2018 לינק למאמר

בן יעקב אשמן, מ. (2020). 'אוריינטציה גופנית' בהתמודדות עם פוסט-טראומה מורכבת, פסיכולוגיה עברית, אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/....asp?id=3910

להב י. וזהבה ס., (2019), משחזור לזיכרון. תל אביב, הוצאת רסלינג.

לואיס הרמן, ג'., (2010, [1992]), טראומה והחלמה. תל אביב, עם עובד.

לוין פ.א. (עם פרדריק א.) (1997), להעיר את הנמר. הוד השרון, אסטרולוג.

סולמס, מ. וטרנבול א., (2005), המוח ועולם הנפש. בני ברק, הקיבוץ המאוחד.

Andersen, T. E., Lahav, Y., Ellegaard, H., & Manniche, C. (2017). A randomized controlled trial of brief somatic experiencing for chronic low back pain and comorbid post-traumatic stress disorder symptoms. European Journal of Psychotraumatology, 8(1), 1331108.‏


- פרסומת -

Noll, J. G., Horowitz, L. A., Bonanno, G. A., Trickett, P. K., & Putnam, F. W. (2003). Revictimization and self-harm in females who experienced childhood sexual abuse: Results from a prospective study. Journal of Interpersonal Violence, 18(12), 1452-1471.‏

Van der Kolk, B. A. (1994). The body keeps the score: Memory and the evolving psychobiology of posttraumatic stress. Harvard review of psychiatry, 1(5), 253-265.‏

van Dijke, A., & Ford, J. D. (2015). Adult attachment and emotion dysregulation in borderline personality and somatoform disorders. Borderline personality disorder and emotion dysregulation, 2(1), 1-9.‏

 

 

 

 

 

 

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

בן יעקב אשמן, מ. (2022). 'אוריינטציה גופנית': תיווך הקשר בין אגן וגבולות לנשים המתמודדות עם טראומה מורכבת. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=4321


תבנית לציטוט ויקיפדיה:

* {{פסיכולוגיה עברית|בן יעקב אשמן, מ.|'אוריינטציה גופנית': תיווך הקשר בין אגן וגבולות לנשים המתמודדות עם טראומה מורכבת|4321|2022}}

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אין עדיין תגובות למאמר זה.